ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עירית ראשון לציון נגד קוסמולייף בע"מ :

בפני כבוד ה שופטת, סגנית נשיאה יעל טויסטר ישראלי

תובעת

עירית ראשון לציון

נגד

נתבעים

1.קוסמולייף בע"מ
2.אמיר סולזה מזרחי

פסק דין

בפני תביעה שהגישה עיריית ראשון לציון (להלן – "העירייה") כנגד הנתבעים, קוסמולייף בע"מ (להלן – "החברה") ובעל השליטה בה מר מזרחי אמיר סולזה (להלן – "הנתבע"), בשל חוב ארנונה שצברה החברה בסך של 34,805 ₪ נכון למועד הגשת כתב התביעה המתוקן (להלן – "החוב") בגין החזקת שני נכסים שאינם משמשים למגורים, ברחוב א. איתן 3 א' 20 בראשון לציון (להלן – "הנכס").

עיקר טענות התובעת:

לטענת התובעת כעולה מכתב התביעה המתוקן, חובה של החברה בגין חיובי ארנונה מתייחס לתקופה שמחודש ינואר 2012 ועד ליום 30.6.14.

ניסיונות התובעת לגבות את תשלום החוב שהינו חוב מס סופי כהגדרתו בדין או כל חלק ממנו מהחברה עלו בתוהו.

בגין החוב הוגשה התביעה כנגד החברה ואף נגד הנתבע, בעל השליטה בה באופן אישי, מכוח החזקתו בנכס בפועל ומכוח סעיף 8(ב) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) התשנ"ג – 1992 (להלן – "חוק ההסדרים") בצירוף הוראת סעיף 119א (א)(3) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן – "הפקודה"). לטענת התובעת חלה במקרה דנא החזקה, שהנכסים שהיו לחברה הועברו לנתבע שהינו בעל השליטה בחברה, בלא תמורה ולכן על פי דין חייב הנתבע בתשלום חוב הארנונה.
במאמר מוסגר יצויין , כי התביעה המקורית הוגשה כנגד נתבע נוסף – מר חיים לוי (להלן: "הנתבע 3 בתביעה המקורית") , בעל הזכויות בנכס, אולם התובעת הגיעה עמו לפשרה לתשלום חובות הארנונה בגין הנכס מיום 30.06.14 ואילך. הסכם הפשרה קיבל תוקף של פסק דין בהחלטת בית המשפט מיום 29.12.2015.

עיקר טענות הנתבעים:

בכתב ההגנה נטען כי החברה חדלה להחזיק בנכס ביום 15.6.14, כאשר הנתבע 3 בתביעה המקורית נקט בהליכי פינוי כנגד החברה והנכס פונה ולפיכך חובה של החברה הנו לכל היותר עד למועד הפינוי.

אשר לנתבע נטען כי אכן הוא בעל מניות בחברה אשר עשתה שימוש בנכס, אולם אין הוא המחזיק בנכס. עוד טען הנתבע, כי החברה נקלעה לקשים עד אשר הפסיקה את פעילותה כשיש לה הפסדים. מכל מקום מעולם לא העבירה החברה לנתבע נכסים והוא לא נהנה מפירות הקשורים לפעילותה או לרכושה, ההפך הוא הנכון- לטענת הנתבע, החברה נותרה חייבת לו סך של 650,356 ₪ מה עוד שלחברה לא היו נכסים ו/או רכוש ו/או זכויות והמלאי שלה נמכר על מנת להחזיר את החובות.
בנסיבות אלה טען הנתבע כי דין התביעה נגדו להידחות.

דיון והכרעה:

התובעת הגישה, כאמור, כתב תביעה מתוקן כנגד הנתבעים בגין חוב ארנונה על סך 34,805 ₪ המתייחס לתקופה שמיום 1.1.12 ועד 30.6.14.

הנתבע בעדותו אישר כי החברה החזיקה בנכס בתקופה נשוא התביעה ושבגינה נדרש תשלום החוב. זאת ועוד מעיון בכתב ההגנה ותצהיר הנתבע ניתן ללמוד באופן מפורש כי לחברה אין טענת הגנה כנגד התביעה נגדה, כפי שאף בא הדבר לידי ביטוי בעדות הנתבע:
"ש: למה לא צריכים לשלם ארנונה לעירייה?
ת: החברה אולי צריכה אני לא צריך..." (פרוטוקול עמוד 6 שורה 26).

בנסיבות אלה דין התביעה כנגד החברה להתקבל.

באשר לנתבע, לטענת התובעת קיימות נגד הנתבע שתי עילות תביעה. האחת - מכוח סעיף 8 (ג) לחוק ההסדרים וסעיף 119א לפקודה המטילים על בעל השליטה בחברה החבות לשלם את חוב הארנונה כמי שנכסי החברה הועברו אליו כאשר הנטל לסתור החזקה רובץ לפתחו.
העילה השנייה – מכוח החזקתו של הנתבע בנכסים בתקופת החוב וכמי שעשה בהם שימוש למטרותיו ביחד ולחוד עם החברה.

המסגרת הנורמטיבית לעניין העילה הראשונה

סעיף 8 (ג) לחוק ההסדרים קובע כדלקמן:
"על אף הוראות סעיף קטן (א) והוראות כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (בסעיף זה – עסק), ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחויבים;
בסעיף זה –
"חוב ארנונה סופי" – חוב לתשלום ארנונה, שחלף לגביו המועד להגשת השגה, ערר או ערעור, לפי העניין (בסעיף זה – הליכי ערעור), ואם הוגשו הליכי ערעור או תובענה אחרת – לאחר מתן פסק דין חלוט או החלטה סופית שאינה ניתנת לערעור עוד;
"חברה פרטית" – כהגדרתה בחוק החברות, התשנ"ט-1999;
"בעל שליטה" – כהגדרתו בסעיף 119א לפקודת מס הכנסה".

מיום 1.1.2004
תיקון מס' 7
ס"ח תשס"ד מס' 1920 מיום 18.1.2004 עמ' 127 ( ה"ח 64)
הוספת סעיף קטן 8(ג)

הסעיף הרלבנטי לענייננו הוא סעיף 119א (א) (3) לפקודה וזו לשונו:

"בלי לגרוע מהוראות פסקאות (1) ו-(2), היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס האמור, יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא אם כן הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה".

בהתקיים כל התנאים הנקובים לעיל קמה חזקה כפולה, הניתנת לסתירה ולפיה:
הנכסים של החברה הועברו לבעל השליטה.
הנכסים הועברו לו בלא תמורה.

תכליתו של סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים אשר בא לעולם כתיקון חקיקה עקיף בסעיף 79 לחוק המדיניות הכלכלית בשנת הכספים 2004 (תיקוני חקיקה) תשס"ד 2004, הייתה לצייד את הרשויות המקומיות באמצעי גבייה יעילים של חובות הארנונה.

אחד האמצעים שקבע המחוקק היה לאמץ את חזקת "ההברחה" שבסעיף 119א(א)(3) לפקודה ובכך להסמיך את הרשויות המקומיות לגבות את חוב הארנונה שהותירה חברה פרטית שהפסיקה את פעילותה, מבעל השליטה באותה חברה, אם בעל השליטה לא הצליח לסתור את החזקה שנכסי החברה הועברו אליו ללא תמורה.

לעניין זה יפים דברי כבוד השופט רון שפירא בעת"מ (חי') 26026-05-12 יעקב כהן נ' עיריית חיפה- פורסם במאגרים המשפטיים:
"מטרתו של סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה להקל על גביית המיסים של הרשויות המקומיות, על ידי פעולה של "הרמת מסך" רחבה, ואולי אף גסה, בניגוד לעיקרון הרווח בדיני התאגידים של האישיות המשפטית הנפרדת.
תכליתו של סעיף זה הינה למנוע התחמקות חברות מתשלום ארנונה לאחר שהפסיקו את פעילותן, כך שבהתקיימות נסיבות מיוחדות שיש בהן ללמד כי נכסים הועברו מהחברה הפרטית טרם פירוקה, ניתן יהיה להגיע לאותם נכסים אף על ידי גישה ישירה לבעלי השליטה בחברה, ומי שלמעשה הפקיעו מהחברה את הנכסים שהיו ברשותה, ובכך לסכל את הברחת הנכסים משליטת החברה". (עמ' 6 לפסה"ד).

כבר נקבע שתכליתו של סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים היא תכלית ראויה.
הזהות המשפטית בין בעל שליטה בחברה פרטית לבין החברה, מצדיקה את הטלת חובות הארנונה על כתפיו, בנסיבות בהן לא עולה בידיו לסתור את החזקה שנכסי החברה הועברו אליו ללא תמורה ואין לראות בפגיעה בקניינו בנסיבות האמורות פגיעה שאינה מידתית.
(ראה עת"מ (ת"א) 1311/07 רובינשטיין נ' עיריית רעננה וכן ע"א 2139/08 הלל ואח' נ' מועצה מקומית כפר שמריהו - פורסמו במאגרים המשפטיים).

ויודגש, מכוח החזקה ההנחה הינה שנכסי החברה כולם הועברו ללא תמורה לידי בעל השליטה, וזאת ללא תלות במצב העובדתי בפועל. על בעל השליטה הנטל להוכיח את היפוכה של החזקה ברמה של הטיית מאזן ההסתברות, אולם לא די בהתייחסות כוללנית לנכסי החברה, בעל השליטה המבקש לסתור החזקה צריך לשכנע בעדויות ומסמכים שמצבת הנכסים של החברה במועד הפירוק או הפסקת הפעילות שימשה כולה לצורך פירעון חובות החברה לנושיה, בהתאם להוראת סעיף 119א(א)(3) לפקודה.

מן הכלל אל הפרט:

בפתח הדברים ראוי לציין כי הנתבע לא הגיש תצהיר עדות ראשית בניגוד להחלטת בית המשפט מיום 01.11.16 ואף לא התייצב לדיון ההוכחות (ביום 9.3.17). הנתבע אמנם הגיש ערב דיון ההוכחות בקשה לדחייתו עקב בדיקה שנקבעה לו, אולם הבקשה נדחתה, שכן מועד הדיון הודע לנתבע מספר חודשים מראש . כמו כן מה"מסמך" שצורף כאסמכתא לבקשה עלה כי מועד הבדיקה אף הוא נקבע מראש וכי היה בידי הנתבע זמן רב טרם הבדיקה, אילו רצה, לבקש דחייה של מועד הבדיקה או מועד הדיון, מה עוד שכאמור הנתבע כלל לא הגיש תצהיר עדות ראשית.
בנסיבות אלה ומשאף ב"כ התובעת התנגד לבקשה, נדחתה הבקשה.
יש לציין כי לדיון ההוכחות התייצבה ב"כ הנתבע , והתקיים דיון במהלכו הצדדים אף סיכמו בעל פה, כפי שבא הדבר לידי ביטוי בפרוטוקול הדיון.

משלא הוגש תצהיר כאמור והנתבע לא התייצב לדיון, התוצאה היא על פי תקנה 168(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984 (להלן – "התקנות") כי אין בפני בית המשפט כל הוכחה לעובדות נשוא כתב הגנתו.
בנסיבות אלה רשאי התובע להוכיח את תביעתו עד כמה שנטל ההוכחה עליו ואז יהיה זכאי לקבל פסק דין לטובתו (תקנה 157(ב) לתקנות).
למעלה מן הצורך יתייחס בית המשפט לטענות הנתבע כפי שבאו לידי ביטוי בכתב ההגנה בעדותו בקד"מ ותצהירו שהוגש בתמיכה להתנגדות לביצוע תביעה על סכום קצוב.

האם הוכיח הנתבע כי לא קיבל לידיו את נכסי החברה ללא תמורה או בתמורה חלקית?

בהתאם להוראות סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים וסעיף 119 א(א)(3) לפקודה, שצוטטו לעיל, לשם גביית חוב מבעל השליטה בחברה יש צורך בקיומם של התנאים הבאים:
א. הנכס אינו משמש למגורים.
ב. המחזיק בנכס היא חברה פרטית.
ג. ההחזקה בנכס אינה מתוקף דיירות מוגנת.
ד. החברה לא שילמה את הארנונה, כולה או חלקה.
ה. חוב הארנונה הוא סופי.
ו. החברה התפרקה או הפסיקה את פעילותה.
ז. האדם שהרשות מבקשת לגבות ממנו החוב , הוא בעל השליטה בחברה.
ח. עובר להתפרקות החברה או להפסקת פעילותה , היו לחברה נכסים.

אין מחלוקת בין הצדדים כי הנכס נשוא התביעה אינו משמש למגורים וההחזקה בנכס אינה מתוקף דיירות מוגנת. כך גם אין הלכה למעשה עוד מחלוקת בדבר גובה החוב משתוקן כתב התביעה והנתבעים לא העלו טענה בעניין זה. כן אין מחלוקת כי החברה (פרטית) לא פרעה את החוב, כי הנתבע הוא בעל השליטה בחברה וכי החברה הפסיקה פעילותה וזאת הגם שעלו מספר גרסאות בעניין מועד הפסקת פעילות החברה.
הצדדים חלוקים ביחס להתקיימות התנאי לפיו הנתבע קיבל לידיו את נכסי החברה ללא תמורה או בתמורה חלקית.

ביום 16.6.15 העיד הנתבע כי החברה הפסיק פעילותה בשנת 2009.
"ש: מתי החברה הפסיקה את הפעילות שלה?
ת: בעייתי להגיד את זה, כי החובות שנגררות... לא ייבאנו יותר בשמים בשנת 2008-2009 ניסינו למכור את המלאי.
ש: מתי הפסיקה את הפעילות?
ת: בסביבות 2009" (ראה פרו' עמ' 1 שורה 28 – עמ' 2 שורה 4).

הנתבע הגיש לבית המשפט דוחות רווח והפסד של החברה לשנת 2009 בלבד והסביר כאמור כי בשנה זו חדלה החברה מפעילותה.
ביום 1.11.16 נחקר שוב הנתבע בעניין זה והעיד כי החברה אינה פעילה משנת 2013 וכי במקומה נכנסה חברה אחרת , "עוגיות בניס" , שגם היא חברה של הנתבע (ראה פרו' עמ' 5 שורה 25- עמ' 6 שורה 4).

לנתבע ניתנה האפשרות להמציא מסמכים רלוונטיים בעניין זה, אולם לבית המשפט לא הוגשו כל מסמכים נוספים.
לאור האמור לעיל ונוכח הראיות והעדויות כפי שהובאו בפניי, ניתן לקבוע כי החברה אינה פעילה כפי הנראה מראשית שנת 2010.

מעיון בדו"ח כספי של החברה ליום 31.12.09 ניתן ללמוד כי במועד זה החזיקה החברה במלאי בשווי של 112,923 ₪.

הנתבע טען בתצהירו אשר הוגש בתמיכה לבקשת הרשות להתגונן ובעדותו, כי המלאי נמכר על מנת להחזיר את חובות החברה. על טענה זו חזרה ב"כ הנתבע בסיכומיה.

טענה זו נטענה בעלמא על ידי הנתבע. הנתבע לא המציא כל מסמך או אסמכתא מכל סוג שהוא, להוכיח את טענתו כי מלאי החברה נמכר לצורך כיסוי חובות החברה וכי מהכספים שהתקבלו ממכירת המלאי אכן שולמו חובות החברה. אשר לחוב החברה לבנק, העיד הנתבע כי את החוב לבנק לא שילם באמצעות המלאי אלא בשיקים אישיים שלו (ראה פרו' עמ' 2 שורות 27-28).

לנתבע ניתנה האפשרות להמציא מסמכים בעניין זה ובית המשפט אף הורה לו מספר פעמים לעשות כן, אולם הנתבע בחר שלא להגיש כל אסמכתא לטענותיו כאמור.

עוד טען הנתבע לעניין זה, כי מכתבו של רואה החשבון של החברה מיום 17.11.14 (צורף להתנגדות הנתבע לביצוע התביעה) על פיו לחברה הפסד מצטבר וחוב לנתבע , מלמד על כך כי הנתבע לא קיבל לידיו נכס מנכסי החברה ללא תמורה או בתמורה חלקית, אלא ההפך הוא הנכון- הנתבע הלווה לחברה הלוואת בעלים והחברה נותרה חייבת לו סך של 650,356 ₪.

אין בידי לקבל טענת הנתבע משני טעמים:
ראשית, עדותו של רואה החשבון עשויה הייתה לשפוך אור במחלוקת שבין הצדדים ואודות השאלה האם הנתבע קיבל נכס מנכסי החברה אם לאו, אולם הנתבע בחר שלא להביא את רואה החשבון לעדות, על כל המשתמע מכך. אין צורך להזכיר כי על מחדלו של הנתבע מלהביא את רואה החשבון לעדות ומלצרף ראיות ממשיות אחרות שמתבקשות בנסיבות העניין, כפי שהובהר לעיל, חל הכלל הידוע לפיו בעל דין שנמנע מלהביא ראייה וגם לא נותן הסבר למחדלו, מוחזק כמי שפעל כך כדי למנוע הבאת ראיה אשר קרוב לוודאי תפעל לרעתו (ראה ע"א 55/89 קופל נ' טלקאר חברה בע"מ- פורסם במאגרים המשפטיים).
שנית, גם אם היה לחברה הפסד נצבר בסוף שנת 2009 והחברה הייתה חייבת לנתבע סכומי כסף, אין הדבר מלמד כי הנתבע לא קיבל לידיו כספים ממכירת מלאי החברה, שכן כאמור לא הוכיח הנתבע מה עלה בגורל המלאי.
מכל מקום, לא הובאו על ידי הנתבע ראיות או עדויות באשר לתקבולי מכירתו של המלאי שהיה בחברה בסוף שנת 2009.

כאמור לעיל, לצורך עמידה בנטל מכוח החזקה שבסעיף 119א(א)(3), על הנתבע – בעל השליטה בחברה , לשכנע את בית המשפט בעדויות ובמסמכים שמצבת הנכסים של החברה במועד הפסקת הפעילות, שימשה כולה לצורך פירעון חובות החברה לנושיה. הנתבע לא עמד בנטל המוטל עליו, שכן לא הביא ולו בדל של עדות או ראיה להוכחת טענותיו שהמלאי נמכר והתמורה שימשה לכיסוי חובות החברה. גורל המלאי לא הובהר על ידי הנתבע באופן משביע רצון או באופן אחר כלשהו וטענתו נותרה תלויה על בלימה.

כאמור בסעיף 10 לעיל, התובעת אף טענה כי היה זה הלכה למעשה הנתבע, אשר החזיק בנכס ולא החברה. כפי שצוין לעיל, הנתבע העיד בתחילה כי החברה חדלה מלהיות פעילה בשנת 2009. מר חיים לוי, הבעלים של הנכס אשר אף פעל לפינוי החברה מהנכס, הצהיר והעיד כי השכיר הנכס לחברה אשר עסקה ביבוא בשמים אולם בשנת 2013 גילה כי במקום מופעלת מאפייה ללא רישיון וכי הנתבע פינה הנכס ביום 2.7.14 כשהשאיר במקום נזקים רבים .

מר לוי שב בעדותו על האמור בתצהירו ופירט "מהנכס שלי – הוא מכר שם בשמים אחר כך טבק אחרי כן פתח שם עוגיות שידוע לי שהיה רשום על שם אשתו, היה הוא שם עד 2.7.14..." (ראה פרו' עמוד 9 שורות 15-16).
אף הנתבע בדיון שהתקיים ביום 1.11.16 אישר בעדותו כי הפעיל בנכס קונדיטוריה לעוגיות אשר בהמשך הופעלה באמצעות חברה נוספת שלו בשם "עוגיות בניס".

מכאן עולה כי הנתבע המשיך להחזיק בנכס בעצמו, אף לאחר הפסקת פעילותה של החברה.

סוף דבר:

מכל האמור עולה כי הנתבע לא סתר את החזקה הקבועה בסעיף 119א(א)(3) ולפיכך חייב בתשלום חוב הארנונה בגין הנכס. יתרה מכן, הוכח למעלה מן הצורך כי הנתבע החזיק בנכס לפחות מעת הפסקת פעילותה של החברה והפעיל בנכס בעצמו ו/או באמצעות חברות נוספות שבשליטתו עסקים מסוגים שונים.

לאור כל האמור בנפרד ובמצטבר, התביעה מתקבלת.
הנתבעים ישלמו ביחד ולחוד לתובעת סך של 34,805 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) התש"ם- 1980, מיום הגשת התביעה המתוקנת ועד לתשלום בפועל.
כן יישאו הנתבעים ביחד ולחוד בהוצאות התובעת ושכר טרחת ב"כ התובעת בסך של 15,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, מהיום ועד לתשלום בפועל.

זכות ערעור כדין.

ניתן היום, כ"ה אדר תשע"ז, 23 מרץ 2017, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: עירית ראשון לציון
נתבע: קוסמולייף בע"מ
שופט :
עורכי דין: