ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין הרשות המוסמכת על פי חוק נגד רבקה שטיינפלד :

בפני: כבוד השופט ת' אור
כבוד השופט י' טירקל
כבוד השופט מ' אילן

המבקשת: הרשות המוסמכת על פי חוק
נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז

נגד

המשיבים: 1. רבקה שטיינפלד
2. משה שטיינמץ

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו מיום 30.12.98 בתיק ע"א 364/98 שניתן על ידי כבוד השופטים מ' טלגם, ר' שטרנברג-אליעז ונ' ישעיה

בשם המבקשת: עו"ד נורית ישראלי
בשם המשיבים: עו"ד אליהו זיינפלד

בבית המשפט העליון

פסק-דין

השופט ת' אור:

הוחלט לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור וערעור הוגש על פי הרשות שניתנה.

1. המשיבים נמנו עם יהודי קהילות ברומניה אשר גורשו ממקומות מושבן. המשיב, יליד 1927, גורש מעיר מולדתו בגיל 13, נשא טלאי צהוב. על הגירוש פיקוח ז'נדרמים נאציים שנשאו נשק חם. הגירוש בוצע ברגל ובעגלות. המשיבה, ילידת 1931 עברה מספר מסעות גירוש למרחקים גדולים, תחת משמר של משטרה רומנית נאצית, בין השנים 1944-1941, כשההנחה היא שאנשי משטרה גם במקרה שלה נשאו נשק.

המחלוקת בין הצדדים היא בשאלה האם יש בעובדות אלו כדי לזכות את המשיבים בפיצויים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז1957- (להלן: חוק נכי רדיפות הנאצים).

2. סעיף החוק הנוגע לעניינינו הוא סעיף 1 לחוק נכי רדיפות הנאצים. הסעיף מגדיר מי הוא נכה הזכאי לפיצויים:

"נכה - אדם שלקה בנכות מחמת מחלה, החמרת מחלה או חבלה, ואשר אילולא הנאמר בהסכם בין מדינת ישראל לבין הרפובליקה הפדרלית של גרמניה מיום כ' באלול תשי"ב (10 בספטמבר 1952) ובמכתב מס' 1א' שבו, היה זכאי בגלל נכותו לתגמול, קצבה או פיצוי אחר מאת הרפובליקה הפדרלית של גרמניה".

הגדרת "נכה" בסעיף 1 לחוק נכי רדיפות הנאצים קובעת זיקה לחוק הגרמני לעניין זכאות לפיצויים. התפיסה הבסיסית, עליה אין למעשה חולקים עוד היום, היא שבהסכם אליו מתייחס הסעיף, קיבלה מדינת ישראל על עצמה אחריות כלפי הנכים, שאילמלא אותו הסכם היתה מוטלת על ממשלת גרמניה המערבית. על כן נוצר צורך לבחון בכל מקרה אם התובע על-פי החוק היה אכן "זכאי" לפיצוי לפי המשפט הגרמני (ראה: ע"א 624,51/73 דבורה קלמר ושרה שטיין נ' הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות תשי"ז1957-, פ"ד כט(1) 253, וכן ראה: ר"ע 217/83 הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים נ' חוה שוהם, פ"ד מ(1) 789).

החוק הגרמני מזכה בפיצויים תובעים הנכנסים למסגרת הגדרת "נרדף". בהקשר הנוגע למשיבים, מעניק החוק הגרמני זכויות לשני סוגי נרדפים: (א) מי שסבלו נכות עקב "הגבלת חרות" שהתרחשה בשטח שהיה באותו מועד בשליטת הרייך השלישי; (ב) מי שסבלו נכות עקב "שלילת חרות", אפילו התרחשה השלילה באחת מגרורותיו דאז של הרייך השלישי, כגון רומניה.

על פי הדין שהיה קיים ביום מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, קורבנות "שלילת חרות" יכולים לזכות בתביעתם, אף אם המעשה נעשה באחת מגרורותיו של הרייך השלישי, ואילו קורבנות "הגבלת חרות", יזכו בתביעתם רק אם הדבר קרה בשטח שבשליטה גרמנית ישירה.

בפסקי דין משנות השישים והשבעים שלטה הדעה כי נדידה מאולצת של יהודים ממקומות שבהם נצטוו לשהות, אף שנשללה מהם הזכות לצאת מגבולות הערים שבהן רוכזו לקראת משלוח אל מחנות ההשמדה, אינה מהווה שלילת חופש במובן סעיף החוק הגרמני (Bundesentschadigungsgesetz) הרלבנטי. על מנת לעמוד במבחן סעיף החוק הגרמני, נדרשת התערבות בוטה יותר בגירוש.

3. על החוק הגרמני הנוגע לענייננו, אומר השופט ח' כהן בעניין דבורה קלמר (ע"א 51/73 הנ"ל בעמודים 256-255):

"החוק הפדרלי הגרמני על פיצויים משנת 1956, כפי שתוקן בשנת 1965, מגדיר בסעיף 1 (1) את ה'נרדף' כמי שסבל נזק בחייו, בגופו בבריאותו, בחירותו, ברכושו, בהונו, או בהתקדמותו המקצועית או הכלכלית, כיוון שננקטו נגדו 'אמצעי אלימות נאציונל-סוציאליסטיים', אם מפאת התנגדותו לנאציזם ואם מחמת גזעו, דתו או השקפתו. 'אמצעי האלימות הנאציונל סוציאליסטים' מוגדרים בסעיף 2 (1) כאמצעים שננקטו או מטעמם או בהסכמה-למפרע (Billigung) של רשות רשמית או של נושא תפקיד - ברייך, באחת המדינות של הרייך או בתאגיד, מוסד או קרן של המשפט הציבורי, או במפלגה הנאציונל-סוציאליסטית או אחת מרשויותיה או סניפיה או ספיחיה.

לפי סעיף 47 לחוק, הפותח את הפרק הנקרא 'הגבלת החירות', זכאי הנרדף לפיצוי אם הוא נשא את הכוכב היהודי או חי בתנאים בלתי אנושיים באי-חוקיות. לעומת זאת קובע סעיף 43, הפותח פרק הנקרא 'שלילת החירות', שנרדף שנשללה ממנו חירותו, זכאי לפיצוי, והוא אף אם חירותו נשללה ממנו על-ידי מדינה לא - גרמנית, 'שלא לפי עקרונות משפטיים', ואותה מדינה פעלה בהשראת הממשלה הגרמנית הנאציונל-סוציאליסטית; ונקבע שם שלגבי בולגריה, רומניה והונגריה פעלה ההשראה הגרמנית לשלילת חירות מטעמי גזע מאז יום 6.4.41.

נמצא שבו בזמן שלענין שלילת החירות קובע החוק מפורשות זכות לפיצויים בתנאים מסויימים אף אם השלילה היתה מחוץ לגרמניה, הרי לענין הגבלת החירות לא נקבעה בחוק זכות לפיצויים אם ההגבלה נעשתה מחוץ לגרמניה, אפילו נעשתה בהשראה גרמנית.

סעיף 28 לחוק נכי רדיפות הנאצים קובע זכות לפיצויים, אם ניזוק נרדף בגופו או בבריאותו. לא נאמר שם שהנזק לגוף או לבריאות צריך ויהא קשור בשלילת חירות או בהגבלת חירות, אלא יכול ונזק זה נגרם על-ידי 'אמצעי אלימות נאציונל-סוציאליסטי' כלשהו. לענין הקשר הסיבתי נאמר שם שאין צורך בהוכחת סיבתיות של ממש: די אם הקשר הסיבתי מסתבר מן הנסיבות.

ולבסוף סעיף IV (1) (3) לחוק המתקן משנת 1965. סעיף זה מעניק זכות תביעה מחודשת למי שתביעתו הראשונה נדחתה מפני שנזקו בגוף או בבריאות אשר בא לו מיד לאחר שלילת חירותו, לא נגרם על-ידי 'אמצעי אלימות נאציונל-סוציליסטיים'. מכאן רוצים ללמוד שבו בזמן שנזקי גוף או בריאות שבאו מיד לאחר הגבלת החירות, משמשים עילה לתביעת פיצויים, נזקי גוף ובריאות שבאו מיד לאחר הגבלת החירות בלבד, ולא נגרמו על ידי 'אמצעי אלימות נאציונל-סוציאליסטיים', אינם יכולים לשמש עילה כאמור".

4. תביעת המערערים לקבלת תגמול על-פי חוק נכי רדיפות הנאצים נדחתה על ידי ועדת העררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (להלן: הועדה), אשר סברה שהמערערים, שעברו את השואה ברומניה, אחת מגרורות הרייך השלישי, לא גורשו מעיר מולדתם בדרך שהיה בה משום "שלילת החירות", כי אם "הגבלת חרות" בלבד.

על החלטה זו של הועדה הגישו המשיבים ערעור לבית המשפט המחוזי, בו טענו כי הנסיבות שהוכחו מצדיקות קביעה לפיה נשללה חירותם, להבדיל מהגבלתה, ולכן, הם זכאים לתגמול לפי החוק הגרמני.

בית המשפט המחוזי קבע, כי הפסיקה הישראלית הכירה בפירוש המשפטי הנוהג בגרמניה לדין הגרמני, אך שימרה בידה את הכושר לא ללכת בעקבות דין זה כאשר "החלטותיו עומדות בעליל בניגוד לתפיסתנו במישור המשפטי, המוסרי או ההיסטורי" (ר"ע 217/83 הנ"ל, בעמוד 794).

בית המשפט המחוזי סבר שהתוצאה אליה הגיעה הועדה אינה מתיישבת עוד עם תוצאותיה של ה"מהפכה החוקתית" והשינויים הנורמטיביים שהביא עמו חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בהסתמך על השינויים שחלו במשפט הישראלי בעקבות ה"מהפיכה החוקתית" וחקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, פירש בית המשפט המחוזי את הדין כך שהרדיפות שנרדפו המשיבים יחשבו "שלילת" חרותם ולא "הגבלתה" - וקיבל את התביעות.

על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור זו. את טענותיה של המבקשת ניתן לסכם לשתי נקודות עיקריות: (1) העובדות במקרה הנדון אינן מהוות שלילת חירות; (2) בית המשפט המחוזי טעה בבטלו את האבחנה בין שלילת חירות לפגיעה בחירות.

5. המבקשת סומכת את טיעוניה על פסק הדין בעניין אדלה קלינוסקי (ע"א 660/76 אדלה קלינוסקי נ' הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים, פ"ד לא(1) 500), בו נדונה האבחנה בין "הגבלת חרות" ו"שלילת חירות". לטענת המבקשת, עובדות המקרה בפרשת קלינוסקי דומות מאוד לענייננו, שכן גם הוא עסק במבקשת אשר תבעה בגין נכות שנגרמה לה בעת גירושם של יהודים ממקום למקום בשטח רומניה. בפסק הדין בפרשת קלינוסקי קבע השופט ח' כהן:

"אשר לגירוש, אמת נכון הוא שלפי סעיף 43 (3) לחוק הגרמני רואים כשלילת חופש לענין הזכות לתגמול לפי החוק ההוא, גם 'חיים בתנאים הדומים למאסר', ולאו דוקא מאסר של ממש בלבד. ואולם הדוגמאות המובאות באותו סעיף-קטן, והן עבודת כפיה בתנאים הדומים למאסר ושירות כפיה ביחידת-עונשין צבאית, כבר מצביעות על טיבם של 'התנאים הדומים למאסר': יכול ואדם יימצא בתנאים הדומים למאסר, אף אם אינו נמצא בבית-כלא או במחנה ריכוז - ובלבד שנשלל ממנו חופש התנועה. הגירושים אשר נגזרו על המערערת ומשפחתה לא התנהלו, לפי כל הראיות המונחות לפנינו, 'בתנאים הדומים למאסר', אלא המגורשים חפשיים היו להגיע מעיר לעיר באותה דרך אשר הם בחרו בה, זה ברכב וזה ברגל, זה בעגלות וזה באוטובוסים; והשיירה של הולכי-הרגל, אשר בה נמצאה גם המערערת, לא התנהלה בליווי משמר מזויין. בנסיבות אלה צדקה ועדת העררים כשקבעה כי אין לראות בגירושים כאלה משום שלילת החופש" (עמוד 501 לפסק הדין).

דווקא פסק דין זה, עליו סומכת המבקשת את בקשתה, תומך, בדברים המצוטטים לעיל, בעמדת המשיבים. מדבריו של השופט ח' כהן יש ללמוד כי לו נערך הגירוש "בליווי משמר מזויין" היה בכך כדי לראות את המערערת באותו עניין כמי שחירותה "נשללה", להבדיל מ"הוגבלה".

מכאן, שכיוון שבמקרה הנדון הגירושים נעשו "בליווי משמר מזויין", ניתן לקבוע, שבנסיבות המקרה חירותם של המשיבים נשללה מהם. אדם אשר מובל ממקום למקום, תוך איום על חייו, מכוח כלי נשק, אין לומר עליו אלא שחירותו נשללה ממנו.

6. מסקנה זו מתחזקת לאור האמור בחוק הגרמני, כפי שהוא מוזכר בע"א 660/76 הנ"ל. על פי סעיף 43 לחוק הגרמני, שלילת חירות יכולה להתבטא גם בחיים בתנאים הדומים למעצר. "החיים בתנאים דומים למעצר" פורשו על ידי בית המשפט העליון הגרמני (ראה: BGH RzW 57, 328; 65, 68 (69); 62, 404; 65,316; Blessin/Giessler, p.444) כמצב בו "הנרדף" נחשף למגבלות משמעותיות ורציפות של חירות התנועה שלו, ובהתאם לתנאים האחרים, חי חיים הדומים לאלו של עצור.

על פי הדין הגרמני, כפי שהובא בפסיקת בית משפט זה, "חיים בתנאים הדומים למאסר" מהווים שלילת חירות. החוק הגרמני מביא מספר דוגמאות לחיים בתנאים הדומים למאסר; עבודות כפיה בתנאים הדומים למאסר ושירות כפיה ביחידת עונשין צבאית. המשותף לדוגמאות אלו הוא ההתייחסות לחירות התנועה ויכולת הנרדף להפעיל חופש בחירה בנוגע לחירות זו. במצב דברים בו נרדף אינו יכול לבחור להפעיל את חירותו לנוע ממקום למקום, אלא מגורש ממקום למקום, בפיקוח צמוד של אנשי משטרה או חיילים מזויינים, ואופן הפיקוח הוא צמוד ומאיים, יוכר קיומה של שלילת חירות מכוח חיים בתנאים הדומים למאסר.

משמעות פיקוח כאמור היא, שההגבלה לא נעשית בדרך של הוראות כלליות של אסור ומותר, כאשר המפר את ההוראות צפוי לעונש. הפיקוח כאמור הינו פיקוח צמוד, כאשר הנרדף נמצא במצב בו הפיקוח נעשה על כל צעד וצעד אותו הוא מבקש לעשות. פיקוח כזה הוא העושה את הפגיעה בחירות לשלילה שלה, להבדיל מהגבלתה בלבד.

אכן, כאשר אדם מובל ממקום למקום, במסעות גירוש ארוכים, כאשר הוא מוגבל בתנועתו על ידי חיילים מזויינים המלווים אותו לכל אשר ילך, ניתן לומר כי חייו דומים לחיים של מי שנמצא במעצר. ההבדל הוא כי מי שנמצא במעצר, חירות התנועה שלו מוגבלת במסגרת אזור מגודר, כגון מתקן כליאה, ומי שמגורש מעיר אחת לשניה במסגרת מסע גירוש המלווה בחיילים מזויינים, חירות התנועה שלו מוגבלת לתוואי הדרך בה הוא מצווה ללכת.

7. על סמך כל האמור לעיל, דין הערעור להדחות, מבלי צורך להיזקק להנמקת בית המשפט המחוזי בדבר שינוי פרשנות הדין שהביא עמו חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו; ומבלי צורך להכריע בשאלה, אשר גם היא התעוררה בפנינו, אם במקרה של ליווי לא חמוש בעת גירוש המשיבים היינו מגיעים למסקנה כי מדובר בשלילת חירות, להבדיל מהגבלת חירות.

הערעור נדחה. המבקשת תשא בהוצאות המשיבים בסך 10,000 ש"ח.

השופט י' טירקל:
אני מסכים.

השופט מ' אילן:
אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור.

ניתן היום, יב' בטבת התש"ס (21.12.99).

העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
99009540.E03 /עכב


מעורבים
תובע: הרשות המוסמכת על פי חוק
נתבע: רבקה שטיינפלד
שופט :
עורכי דין: