ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין למד שין בע"מ נגד מאירה חסיד :

בפני: כבוד השופט ת' אור
כבוד השופט י' זמיר
כבוד השופטת ד' דורנר

המערערת: למד שין בע"מ

נ ג ד

המשיבות: 1. מאירה חסיד
2. אביה לובראני

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו מיום 2.3.98 בת"א 3921/84 שניתן על ידי כבוד השופט י' בן שלמה

בשם המערערת: עו"ד עמוס גורן ועו"ד אמיר גל
בשם המשיבות: עו"ד בצלאל גרוס

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

פסק דין

השופט ת' אור:

עיקרי העובדות וההליכים

1. ענייננו בתביעות נוגדות לרישום בעלות במקרקעין במסגרת הליכי הסדר לפי פקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט1969- (להלן: פקודת ההסדר). המערערת היא חברה פרטית אשר רכשה את הזכויות בחלקה 279 בגוש 6919 מבעליה הקודמים, גברת הרקליה פוליטיס (להלן: פוליטיס) ונרשמה כבעלים בחלקה זו ביום 29.3.61. המשיבות הן בנותיו של מר שלום גולדשטיין המנוח (להלן: גולדשטיין), אשר נרשם כבעליה של חלקה 284 בגוש 6919 ביום 7.4.44 וכן נרשם כבעליה של חלקה 283 בגוש 6919 ביום 15.7.62. בשנת 1971 נפטר גולדשטיין, ובנותיו נרשמו כבעלים של חלקות אלה מכוח ירושה.

2. חלקות 283 ו279- הן חלקות גובלות. בין המערערת והמשיבות התגלעה מחלוקת לגבי הבעלות בשטח אדמה בסך 80 מ"ר הגובל עם חלקה 279 מצד מזרח וחלקה 283 מצד מערב. שטח זה הוא נשוא התביעות הנוגדות. בשנת 1977, במסגרת ביצוע הליכי הסדר לפי פקודת ההסדר, סומן השטח כחלקה 96 (להלן: חלקה 96). ביום 29.6.77 הגישה המערערת תזכיר תביעה לפקיד הסדר המקרקעין, במסגרתו היא תבעה להרשם כבעלים בחלקה 279 מכוח רכישת זכויות הבעלות מבעליו הקודם. במסגרת זו היא טענה, כי חלקה 96 נכללת אף היא בחלקה 279 אשר נרכשה על ידה כאמור. ביום 26.10.77 הגישו המשיבות תזכיר תביעה, בו הן תבעו להרשם כבעלים בחלקה 85 (הזהה לשטח חלקות 283 ו284- לפי הרישום הישן) ובחלקה 96, מכוח ירושתן את חלקה 283, אשר לטענתן שטח חלקה 96 היה כלול בה קודם שקיבל מספור נפרד, ומכוח החזקה ללא התנגדות. בתביעתו בפני פקיד ההסדר טען, אם כן, כל צד, כי חלקה 96 הינה חלק מחלקה שקנה.

3. ביום 10.1.93 ניתן פסק דין בבית המשפט המחוזי בענין תביעותיהם הנוגדות של הצדדים לגבי הבעלות בחלקה 96 (להלן: פסק הדין הראשון). השופט קמא קבע, עובדתית, כי המערערת לא החזיקה בחלקה 96. אולם, מעיון בתרשים ונסחי רישום שצירפה המערערת לתזכיר תביעתה, נקבע על ידו שחלקה 96 היא בבירור חלק מחלקה 279 המקורית (כשתוזכר להלן "חלקה 96", תהיה הכוונה לחלקה זו הן כחלקה עצמאית והן כחלק מחלקה 279 שהפך לימים לחלקה 96). משכך, פנה השופט קמא לברר האם המשיבות החזיקו בחלקה 96 החזקה אשר תקופתה ותנאיה מאפשרות לרושמן כבעלות החלקה חלף הבעלים הרשום, בהסתמך על הוראות סעיף 51 לפקודת ההסדר.

חזקתן הנטענת של המשיבות בחלקה 96 התבטאה בנטיעת עץ אקליפטוס בגבולה המזרחי של החלקה ובגידור החלקה. השופט קמא הביע דעה, לפיה ספק אם ניתן לראות בפעולות אלה משום חזקה נוגדת. אולם, מכיון שבקרקע לא מוסדרת מסוג מולק עסקינן, השופט המלומד סבר שאין צורך להוכיח לגביה חזקה נוגדת, וכי די בכך שהמשיבות יוכיחו שהחזיקו בקרקע משך תקופת ההתיישנות הקבועה בהוראת החוק הרלבנטית, אפילו חזקתן אינה נוגדת, על מנת לזכות בבעלות בחלקה. תקופת ההתיישנות בקרקע מולק היא 15 שנה. השופט קמא חישב תקופה זו מהתאריך הנקוב בנסח הרישום שצרפו המשיבות לתזכיר תביעתן - כתאריך בו רכשו את חלקה 283 - 15.7.62, ועד יום 29.6.77 בו הוגש תזכיר התביעה על ידי המערערת. תקופה זו היא בת פחות מ15- שנים. השופט המלומד לא היה מוכן לקבל את גירסת המשיבות, לפיה אביהן בנה את ביתו על שטח החלקות 283 ו284- בטרם רכש את חלקה 283. מסקנתו היתה, איפוא, שטרם חלפה התקופה הנדרשת לביסוס טענת ההתיישנות שבפי המשיבות, ועל כן יש לרשום את חלקה 96 על שם המערערת.

4. ביום 23.2.93 הגישו המשיבות ערעור לבית משפט זה על פסק הדין הנ"ל (ע"א 1041/93). במסגרת זו, הגישו המשיבות בקשה להתיר להן להגיש ראיה נוספת (בש"א 1925/94). בטרם נדונה הבקשה לגופה, הגיעו בעלי הדין להסכמה אשר ניתן לה תוקף של פסק דין על ידי בית משפט זה. על פי הסכמה זו, פסק הדין הראשון בוטל והדיון הוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שיתן את פסק דינו מחדש. ההסכמה כללה תנאי, לפיו:

"בית המשפט המחוזי יהיה רשאי להתיר לצדדים להביא ראיות נוספות, על פי שיקול דעתו, ולאחר מכן יתן את פסק דינו מחדש על פי כלל הראיות אשר בפניו, כולל הראיות הנוספות כאמור".

5. בית המשפט קמא קיבל את הראיה הנוספת ולאורה התחדש הדיון בפניו. ראיה זו הינה תיק השטר של חלקה 283 בלשכת רישום המקרקעין, אשר מצויה בו, בין היתר, הצהרה של הקרן הקיימת לישראל לשלטונות מס שבח מיום 12.7.62, לפיה כבר ביום 15.7.56 הקרן הקיימת לישראל הסבה לגולדשטיין את הזכות אשר ניתנה לה בשנת 1952 על ידי פוליטיס, שהיתה הבעלים הקודם של חלקה זו, להעביר את חלקה 283 על שמה (להלן: הראיה הנוספת).

ביום 2.3.98 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (להלן: פסק הדין השני). בפסק דינו קבע השופט, כי מעיון בראיה הנוספת עולה שגולדשטיין רכש את חלקה 283 כבר בשנת 1956. מכך הסיק השופט קמא, כי גולדשטיין החזיק בפועל בחלקה 96 כבר החל ממועד זה, ואף מתח גדר שהקיפה את החלקה והבית שנבנה על חלקות 283 ו284-, כך שחלקה 96 הפכה לפתח הכניסה והחצר הקדמית של הבית. תמיכה למסקנתו זו הוא מצא בתמונות שצולמו בדצמבר 1957. מדברים אלו עולה, כי עברה מלוא התקופה הנדרשת על מנת לבסס טענת התיישנות מנחילה. עוד הוסיף השופט קמא וקבע, שגם אם נדרשת הוכחתה של חזקה נוגדת, הרי שהמשיבות עמדו בנטל ההוכחה הנדרש. אביהן לא רק החזיק בחלקה זו, אלא אף נטע בה עץ אקליפטוס וגידר אותה ובכך יש די כדי להוות חזקה נוגדת.

גדר המחלוקת

6. בדיון בפנינו אין עוד מחלוקת, כי המערערת היא הבעלים הרשום של שטח 96. כך נקבע בפסק דינו הראשון של בית המשפט קמא, והמשיבות לא כפרו בקביעה זו, לא בסיכומי התשובה שלהן ולא בדיון בפנינו. הפלוגתא בין הצדדים מתמקדת בשאלה האחת, האם המשיבות אכן זכאיות להרשם כבעלים של חלקה זו, במקום המערערת, וזאת עקב החזקה בקרקע המבססת טענת התיישנות מכוח סעיף 51 לפקודת ההסדר. המערערת כופרת בזכותן זו של המשיבות. היא משתיתה את טענותיה על שלושה ראשים עיקריים: העדר התמלאותה של הדרישה לחזקה נוגדת, אורך תקופת ההתיישנות, והעדר עילת תביעה של המשיבות בהליכי הסדר מהטעם שהן עצמן לא החזיקו בחלקה 96 במועד בו נתברר הסכסוך בינן לבין המערערת, קרי ביום בו הוגש תזכיר התביעה מטעמה של המערערת.

דעתי היא, שיש לקבל את הערעור מהטעם שהמשיבות לא עמדו בנטל המוטל עליהן להוכיח "חזקה נוגדת" בחלקה 96. לאור מסקנה זאת, איני נדרש לבחון את יתר טענותיה של המערערת.

התנאים לביסוס בעלות מכוח התיישנות לפי סעיף 51 לפקודת ההסדר

7. סעיף 51 לפקודת ההסדר קובע:

"שוכנע פקיד ההסדר שפלוני מחזיק מקרקעין החזקה שתקופתה ותנאיה יש בהם למנוע כל תובענה לקבלתם, והמקרקעין רשומים על שמו של אדם אחר - ירשום את המחזיק בלוח הזכויות כבעל המקרקעין לגבי טובת-ההנאה שהיתה לאדם שעל שמו הם רשומים".

תביעה לרישום בעלות מכוח סעיף 51 לפקודה מתייחדת בכך שבתביעתו זו:

"אין המחזיק סומך על טענת התיישנות כנשק הגנה בלבד, אלא הוא עובר בה להתקפה ומבקש לשלול מן הבעלים את זכותו הרשומה" (ע"א 46/60 יולזרי ואח' נ' נבון ואח', פ"ד יד 2199, 2205-2204).

סעיף זה משפיע על זכויותיו של הבעלים הרשום בקרקע בה עסקינן, קרקע מסוג מולק, בכך שבהתמלא תנאיו, תרשם בעלות בקרקע על שמו של אחר במקום זו שהיתה רשומה על שמו. פרט לתביעה על יסוד טענת התיישנות לפי פקודת ההסדר, אין התיישנות בסוג קרקע זה מפקיעה מעיקרה את זכות הבעלות של הבעלים הרשום. אמנם כאשר מתמלאים התנאים הנדרשים לביסוס טענת התיישנות, הקרקע נשארת בפועל בידי המחזיק, אולם הבעלות בה נותרת בידי הבעלים הרשום (ראה מ' דוכן, דיני הקרקעות במדינת ישראל (מהדורה שניה ירושלים, תשכ"ג) בעמוד 318 והערת שוליים 70 שם).

8. לפי סעיף 51 נדרשים שני תנאים מצטברים על מנת לבסס טענת בעלות מכוח חזקת שנים, המקנה למחזיק זכות להרשם כבעלים של מקרקעין תוך העדפתו על פני הבעלים הרשום. האחד, אורך תקופת ההחזקה. השני, אופיה ו"תנאיה" של ההחזקה.

אשר לתקופה הנדרשת לביסוס תביעת בעלות מכוח החזקה בקרקע יש לפנות להוראותיו של סעיף 162(2) לחוק המקרקעין, תשכ"ט1969-. סעיף זה קובע שלגבי מקרקעין לא מוסדרים, ישמרו בתוקפם הדינים שהיו קיימים ערב תחילתו של החוק. סעיף זה מכוון בעיקר לחוק הקרקעות העותמני משנת 1274 (1858) ולחוק ההתיישנות, התשי"ח1958- (להלן: חוק ההתיישנות). על קרקע מסוג מולק חלה הוראתו של סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות הקובעת את אורך התקופה לחמש עשרה שנה (על קרקע מולק אין חלים סעיפים 20 ו78- לחוק הקרקעות העותמני (ראה מ' דוכן לעיל, עמודים 303 ו305-), ולכן אין הוראת סעיף 22 לחוק ההתיישנות חלה עליה. מכל מקום, בשתי ההוראות אורך תקופת ההתיישנות הוא חמש עשרה שנה).

בפסק הדין השני של בית המשפט קמא נקבע, על סמך הראיה הנוספת, כי חלקה 283 נרכשה על ידי גולדשטיין כבר בשנת 1956, ולפיכך עד להגשת התביעה לפקיד ההסדר, בשנת 1977, עברה התקופה הנדרשת לביסוס טענת התיישנות. כאמור, המערערת תוקפת קביעה זו, וזאת מהטעם שגולדשטיין נפטר בשנת 1971 עוד בטרם עברה התקופה הדרושה לביסוס טענת התיישנות, והמשיבות לא הוכיחו כי הן החזיקו בחלקה 96 בפועל ממועד זה ועד ליום הגשת תזכיר התביעה על ידי המערערת. אולם, לאור המסקנה שהגענו אליה בפסק הדין, איננו נדרשים לבחון טענה זו.

9. אשר לתנאי ההחזקה, המצב המשפטי מורכב מעט יותר, ולאור התחבטויותיו של בית המשפט קמא בענין זה, מן הראוי להרחיב בה מעט.

בטרם כניסתו לתוקף של חוק ההתיישנות, מחזיק במקרקעין מסוג מולק אשר ביקש להרשם כבעלים על פני הבעלים הרשום, נדרש להוכיח "טענת זכות" ו"החזקה נוגדת". אין הדיון ב"טענת זכות" לגופה נדרש בענייננו, אולם נזכיר בקצרה כי משמעותה של "טענת זכות" היא שהמחזיק צריך לטעון לבעלות בזכות שעליה הוא מבקש להגן באמצעות התיישנות.

לאחר כניסתו לתוקף של חוק ההתיישנות נקבע שלאור הוראתו של סעיף 9 לחוק, אין טענת ההתיישנות בקרקע מולק חייבת להיות מלווה בטענת קניין מטעם המחזיק (ע"א 46/60 הנ"ל). יש לציין, כי קביעה זו לא התייחסה לקרקע מסוג מירי, אשר לגביה המשיך לחול סעיף 20 לחוק הקרקעות העתמאני (ע"א 607/65 סופר נ' גרד, פ"ד כ(4) 7, 12; ע"א 669/85 להבי נ' רשות הפיתוח, פ"ד מ(3) 624). בתחילה, הובנה הלכה זו כמבטלת, מכוח סעיף 9 הנ"ל, אף את הדרישה ליסוד "החזקה הנוגדת" (ראו ע"א 212/62 סטרכילביץ ואח' נ' אפשטיין ואח', פ"ד ט"ז 2377, 2381 וכן ע"א 324/68 גוטסדינר נ' מעונות נורדיה (תל אביב) בע"מ ואח', פ"ד כג(1) 48, 51). אולם, בשלב מאוחר יותר, הושבה אל מכונה ההלכה לפיה נדרשת חזקה נוגדת על מנת לבסס טענת התיישנות מכוח החזקה בקרקע (ע"א (ת"א) 501/74 פאנוס נ' גילברג, פ"מ תשל"ו (ב) 412 ובעקבותיו ע"א 213/76 גלברג נ' פאנוס, פ"ד לא(2) 272). בע"א 213/76 הנ"ל נקבע, כי אין סעיף 9 שולל את יסוד החזקה הנוגדת, וזה נותר במתכונתו מלפני החוק (עמודים 279-278 שם). יסוד זה טעון, אם כן, הוכחה מטעם מחזיק בקרקע המבקש להרשם כבעלים חלף הבעלים הרשום (ראו גם ע"א 126/83 סעד אלדין אלעלמי נ' אלחטיב פ"ד מ(1); 397 ע"א 3217/91 פלר נ' יורשי המנוח דב אקסלרוד ז"ל ואח', פ"ד מז(2) 281, 284. לפירוט נוסף ראה י' גלעד, התיישנות במקרקעין - קווים לרפורמה, משפטים יח' תשמ"ח 197-196 וכן 213-212).

10. חזקה נוגדת זו, מה טיבה? מעצם כינויה ניתן ללמוד כי היא "עוינת" לזכותו של הטוען לבעלות רשומה על הקרקע. על המחזיק המבקש להרשם כבעלים מוטל הנטל להוכיח שהחזקתו "איננה באה מכוח זכות הבעלות של היריב" (ע"א 223/52 גרייבר נ' גרין, פ"ד ט 47). גלעד במאמרו הנ"ל מסביר כי:

"החזקה היא נוגדת כאשר כרוכה בה התנגשות אינטרסים בין המחזיק, מחד גיסא, ליריבו, מאידך גיסא. מדוע נדרש "הניגוד"? משום שהן ההסתמכות והן הוויתור נוצרים במצב של ניגוד אינטרסים. הוויתור כאן הוא במשמעות של מחילה על זכות. ובמילים אחרות: השלמה עם פגיעה בזכות. מנגד, ההסתמכות היא על כך שהאחר מחל על הפגיעה בזכותו" (עמוד 207 שם).

11. אימתי תחשב החזקה להחזקה נוגדת? התשובה לשאלה זו תלויה בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה, בהתחשב בהתנהגות המחזיק בקרקע והבעלים הרשום, בטיב מערכת היחסים ביניהם וביתר הנסיבות הרלבנטיות. לא תמיד מדובר בענין קל להכרעה. בע"א 3217/91 הנ"ל עמדתי על חלק מהבעייתיות הכרוכה בכך:

"אכן, השאלה, אם פלוני המחזיק בקרקע עושה כן מתוך התרסה בזכויות הבעלים ושלא מכוחו, או שמא הוא מחזיק בה בהסכמה בשתיקה של הבעלים ומכוחה - לא תמיד קלה היא להכרעה. ברור, שאם על פי נסיבות המקרה ניתן להסיק, כמסקנה עובדתית, שההחזקה נעשתה בהסכמת הבעלים, אפילו היתה זו הסכמה שבשתיקה, בבחינת רשות שהרשה למחזיק להשתמש בקרקע, תיחשב החזקתו של המחזיק בקרקע להחזקה מכוח זכותו של הבעלים במקרקעין, וממילא חסר בה יסוד הקונפליקט והיא אינה נוגדת (ראה בעניין זה: ע"א (נצרת) 2/81 קונס בע"מ נ' שושני ואח' [6]; ע"א (ת"א) 631/82 רשות הפיתוח ואח' נ' להבי [7], וכן באופן כללי, מאמרו הנ"ל של גלעד). כשפלוני מחזיק בקרקע שהבעלות הרשומה בה היא של אחר, שתיקתו של הבעלים יכולה להתפרש לעיתים כהסכמה להחזקת פלוני בקרקע אם כי איו היא חייבת להתפרש כאמור. למחזיק בקרקע עשויים להיות אינטרסים שונים באשר לאופייה של שתיקה זו: אם הוא מחזיק בקרקע תקופה שאינה מגעת לתקופת ההתיישנות, יהיה לו עניין להתייחס לשתיקת הבעלים כאל הסכמה להחזקתו בקרקע ללא תמורה, שאז לא ייחשב למשיג גבול ולא יהיה צפוי לתביעה לתשלום שכר ראוי או לתביעה לסילוק ידו המיידי מהקרקע; אם, לעומת זאת, חלפה תקופת ההתיישנות, המחזיק יעדיף לטעון שחזקתו לא באה לו מכח הבעלים, ולפיכך "חזקה נוגדת" היא ועומדת לו טענת התיישנות. אך לא האינטרס של המחזיק או של הבעלים לגבי אופייה של ההחזקה בקרקע יכריע. על בית המשפט לקבוע את אופייה של זו על פי טיב החזקה, על פי התנהגות הבעלים והמחזיק במשך תקופת ההחזקה ועל פי יתר נסיבות המקרה, ולפי אלה יקבע, אם בהסכמת הבעלים ומכוחו נעשתה, אם לאו (285 שם)".

האם חזקתן של המשיבות היא "חזקה נוגדת"?

12. הפעולות עליהן בקשו המשיבות לבסס את יסוד החזקה הנוגדת בענייננו הן שתים. האחת, גידור חלקה 96. השניה, נטיעתו של עץ אקליפטוס עליה. מסקנותיו של השופט קמא בפסק השני, באשר למסקנה המתבקשת מפעולות אלו ביחס לקיום היסוד של "חזקה נוגדת", היתה סותרת את מסקנתו בפסק הדין הראשון. בית המשפט לא נדרש להכריע בשאלה זו בפסק דינו הראשון, הואיל וסבר שלא נתמלא התנאי בדבר תקופת החזקה של חמש עשרה שנים. עם זאת, חיווה את דעתו כי ספק אם ניתן לראות בנסיבות המקרה בשתי הפעולות - נטיעת אקליפטוס והקמת גדר - ראיה להחזקה נוגדת. לעומת זאת, בפסק דינו השני הגיע לתוצאה שונה, ומבלי כל הנמקה, על פיה ניתן לראות בשתי פעולות אלה החזקה נוגדת.

באיזה משני פסקי הדין צדק בית המשפט המחוזי? ובמילים אחרות, האם ניתן להסיק מהפעולות האמורות את התמלאות יסוד "החזקה הנוגדת"? בשאלות אלה נדון עתה, לאור ההנחייה אותה הזכרנו, כי הוכחתה של החזקה נוגדת תלויה בטיב היחסים בין המחזיק והבעלים הרשום, בהתנהגותם, וביתר הנסיבות האופפות את המקרה.

13. מהעדויות בבית משפט קמא עולה, שעץ האקליפטוס והגדר ניצבו בחלקה 96 עוד לפני שגולדשטיין רכש את חלקה 238. משה ארד, יליד 1927, בן דודם של המשיבות אשר הכיר את ביתן, העיד כי הגדר ועץ האקליפטוס היו בשטח כבר מאמצע שנות השלושים:

"אני זוכר את הצריף מגיל 8-7 בערך מ1934-, וכל מה שאני מוסיף בצורה חד משמעית שאני זוכר עץ אקליפטוס שהיה נטוע בצמוד לגדר ומצידה הפנימי של החצר" (עמוד 46 לפרוטוקול).

בהמשך הוא מעיד, כי מיקום הגדר נותרה באותו מצב מאז ועד היום, וכן:
"אני בן 65 ושחקתי שם לפני כ60- שנה. הזכרון שלי לא אבסולוטי אבל ישנם דברים שזוכרים אותם ולפי מיטב זכרוני כך היה. לגבי זה אין לי ספק. הגדר היתה צמודה לעץ. והעץ היה חלק מהחצר" (עמוד 47 לפרוטוקול).

בענין זה העיד אף אפרים גלבוע, אשר הכיר את האיזור המדובר הן בתוקף תפקידו כמנהל מדור מידע במחלקת תכנון, והן מהכרות אישית, כשכן. הוא העיד כי:

"פה היו שני צריפים בעבר שהיו שייכים להורי ואני התגוררתי בהם בילדותי, כאשר המגרש שבין הצריפים למגרש של גולדשטיין היה כאן מגרש ריק עם העץ שעמד על הגדר בתחום המגרש של גולדשטיין ושימש כמגרש משחקים של כל הסביבה. העץ כנראה עמד על הגדר עצמו עד כמה שזכור לי הגזע היה על הגדר. אני מדבר על שנות ה30- וה40- ואפילו תחילת שנות ה50-. ואז היה גדר שהפריד בין מגרש המשחקים לבין החצר של הבית של גולדשטיין.

... נכון שהגדר היום קצת מעבר לגזע ויש איזה שהיא סטייה של כמה עשרות סנטימטרים נראה לי שכאילו הגדר הוזזה קצת והגזע נראה בתוך השטח כשלפי התרשמותי וזכרוני העץ היה ממש על הגבול ולא בתוך הגבול של החצר. למעט חריג זה המצב כמו בשנות ה30-. הסטייה מתבטאת בכ30-20- ס"מ רק במקום של הגזע. אני זוכר שבזמננו היה מעבר צר בין הגדר לבין הצריף של גלזר ... זה המעבר שקיים עד היום ביניהם" (עמוד 50 לפרוטוקול).

מאירה חסיד, המשיבה 1, שהיא ילידת שנת 1929 העידה כי:

"הגדר היתה שם מאז ומתמיד" (עמוד 53 לפרוטוקול).

לפי קביעתו העובדתית של השופט קמא בפסק דינו השני, חלקה 283 נרכשה על ידי גולדשטיין מפוליטיס בשנת 1956. לפי העדויות לעיל, עץ האקליפטוס והגדר היו קיימים בחלקה 96 עוד מאמצע שנות השלושים, שעה שגולדשטיין עדיין לא היה בעלים בחלקה 283 הגובלת עם חלקה 96. מפסק דינו הראשון של בית משפט קמא עולה, שאין לקבל את הגירסה שגולדשטיין בנה את ביתו על חלקות 284-283 או החזיק בחלקה 96 בטרם רכש את חלקה 283. מכך נובעת המסקנה, שלא גולדשטיין הוא זה אשר נטע את עץ האקליפטוס והציב את הגדר המקורית, אשר נמצאו על חלקה 96 קודם רכישת גולדשטיין את חלקה 283. ולא רק זאת. גולדשטיין רכש את חלקה 283 כשחלקה סמוכה לה, חלקה 96, היא בבעלות פוליטיס ומה שניטע בחלקה זו (האקליפטוס) והותקן בה (הגדר), נעשו לכאורה בידיעת ובהסכמת בעלי החלקה, אם במפורש ואם מכללא. בנסיבות אלה, מוקשה הוא הניסיון של גולדשטיין, ושל המשיבות שבאו בנעליו, להסתמך על המצאותם של שני אלה על חלקה 96 כראיה לחזקה מתריסה שלהם כלפי בעלי חלקה 96.

14. מהאמור לעיל יוצא, שבשנת 1961, כאשר רכשה המערערת את חלקה 279 (אשר כללה את חלקה 96) מפוליטיס, העץ והגדר כבר עמדו במקומם "מקדמת דנא" מכוח הסכמתו של הבעלים הקודם. גולדשטיין לא הוסיף דבר בחלקה 96 אשר עשוי היה לנגוד את עניינה של המערערת בשטח. האם ניתן לומר, שבנסיבות אלה גולדשטיין החזיק בחלקה 96 החזקה נוגדת? כיצד תפורש שתיקת המערערת לאורך כל התקופה?

עמדנו לעיל על כך ששתיקתו של הבעלים הרשום יכולה להתפרש באופנים שונים, בהתאם לנסיבות האופפות כל מקרה לגופו. בנסיבות דנן, לא היווה האקליפטוס, אשר ניצב בחלקה שנים רבות, התרסה מצד גולדשטיין כלפי בעלותה של המערערת. אשר לגדר, הרי אף היא כבר ניצבה במקומה, בשינוי קל במצבה בלבד, משכבר הימים. לכך יש להוסיף, שבאותה תקופה, המערערת לא ראתה אפשרות כלכלית לניצול חלקה 96 על ידי השקעה בה ופיתוחה. העיד בעניין זה מנכ"ל המערערת:

"אני ביקרתי בשטח לראשונה בשנת 67. בסך הכל הייתי שם כ10- עד 15 פעמים בשטח. כשאני ביקרתי את המקום רציתי לדעת אם היו שינויים במקום ולבדוק אם אפשר לפתח את המקום. לדאבוני ראיתי כי לא השתנה דבר בסביבה" (עמוד 30 לפרוטוקול).

מהאמור לעיל עולה, כי המערערת לא הקדישה משאבים לטיפול בשטח משום שלא נזקקה לו באותה עת לצורך עסקיה. בנסיבות אלה, קיומה של הגדר לא הפריע לה, ועל כן ניתן לפרש את התנהגותו של מנכ"ל המערערת כהמשך לקו התנהגותו של הבעלים הקודם, דהיינו הסכמה מכללא לשימוש שעשה גולדשטיין המנוח בחלקה 96 המגודרת, למעבר אל מבנהו שבחלקה 283. בנסיבות בהן הגדר עמדה במקומה מימים ימימה תוך הסכמת הבעלים המקורי, משלא נעשו כל פעולות נוספות בשטח על ידי גולדשטיין העשויות להעיד על שינוי בחלקה, במצב דברים בו למערערת לא נדרשה הקרקע לצורך עסקיה במשך התקופה הרלבנטית, ניתן להסיק שהמערערת הסכימה מכללא להמצאותה של הגדר בשטח ולשימוש שעשה גולדשטיין בחלקה. מכאן, שהחזקת גולדשטיין בחלקה 96 לא היתה בעלת אופי של חזקה נוגדת.

15. לסיכום, המשיבות לא הצליחו להוכיח כי ההחזקה שלהן, ושל אביהן לפניהן, בשטח 96 היתה נוגדת. אשר על כן, מתקבל הערעור, פסק דינו של בית המשפט המחוזי מבוטל, ומוחלט בזה כי חלקה 96 תרשם בבעלות המערערת (ולא בבעלות המשיבות). המשיבות תשלמנה למערערת הוצאות משפט בשתי הערכאות בסכום כולל של 20,000 ש"ח.

השופט י' זמיר:
אני מסכים.

השופטת ד' דורנר:
אני מסכימה. ת

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור.

ניתן היום, ו' בכסלו התש"ס (15.11.99).

ת

העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
98025100.E04 /עכב


מעורבים
תובע: למד שין בע"מ
נתבע: מאירה חסיד
שופט :
עורכי דין: