ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מאזן דוויק נגד זרביב מרדכי :

החלטה בתיק רע"א 8798/16
רע"א 8798/16

לפני: כבוד השופט נ' הנדל

המבקשים:
1. מאזן דוויק

2. הייא דוויק

3. נביל דוויק

4. וליד דוויק

נ ג ד

המשיבים:
1. זרביב מרדכי

2. אברהם שפרמן

3. יצחק רלברג

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי ירושלים בתיק רעא 001606-05-16

בשם המבקשים: עו"ד חוסאם סיאם

החלטה

מונחת בפניי בקשה למתן רשות ערעור על רכיב אחד בהחלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (רע"א 1606-05-16, כבוד השופט ע' שחם), לפיו קיים מעשה בית דין – במובן של השתק פלוגתא – בשאלת הבעלות בנכס מקרקעין.

1. ביסוד המחלוקות שנתגלעו במהלך השנים בין הצדדים ניצב נכס מקרקעין, אשר נקבע כי היה שייך להקדש משה בנבנישתי עוד מהמאה ה-19 (להלן: הנכס ו- ההקדש). לפני קרוב לעשור הגישו המשיבים, נאמני ההקדש, תביעה כנגד המבקשים לבית המשפט המחוזי בירושלים (ת"א 9403/07, להלן: התביעה הקודמת). במסגרת התביעה הקודמת עתרו לצו הריסה של תוספות בנייה שבנו המערערים וכן לצו מניעה מעשיית כל פעולה בנכס. התביעה הקודמת נסמכה על בעלותם הנטענת של המשיבים (ולמעשה, של ההקדש) בנכס ועל עילה של הפרת חובה חקוקה. לאחר חקר המסמכים ושמיעת הראיות, קבע בית המשפט המחוזי (כבוד הנשיא א' פרקש) כי ההקדש הוא אמנם בעלי הנכס, וכן כי התקיימו יסודות העוולה של הפרת חובה חקוקה. התביעה הקודמת התקבלה, אפוא, על ידי בית המשפט המחוזי.

המבקשים הגישו ערעור לבית משפט זה. בפסק הדין (ע"א 5522/12. להלן: פסק הדין בערעור) נקבע כי אין יסוד להתערב בקביעתו של בית המשפט קמא, לפיה ההקדש הוא בעליו של הנכס. כך מחמת שמדובר בממצא שבעובדה המעוגן היטב בראיות. יחד עם זאת, הערעור התקבל מחמת אי התקיימות תנאיה של עוולת הפרת חובה חקוקה. נקבע כי הפסיקה אמנם הכירה בהפרות של דיני התכנון והבניה כבסיס מתאים לעוולה זו, אולם זאת במסגרת תביעתו של השכן כנגד הבונה או במסגרת תביעתו של מי שביקש וקיבל היתר בניה הנוגד את תכנית המתאר ושהסתמך עליו כנגד הרשות. זה אינו המצב במקרה הנוכחי, שבו ההליך ננקט ביוזמת הבעלים ומכוח בעלותו (פסקאות 11-10 לפסק הדין בערעור). צוין כי דבר החקיקה הרלוונטי – סעיף 145 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 – נועד לוודא, בעיקר, כי הליכי הבנייה בפועל יתאמו את התכניות החלות על המקרקעין ולא להגן על הבעלים. עוד נקבע כי הנזק לו טענו המשיבים (ובית המשפט המחוזי פסק כי נגרם להם) – של פגיעה באוטונומיה הקניינית – אינו סוג הנזק אותו התכוון החיקוק למנוע (פסקאות 15-13 לפסק הדין בערעור). סיכומו של דבר, נפסק כי לא מתקיימים היסודות הדרושים להקמת עוולת הפרת חובה חקוקה. יחד עם זאת, בית משפט זה הוסיף כי "אין בכך כדי לפגוע בזכויות המשיבים מכוח דינים אחרים, אולם דומה כי בשימוש שעשו המשיבים בעוולה של הפרת חובה חקוקה הם לא הלכו בדרך המלך" (שם, בפסקה 16 לחוות דעתה של הנשיאה מ' נאור, שניתנה בהסכמת השופטים י' עמית ו-ד' ברק-ארז).

אחר הדברים האלה, הגישו המשיבים תביעה חדשה בסדר דין מקוצר לבית משפט השלום בירושלים, לפינוי המבקשים מהנכס (ת"א 3681-10-14). הצדדים הגיעו להסדר דיוני לפיו תחילה יסכמו טענותיהם בשאלות מקדמיות, ובהן שאלת מעשה בית-דין בעניין הבעלות. בהחלטת ביניים, שעסקה גם בשאלות אחרות, קבע בית משפט השלום (כבוד השופטת ת' בר-אשר צבן) כי אין בקביעה העובדתית בדבר היות ההקדש בעליו של הנכס כדי להקים השתק פלוגתא, שכן היא לא הייתה דרושה לצורך ההכרעה הסופית. כך, מוסיף בית משפט השלום, משום שבמסגרת פסק הדין בערעור בוטלה עילת התביעה שמכוחה ניתנו הסעדים (הפרת חובה חקוקה) ובהתאם בוטלו גם הסעדים (צו הריסה וצו מניעה קבוע). יצוין כי בית משפט השלום לא קבע באופן נחרץ כי אין השתק פלוגתא, אלא כי יש ספק בשאלה זו ולכן לא ראוי להכריע בה בשלב מקדמי זה, בטרם שמיעת ראיות. על החלטת הביניים הגישו המשיבים בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, שהתקבלה בחלקה. אליבא דבית המשפט המחוזי, הקביעה בתביעה הקודמת לעניין הבעלות בנכס כן מהווה קביעה חיונית להכרעה הסופית, ולכן מתקיים מעשה בית דין על דרך של השתק פלוגתא. על החלטה זו הוגשה הבקשה שבפניי.

2. לטענת המבקשים, לא מתקיים "מעשה בית דין היוצר השתק פלוגתא". המיקוד הוא בשאלה האם ההכרעה בפלוגתא הייתה חיונית לתוצאה הסופית. לגישתם, הקביעה בדבר הבעלות לא זו בלבד שלא הייתה חיונית, אלא אפילו לא הייתה דרושה או רלוונטית להכרעה הסופית. את חיוניותה של הכרעה עובדתית יש לבחון על רקע ההכרעה הסופית שהתקבלה בערעור, ולא בערכאה הדיונית. על פי קו זה, מפסק הדין בערעור עולה כי ניתן היה להגיע לתוצאה הנכונה – דחיית התביעה הקודמת – על סמך טענות המשיבים בלבד, ומבלי להידרש כלל לשאלת הבעלות (סעיף 23 לבקשה). עוד מוסיפים המבקשים כי "זוהי בדיוק הסיבה שבחר בעטיה בית המשפט העליון לא להיכנס לשאלת הבעלות, שכן היה די בכך שתביעת המשיבים בתביעה הקודמת בוססה על הטענה לבעלות כדי להגיע לתוצאה המשפטית שלא עומדת להם העוולה של הפרת חובה חקוקה ובכך להביא לדחיית התביעה" (שם, בפסקה 24. ההדגשה במקור). המבקשים מוסיפים כי ראוי ליתן רשות ערעור, בפרט נוכח העובדה כי נחלקו הדעות באופן קוטבי בין הערכאות דלמטה.

3. לאחר עיון בטענות המבקשים; בפסק הדין בערעור; בהחלטת הביניים של בית משפט השלום ובהחלטת בית המשפט המחוזי מושא בקשה זו – נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

את הכלל העיקרי בדבר השתק פלוגתא ניתן לסכם בדברי הנשיא ש' אגרנט, שנאמרו לפני כחמישים שנה ולא נס ליחם: "אם במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסוימת, שהייתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם, בפירוש או מכללא, כי אז יהיו אותם בעלי-הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני, חרף אי-הזהות בין העילות של שתי התביעות" (ע"א 246/66 ש' ו-ר' קלוזנר נ' ר' שמעוני, פ"ד כב(2) 561, 584 (1968)). כאמור, הזרקור מופנה אל שאלת החיוניות, קרי האם הקביעה שנקבעה במשפט הראשון הייתה "חיונית לתוצאה הסופית". על התכליות שביסוד תנאי זה נכתבו הדברים הבאים על ידי המלומדת נינה זלצמן: "תנאי זה נעוץ בטעם ליצירת המניעות, דהיינו, אם הייתה ההכרעה בפלוגתא האמורה חיונית לצורך ההכרעה במשפט הראשון, חזקה על בעלי-הדין שהביאו לפני השופט באותו משפט את כל ראיותיהם והשמיעו בו את כל טענותיהם לגביה, ולכן, לא מן הראוי שיעוררו את המחלוקת בגינה מחדש, אפילו אם באים לפני בית-משפט בעילה שונה. יתר על כן, אם הייתה ההכרעה בפלוגתא האמורה דרושה לצורך ביסוסו של פסק הדין, חזקה על בית המשפט שנתן דעתו על כל פרטיה והקפיד בהפעלת שיקול דעתו השיפוטי לצורך קביעת הממצא העובדתי או המסקנה המשפטית..." (נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי 193 (1991). להלן: זלצמן). כלל ידוע ומקובל נוסף הוא כי כאשר הכריע בית המשפט בשתי פלוגתאות או יותר לטובת בעל דין, מהווה כל קביעה שנעשתה לצורך פסק הדין ממצא חיוני המשתיק את בעל הדין שכנגד מלטעון טענה סותרת בהתדיינות אחרת ביניהם. "העובדה, שלצורך פסק הדין היה בית המשפט יכול להסתפק בהכרעה באחת בלבד מבין הפלוגתאות שהעמידו בעלי הדין, אך העדיף לבסס את פסק דינו על כל אחת מהן, ולו גם כנימוקים חלופיים, אינה פוגמת בחיוניותו של כל אחד מן הממצאים שקבע בית המשפט..." (זלצמן, עמ' 195).

התמונה הופכת מורכבת יותר כאשר מדובר בפסק דין שהוגש עליו ערעור. ייתכנו מספר מצבים, שכן בית המשפט שלערעור יכול לעשות אחד מאלה: (א) לדחות את הערעור ולאשר את פסק דינה של הערכאה דלמטה; (ב) לדחות את הערעור ולאשר את פסק הדין של הערכאה דלמטה, אך מנימוקים שונים; (ג) לאשר את פסק הדין בהתבסס רק על חלק מהנימוקים שעליהם התבססה הערכאה דלמטה; (ד) לבטל או להפוך את פסק הדין; (ה) לקבל את פסק הדין בחלקו, לתקן את פסק הדין או להחזיק את התיק לבית המשפט קמא בצירוף הוראות (להרחבה ראו זלצמן, עמ' 253-246). נראה כי את ענייננו ניתן לסווג תחת המצב הרביעי. פסק הדין בערעור קבע כי לא מתקיימים יסודותיה של עוולת הפרה חקוקה, וביטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתביעה הקודמת וכן את הסעדים שניתנו מכוחו. יחד עם זאת, בית משפט זה אשרר את קביעת בית המשפט המחוזי בתביעה הקודמת לפיה ההקדש הוא בעליו של הנכס. השאלה היא האם קביעה זו מהווה מעשה בית-דין, או שמא לא הייתה חיונית להכרעה הסופית, שכאמור הפכה את הקערה על פיה מבחינת התוצאה.

4. בנסיבות העניין, דעתי היא כי מדובר בקביעה שאכן הייתה חיונית להכרעה הסופית. כאמור לעיל, בפסק הדין שבערעור נקבע כי לא התקיימו שניים מתנאיה של עוולת הפרת חובה חקוקה, המנויים בסעיף 63 לפקודת הנזיקין: החיקוק נועד, לפי פירושו הנכון, לטובתו או להגנתו של הניזוק; והנזק הוא מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק. באשר לתנאי הראשון, בית משפט זה קבע כי סעיף 145 לחוק התכנון והבנייה לא נועד להגן על הבעלים, ואילו כאן – "מדובר בהליך הננקט ביוזמת הבעלים, שאינו מתגורר במקום, מכוח בעלותו" (פסקה 11 לפסק הדין בערעור. ההדגשה במקור). לעניין התנאי השני, נקבע כי הנזק של פגיעה באוטונומיה הקניינית של המשיבים כבעלים של הנכס אינו מהסוג שאליו התכוון החיקוק. יודגש, כי בניגוד לנטען בבקשה, פסק הדין בערעור לא הסתפק בטענת המבקשים לבעלותם בנכס. אלא הוא התבסס – כעולה מהדיון בהתקיימות תנאי העוולה – על הקביעה, שאושרה על ידו, לפיה הם אכן הבעלים (כנאמני ההקדש). קביעה זו אושרה בהתאם לכלל לפיו בית המשפט שלערעור לא יתערב בממצאים עובדתיים של הערכאה המבררת אלא במקרים חריגים, ולאחר שבית משפט זה התרשם, לגופם של דברים, כי מקרה זה אינו בא בקהל חריגים אלה (ראו פסקאות 6-5 לפסק הדין בערעור). יודגש כי בית משפט זה לא הסתפק באמירה על דרך השלילה – קרי שאין מדובר בתביעה של השכן כנגד הבונה, או בתביעתו של מי שביקש וקיבל היתר בניה הנוגד את תכנית המתאר ושהסתמך עליו כנגד הרשות. אלא פסק הדין שבערעור הוסיף וקבע, וליתר דיוק – הוסיף ואשרר – ויותר מפעם אחת, את הקביעה כי בפנינו בעלים של הנכס.

אמנם, כפי שציינו המבקשים, המבחן ל"חיוניות הממצא לתוצאה הסופית" הוא האם פסק הדין יעמוד בעינו גם אם יימחק ממצא זה. במילים אחרות, "פלוגתא אינה חיונית, אם ממצא השופט לגביה הוא בבחינת אמרת-אגב, תוספת חינם..." (ע"א 53/74 בריסטול מייארס קומפני נ' ביצ'ם גרופ לימיטד, פ"ד כט(1) 372, 380 (1974)). אלא שלא כך היה בנסיבות דנא. קביעת בית המשפט המחוזי בדבר בעלות המשיבים בנכס עברה את מבחן הביקורת של בית משפט זה ואושררה על ידו (בניגוד, דרך אגב, לנסיבות המקרה בעניין בריסטול מייארס לעיל). קביעה זו הייתה חיונית להכרעה הסופית ולא שימשה כ"קישוט" לה. טול מפסק הדין שבערעור ממצא זה, ושינית את כל תוכנו, מהותו, הניתוח שנערך בו ואולי אף את מסקנתו הסופית. אכן, בסופו של דבר התקבל הערעור ובוטלו הסעדים שניתנו בבית המשפט המחוזי. אך אין בכך כדי לאיין את כלל ממצאיו של בית המשפט (ראו והשוו: רע"א 5071/10 עיריית תל אביב-יפו נ' ש.א.י מועדונים בע"מ, 18.10.2010. להלן: עניין עיריית תל אביב). לא כל שכן כאשר פסק הדין שלערעור אישרר את ממצא הבעלות ולא סטה ממנו. ניתוח העוולה של הפרת חובה חקוקה הושתת, כאמור, על ממצא זה. כך ביחס לשני התנאים שנבחנו: האם החיקוק נועד להגן על הניזוק והאם הנזק שנגרם הוא מהסוג אליו התכוון החיקוק. קביעת הבעלות שימשה כנקודת המוצא, וממנה נגזרה התוצאה כי יסודות העוולה של הפרת חובה חקוקה לא התקיימו כך שדין הערעור להתקבל.

5. מסקנתי מתחזקת לאור תכליות ההלכה בדבר מעשה בית-דין בכלל והשתק פלוגתא בפרט. הכלל של השתק עקב מעשה בית-דין איננו טכני-פורמאלי, אלא מהותי. הוא נועד למנוע הטרדת בעל דין יריב בהתדיינויות חוזרות בעניין שכבר הוכרע. כפי שנפסק, "משהיה לבעל דין 'יומו בבית-המשפט'... דהיינו, לאחר שניתנה לו שעת כושר להביא את כל ראיותיו ולהשמיע את כל טענותיו בפני בית המשפט, משתיקים אותו כאשר הוא מבקש לחזור ולהתדיין בעניין בו נפסק במשפט הראשון" (מ"מ הנשיא י' זוסמן בע"א 718/75. ראו גם עניין עיריית תל אביב, בפסקה 5). אין בידי לקבל את טענת המבקשים לפיה במסגרת התביעה הקודמת, דן בית המשפט המחוזי בשאלת הבעלות "כשאלה אגבית". מעיון בחומר עולה בבירור כי סוגיה זו שימשה את סלע המחלוקת העיקרי בין הצדדים (ראו, למשל, סעיף 6 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתביעה הקודמת וסעיף 5 לפסק הדין בערעור). הצדדים השמיעו טענותיהם בהרחבה; הובאו עדים ומומחים; והועלו טענות שונות ומגוונות בסוגיה זו בפני הערכאה קמא. הבירור שנערך בשאלה היה מעמיק, מקיף ויסודי, והניסיון להציג את שאלת הבעלות כמשנית ושולית; או את המבקשים כמי שלא היה להם יומם בבית המשפט בסוגיית הבעלות – לא יכול לעמוד. בנסיבות אלה, אין כל הצדקה לאפשר למבקשים להעלות שוב את שאלת הבעלות להתדיינות מחודשת. שאלה זו כבר הוכרעה, פעמיים, ואין בקבלת הערעור כדי להשפיע עליה. אדרבה, בנסיבות המקרה, קבלת הערעור התאפשרה על יסוד ההכרעה בשאלת הבעלות.

לשון אחר: תהיה זו גישה מלאכותית להפריד בין הממצא המשפטי – אי התקיימות יסודות העוולה של הפרת חובה חקוקה – לבין הממצא העובדתי-משפטי בדבר זהות הבעלים של הנכס. השניים צועדים יחדיו, שלובי זרוע. המסקנה המשפטית לא נקבעת באוויר שבין שמיים וארץ. היא נגזרת מההקשר הקונקרטי של המקרה, על עובדותיו. כך בכלל, וכך בענייננו בפרט. הממצא המשפטי שזור בסוגיית הבעלות. הסרת הקליפה העובדתית מגוף המסקנה המשפטית תביא לשינוי המהות של מסקנה זו.

6. בשולי הדברים אוסיף, כי ניתן לראות תימוכין לתוצאה אליה הגעתי גם בסיומת של פסק הדין בערעור. כאמור, בית משפט זה קבע כי עוולת הפרת חובה חקוקה איננה דרך המלך בה שומה היה על המשיבים ללכת. יחד עם זאת, הוסיף כי "אין בכך כדי לפגוע בזכויות המשיבים מכוח דינים אחרים" (פסקה 16). קבלת טענת המבקשים בדבר השתק פלוגתא בשאלת הבעלות עלולה לרוקן דברים אלה – אשר יצרו למצער את האפשרות של פתח – מתוכן. כך או כך, מהנימוקים לעיל עולה כי קביעת הבעלות הייתה חיונית לתוצאה הסופית, גם בפסק הדין בערעור, ולכן אין כאן השתק פלוגתא.

לצד זאת, לא מצאתי להתערב במסקנה העולה מהחלטת בית המשפט המחוזי, לפיה אין להותיר את ההכרעה בשאלת קיומו של השתק פלוגתא עד לסיום שמיעת הראיות כפי שנקבע על ידי בית משפט השלום. לעיתים הזהירות מתבקשת, ואין להקדים את המאוחר. דהיינו, נדרש בירור עובדתי כדי להחליט בסוגיה. אך פעמים שניתן להכריע כבר בשלב המקדמי. היה וכך, לא יהא זה נכון להשאיר פתוח את מה שכבר ניתן לסגור. באופן כללי, דוגמא לסוגיה ששעת ההכרעה בה עשויה להשתנות היא דיני ההתיישנות. כך גם בסוגיה הנדונה בענייננו.

7. די בנימוקים שהובאו לעיל כדי להביא לדחיית הבקשה. תוצאה זו נתמכת גם בכך שהבקשה אינה מגלה עילה המצדיקה התערבות ערכאה זו. לא כל שכן ב"גלגול שלישי", שרשות הערעור בו תינתן רק במקרים מיוחדים החורגים מעובדות ההליך הקונקרטי. גם העובדה שהערכאות דלמטה נחלקו ביניהן "באופן קוטבי", כנטען, אינה מטה את הכף לטובת קבלת הבקשה. סבורני כי ההבדלים בין הערכאות קמא נוגעים לאופן יישום הדין על נסיבות המקרה הספציפי בו עסקינן, ואינם מצדיקים כשלעצמם מתן רשות ערעור בגלגול שלישי (ראו, למשל, רע"א 121/15 אלי יוחנן מהנדסים בע"מ נ' הצלחת לב ביתר בע"מ, 1.2.2015)).

8. הבקשה נדחית. בהעדר תגובה אין צו להוצאות.

ניתנה היום, ‏כ"ח באדר התשע"ז (‏26.3.2017).


מעורבים
תובע: מאזן דוויק
נתבע: זרביב מרדכי
שופט :
עורכי דין: