ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין חנה זבולוני כהן נגד חיים סלם :

בפני כבוד ה רשמת בכירה אפרת רחלי מאירי מרקוביץ

תובעת

חנה זבולוני כהן

נגד

נתבעים

1.חיים סלם
2.דנאווית סלם

פסק דין

מונחת לפניי תביעה כספית על סך של 33,500 ₪ בגין מתן שירותי תיווך לנתבעים ללא קבלת תגמול בגינם.
על פי העובדות המתוארות בכתב התביעה, הנתבע פנה אל התובעת, מתווכת במקצועה, במטרה לראות את הדירה המוצעת למכירה ותיאם עימה פגישה. כשהגיע לדירה נתבקש לחתום על טופס התחייבות תיווך, כך שבמידה וירכוש את הדירה ישלם דמי תיווך. לטענת התובעת, היא נתנה אמון בנתבע שהבטיח לה "אני אראה את הדירה ואחתום מיד על התיווך". לאחר שהציגה לפניו את הדירה, הלה סירב לחתום בתואנה כי הוא לא בטוח אם ירכוש את הדירה והוא רוצה להראותה לאשתו, תוך שהדגיש "אל תחששי אני אשלם לך תיווך אני אדם ישר". למחרת, שלח הנתבע מסרון לנייד של התובעת בו נכתב שהוא ואשתו החליטו לרכוש את הדירה בסך של מיליון ועשרה אלף שקלים . על פי הנטען, לאחר שדיברה עם המוכר אשר נתן לה בלעדיות על הדירה, סוכם על מחיר של מיליון וחמישה עשר אלף שקלים ופינוי תוך 5 חודשים. היא ביקשה מהנתבע את פרטי עורך הדין שייצג אותו. לגרסתה, הנתבע ביקש שתעשה לו הנחה בדמי תיווך עת ביקשה 2% מהצד של הקונה. היא הסכימה לבוא לקראתו. יום למחרת הוא העביר לה את שמו של עורך דינו וביקש נסח טאבו של הדירה. עורכת הדין המייצגת את המוכר שלחה לו את נסח הטאבו והוא השיב לה בתודה. ברם, על פי הנטען, החל מאותו הרגע חדל להשיב למסרונים ששלחה בבקשה להיפגש עמו לסגור את נושא דמי התיווך. לאחר שעדכנה את המוכר ששילם לה את דמי התיווך במתרחש, הסכים הנתבע לשלם אף הוא דמי תיווך בסך של 0.5% אולם היא סירבה. על כן, מוגשת התביעה לבית משפט זה לחייב את הנתבע לשלם דמי תיווך על סך של 2% בתוספת מע"מ וכן לחייבו בפיצוי בגין עוגמת נפש.
הנתבע מנגד, מבקש לדחות את התביעה. לטענתו, לא היה לו כל צורך בשכירת שירותי התיווך משאשתו מכירה את מוכר הדירה באופן אישי ואת השוכרת בדירתו, שכן, הורי אשתו מתגוררים באותו הבניין. לגרסתו, הוא אכן התקשר לתובעת הואיל ועל גבי השלט שהתנוסס מחוץ לדירה היה כתוב מספר הטלפון ללא ציון שם חברת תיווך. התובעת אך סיפקה לו מידע בדבר היות הדירה מוצעת למכירה ולאחר ששאלה מתי בכוונתו לראות את הדירה הוא הגיע לפגישה וסירב לחתום על טופס ההתחייבות. הוא החזיק בקו לפיו אשתו סגרה מול המוכר ישירות את המחיר הסופי. תחילה המוכר, בעל הדירה, ביקש מיליון ועשרים אלף שקלים , לאחר מכן הסכים לרדת למחיר של מיליון ועשרה אלף שקלים , על כך עדכן את התובעת, אולם לבסוף המוכר חזר בו מהסכמתו לסכום זה וביקש באותו ערב סך של מיליון וחמישה עשר אלף שקלים, הסכום שסגרו ישירות מול המוכר. בעניין זה העיר, כי הואיל ואשתו לא הייתה מגובשת בדעתה לקנות את הדירה, למחרת בבוקר הוא הודיע לתובעת, למוכר ולעורך דינו כי אין בכוונתם לרכוש את הדירה. לאחר שבמהלך היום התרצתה אשתו, הם הביעו רצון לקיים את העסקה וסגרו על המחיר הנ"ל.

לשיטתו של הנתבע, כל הקשר בינו לבין המתווכת נוצר אך ורק הואיל והמוכר אמר שהיא מייצגת אותו וביקש שיתנהלו מולה משהוא לא גר בירושלים. התובעת לא עמדה בתנאים המצטברים המופיעים בסעיפים 9 ו-14 לחוק המתווכים במקרקעין, תשנ"ו-1996 (להלן: "חוק המתווכים במקרקעין") ובכלל זה דרישה להזמנת תיווך בכתב כמצוות סעיף 9א וכי לא חתם על ההזמנה ולא ניהלו משא ומתן על המחיר משהוא התנהל מול המוכר. כן ציין כי התובעת התקשרה למשרדו והכפישה אותו בפני הממונים עליו עד כי מנכ"ל משרד הקליטה זימנו לשיחה לברר על מה מדובר. בגין כך, הגיש טופס תלונה לרשם המתווכים במשרד המשפטים.

התקיים דיון לפניי.
התובעת העידה כי מוכר הדירה נתן לה בלעדיות לשיווק הדירה. הנתבע התקשר אליה משראה את המודעה מחוץ לדירה וסיפר לה שהוא מעוניין לרכוש את הדירה משהורי אשתו מתגוררים בקרבת מקום. לאחר שאמרה לו שהמחיר הוא מיליון ושמונים שקלים, הוא סיים את השיחה משהסכום אינו עומד בתקציבו והוא מעוניין לשלם אך סך של מיליון שקלים. היא שמרה את מספר הנייד שלו לצד שמו בהקשר של הדירה, כך שאם בעתיד הדירה לא תימכר תוכל לחזור אליו בהצעה למחיר מוזל יותר. לאחר שבוע, התקשר אליה הנתבע, וכך תיארה את השתלשלות העניינים –

"אמרתי לו התקשרת לפני שבוע הוא אמר כן, יש אפשרות להתגמש, כי בעל הדירה קנה דירה ולא היה אכפת לו להוזיל את המחיר, אמר אין בעיה מתי אפשר לראות את הדירה, אני אמרתי אדבר עם השוכרת אין בעיה תחזרי אליי באס אם אס. חזרתי אליו בהודעה וכתבתי לו אפשר בשתיים וחצי. קבענו פגישה בשתיים וחצי הבחור הגיע באתי אליו עם הטופס לחתום, רשמתי את הפרטים שלו ואמרתי לו בבקשה תחתום לראות את הדירה, אני לא ראיתי את הדירה אני יראה אח"כ יחתום לך, אל תדאגי אני עובד מדינה, משרד הקליטה מכירים אותי מצוין שמעתי עליך אני מכיר אותך מה את דואגת. אני כבר 30 שנה בארץ. האמנתי לו" (עמ' 1 , שורות 25-31).

היא הטעימה כי מבעל הדירה היא לוקחת 1% דמי תיווך מערך הדירה כפי שנמכרת וממי שקונה ממנה היא גובה 2% דמי תיווך. ביחס לנתבע, ציינה - "בכלל תמיד באתי לקראת עולי אתיופיה תמיד לקחתי אחוז כולל מע"מ. פה ביקשתי ממנו 2% פלוס מע"מ" (עמ' 2, שורה 23).

הנתבעת העידה כי השלט אותו הציגה בדיון התובעת לא היה אותו השלט שהוצג , לא היה מצוין אם הדירה להשכרה או למכירה אלא רק מספר טלפון אנונימי. ל אחר השיחה בין התובעת לנתבע, כשגילו שהדירה היא למכירה, הודיעה הנתבעת שהיא תיצור קשר ישירות עם המוכר משהם מכירים. היא הדגישה כי היא סגרה את הסכום הסופי עם המוכר ישירות. הוא הבהיר לה כי בכל הנוגע לטפסים יש לו מתווכת ולכן עליהם לסגור איתה. מאז הם נפגשו עם התובעת רק אצל עורך הדין לחתימת ההסכם. לטענת הנתבע, הוא לא הציע לה 0.5% דמי תיווך אם כי הנתבעת אשתו העידה שכן הציעה 0.5% משהיא פחדה עת גילתה כי היה לתובעת אף את תעודת הזהות שלהם אשר השיגה זאת לא מהם.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושמעתי את הצדדים, נחה דעתי כי דין התביעה להידחות מכוח חוק המתווכים במקרקעין.

כידוע, מאפייניה העיקריים של פעולת תיווך הם ייזום מפגש בין רצון בעל הדירה למכור ורצון הקונה לרכוש את הנכס, השלמת העסקה כתוצאה מאותו מפגש (ראו ע"א 6181/93 סולומונוב נ' שרבני פ"ד נב (2) 289; ע"א 342/89 ג.ז. רכסים בע"מ נ' גרופר פ"ד מו (2) 724).
המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית מעוגנת בחוק המתווכים במקרקעין. סעיף 14( א) לחוק מונה שלושה תנאים מצטברים לחבות בדמי תיווך: (1) המתווך נדרש להחזיק ברישיון תיווך בתוקף; (2) הלקוח נדרש לחתום על הזמנה למתן שירותי תיווך בקשר לנכס מושא העסקה; (3) המתווך נדרש להיות הגורם היעיל שהוביל להתקשרות בעסקה. הלכה היא כי מקום שבו אין צורך בסיועו של המתווך בשלב המשא ומתן, ככלל די בכך שיצר את הקשר בין הצדדים כדי שישמש גורם יעיל ( וראו לעניין זה ע"א 2144/91 מוסקוביץ נ' ביר, פ"ד מח (3) 116).

ודוק; מדובר בהוראת חוק קוגנטית ללא יכול התנאה עליה, אפילו בהסכמת הצדדים. אין זו דרישה וולונטארית. המסקנה כי הדרישה לכך שהמתווך יהיה הגורם היעיל ביצירת העסקה היא קוגנטית מתיישבת עם תכליתו הצרכנית של חוק המתווכים ( ראו רע"א 6519/09 חסקל נ' אוסדיטשר (26.1.2010)); דברי ההסבר לסעיף 14( ב) בהצעת חוק המתווכים במקרקעין (תיקון מס' 4), עמ' 63-62). על כך ניתן להוסיף כי המסקנה לפיה דרישת הגורם היעיל היא קוגנטית מתחייבת בראש ובראשונה מן ההיגיון והשכל הישר: אם ניתן היה לוותר על דרישת הגורם היעיל במסגרת הסכם בלעדיות, לא היה כל צורך ליצור חזקה שתפעל לטובת המתווך הבלעדי בנסיבות אלה ותסייע לו להתגבר על הדרישה האמורה ( ראו רע"א 4036/16 קבוצת בראל נכסים בע"מ נ' בנימין (20.7.2016)). עם זאת, נראה כי הדברים האמורים מופנים בעיקרם ביחס להסכם התקשרות עם בעל הדירה להבדיל מהקונה. כך או כך, רציונל הדברים המוצג בעניין קבוצת בראל נכסים יפה גם ביחס לעסקאות בין מתווכים לקונים פוטנצייאלים:

"יש לזכור את החשיבות בהגנה על צרכנים בשוק התיווך ולשאוף לכך שלא ינוצלו על-ידי מתווך רשלן שיגרוף דמי תיווך על עסקה שלא הייתה לו נגיעה ממשית בה. בהקשר זה, חשוב לזכור שרבים מצרכני התיווך הם שחקנים חד-פעמיים בתחום, ועל פי רוב אין להם הבנה והכרה מעמיקה של שוק הנדל"ן ( ראו: זמיר, בעמ' 228). במסגרת זו, יש לתת את הדעת גם על כך שהתיווך הוא עיסוק שטמונים בו סיכוי וסיכון, זה לצד זה. הסיכון מתבטא בכך שדמי התיווך הם מעין שכר טרחה המותנה תוצאה. לצד זאת, שכרו של המתווך, אם הוא אכן מתקבל, עשוי לעלות על מידת ההשקעה שנדרשה ממנו בכדי לקבלו, ואין בינו לבין מידת התועלת שהפיק הלקוח משירותיו קשר הכרחי ( שם, בעמ' 228-227). לבסוף, יש לשים לב אל הקושי המובנה להעניק בלעדיות במוצר העיקרי שבו עושה המתווך שימוש בעבודתו – מידע ( שם, בעמ' 227). קושי זה מתעצם בימינו כאשר הנגישות למידע ברשת האינטרנט היא גבוהה ביותר והעברת מידע באשר לנכס פלוני הזמין למכירה היא קלה הרבה יותר מבעבר. לא למותר לחזור ולהזכיר כי חוק המתווכים נחקק לפני שני עשורים, ותיקון מס' 4 – לפני למעלה מעשור. יישומו של החוק והתנאים הקבועים בו צריך להיעשות גם בהתאם למציאות המשתנה ולתנאי השוק המשתנים עמה...אכן, בשל אופיו המיוחד של שוק התיווך, הוא אמנם חשוף כאמור לסיטואציה של ניצול צרכנים, אך לצד זאת מוכרים גם ניסיונות של לקוחות להתחמק מתשלום דמי התיווך ( ראו: זמיר, בעמ' 228)" ( שם, פסקאות 2 8-29).

הקווים המנחים בדבר ההכרעה האם בפעולות המתווך יש להביא לכדי זכאותו בדמי תיווך מצאו עוגן וגם גדר בע"א 2708/12 יוסי ישראלי נ' משה אהרוני (6.12.2015), וכך נקבע:

"משמעות תנאי זה היא כי על-מנת לזכות בתשלום דמי תיווך, לא די בכך שהמתווך יוכיח כי קיימת סיבתיות עובדתית, בבחינת סיבה-בלעדיה-אין, בין פעולותיו ובין ההסכם שנכרת; עליו להוכיח כי פעולותיו היו אלה אשר היוו את הגורם היעיל לכריתתו של ההסכם בסופו של דבר. שאלה זו נגזרת ממכלול נסיבותיה של העסקה. כאשר עסקינן בעסקת תיווך פשוטה, שבה הפגיש המתווך את הצדדים ועקב כך נכרת ביניהם חוזה, נקל להראות כי המתווך היה הגורם היעיל להבאת הצדדים להתקשרות בחוזה. השאלה עולה לדיון כאשר קיים פער מסוים בין פעולות התיווך ובין ההסכם שנכרת – אם בשל פער זמנים, אם בשל פער בין תוכן החוזה שנכרת לזה שלשמו תיווך המתווך, ואם בשל מעורבותם של גורמים נוספים".

בקליפת אגוז, בעניין מוסקוביץ דלעיל, אשר נפסק טרם חקיקת החוק, נמנתה רשימה לא סגורה של שיקולים בקביעת מהות "הגורם היעיל":

"(א) מידת הדמיון בין ההצעה המקורית שבה היה מעורב המתווך לבין החוזה הסופי, כגון – נושא הנכס;
(ב) הקרבה בין תנאי התשלום ושיעוריו בהצעה המקורית לבין הגיבוש הסופי של החוזה;
(ג) חלוף הזמן בין ההצעה מקורית עד סיום העיסקה ( השופט עציוני בע"א 294/76 [2] הנ"ל);
(ד) מידת האינטנסיביות של פעולות המתווך – היקף מגעים, פגישותיו ושיחותיו עם הצדדים;
(ה) קיומו של גורם נוסף, אשר סייע לצדדים בהשגת החוזה, ומידת התערבותו של אותו גורם נוסף; (ו) תשלום דמי תיווך על-ידי הצד השני ( המוכר או הקונה) ושיעורם;
(ז) זהות הצדדים המנהלים את המשא ומתן כמצביעה על שמירת הזיקה הסיבתית;
(ח) הסתמכות הצדדים על-ידיעה קודמת של מהלכי המשא ומתן ופעולה שאינה אלא הרמת החבל, מקום בו הושאר, כדי ליצור המשכיות באותו מהלך".

ומן הכלל אל הפרט.

אין חולק כי הנתבע לא חתם על כתב ההתחייבות להזמנת שירותי תיווך במקרקעין. יוזכר, כי חתימה על הזמנה למתן שירותי תיווך הינה דרישה קוגנטית. החוק הוא חוק קוגנטי צרכני, שהוראותיו נועדו להיטיב עם ציבור רוכשי הדירות, ולא ניתן להתנות עליהן, אף לא בהסכמת הצדדים. משכך, מקום בו לא התמלאה דרישה זו, הרי שלא נתגבשה החבות לתשלום דמי תיווך.

יצוין, כי פרטי הנתבע מולאו על ידי התובעת בלבד, לרבות תעודת הזהות שטענת הנתבעים לא נסתרה לפיה הם לא סיפקו בידי התובעת את מס פר הזהות. הגם שאין במילוי פרטיו של הנתבע על ידי התובעת כדי להעלות או להוריד מקום בו אכן היה חותם על הסכם הזמנת שירותי תיווך במקרקעין, הרי מקום בו פרטיו מולאו ב שלב מאוחר יותר, כפי שנראה בכל הנוגע למספר הזהות , וכאשר אין חולק כי הנתבע לא חתם ולא מסר פרטיו עם ביקורו בדירה – הדבר מחזק את טענת הנתבעים כי לא היה בכוונתם לחתום על כתב ההתחייבות. כתב ההתחייבות חתום היה על ידי התובעת, עת מצוין על גבי כתב ההתחייבות כי מחיר הדירה הוא 1,100,000 ₪, זאת כאשר התובעת הצהירה לפרוטוקול הדיון כי בשיחת הטלפון עם הנתבע אמרה לו שהסכום הוא סך של 1080000 ₪ וכאשר בא לראות את הדירה היא ציינה לפניו כי ניתן יהיה להתגמש על המחיר. משכך, לא ברור מדוע הסכום המופיע ביום הביקור ממנו ביקשה לגבות אחוזי שירותי תיווך גבוה יותר מהסכום ששבוע לפני הציגה לפניו והגעתו לדירה הייתה לאחר שלפי טענתה הי יתה בדעה להפחית ממנו.

כך או כך, לא השתכנעתי כי התובעת היוותה הגורם היעיל בעסקה. בחינת אמות המידה למבחן היעילות, מעלה כי התובעת לא היא אשר הובילה לכריתת ההסכם למעט פעולות טכניות המתמצות בתיאום. התובעת לא ניהלה כל מגעים בין המוכר לקונים בין הצגת הדירה על ידה ועד כריתת ההסכם אלא רק התקשרה לנתבע באמצעות מסרונים לשם דיווח ווידוא העברת נסח טאבו לבקשתו בהתאם לשיחתו עם המוכר. הפנייה אליה נוצרה בגין כך שמספר הטלפון שלה התנוסס מעל הדירה. התרשמתי, וכך גם בדיון עצמו, כי הנתבעים יצרו ישירות קשר עם המוכר והגיעו עימו לסכום הסופי על פיו נמכרה הדירה. רוצה לומר, כי גם אם בכוונתה של התובעת היה לנהל משא ומתן ולבדוק אופציה של הנחה מול המוכר, הרי שבסופו של יום הנתבעים הם הם שניהלו את המשא ומתן מול המוכר עצמו. תפקיד התובעת הסתכם כאמור כגורם " מתווך" באופן המילולי של המילה, הואיל והמוכר לא התגורר בעיר וביקש מהם, ועל כך אין חולק, ליצור עימה קשר ישיר משהיא מטפלת בכל ענייניו אלו ומספקת עבורו את השירות, ובכלל זה גם סיפוק נסח טאבו. אין חולק כי התובעת קיבלה עמלת דמי תיווך מצד המוכר לו סיפקה את השירות בפועל.

כדי שתקום זכאות לדמי תיווך, אין די במסירת מידע בדבר הנכס ויצירת הקשר הראשוני הפורמלי בין הצדדים בדבר זהותם. אין חולק כי הנתבעת יצרה קשר ישירות עם המוכר ולא דרך התובעת, משמספר הטלפון כבר היה מצוי ברשותה. לצורך גביית דמי התיווך, חלה על המתווך חובה מהותית לפעול בשקידה סבירה ולסייע לצדדים להביא את המשא ומתן לכדי עסקה מקום שהדבר דרוש. כאמור, לא התרשמתי כי התובעת היא זו שסייעה לגיבוש החוזה למעט העברת מידע בדמות מחיר הדירה, הצגתה באופן ראשוני והעברת נסח הטאבו שאף שירתה את המוכר במסגרת שירותי התיווך שנתחייב לקבל ממנה. הנתבעים לא נעזרו בתובעת במהלך המשא ומתן. אכן, הנתבע כתב לה שהם יקחו אתה דירה ביום 6.6.2017 בסך של מיליון ועשרה שקלים "כפי שסיכמנו". אולם בסופו של יום הדירה נמכרה במיליון וחמישה עשר שקלים , משהמוכר חזר בו והסכום הסופי נסגר ביניהם ביום 7.6.2016. במצב דברים זה,

"ניסיון לקבל את דמי התיווך מכוחו של הסכם התיווך, אינו אלא עקיפה ברורה של הוראות החוק, העשויה לרוקנו מתוכן. אחת משתיים: או שהמתווך זכאי לדמי תיווך לפי החוק, או שאינו זכאי. התחייבות היחידה שהתובע גורס כי לא קוימה היא תשלום דמי התיווך; הנזק היחיד לו נטען הינו אי תשלום דמי התיווך. ואולם, התחייבות זו כלל לא הופרה, שכן התובע – שאינו הגורם היעיל, לא זכאי לתשלום זה מהנתבע ובאשר לנזק – מקום בו נגרעו מהתובע דמי התיווך בשל אי עמידתו בתנאי החוק, לא ניתן לתור אחר זכותו לקבלם מכח דיני הנזיקין (ראו והשוו לאמור בסעיף 6 לפסק הדין בת"ק (ת"א) 32155-06-15 בר נ' ברק (18.1.2016)" (ראו תק 55594-02-16 ישראל קדרון - גלובל נכסים נ' חנוך מינץ (22.1.2017)).

סיכומו של דבר, הנתבעים לא פנו באופן יזום לתובעת בתפקידה כמתווכת במטרה למצוא עבורם נכס שישרת את צרכיהם. אין חולק כי הנתבע פנה לתובעת ל שם הצגת הנכס אולם זו לא הייתה הגורם שהוביל לכריתת העסקה בין הנתבעים למוכר. טענת הבלעדיות בה אוחזת התובעת היא רלוונטית להסכם בינה לבין המוכר ולא בינה לבין הקונה. לו המוכר היה מוכר לנתבעים את הנכס ללא תשלום דמי תיווך, כי אז יכול וטענה זו הייתה עומדת לה. הגם שהמוכר סגר את העסקה מול הנתבעים, הוא שילם לה את דמי התיווך המסוכמים ביניהם.

אכן, הלכות המסחר התקין לא יכולות לאפשר מצב שבו נטל ההוכחה על המבקש להסתמך עליה. מתווך שזו עבודתו וכל פרנסתו ישקיע מרצו והלקוח יפעל מאחורי גבו ויפנה ישירות לבעל הבית ויחתום על הסכם רכישה ויטען לאחר מכן ביחס להסכם שלא חתם או שזו אינו חתימתו. הגם שמדובר בעניין שלא ניתן להתנות עליו, חתימה על מסמך אינו מהווה תנאי לעמידתו של המסמך בחוק כל עוד ההסכם מכיל את כל הנתונים הנחוצים ליצירת התקשרות. מה גם, שלא ניתן להתעלם מעקרון תום הלב, מקום בו אין מחלוקת כי המתווך ביצע את פעולת התיווך בהצגת הנכס ובעקבות התיווך נקשר הקונה בהסכם המכר. ברם, לא התרשמתי כי כך הם פני הדברים במקרה דנן. אשר על כן, אני קובעת כי התובעת לא זכאית לדמי תיווך בעסקה מכוח חוק המתווכים במקרקעין , ופועלה המצומצם לא הביא להתקשרות הסופית בעסקת המכר על הסכום שבה .

עם זאת, התרשמתי כי הנתבע כן נתן לתובעת להאמין כי ישלם לה דמי תיווך, הגם וקבעתי כי הוא פטור מכוח חוק המתווכים במקרקעין – דבר שאני בספק אם הוא היה ער לכך אותה עת. בניגוד לטענתו, בדיון שלפניי הודתה הנתבעת כי אכן הוצע לתובעת כטענתה חצי אחוז דמי תיווך, הגם שהמניע לא נבע מכוח זכאותה בדין. כן, בניגוד לטענת התובע, כן תואמה עם התובעת פגישה. אל מול זאת, מקובלת עליי טענת הנתבעים כי "נאלצו" לקיים תקשורת מול התובעת משזו הוראת בעל הדירה עימו יצרו קשר ישירות ומשכך פעולתה הסתכמה במישור האינפורמטיבי בלבד. על כן, מצאתי בנסיבות העניין כי התובעת זכאית לפיצוי בגין ראש נזק בדמות עוגמת נפש וזאת מכוח עקרון תום הלב המעוגן סעיף 12( א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 הקובע כי "במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה חייב אדם לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב", משתחולת העקרון משתרעת בכל תחומי המשפט גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה (ראו סעיף 61 (ב) לחוק החוזים).

11. סוף דבר. הנתבעים ישלמו לתובעת סך של 1000 ₪ וכן הוצאות משפט על סך של 350 ש"ח. סך הכל ישלמו הנתבעים לתובעת סך של 1350 ₪ תוך 30 יום. ימי הפגרה אינם נמנים במניין הימים.

רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 יום.
המזכירות תמציא עותק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ג ניסן תשע"ז, 09 אפריל 2017, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: חנה זבולוני כהן
נתבע: חיים סלם
שופט :
עורכי דין: