ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין שמעון ציון רובבשי נגד מנהל מקרקעי ישראל :

בפני כבוד השופט אברהם רובין, סגן הנשיא

המבקש

שמעון ציון רובבשי ת.ז. XXXXX919

נגד

המשיב

מנהל מקרקעי ישראל

פסק דין

האם דינו של צו לסילוק יד ופינוי שהוציא המשיב בהתאם לסמכות הנתונה לו לפי חוק מקרקעי ציבור (סילוק פולשים), התשמ"א – 1981 (להלן – "חוק סילוק פולשים"), להתבטל עקב כך שלא התקיימו התנאים הקבועים בחוק להוצאתו, כפי שאלו התפרשו בהלכת בן שמחון (רע"א 4311/00 מדינת ישראל נ' בן שמחון פ"ד נח(1) 827 (2003)). זו השאלה הטעונה הכרעה בעניין שלפניי.

העובדות וההליכים
המבקש, יליד 1951, בן לזוג הורים שעלו מעירק בשנת 1951 וגרו בבית מס' 8 בכפר ליפתא שבפאתי ירושלים (גוש 30233 חלקה 80. להלן – "הבית"). לטענת המבקש הוריו רכשו את הבית ממספר משפחות יוצאות תימן וגרו בו יחד אתו ועם אחיו. המבקש מוסיף וטוען כי בשלב מסוים רכשו הוריו חלק מבית אחר בליפתא - בית שמספרו 93 - וכי בשנת 1967 הם עברו לגור בשכונת נחלאות לאחר שקבלו מחברת עמידר פיצוי בגין בית מס' 93. המבקש טוען כי הוא לא עבר לגור עם הוריו בבית מספר 93, אלא הוא נשאר לגור בבית נושא דיוננו, שם הוא נעצר על ידי המשטרה בשנת 19 67. יצוין, כי המשיב כופר בטענה לפיה המבקש גר בבית, כיוון שלטענתו אין לכך כל ראייה , ברם כך או כך, אין חולק כי מאז המעצר ועד שנת 2005 שהה המבקש רוב הזמן בבתי כלא שונים ולא חזר אל הבית אף לא פעם אחת . ביום 03/11/10 ערכו פקחי המשיב בשיתוף עם אנשי "הסיירת הירוקה" סיור שגרתי בליפתא ומצאו כי המבקש ואחרים תפסו חזקה בבית. הפקחים הדביקו על הבית התראה לפני פינוי (נספח א2 לתשובת המשיב), ובהמשך לכך, ביום 23/11/10, הוציא המשיב את הצו נושא דיוננו "לסילוק יד ולפינ וי מקרקעי ציבור לפי חוק מקרקעי ציבור (סילוק פולשים) התשמ"א – 1981 " (נספח 1 לבקשת המבקש). בעקבות הוצאת הצו הג יש המבקש את המרצת הפתיחה שלפניי, בגדרה הוא עותר לקבלת סעד של ביטול הצו בנימוק שלא התקיימו התנאים הקבועים בחוק לשם הוצאתו. המשיב השיב לבקשה ולאחר מכן היא נדונה לפני כבוד השופטת מלכה אביב, אשר קבעה בפסק דין מיום 01/12/11 כי דין הבקשה להידחות. המבקש הגיש ערעור על פסק הדין וביום 23/05/12 פסק בית המשפט המחוזי כי דין הערעור להתקבל. וכך נקבע בפסק הדין של בית המשפט המחוזי:

"מקובלות עלינו טענותיו של המערער לפיהן בית המשפט קמא לא פעל על פי ההלכה שנקבעה בעניין בן שמחון לגבי צווים מסוג הצו מושא הערעור. לעניין זה נקבע בעניין בן שמחון כי על בית המשפט לבחון את קיומם של ארבעה תנאים מצטברים ורק כאשר השתכנע כי התקיימו כל התנאים האלה, ייקבע כי הצו תקף.
....
אין מנוס מהחזרת הדיון לבית המשפט קמא לצורך בחינת השאלה אם התקיימו ארבעת התנאים המצטברים, ומתן פסק דין משלים בעניין זה, והכל מתוך בחינת מכלול הראיות שהובאו לפניו ועל פי נטלי הראיה הרלבנטיים. מובהר כי במסגרת זו לא יקבל בית המשפט קמא ראיות נוספות, אך עליו לאפשר לצדדים השלמת טיעון בטרם מתן פסק הדין האמור. אנו קובעים עוד, כי עד למתן החלטה אחרת יעמוד בתוקפו צו עיכוב הביצוע שעליו הורה בית המשפט קמא בהחלטה מיום 24/02/12, וכן כי שאלת ההוצאות בקשר לערעור דנן תישקל על ידי בית המשפט קמא בפסק דינו המשלים"

אחר הדברים האלה נותר התיק ללא טיפול במשך שנה וחצי, עד שביום 27/11/13 עתר המשיב למתן פסק דין משלים בתיק. פסק דין משלים לא ניתן במשך שנתיים וחצי נוספות, ורק אז הגיש המשיב בקשה נוספת למתן פסק דין משלים. או אז, הועבר התיק לטיפולי עקב פרישת כבוד השופטת אביב לגמלאות, ועתה, לאחר שהצדדים הגישו את טיעונים משלימים, באה העת למתן פסק הדין המשלים.

טענות הצדדים
המבקש טוען כי לא התקיימו התנאים להוצאת הצו. המשיב טוען, בין היתר, כי הצליח להראות שיש בפיו טענת זכות שראויה להישמע במסגרת הליך רגיל של תביעת פינוי שיגיש נגדו המשיב ולכן יש להורות על ביטול הצו. המבקש שב וטוען כי גר בבית עד מאסרו הראשון, וכי גם לאחר מאסרו הראשון הוא התעניין במהלך השנים בגורל הבית ומשום כך לא ניתן לכנותו "פולש", ובוודאי שלא ניתן לטעון כי "פלישתו" היא פלישה טרייה שהתרחשה בתוך שלוש שנים לפני הוצאת הצו. המשיב לעומת זאת טוען, כי אין בידי המבקש שום ראיה שתלמד על זכותו בבית, מה גם שהבית רשום על שם רשות הפיתוח בפנקס הזכויות מאז שנת 2009. כן טוענים הצדדים, זה בכה וזה בכה, לגבי שאלת התקיימו תם של יתר תנאי הלכת בן שמחון בענייננו, ואף טענות אלו יידונו להלן.

דיון והכרעה
התשתית המשפטית – הלכת בן שמחון
נקודת המוצא של דיני הקניין היא , כי לא ניתן להוציא מקרקעין מחזקתו של המחזיק בהם אלא על ידי נקיטת הליך משפטי מתאים בבית המשפט. זהו הכלל בין אם המחזיק טוען לזכות במקרקעין מכוחה הוא מחזיק בהם, ובין אם אין בפיו טענת זכות . ובמילים אחרות, זהו הכלל בין אם המחזיק במקרקעין מחזיק בהם "כדין" ובין אם לא ו. על כן קובע הדין, כי גם מחזיק במקרקעין שאין בפיו טענת זכות רשאי להגיש תביעה למניעת הפרעה להחזקתו במקרקעין (ראו- סעיף 17 לחוק המקרקעין , התשכ"ט-1969, להלן: "חוק המקרקעין"), והוא גם רשאי לדרוש שהמקרקעין יוחזרו לידיו אם ניטלה ממנו החזקה בהם שלא באמצעות החלטה או פסק דין של בית משפט מוסמך (ראו- סעיף 19 לחוק המקרקעין). טעמו של הכלל ברור, אילו ניתנה האפשרות לשלול חזקה במקרקעין ללא הליך שיפוטי מתאים אזי היו נפגעים הסדר הציבורי ושלום הציבור (הלכת בן שמחון בפסקה 13 לפסק הדין). ובכל זאת, סעיף 18 לחוק המקרקעין קובע כי במקרים חריגים עומדת לאדם המחזיק במקרקעין כדין הזכות לעשיית דין עצמית, דהיינו הזכות למנוע בכוח סביר הסגת גבול במקרקעין והזכות להשתמש בכוח סביר כדי להוציא מהמקרקעין אדם שתפס אותם, וזאת תוך שלושים ימים מיום התפיסה. כמתואר בהלכת בן שמחון, למדינה קרקעות רבות, שחלק ניכר מהן אינו מבונה , ועל כן מתקשה המדינה לפקח באופן צמוד על כל הקרקעות שבבעלותה. כיוון שכך, מקרקעי המדינה חשופים לפלישות, כאשר לא תמיד מצליחה המדינה לאתר פלישות שכאלו תוך שלושים ימים באופן שיאפשר לה לעשות שימוש בכוח סביר לשם סילוק הפולש, כאמור בסעיף 18 לחוק המקרקעין. זאת ועוד, המדינה איננה מחזיקה בפועל בכל הקרקעות ששייכות לה ועובדה זו מקשה אף היא על יישום הוראות סעיף 18 על מקרקעין השייכים למדינה. על רקע זה חוקק חוק סילוק פולשים. תכליתו של החוק היא להרחיב את זכותה של המדינה לעשיית דין עצמית אף מעבר לפלישה טרייה שאירעה בתוך התקופה של 30 יום, ולסייע לה להתגבר על הדרישה של החזקה כדין במקרקעין. (ראו- הלכת בן שמחון בעמ' 841). וכך קובע סעיף 4(א) לחוק סילוק פולשים, בנוסח שהיה בתוקף במועד הוצאת הצו נושא דיוננו:

"תפס אדם מקרקעי ציבור, ושוכנע הממונה, לאחר שעיין בדין וחשבון בכתב מאת פקח שביקר במקום ועל סמך מסמכים לעניין הזכויות במקרקעי הציבור, כי תפיסתם הייתה שלא כדין, רשאי הממונה, בתוך שישה חודשים מיום שהתברר לו כי התפיסה הייתה שלא כדין, ולא יאוחר משלושים ושישה חודשים מיום התפיסה, לתת צו בחתימת ידו. הדורש מהתופס לסלק את ידו ממקרקעי הציבור ולפנותם, כפי שקבע בצו ועד למועד שקבע בו (להלן – מועד הסילוק והפינוי), ובלבד שהמועד האמור לא יקדם מתום שלושים ימים מיום מסירת הצו. "
(ראו – ס"ח 1967 (26/01/05) עמ' 106).

ובסעיף 5ב(א) לחוק , כנוסחו אז, נקבע כי:

"הרואה את עצמו נפגע ממתן צו, רשאי לפנות לבית משפט השלום שבתחום שיפוטו נמצאים מקרקעי הציבור שהצו חל עליהם, עד למועד הסילוק והפינוי הקבוע בצו, כדי להוכיח את זכותו להחזיק במקרקעי הציבור, הוכיח את זכותו כאמור, יבטל בית המשפט את הצו ואת הפעולות שנעשו מכוחו."

התוצאה של הסדר זה היא, שכאשר ניתן צו לסילוק פולש אזי רשאי הפולש לפעול באחת משתי דרכים; ראשית, הוא יכול לפנות לבית המשפט בדרישה לבטל את הצו בנימוק שלא התקיימו התנאים להוצאתו. במקרה כזה יבדוק בית המשפט האם התקיימו התנאים המפורטים בסעיף 4(א) לחוק סילוק פולשים, כאשר הנטל להוכיח כי התקיימו התנאים מוטל על המשיב. ושנית, כאמור בסעיף 5ב(א) לחוק סילוק פולשים, הפולש יכול לפנות לבית המשפט ובמקום לתקוף את הבסיס להוצאת הצו הוא יכול לטעון כי יש לו זכות להחזיק בקרקע. במקרה כזה יבחן בית המשפט את הזכויות בקרקע לגופן, והנטל להוכיח את זכותו של ה"פולש" במקרקעין מוטל על ה"פולש" (ראו – פסקה 17 להלכת בן שמחון).
להשלמת התמונה יצוין, כי כיום תוקן החוק, ואף שמו שונה לחוק מקרקעי ציבור (פינוי קרקע), תשמ"א – 1981 (ראו – חוק המדיניות הכלכלית לשנים 2011 ו-2012 (תיקוני חקיקה), תשע"א 2010 ס"ח 2271 (06/01/11) עמ' 189 ואילך).

במקרה שלפנינו הדגיש המבקש בטיעוניו כי הוא תוקף את עצם הוצאת הצו. לפיכך נסקור להלן את התנאים להוצאת הצו כפי שאלו התפרשו בהלכת בן שמחון.
ב הלכת בן שמחון עמד בית המשפט העליון על כך שההסדר המגולם בחוק סילוק פולשים הוא הסדר יוצא דופן ומרחיק לכת, אשר נמתחה עליו ביקורת בקרב מלומדים . לפיכך, נפסק שיש לפרשו פרשנות מצמצמת:

"אכן מתבקשת פרשנות מצרה להיקף השימוש בסמכות הממונה להוציא צווי סילוק לפולשים קרקעות הציבור..."
(עמ' 843 לפסק הדין).

כן נפסק, כי התנאים להוצאת צו לסילוק פולש הם ארבעה:

"(א) אדם תפס מקרקעי ציבור;
(ב) לדעת הממונה התפיסה אינה כדין;
(ג) הצו ניתן תוך שלושה חודשים מיום שהתברר לממונה דבר התפיסה שלא כדין;
(ד) הצו ניתן לא יאוחר מ-12 חודשים מיום התפיסה."
(שם, בעמ' 844).

כאמור, במועד הרלוונטי לענייננו שונו התקופות הנוגעות לתנאים (ג)) ו- (ד) לש ישה חודשים ולשלושים ושישה חודשים בהתאמה.
אשר לרמת הוודאות הנדרשת לשם התקיימותו של התנאי השני לעיל, הדגיש בית המשפט כי:

"התנאי שלפיו "לדעת הממונה התפיסה אינה כדין" מחייבת רמת וודאות ובטחון גבוהה ביחס לעובדת הפלישה"
(שם, בעמ' 848).

ובהמשך פסק הדין מחיל בית המשפט אמת מידה דומה גם על המרכיב של "העדר זכותו של התופס לחזקה בקרקע".

"עוד מתחייב כי במסגרת הפעלת שיקול הדעת המנהלי של הממונה הוא יהיה משוכנע בקיום וודאות ברמה גבוהה בדבר קיום הפלישה והעדר זכותו של התופס לחזקה בקרקע, שאם לא כן, עשוי שיקול דעתו במתן הצו ללקות באי סבירות. מקום שעולה ספק בעניין זה, או שהדברים עשויים להשתמע לכמה פנים, אין להיזקק להליך לפי חוק סילוק פולשים..."
(שם, בעמ' 849).

להלן נבחן האם התקיימו בענייננו תנאי הלכת בן שמחון.

"אדם תפס מקרקעי ציבור"
התנאי הראשון להוצאת הצו התקיים בענייננו. המקרקעין עליהם בנוי הבית נושא דיוננו הם מקרקעין מוסדרים הרשומים מאז שנת 2009 בפנקס הזכויות על שם רשות הפיתוח. לפיכך, מדובר במקרקעי ציבור. על השאלה האם המבקש תפס את הבית אין למעשה מחלוקת שכן גם המבקש טוען כי הוא מחזיק כיום בבית, והמחלוקת בינו לבין המשיב מתמקדת בשאלת עיתוי התפיסה, שאלה שתידון להלן.

"הצו ניתן תוך שישה חודשים מיום שהתברר לממונה דבר התפיסה שלא כדין"
מתצהירי המפקחים שצורפו לתשובת המשיב עולה כי עובדי המשיב ועובדי הסיירת הירוקה מבצעים תדיר סיורים בשכונת ליפתא בשל היותה יעד מוכר ומועד לפלישות. המצהירים הצהירו כי הם מכירים מקרוב את המצב בליפתא כבר עשרות שנים (ראו – תצהיר י שלמה חן ועמוס כץ), ולדבריהם הם מעולם לא ראו את המבקש עד שנתקלו בו לראשונה ביום 03/11/10. טענה זו מתיישבת עם דברי המבקש בסיכומיו ש הוגשו לכבוד השופטת אביב לפיהם: "בעשרות השנים האחרונות – המבקש – לא התגורר בנכס כבדרך קבע" (ס' 12ב' לסיכומים). כיוון שכך , אני קובע כי נודע לממונה שהמבקש תפס חזקה בבית רק ביום 03/11/10, דהיינו כשלושה שבועות בלבד לפני הוצאת הצו, ומכאן שמתקיים התנאי לפיו יש להוציא את הצו תוך לא יותר משישה חודשים מרגע שהתבררה לממונה עובדת הפלישה.

"הצו ניתן לא יאוחר משלושים ושישה חודשים מיום התפיסה"
המבקש טוען כי תנאי זה להוצאת הצו לא התקיים כיוון שהוכח כי הוא התגורר בבית מיום לידתו, ומכאן שתפיסת החזקה בבית נעשתה לפני עשרות שנים. טענה זו אין בידי לקבל. אכן, כפי שגם יובהר בפסקה הבאה של פסק הדין, שוכנעתי כי יש ממש בטענת המבקש לפיה הוא גר בילדותו בבית יחד עם הוריו. ואולם, הראיות מלמדות כי משנת 1967 המבקש לא מחזיק בבית, לא בעצמו ואף לא באמצעות אחרים, מה שמטיל צל כבד מאוד על טענת המבקש לפיה לאחר שהוריו עברו לגור בבית מספר 93 נותר הוא לגור בבית נושא דיוננו.
ראשית, אפנה לעדותו של המבקש עצמו לפיה:

"אני בשנת 1967 נלקחתי מאותו נכס (הכוונה לבית – א.ר.) , למאסר של שנתיים. לאחר שהשתחררתי, בשנת 69 חזרתי לאותו נכס, לא היו בו מים וחשמל, לא יכולתי לגור בו ואז עברתי להתגורר עם הוריי. לאחר מכן לא חזרתי להתגורר בנכס, אבל לפני שנתיים ניסיתי לשקם לי שם חדר"
(ראו- עמ' 2 לפרוטוקול הדיון בפני כבוד השופטת אביב בשורות 14-12, וראו גם- סעיף 9א לטיעון המשלים מטעם המבקש, בו נכתב כי: "המבקש כבר הבהיר כי מאז שנת 1967 לא עשתה משפחתו שימוש בנכס").

שנית, בדיון שהתקיים בפני כבוד השופטת אביב הוצגו תצלומי אוויר המלמדים כי בשנת 1980 היו קיימים חורים בגג הבית דבר שמנע את האפשרות להתגורר בו (עמ' 2 ש' 19-16). ויובהר, על פי העדויות שנשמעו לפני כבוד השופטת אביב מדובר בחורים שעשתה עמידר בגגות הבתים הנטושים על מנת למנוע פלישה לתוכם (ראו – עדות עמוס כץ בעמ' 9 ש' 20-18).

ושלישית, פקחי המשיב העידו והצהירו כי עד למועד שבו ראו לראשונה את המשיב בבית הם לא ראו בו איש והוא היה למעשה נטוש.

די בכל האמור כדי לקבוע כי תפיסת החזקה בבית נעשתה על ידי המבקש סמוך למועד שבו פגשו בו הפקחים לראשונה ב-03/11/10, ומכאן שהתקיים גם התנאי הרביעי להוצאת הצו.

"לדעת הממונה התפיסה אינה כדין"
המבקש טוען כי התקיימותו של תנאי זה לא הוכחה כיוון שהממונה לא הגיש תצהיר, ולפיכך לא ניתן להשתכנע כי לדעתו התפיסה אינה כדין. בטענה זו אין ממש. ראשית, דומה כי אם היה ממש בטענה אזי בית המשפט שלערעור היה מקבל את הער עור ולא מורה על השבת התיק לבית משפט זה כדי לקיים בירור לגוף העניין בשאלת התקיימות תנאי הלכת בן שמחון.
זאת ועוד, הדרישה שמציב החוק כתנאי להוצאת הצו, לפיה הממונה צריך להשתכנע שהפלישה אינה כדין, היא לא דרישה סובייקטיבית טהורה, אלא מדובר בדרישה אובייקטיבית לפיה לא יוצא צו אלא במקום בו על סמך הראיות קיימת וודאות ברמה גבוהה לפיה אין בפי ה"פולש" טענת זכות שראויה לדיון. אשר על כן, אני מצטרף, בכל הכבוד, לעמדה שהביע בית המשפט בת.א. (שלום קריות) 7544-03-14 נעמן נ' רשות מקרקעי ישראל (פורסם בנבו (06/04/15)), לפיה אין חובה לצרף תצהיר של הממונה דווקא.
ולהשלמת התמונה, אפנה לעדות של המפקח עמוס כץ אשר אישר בעדותו כי לפני הוצאת הצו הוא ישב עם ממונה והעביר לו את כל המידע הרלבנטי שנאסף על ידו (עמ' 8 ש' 30-25).

טענתו העיקרית של המבקש הינה כי הוא הצליח להראות כי יש בפיו טענת זכות ראויה לדיון שבגינה אין לאפשר לפנות את המבקש מכוח הצו וללא הגשת תביעת פינוי שתידון כמקובל. נזכיר, כי לטענת המבקש הוריו קנו את הבית בשנת 1951, לאחר מכן – לפני שנת 1967 – הם עברו לגור בבית מ ספר 93 בליפתא, כאשר הוא עצמו נשאר לגור בבית נושא דיוננו, ובשנת 1967 הם פינו את בית מספר 93 תמורת פיצויים שקיבלו מעמידר ועברו לגור ברחוב רמה בנחלאות, והמבקש נותר לגור בבית נושא דיוננו עד למעצרו בשנת 1967. העולה מטענות אלו הוא, שהמבקש טוען כי הוא רשאי להחזיק בבית כיוון שהבית בבעלותו. דא עקא, שדין טענה זו להידחות על הסף מן הטעם שהבית רשום בפנקס הזכויות על שם רשות הפיתוח ורישום זה מהווה ראייה חותכת לתכנו (ראו- סעיף 125 לחוק המקרקעין).

יתר על כן, אף בהתעלם מהרישום אין לקבל את טענת המבקש. הנה כך, בידי המבקש אין חוזה המעיד על כך שהוריו רכשו את הבית בשנת 1951, ואין בידיו רישום שמקורו בעמידר או בתיקי המנהל המעיד על כך שהוא או הוריו גרו בבית עד שנת 1967. במצב דברים זה מבסס המבקש את טענתו על ראיות אלו; תצהירים של יעקב איתן ודוד יעקב שגרו בליפתא החל משנות ה-50 של המאה הקודמת, תמצית רישום ממשרד הפנים בו נרשם כי כתובתו של המבקש היא שכונת ליפתא תחתית מס' 8, תצהיר משנת 1998 של אמו המנוחה של המבקש בו נטען כי המבקש נותר לגור בבית לאחר שהוריו עברו לגור בבית מספר 93, פניה בכתב משנת 1998 שפנה עו"ד מטעמו למשיב בו נטען כי המשיב הרס את הבית ופגע בזכויות המבקש, רשימת מתפללי בית הכנסת בליפתא משנת 1957 בה רשום שמו של המבקש, ומכתב תודה ששלחו תושבי ליפתא, בהם אביו של המבקש, בשנת 1960, לרעיית נשיא המדינה דאז – יצחק בן צבי – שאספה עבורם בגדים. המשותף לכל הראיות הללו, למעט תצהיר אמו של המבקש ותצהירו של יעקב איתן, הוא שאין בכוחם ללמד כי לאחר שהורי המבקש עברו לגור בבית מספר 93 נותר הוא לגור בבית נושא דיוננו. הנה כך, מכתב התודה לאשת הנשיא דאז ורשימת המתפללים בבית הכנסת הם מלפני שנת 1967. תצהירו של דוד יעקב מתייחס לתקופה שבה הוא גר בליפתא ואשר לפי תצהירו הסתיימה בשנת 1956 , עת עבר המצהיר לגור בחיפה. פניית עורך דינו של המבקש למנהל משנת 1998 ה יא פניה שנעשתה כשלושים שנה אחרי שהמבקש עזב את הבית, וכל שהיא יכולה ללמד עליו הוא שהמבקש סבר אז שיש לו זכויות בבית. אגב, יש לשים לב לכך ש האמור בפניה עצמה אינו עולה בקנה אחד עם העובדות, שכן בניגוד לעדות המבקש בהליך הנוכחי לפיה הוא לא גר בבית מאז שנת 1967, נאמר בסעיף ג' לפנייה כי המבקש גר בבית לסירוגין במהלך השנים שבהן הוא לא היה אסור בבית הכלא. תצהיר אמו של המשיב, אשר ככל הנראה נעשה בתמיכה לפניית ב"כ המבקש למשיב, גם הוא לא יכול לסייע למבקש. אמנם מפורטת בו טענת האם לפיה כאשר היא רכשה את בית מספר 93 היא העבירה למבקש את הבעלות בבית נושא דיוננו, ברם לתצהיר לא צורפה כל אסמכתא שתעיד על כך. יתר על כן, לפי התצהיר המעב ר לבית מספר 93 היה בשנת 1964 לערך, דהיינו – בעת שהמבקש היה בן 13, וקשה להאמין כי בגיל כזה גר נשאר המבקש לגור לבדו בבית נושא דיוננו , וזאת גם לאחר שמביאים בחשבון כי אורח החיים בשנת 1964 בכלל ובליפתא בפרט, היה שונה מאורח החיים בהווה. ולבסוף, האם נפטרה זה מכבר, כך שמטבע הדברים לא ניתן היה לחקור אותה על תצהירה ולכן הוא אינו יכול לשמש כראיה לאמית ות תוכנו. אשר לתצהירו של יעקב איתן, גם מצהיר זה לא נחקר בחקירה נגדית כיוון שלא התייצב לדיון שהתקיים לפני כבוד השופטת אביב, ואף אם אניח שהייתה סיבה מוצדקת לכך שלא התייצב (ראו – סעיף 25 לסיכומי המבקש בפני כבוד השופטת אביב), הרי שכל שיכול להעיד עליו יעקב איתן הוא שהמבקש גר בבית מספר שנים לאחר שהוריו עברו לגור בבית מספר 93. מר איתן לא יכול להעיד על טיב זכויותיו של המבקש בבית כיוון שבעני ין זה הוא הצהיר לפי "מיטב ידיעתו", ולא מידיעה אישית (ראו – סעיף 2 לתצהיר), ומכיוון שהבית נרכש לפי הטענה בשנת 1951 ואילו מר איתן נולד בשנת 1952. יתר על כן, מר איתן הצהיר בסעיף 9 לתצהירו כי לאחר מלחמת ששת הימים רכשה עמידר בתים בליפתא וקדחה בגגותיהם חורים כדי למנוע מפולשים להשתמש בהם. דברים אלו מחלישים את גרסת המבקש לפיה נותרו בידיו זכויות בקשר עם הבית , שכן אין מחלוקת שבגג הבית יש חור, דהיינו שמצבו דומה למצב הבתים שרכשה עמידר. אמור מעתה, בידי המבקש יש רק עדויות בעל פה שלו ושל שני עדים אשר לא נחקרו, הא ותו לא.

חרף כל האמור אני מוכן להניח שיש בידי המבקש טענה לכאורית לפיה הוריו והוא גרו בבית עד רכישת בית מספר 93. דא עקא, שאין בכך די כדי לבסס טענה לכאורית לפיה גם אחרי רכישת בית מספר 93 נותרו להורי המבקש ולמבקש עצמו זכויות בבית נושא דיוננו, כאשר הוכח כי שהמצב בשטח סותר טענה זו. כאמור, הראיות מלמדות כי משנת 1980 לפחות קיים חור בגג הבית דבר המלמד על כך שהוא נטוש. המבקש הודה בעצמו כי הבית נטוש מאז שנת 1967 כאשר נאסר לראשונה. אכן המבקש ריצה עונשי מאסר בפועל במשך שנים ארוכות, ברם אין בכך כדי להסביר מדוע הוא או מי מטעמו לא טיפלו כל השנים בבית, אפילו לא טיפול מינימאלי. שאלה זו מתחדדת לנוכח העובדה שהמבקש לא הגיש תצהיר של מי מבני משפחתו אשר יעידו על זכויותיו בבית או שיסבירו מדוע איש מהם לא שמר על זכויות המבקש בבית בכל השנים שבהן הוא שהה בבית הכלא. אכן, במהלך השנים שקע המבקש בעולם הסם. דבר זה יכול להסביר, אולי, מדוע הוא לא דאג לענייניו, ברם הוא אינו יכול להסביר מדוע איש מקרוביו לא דאג לשמירת זכויות המבקש בבית.

הצדדים טענו, זה בכה וזה בכה, לגבי תמצית הרישום ממשרד הפנים ברם, לדעתי אין לתמצית חשיבות גדולה, לכאן או לכאן, כיוון שרישום כתובתו של אדם במשרד הפנים לא מהווה אינדיקציה חזקה בשאלה האם יש לו זכויות בנכס כזה או אחר. מכל מקום, מתמצית הרישום עולה כי כתובתו הרשומה של המבקש הייתה בליפתא 8, היא שונתה ב-16/12/68 לרחוב רמה 12 בשכונת נחלאות (ראו – נספח 2 לסיכומי המבקש לפניי כבוד השופטת אביב), ושונתה חזרה לשכונת מי נפתוח 8 (הכוונה לליפתא – א.ר.) , בשנת 2009. העובדה שהכתובת שונתה בשנת 1968 לרחוב רמה בוודאי שאינה מסייעת למבקש ויש בה לסייע במעט, אם בכלל, דווקא למשיב.

סיכומם של דברים, המקרה שלפניי הוא מקרה מובהק שבו ראוי היה לעשות שימוש בסמכויות הנתונות למדינה בחוק סילוק פולשים , כיוון שמדובר במקרקעין הרשומים על שם רשות הפיתוח, אשר עמדו בשיממונם במשך עשרות שנים עד שהמבקש החליט לפתע לתפוס בהם חזקה. בנסיבות אלו, ראוי היה שבמקום לנקוט בצעד חד צדדי של תפיסת חזקה במקרקעין יגיש המבקש תביעה לבית המשפט בגדרה יעתור להכרה בזכותו במקרקעין, תביעה שבמסגרתה אף ניתן היה לבקש סעד זמני של תפיסת חזקה במקרקעין. אכן הסיכוי לקבל סעד זמני שכזה אינו גבוה בנסיבות העניין, ברם אין בכך כדי להצדיק את תפיסת המקרקעין ללא צו. לנוכח כל האמור, ובמיוחד לנו כח העדרה של כל זיקה בין המבקש או מי מטעמו לבית במשך שנים כה ארוכות, ולנוכח העדר ראיה של ממש שהמבקש המשיך להחזיק בבית לאחר שהוריו עברו לגור בבית מספר 93, נחה דעתי כי הצו הוצא כדין ולפיכך התובענה נדחית. המבקש יישא בהוצאות המשיבה בבקשה ובערעור גם י חד, כמצוות בית המשפט המחוזי, בסכום של 7,500 ₪. סכום זה מתון ביותר לנוכח נסיבותיו הקשות של המבקש.

ניתן היום, י"ח אדר תשע"ז, 16 מרץ 2017, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: שמעון ציון רובבשי
נתבע: מנהל מקרקעי ישראל
שופט :
עורכי דין: