ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מגדל צפון בע"מ נגד עיריית נהריה :

בפני כבוד ה שופט אלכס קיסרי

העותרת

מגדל צפון בע"מ ח"פ 510525454

נגד

המשיבה

עיריית נהריה

פסק דין

עתירה המכוונת נגד עיקולים שהמשיבה ("העירייה") הטילה על חשבונות הבנק של העותרת, במסגרת הליכי גבייה מנהלית של חובות ארנונה המיוחסים לעותרת ("העיקולים").

רקע

תיאור תמציתי של הרקע לעתירה הובא בהחלטתי מיום 24.7.16 (בקשה מס' 1), שבה דחיתי את בקשת העותרת לצו ביניים כנגד העיקול תוך שאני מורה – על יסוד הסכמת העירייה – להקטין את סכום העיקול ולהעמידו על 600,000 ₪. כפי שתואר בהחלטתי האמורה, העותרת עוסקת ביזמות נדל"ן ובמסגרת זו היא הקימה את המבנה, המצוי בגוש 18172 בחלקות 48, 49, 270 ו-274, הסמוך לתחנת הרכבת בנהריה (" המבנה").

לטענת העותרת, היא קיבלה ביום 2.2.10 דרישת תשלום ארנונה בקשר לשלושה נכסים שבמבנה, שלטענתה נמכרו בשנת 2006 לסימון עמר (" סימון"), ניסים דדוש ולחברת נוף הגליל בע"מ. רוכשי הנכסים החזיקו בהם במשך שנים רבות ושילמו את הארנונה בגינם. בחלק מן הזמן החזיקו בנכסים שוכרים, והם שילמו את הארנונה. בשנת 2010 הטילה העירייה עיקולים על חשבונות הבנק של סימון בגין החובות הנטענים ובתוך כך פנה מי שהיה אז בא כוחה של העותרת לעירייה וטען שלעותרת אין ידיעה על חובות כלשהם כלפי העירייה. סימון הגיש עתירה מנהלית כנגד הליכי הגבייה, אולם זו נדחתה ( עת"מ ( חי') 37926-07-10 עמר נ' עיריית נהריה (8.12.10)) (" עתירת סימון"). סימון הגיש ערעור לבית המשפט העליון, וביום 6.7.11 נחתם הסכם פשרה בינו לבין העירייה (" הסכם הפשרה") והערעור נמחק ( עע"מ 345/11 עמר נ' עיריית נהריה (10.7.11 )).

לטענת העותרת, ביום 22.5.11 שינתה העירייה, שלא כדין, את רישום המחזיקים בנכסים ורשמה את העותרת כמחזיקה, ובתוך כך היא חויבה בדיעבד בחובות הארנונה המתייחסים לתקופה שבין 2007–2009. לאחר שהעירייה נקטה נגד העותרת הליכי גבייה מנהלית, הגישה העותרת ביום 3.4.13 עתירה מנהלית לביטולם ( עת"מ 4417-04-13 מגדל הצפון בע"מ נ' עיריית נהריה) ("העתירה הראשונה"). ביום 11.6.13 התקיים דיון בעתירה הראשונה, וביום 21.7.13 קיבל בית המשפט את בקשת העותרת והורה על מחיקת העתירה. בשנת 2015 הטילה העירייה עיקולים נוספים על חשבונות הבנק של העותרת.

ביום 11.1.16 התקיימה פגישה בין מנהלת הארנונה, מנהל העותרת ובא כוחה, שבה הוסכם על הסרת העיקולים מלבד עיקול בסך 25,800 ₪ אשר מומש לטובת העירייה. פגישה נוספת התקיימה ביום 29.5.16 ובה ביקשה מנהלת הארנונה לקבל מסמכים ואסמכתאות לבירור טענות העותרת, וביום 30.5.16 העבירה העותרת את המסמכים הנדרשים. ביום 23.6.16 הטילה העירייה עיקולים נוספים על חשבונות הבנק של העותרת. עיקולים אלה הם, בין השאר, נושא העתירה הנוכחית.

בשולי תיאור הרקע יצוין כי בהחלטה מיום 7.9.16 נעתרתי לבקשת העותרת והתרתי לה לתקן את כתב העתירה, ובהחלטה מיום 3.11.16 נקבע שהדיון בעתירה יתקיים ביום 22.1.17, אלא שסמוך לפני מועד הדיון הגישה העותרת בקשה, שכותרתה " בקשה לארכה בהגשת עיקרי טיעון ובהגשת בקשה לזימון עדים", שאותה דחיתי בהחלטה מיום 9.1.17, תוך שאני נותן בידי העותרת שהות נוספת להגיש את עיקרי הטיעון. בדיון שהתקיים ביום 22.1.17, שכאמור נועד להיות הדיון בעתירה, הסתבר שהעותרת טוענת שהובא לידיעתה מידע חדש המצדיק שתינתן לה אפשרות לתקן את העתירה, ולאחר שמיעת טענותיה בעניין זה וטענות המשיבה, החלטתי להיעתר לבקשת העותרת, תוך שאני נותן ביטוי להסתייגויותיי מהתנהלותה, עניין שגם יוסבר להלן בפסק דין זה. בהקשר הנוכחי די אם יצוין שבמהלך הדיון הבאתי בפני העותרת את האפשרות, והצורך, לנקוט הליכי השגה וערר כמתחייב מהוראות חוק הרשויות המקומיות ( ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו–1976 ("חוק הערר") חלף העתירה הנוכחית. העותרת עמדה על המשך הדיון בעתירה, ומכאן הצורך בהכרעה בה.

עיקר הטענות

העותרת טוענת שהחובות שבגינם הוטלו העיקולים אינם חובות סופיים ומשכך, ועל פי האמור בסעיף 2 לאכרזת המסים (גבייה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות מקומיות) (הוראת שעה), תש"ס–2000 ( "אכרזת המסים"), לא ניתן לנקוט כלפיה הליכי גבייה על פי פקודת המסים (גבייה) ("הפקודה"). עוד טוענת העותרת כי הנכסים שבגינם ננקטו ההליכים אינם בבעלותה ואף לא בהחזקתה, ומכל מקום היא לא קיבלה בגינם דרישות תשלום. העותרת טוענת גם שהתנהלות העירייה בהטלת העיקולים אינה עולה בקנה אחד עם חובת ההגינות המוגברת החלה עליה, ולכן יש לקבל את העתירה, להורות על ביטול העיקולים ולקבוע כי לעת הזו אין להטיל עיקול על חשבונות הבנק של העותרת.

המשיבה טוענת כי העותרת הקימה את המבנה וידוע לה מיהם הבעלים והמחזיקים האחרים של הנכסים הכלולים בו. עוד היא טוענת כי בשנת 2010 התרחשו שני אירועים שיש להם השלכה ישירה לעניין נושא העתירה. אחד, עתירת סימון שההליכים בה הסתיימו בהסכם פשרה, ובהינתן העובדה שסימון היה, כטענת העירייה, אחד מבעלי המניות ודירקטור בעותרת, אין לקבל את טענות העותרת שדבר חובותיה לעירייה לא היה ידוע עד סמוך להגשת העתירה. האירוע האחר הוא שבשנת 2010 כתב בא כוחה של העותרת לבאי כוח העירייה בקשר לחובות שיוחסו לעותרת, והעלה טענות מטענות שונות בנוגע לחבותה. על רקע זה היה על העותרת לנקוט כבר באותה עת הליכי השגה וערר בהתאם להוראות חוק הערר.

המשיבה טוענת גם כי העובדה שהעותרת הגישה את העתירה הראשונה וחזרה בה ממנה, תומכת במסקנה שלטענות העותרת אין יסוד מספיק. עוד נטען כי נוכח הסעד החלופי הכלול בהוראות חוק הערר אין לבית המשפט סמכות לדון בעתירה, כי אין להתערב בפעולותיה של העירייה, וכי העותרת פועלת בחוסר תום לב המצדיק את דחיית העתירה.

דיון

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בכתבי הטענות, אני מחליט לדחות את העתירה.

בפתח הדברים אציין את שעמדתי עליו בהחלטתי מיום 22.1.17, והוא שהצדדים – ובעיקר העותרת – הגישו לבית המשפט מאות מסמכים, שלמעט אחדים מהם אין להם כל רלוונטיות לנושא העתירה, ועיון בהם אינו נדרש על מנת להכריע בה. כך למשל, כתב העתירה המתוקן בגרסתו האחרונה מחזיק מעל 230 עמודים (כולל הנספחים), שכאמור רובם אינם רלוונטיים לעתירה. בדומה לכך, כתב התשובה (בגרסתו האחרונה) מחזיק 175 עמודים וגם למרביתם של אלה אין נגיעה לעתירה. הערה מקדימה זו נדרשת מפני שהעותרת – ובעקבותיה גם העירייה – טעו לחשוב שעתירה מנהלית היא תחליף לדיון שתכליתו לברר את חבותו של הנישום בארנונה. חבות כזו יש לברר בהליכים לפי חוק הערר, ובמידת הצורך גם בערעור מנהלי על החלטת ועדת הערר. בית משפט הדן בעתירה מנהלית איננו ערכאה שתפקידה לברר חבות בארנונה, ואין הוא אמור לנבור בהררי המסמכים על מנת לקבוע ממצאי עובדה ולהגיע למסקנות בנוגע לחבות בארנונה או להיעדרה. אין צורך לומר שהתנהלות מעין זו גורמת לעומס שלא לצורך על בית המשפט וגם איננה משרתת באופן כלשהו את עניינם של בעלי הדין.

לעצם העניין, טענתה העיקרית של העותרת, ובהתאם לכך גם הסעד שהתבקש בעתירה, מכוון נגד נקיטת הליכי גבייה מנהלית כלפי העותרת, וליתר דיוק – נגד הטלת עיקולים מכוח הפקודה שהוחלה לעניין גביית ארנונה באכרזת המסים. בקשר לכך טענה העותרת שחובות הארנונה שיוחסו לה אינם סופיים, ולכן לא ניתן לנקוט כלפיה הליכים לפי הפקודה. לטענה זו אין כל יסוד ואני דוחה אותה.

המונח " חוב סופי" אינו מוגדר באכרזת המסים, אולם ניתן למצוא אותו בסעיף 120(10) לפקודת העיריות, הקובע בעניין זה כי:

""חוב סופי" – חוב, שחלף לגביו המועד להגשת השגה, ערר או ערעור, לפי העניין, ואם הוגשו ערעור או תובענה אחרת – לאחר מתן פסק דין חלוט או החלטה סופית שאינה ניתנת לערעור עוד".

סעיף 2 לאכרזת המסים מגביל את האפשרות לנקוט הליכי גבייה מנהלית על פי הפקודה בנוגע לחוב שאינו סופי, והוא קובע כי:

"2(א) על אף האמור בסעיף 1 ובכל דין אחר, לגבי חובות לרשות המקומית, לא תומצא לאדם, לגבי הסכום השנוי במחלוקת, דרישה לפי סעיף 4 לפקודה ולא יינקטו פעולות לפי הפקודה כל עוד לא חלף המועד להגשת השגה, ערר, ערעור, לפי הענין (להלן – הליכי ערעור), ואם הגיש אדם הליכי ערעור או תובענה אחרת – כל עוד לא ניתן פסק דין סופי או החלטה סופית, שאינה ניתנת לערעור עוד; הוראות סעיף זה לא יחולו על הליכי גביה לפי הפקודה שהחלו בהם לפני תחילת תוקפה של אכרזת המסים (גביה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות המקומיות) (הוראת שעה) (תיקון), התשס"ב-2002.
(ב) בסעיף זה "השגה", "ערר" או "ערעור" כמשמעותם בהוראות הדין על פיו נקבע החיוב".

מהוראה זו נובע שכל עוד קיימת בידי הנישום אפשרות להשיג, לערור או לערער על חבותו, החוב המיוחס לו אינו נחשב סופי ולא ניתן לנקוט כלפיו הליכי גבייה מנהלית בהתאם לפקודה. בעע"מ 8810/10 חברת פרטנר תקשורת בע"מ נ' המועצה האזורית תמר (5.3.13) נפסק בעניין זה כי:

"הרשות המקומית אינה מוסמכת לנקוט הליכי גביה מינהלית לפי פקודת המסים (גביה) לפני שחלף המועד להגשת השגה על החיוב, או אם ננקטו הליכי ערעור לפני שניתן פסק דין חלוט באשר לסכום השנוי במחלוקת. נקיטת הליכי גביה כנגד רשויות מקומיות לפי פקודת המסים (גביה) תיעשה רק לגבי חוב סופי, אשר אינו שנוי במחלוקת ואשר חלף לגביו המועד להגשת השגה, ערר או ערעור, ואם הנישום נקט אחד מן ההליכים הללו ".

השאלה היא אפוא אם חלף המועד להגשת השגה על חיובי הארנונה שהוטלו על העותרת. בעניין זה קובע סעיף 3(א) לחוק הערר כי:

"מי שחויב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:
..." (ההדגשה הוספה, א"ק)

כאמור, העותרת טענה שבמשך השנים היא לא קיבלה דרישות תשלום ולכן לא היה ביכולתה לנקוט הליכי השגה וערר לפי חוק הערר, ומכאן שלא ניתן לראות את חובותיה כחובות סופיים. אלא שלדעתי, התנהלותה של העותרת בתקופה שתחילתה לכל הפחות בשנת 2010 איננה מאפשרת לה להסתמך על כך שלא התקבלו אצלה דרישות תשלום.

בשנת 2010 התנהלה תכתובת בין מי שהיה אז בא כוחה של העותרת לבין העירייה, שעניינה חיובי ארנונה שהושתו על העותרת. כך, נספח ו(1) לכתב העתירה המתוקן הוא מכתב בא כוחה של העותרת מיום 21.2.10 אל באי כוחה של העירייה שבו נטען, בין השאר, שלעותרת "לא ידוע על חיובי ארנונה שהופנו כלפיה...", ונספחים ז(1) ו-ז(2) לכתב העתירה המתוקן מתעדים חילופי תכתובת שהתקיימה בחודשים אפריל ומאי של שנת 2011 בין העותרת (או מטעמה) לבין העירייה בנושא חיובי הארנונה שהוטלו על העותרת. המסקנה המתבקשת מתיעוד זה היא שמאז תחילת שנת 2010 נקטה העותרת פעולות כאלה או אחרות בקשר לחיובי ארנונה שהוטלו עליה, אולם מטעמים השמורים עמה לא הגישה השגות עליהם, כפי שמאפשר לה סעיף 3(א) לחוק הערר.

זאת ועוד, בתצהירו של מנהל העותרת מיום 15.9.16, התומך בגרסה המתוקנת של כתב העתירה, נאמר (בסעיף 10 לתצהיר) בין השאר כי:

"בעבר נמסר לי על ידי עורך דין אולשביצקי כי נערכה שיחת טלפון בין גב' שושנה תורג'מן (מנהלת הארנונה בעירייה, א"ק), לעורך דין שי אולשביצקי ובה ציינה גב' תורג'מן כי היא הסירה את העיקולים אך את שנתפס ועוקל (כ-25,800 ₪) אין להשיב. עורך דין אולשביצקי עדכן אותי בפרטי שיחת הטלפון כאמור".

בנוסף, נספח א/3 לכתב העתירה המתוקן הוא העתק הודעת דוא"ל מיום 11.9.16 מעו"ד אולשביצקי למנהל העותרת, שבו נאמר בין השאר:

"למיטב זכרוני כל נושא ביטול העיקול התבצע לפני הפגישה עם שוש (תורג'מן, א"ק) וזאת לאחר שיחה שלי איתה בעניין. צביה המזכירה היא זו שעדכנה אותי בדבר ביטול העיקול. לאחר מכן נוהלה ישיבה שבה שוש התחייבה לבדוק מחדש את החוב על רקע הטענות שלך ודרשה מכם הצגת מסמכים – כגון תשריט בית משותף על מנת שניתן יהיה לדעת מי הוא אותו גורם המחזיק בכל נכס ונכס תוך יצירת זיקה למספרי תתי חלקות ".

דבריו של מנהל העותרת המתועדים בסעיף 10 של תצהירו, כמו גם תוכנה של הודעת הדוא"ל של מי שהיה בא כוח העותרת, תומכים בהנחה שהחל משנת 2010 ידעה העותרת על חיובי הארנונה שהוטלו עליה, אלא שכאמור היא לא נקטה בקשר אליהם את הפעולה שחוק הערר מאפשר לה לנקוט, היינו הגשת השגה על חיובים אלה. מסקנה זו מייתרת את הצורך לדון במשמעות שיש לתת לעובדה שהעותרת הגישה את העתירה הקודמת, ומעבר לדרוש אציין שטענות העותרת – שבעיקרן מכוונות כלפי עורך הדין שהגיש את העתירה הקודמת – אינן מקובלות עליי, בעיקר מפני שאין בהם כדי לשלול את ההנחה שהעותרת ידעה על חיובי הארנונה שהוטלו עליה.

ואף זאת, לכתב העתירה שהעותרת הגישה בגדר העתירה הראשונה צורף כנספח ב' הסכם הפשרה, ועיון בו מלמד כי הוא נחתם בידי צד נוסף והוא מנהל העותרת ובעל השליטה בה, יוסי עמר, שתצהירו תומך בעתירה הנוכחית. בסעיף 4 של הסכם הפשרה אישרו הצדדים שהוא מסדיר את חובותיו של סימון בקשר עם הנכסים במבנה הרשומים על שמו, תוך הסתייגות שהסכם הפשרה אינו חל על כלל החובות הקשורים למבנה. בנוסף, לפי סעיף 5 של הסכם הפשרה מנהל העותרת ערב בערבות אישית להתחייבויותיו של סימון על פי ההסכם. בנסיבות אלה קשה שלא לתהות אם, ועד כמה, יש ממש בטענת העותרת שדבר חיובי הארנונה לא הובא לידיעתה, שכן הדעת נותנת שלחתימת הסכם הפשרה קדמו משא ומתן ודין ודברים שבמהלכם עמדו על סדר היום כל חובות הארנונה בגין המבנה, והצדדים – ובהם מנהל העותרת – היו מודעים להם.

בפסיקה ניתן למצוא מקרים שבהם, בנסיבות מסוימות, קבע בית המשפט שידיעתו של בעל דין את דבר מתן ההחלטה נגדו היא שוות ערך להמצאת ההחלטה, כנדרש על פי תקנות סדרי הדין. כך למשל ברע"א 8467/06 לובנה אבו עוקסה נ' בית הברזל טנוס בע"מ (14.2.11) נאמר כי:

"בית המשפט רשאי לקבוע כי יש להתחיל ולמנות את הימים להגשת הערעור מהמועד בו ניסו להמציא את פסק-הדין לידי בעל הדין המערער, אם הוכח כי הוא ידע על פסק-הדין בצורה מלאה וברורה, ובנוסף הוכח כי בעל הדין המערער פעל בחוסר תום לב לאור ידיעה זו. חוסר תום לב ימצא מקום שבעל הדין המבקש לערער נאחז או אף משתמש בפגם בהמצאה על מנת להשיג יתרון דיוני החורג מתכלית התקנה. חובת תום הלב תיבחן לאור התנהגותו של בעל הדין המערער וחלוף הזמן. כן חזקה על בעל הדין המערער, העומד על כך שלא הומצאה לידיו החלטה נוכח פגם זניח, שהוא עושה זאת בחוסר תום לב. יחד עם זאת, יש ליתן את הדעת שיישום עקרון תום הלב ישתנה בהתאם לנסיבות, ולכן על בית המשפט להפעיל את שיקול דעתו ביחס להתנהגות בעלי הדין".

דברים ברוח זו נאמרו גם בבר"מ 831/14 נשר מפעלי מלט ישראלים בע"מ נ' עיריית תמרה (7.7.14):
"למעלה מן הצורך, אוסיף כי כפי שציינתי ברע"א 6003/13 ברקת אדרי בנין והשקעות בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פסקה 12 (‏31.12.2013), בהמשך לאמור בעניין אבו עוקסה, "כלל ההמצאה" עדיף על "כלל הידיעה" לצורך חישוב מניין הימים להגשת ערעור, בכפוף לכך שניתן לעשות שימוש ב"כלל הידיעה" במקרים שבהם התנהגותו של בעל הדין המערער מצביעה על חוסר תום לב דיוני (אבו עוקסה, בפסקה 29. ראו גם: חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 160-159 (מהדורה שלישית, 2012))".

בענייננו, מדובר בדרישות תשלום שהדין אינו דורש את המצאתן בדרך הקבועה בתקנות סדר הדין האזרחי, היינו מסירה אישית או משלוח בדואר רשום עם אישור מסירה ולכן, על דרך של קל וחומר, אם ניתן לקבוע שהעותרת ידעה - או יכלה לדעת - את דבר דרישות התשלום בגין חובותיה לעירייה, מחדלה מלהשיג על החובות המיוחסים לה משמיט את הבסיס מתחת לטענותיה שהחובות אינם סופיים.

בהתאם לכך, התוצאה היא שיש לקבוע שהעותרת ידעה את דבר חיובי הארנונה שהוטלו עליה ולכן, משנמנעה לנקוט לגביהם הליכי השגה הפכו חובותיה להיות חובות סופיים, והסייג שבסעיף 2 לאכרזת המסים אינו חל לגביהם. כפועל יוצא מכך אין מנוס מדחיית העתירה, וכך אני מורה.

ההחלטה מיום 24.7.16 (בקשה מס' 1) בנוגע להגבלת סכום העיקול מתבטלת.

העותרת תשלם לעירייה שכר טרחת עורכי דין בסכום של 10,000 ₪.

ניתן היום, ט"ז ניסן תשע"ז, 12 אפריל 2017, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: מגדל צפון בע"מ
נתבע: עיריית נהריה
שופט :
עורכי דין: