ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין ניסים חדד נגד משה מזור :

בפני: כבוד הנשיא א' ברק

המערער: ניסים חדד

נגד

המשיבים: 1. משה מזור
2. רשות הדואר

ערעור פסלות על החלטתו של בית המשפט השלום
בתל-אביב-יפו בבש"א 134378/99 מיום 15.11.99
שניתנה על ידי כבוד השופטת ו' סימון

בשם המערער: עו"ד דוד פולק

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

פסק-דין

ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (השופטת ו' סימון) בבש"א 134378/99 מיום 15.11.99, בה החליט בית המשפט לפסול עצמו מלהמשיך ולדון בת.א. 66867/97.

1. המערער הוא עובד בכיר של המשיבה הפורמלית, רשות הדואר. הוא תבע את המשיב, ששיגר מכתבים שונים בגנותו למכותבים רבים, בין ברשות הדואר ובין מחוצה לה. בהקשר זה תבע גם את המשיבה הפורמלית (עמה הגיע בינתיים להסדר פשרה, לו ניתן תוקף של פסק דין). התביעה מתנהלת מזה זמן. שלב קדם המשפט הסתיים והתיק מצוי לפני שלב ההוכחות. ביום 9.5.99 דחה בית המשפט בקשת פסלות קודמת שהגיש המשיב, בקבעו, כי שום טיעון שנטען בה אינו אמת וכי המדובר בהשמצות חסרות שחר. כמו כן חוייב המשיב בהוצאות המערער והמשיבה הפורמלית, תוך ציון שבית המשפט נהג איפוק בעניין זה וכי איפוק זה לא יעמוד למשיב אם תישנה התנהגותו.

2. ביום 17.10.99 הגיש המשיב בקשה פסלות נוספת. להלן יובא מעט ממנה:

"לשופטת ורדינה סימון
העתק: הנהלת בתי המשפט
מאת מזור משה
מצורפים פרוטוקולים שייצרת במו ידך, ביטלת פרוטוקולים של הקלדניות, גירשת את הקלדניות, גירשת את הקלדנית מ- 21.12.98 מהאולם בטענה כי מפריעות לך, התפרצת כנגדי ואמרת:
"אתה זקוק לאישפוז"
"התיק יעלה לך במילונים"
איני זקוקה לגילוי מסמכים"...
שופטת שסרחה מפאת כבודה וכבוד בית המשפט עליה ללכת הביתה, לפסול את פסיקותיך , והחלטותיך להחזיר התביעה לקדמותה...אני ממתין חודש ימים מהיום 12.8.99 במידה ולא תשעי את עצמך אפרסם בכרוזים בבית המשפט ויראו על באיו את כל שקריך ומעלליך, ואני כל אשר כתבתי אמת כתבתי, נגדך ונגד חדד נסים ולכן איני חושש להוכיח את האמת ואלחם על האמת עד חורמה."

3. בית המשפט הורה על קבלת תגובות המערער והמשיבה הפורמלית לבקשת הפסילה. לאחר קבלת תגובות אלו החליט בית המשפט (ביום 15.11.99) לקבל את בקשת הפסילה. בהחלטתו דחה בית המשפט, אחת לאחת, את כל טענותיו של המשיב וקבע, כי אין בהן ממש. חרף זאת החליט, כאמור, בית המשפט לפסול עצמו. להלן יובא מקצת מן האמור בהחלטה:

"מספר חודשים לאחר מתן החלטתי ב"בקשת הפסילה הראשונה", החל מזור לשלוח ללשכתי ברצף מכתבים רבים נוספים, מהם עולות טענות חמורות של מזור...חלק מהמכתבים הופנה אלי, ומכתבים נוספים שקיבלתי, הם עותקים של מכתבים שככל הנראה נשלחו לגורמים בכירים במערכת המשפט ואח'... אין ממש באף אחת מהטענות שהעלה מר מזור כנגדי...הביטויים שיוחסו לבית המשפט על ידי מזור לא הושמעו על ידו...נוכח האמור לעיל, הרי שלא היתה כל עילה משפטית, עובדתית או אחרת לבקשת הפסילה בה עסקינן. יחד עם זאת סבורה אני, כי בנסיבות המקרה דנן, אין מנוס אלא להעביר תיקים אלה , שטרם החלה שמיעת הראיות בהם, לדיון בפני שופט אחר...משקלם המצטבר של הטענות והמכתבים שנשלחו לכל עבר מורה, כי אצל מזור התגבשה תחושה חזקה שלא יזכה למשפט צדק. מתחושה זו מזור אינו יכול להשתחרר...מספר ימים לאחר ששלחתי את "בקשת פסילה מס' 2" לתגובת ב"כ יתר בעלי הדין, ובטרם קיבלתי תגובתם, הובא לידיעתי מעמיתיי השופטים, כי מזור לא הסתפק במשלוח המכתבים לבית משפט זה ולגורמים הבכירים שפורטו לעיל בראשית החלטתי זו, אלא המשיך והפיץ מכתבים דומים ואחרים לכל שופטי בתי המשפט המחוזי והשלום בתל-אביב. בנסיבות מיוחדות אלה, ובמיוחד לנוכח אופי התובענות שבפני...מתעורר ספק אם בית המשפט יהיה מסוגל להישאר אובייקטיבי. לנוכח האמור לעיל, מצאתי , שמן הראוי הוא שלא אמשיך לדון בתיקים אלה, כדי שתישמר גם מראית הצדק."

4. המערער תוקף החלטה זו. לטענתו היה מקום לדחות את בקשת הפסלות על הסף, בין מחמת זאת שלא גובתה בתצהיר, כנדרש, ובין מחמת השיהוי בו הוא נגועה. לגוף הבקשה הוא טוען, כי בקשת הפסלות לא גילתה כל עילת פסלות וכל כולה נסבה על תחושותיו הסובייקטיביות של המבקש, שאינן מקימות עילה כאמור. המערער מוסיף וטוען, כי המשיב נקט דרכי סחיטה כנגד בית המשפט ב"איימו" כי אם לא יפסול בית המשפט עצמו או אז יוציא המשיב את דיבתו רעה. גם מטעם זה, ממשיך המערער וטוען, ראוי היה לדחות את בקשת הפסלות על הסף. לטענת המערער, פסילה עצמית בנסיבות אלו מהווה מסר לשופטים הבאים שידונו בהליך - להיזהר מחמת אפו של המשיב ולהימנע מלעורר את חמתו. זאת ועוד: הפסילה העצמית מעניקה למשיב "פרס" לו אין הוא זכאי ופוגעת במערער, בהאריכה שלא לצורך את ההליך המשפטי, ובהציבה קשיים על דרכו של המערער המבקש להיפרע מן המשיב.

5. אכן, המקרה שבפני אינו מקרה שיגרתי. המשיב נטל לעצמו רשות לפנות אל בית המשפט בלשון גסה, בוטה ומאיימת. הוא מצא מקום להפיץ ברבים את טענותיו והאשמותיו. בית המשפט עמד בהתקפותיו אלו זמן מה. אולם משהוגדשה הסאה מצא לנכון לפסול עצמו מלהמשיך ולדון. תוצאה זו היא עגומה ומצערת: משמעה הוא, לכאורה, כי "כל דאלים גבר": כל בעל דין שלוח רסן יכול לעשות כל שחפצה נפשו עד שיגרום לשופט היושב בדינו למשוך ידו מן ההליך ולפסול עצמו. נקל איפוא להבין ללבו של המערער המלין על החלטתו של בית המשפט לפסול עצמו בנסיבות אלו, שעה שבית המשפט עצמו קובע, כי לא היה כל פגם באופן ניהול ההליך על ידו.

6. עם זאת, הצגת דברים לכאורית זו אינה משקפת את מלוא התמונה. שומה עלינו להבחין כאן בין שני מישורים שונים: התנהגותו של בעל דין לחוד והחלטת פסלות לחוד. אל לנו לראות החלטת בית משפט לפסול עצמו או שלא לפסול עצמו כ"פרס" או כ"עונש" על התנהגותו של בעל דין. המבחנים לפסילתו של שופט מלהמשיך ולדון בהליך שבפניו הינם מבחנים אוביקטיביים הנוגעים לקיומה של אפשרות ממשית אובייקטיבית לקיומו של משוא פנים כלפי מי מן הצדדים ( וראו: ע"פ 5/82 אבו חצירא נ' מדינת ישראל, פ"ד לו (1) 247, 250; בג"ץ 2148/94 גלברט ושמלה נ' נשיא בית המשפט העליון, פ"ד מח (3) 573, 605). אפשרות זו תיבחן, בין היתר, בהתחשב בהיותו של השופט היושב בדין שופט מקצועי ומיומן "הנושא בלבו את ההכשרה המקצועית ואת הנסיון המצטבר מן ההתייחסות לבעלי דין, לטענותיהם, לאישומים לסוגיהם ולהתנהגות לסוגיה, ויודע איך לארגן ולהפנים את המכלול, תוך שמירה על האיזון והנייטרליות שהם אות ההיכר הטבוע של מלאכת השפיטה" (וראו: מ' שמגר "על פסלות שופט - בעקבות ידיד תרתי משמע" גבורות לשמעון אגרנט (תשמ"ז) 87, 106) . לא פעם אף קבענו, כי, ככלל, אין ליתן בידי בעל דין את הכוח לפסול שופט בפניו הוא מתדיין על דרך של הגשת תלונות כנגדו (וראו: ע"א 5714/97 משה מזור נ' מינהל מקרקעי ישראל, לא פורסם, ע"פ 7472/96 טלמור נ' מדינת ישראל, לא פורסם) או על דרך של נקיטת צעדים פרובוקטיביים שיגרמו לשופט להורות על נקיטת הליכים כנגד בעל הדין (וראו: ע"פ 4744/99 סארי שיבלי נ' מדינת ישראל, לא פורסם. ע"א 1670/98 מאיר מתתיהו נ' דורון לנגה, לא פורסם. השוו גם: ע"פ 1988/94 בראון נ' מדינת ישראל, פ"ד מח (3) 608, 633 ; בג"ץ 692/84 וגנר נ' נציבות בתי-הסוהר, פ"ד לט (1) 50, ע"פ 1632/95 עוזי אזולאי משולם נ' מדינת ישראל, פ"ד מט (5) 534, 549). שאם לא תאמר כן יצא החוטא נשכר, תיפגע הגינות המשפט, ייפגע אמון הציבור ואף ייגרם, חלילה, עיוות דין.

7. עם זאת, קביעה זו אינה חזות הכל. אין מקום להניח, כי נסיונו והכשרתו של שופט מחסנים אותו לחלוטין מפני נקיטת עמדה כלפי בעל דין שחרג ממערכת היחסים הרצויה והראויה (והשוו: ב"ש 48/75 ידיד נ' מדינת ישראל, פ"ד כט (2) 375, 383, ע"פ 6752/97 רפי פרידן נ' מדינת ישראל, טרם פורסם). ייתכנו מקרים בהם חומרתה של התנהגות בעל דין (או בא כוחו) או תחושתו האישית של השופט יחייבו את השופט היושב בדין לפסול עצמו, ובמקרים חריגים - אף יצריכו העברת דיון למחוז שיפוטי אחר (וראו: ע"פ 1988/94 בראון נ' מדינת ישראל, פ"ד מח (3) 608, 634-635; בש"פ 7301/98 מדינת ישראל נ' מאיר לוי, לא פורסם). במקרים מעין אלה לא תמהר ערכאת הערעור להתערב בהחלטת הפסילה ולא תכפה על שופט, הסבור כי נתקיימה בו עילת פסלות, להוסיף ולדון בהליך (ראו: ע"א 4160/96 אורי שחר נ' יצחק מושנוב (טרם פורסם); ע"א 6204/96 דרור גל עזר ואח' נ' אבי גולדבליט, לא פורסם).

8. בהחלטה נשוא הערעור שבפני מעורר בית המשפט עצמו את החשש, כי עקב מעשיו הפסולים של המשיב, ייבצר מבית המשפט להוסיף ולדון בעניינו באופן אובייקטיבי. בנסיבות אלו, איני מוצא מקום להתערבותי בהחלטה זו. משעמד בית המשפט עצמו על עילת פסלות שנתקיימה בו, אין, ככלל, מקום לקביעה סותרת של ערכאת הערעור לענין זה. קביעה סותרת כאמור תכפה על בית המשפט שפסל עצמו הר כגיגית ותטיל צל כבד על מראית פני הצדק. ודו"ק : אילו השתית בית המשפט המחוזי את החלטת הפסלות על רצונו להפיס את דעת המשיב ועל תחושתו הסובייקטיבית של זה, או אז לא הייתי רואה להשאיר את החלטת הפסלות על כנה. במקום אחר פסקתי לעניין זה:

"השתחררות בלתי ראויה של השופט מהדיון במשפט פוגע בהגינות המשפט, באמון הציבור וגורר אחריו עיוות דין באותה מידה כמו המשך דיון בעניין שמן הראוי הוא לשופט לפסול עצמו ממנו. בעיקר כך, מקום שאינטרסים ראויים להגנה של הצד האחד - זה הצד שלא ביקש את פסילת השופט - נפגעים ממעשה הפסילה (ראה בג"צ 332/61 איזנר נ' פינקלשטיין, פ"ד טז 1841 ). אין לקיום תחושה סובייקטיבית בלתי מוצקה של צד המבקש פסילה על ידי פגיעה בתחושה אובייקטיבית לצדק של צד המבקש למנוע הפסילה." ( ע"א 4160/96 - אורי שחר נ' יצחק מושנוב, לא פורסם)

אולם כאמור, התבטאויותיו ומעשיו של המשיב הגדישו את הסאה והביאו את בית המשפט המחוזי למצוא, כי, בנסיבות הענין, קיימת אפשרות ממשית, כי לא יוכל עוד לדון בעניינו של המשיב בלא משוא פנים. בהחלטה זו איני מוצא להתערב.

9. אכן, אפשר שבעיני המשיב תתפרש החלטת בית המשפט המחוזי (כמו גם פסק דין זה) כנצחון - מאחר שעלה בידו לפטור עצמו מעולו של מותב שבו לא חפץ. אולם תפישה זו של ההליך לוקה בחסר: פועלו של המשיב אינו מסתכם אך בהחלטת הפסלות. המחוקק ומחוקק המשנה מצאו מקום להגן על מעמדה של הרשות השופטת ועל טוהר ההליך השיפוטי, הן במסגרת הדין הפלילי והן במסגרת ההסדרים הדיוניים. הדרכים הפסולות אותן נקט המשיב מהוות, על פני הדברים, חריגה של ממש מן המסגרת הדיונית הקבועה בדין ומן ההסדרים והנהגים המתקיימים בין בעלי דין. אילו הוגשה בקשה דוגמת בקשת הפסלות שהגיש המשיב על ידי עורך דין ולא על ידי המשיב עצמו, אפשר שהיה בכך משום עבירה על כללי האתיקה החלים על עורכי דין (וראו: כלל 32 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו1986-) יתרה מזו, אפשר שהדרכים שנקט המערער עולות גם כדי עבירה על הוראות סעיף 255 לחוק העונשין, התשל"ז1977-. במקום אחר אמרתי:

"אכן, ביסוד הדמוקרטיה עומדת רשות שופטת עצמאית ובלתי תלויה, העושה צדק על פי משפט והנהנית מאמון הציבור. בזכות אמון זה מסוגלת הרשות השופטת לבצע את משימותיה, אשר במרכזן עומדת הכרעת הדין האינדיוידואלית ופיתוח המשפט לשם הגשמת ערכי היסוד של השיטה. הצורך לקיים את אמון הציבור בשפיטה אינו הצורך להגן על השופט כאדם. לשם כך קיימים דיני איסור לשון הרע, אשר השופט היחיד יכול להזקק להם. הצורך לקיים את אמון הציבור בשפיטה הוא הצורך של כלל המתדיינים ברשות שיפוטית עצמאית ובלתי תלויה, הצורך של המשטר הדמוקרטי כולו, ברשות שופטת חזקה, אובייקטיבית, השומרת על שלטון החוק, הפורמלי והמהותי גם יחד." (בג"צ 506/89 ידידיה בארי, עו"ד נ' אמירה כוכבא שבתאי מד (1) 604, 609; ראו גם: רע"פ 3817/97 סובול דב נ' מדינת ישראל, לא פורסם).

הווה אומר: אין כבודה של רשות השופטת מחול ואין בעל דין רשאי להטיח בה עלבונות שווא לצרכיו. אין איפוא יסוד לחשש, כי מי שבחר לעשות כן ייצא, בכל מקרה, נשכר עקב כך.

מן הטעמים שנמנו לעיל מצאתי לנכון לדחות את הערעור.

ניתן היום, י"ח בטבת התש"ס (27.12.99).

א

העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
99083060.A01/דז/


מעורבים
תובע: ניסים חדד
נתבע: משה מזור
שופט :
עורכי דין: