ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין גיל הדר נגד לבידי לביא מסחר ושווק בע"מ :

לפני:

כבוד השופטת עידית איצקוביץ

התובע
גיל הדר, ת"ז XXXXXX149
ע"י ב"כ עו"ד אמנון מ' שילה ו עו"ד אילת שילה
-
הנתבעת
לבידי לביא מסחר ושווק בע"מ, ח.פ.511079352
ע"י ב"כ עו"ד עינת שקד

פסק דין

  1. לפניי תביעה לפיצויי פיטורים, שכר עבודה, גמול שעות נוספות, פיצויי הלנת שכר, פדיון חופשה, דמי הבראה ופיצוי בגין אי מתן הפסקה בעבודה, שהתנהלה לפניי כדן יחיד.
  2. התובע עבד אצל הנתבעת בתפקיד מנהל תחום פורניר ומנהל מחלקת הדבקות החל מיום 23.1.11 ועד ליום 7.8.12 - שנה ו 6.5 חודשים.

לגרסת התובע שכרו החודשי עמד על 9,230 ₪, כולל נסיעות, כפי שסוכם בחוזה העבודה. בפועל שולמו בתלושי השכר 543 ₪ בגין דמי נסיעות, אף שלתובע ניתן רכב צמוד במהלך כל תקופת העבודה, ורכיב הנסיעות היה פיקטיבי.
התובע עבד באופן קבוע במפעל הנתבעת שנמצא ברחובות, למעט ימי ו' שבהם ביקר אצל קבלן משנה של הנתבעת בסכנין המבצע הדבקות פורניר - עבודה שבגינה לא קיבל התובע תשלום נוסף ושלא תועדה ברישומי הנוכחות.

לטענת התובע הוא התפטר בדין מפוטר נוכח ההרעה המהותית בתנאי העבודה, שעיקרה העברתו מתפקיד ניהולי לתפקיד של עוזר מלגזן ושלילת זכויות לרכב ולמכשיר טלפון סלולארי, שהיו חלק מתנאי העבודה.
ביום 4.7.12 חש התובע ברע והודיע לממונה עליו שהוא יוצא הביתה. לאחר מכן התפתח ויכוח בין התובע לבין מר יניב לביא, בנו של הבעלים וסמנכ"ל החברה ( להלן – יניב) בעניין טעות בתום לב שעשה התובע באספקת חומרים ללקוח. הנתבעת הטיחה בו האשמה כבדה בגין הטעות, למרות שמשמעותה נזק בסך כמה עשרות שקלים בלבד.
התובע שהה בחופשת מחלה 7 ימים והמציא אישור רפואי. בשובו לעבודה נדרש על ידי גב' הילה לביא להשיב לאלתר את מפתחות הרכב ואת הטלפון הסלולארי, שהיו חלק בלתי נפרד מתנאי העבודה שלו. באותו יום - 11.7.12 - שוחח התובע עם מר מוטי לביא, הבעלים של המפעל ( להלן – מוטי) שהורה לו להישאר בבית עד שירגיש טוב ולא אפשר לו לחזור לעבודה. מוטי טען כי מכתב התפטרות שהגיש התובע חצי שנה קודם לכן נכנס לתוקף. מר מוטי שוב דרש מן התובע להחזיר את מפתחות הרכב והטלפון, אך אפשר לו לעשות זאת למחרת בשעה 11:00. למחרת העלה מוטי טענות קשות כלפי התובע על כך שהוא מזלזל בעבודתו. מוטי הודיע לתובע שיחזור ביום 15.7.12 ויקבל מכתב פיטורים. ביום 17.7.12 נפגשו מוטי והתובע ברחובות, מוטי הציג הסכם לסיום העבודה, שהתובע סירב לחתום, ובאותו זמן הודיע שהוא לא מתפטר מהעבודה.

התובע פנה לייעוץ משפטי ובא כוחו שלח לנתבעת מכתב שבו דרש להחזירו לעבודה. לאחר התכתבות בין הצדדים הגיע התובע למפעל ביום 6.8.12 ושובץ בנגרייה. את הרכב סירבו להחזיר לו בטענה ש"המנוע הלך" – טענה שלדברי התובע לא הייתה נכונה.
ביום 7.8.12 הגיע התובע לעבודה בסביבות השעה 10:00, הממונה עליו אמר לו שיקבל טלפון אך לא יקבל רכב (למרות שניתן לתובע רכב צמוד לא רק לצורכי העבודה). על כן הודיע התובע שהוא מתפטר בדין מפוטר.

3. התובע דרש בתביעתו תשלום פיצויי פיטורים בגין תקופת העבודה; גמול שעות נוספות, שלא קיבל כלל בכל התקופה, כולל שעות נוספות בגין העבודה בימי שישי; יתרת דמי הבראה ופדיון חופשה. כן טען התובע ליתרות שכר המגיעות לו עבור חודשים 2,3,4. 2012 וכן פיצויי הלנת שכר בגין השכר שלא שולם לו ובשל האיחור העקבי בתשלום השכר – ששולם ב-10 לכל חודש. כן דורש התובע פיצוי בסך 10,000 ₪ בגין אי מתן הפסקות בעבודה.

4. לגרסת הנתבעת כפי שעולה מכתב ההגנה, התובע עבד בתקופה הנטענת כמנהל פורניר, הדבקות ומערך הייצור בחברה, אשר ניהל והיה אחראי על עבודה של 15 אנשים תחתיו. התובע התפטר בפעם הראשונה ביום 29.3.12 וביקש לחזור לעבודה, והתפטר בשנית ביולי 2011 כאשר נעדר בפועל ללא אישור. שכרו עמד על 8,687 ₪ לחודש, ושולמו לו 543 ₪ בגין דמי נסיעות. כחלק מההטבות האישיות שקיבל התובע, ניתן לו אישור לקחת רכב החברה על מנת לבקר את בנותיו שמתגוררות בצפון. התובע התגורר במושב גאליה, במרחק של כ-3 ק"מ מהמפעל, ולא נזקק לרכב כדי לבצע עבודתו, למעט מקרים מיוחדים שבהם קיבל רכב לנסיעות מחוץ למפעל ולעיתים על בסיס בקשה לבקר את בנותיו אשר בצפון. התובע לא עבד בימי שישי, למעט מקרים חריגים שלא עלו כדי אחת לחודש.

התובע התפטר מהעבודה, ללא מתן הודעה מוקדמת ובחוסר תום לב. הוא נעלם מהעבודה בכעס לאחר שהמנכ"ל העיר לו על התנהגותו ומחדלו. הוא המציא בדיעבד אישור מחלה על 7 ימים בשל שלשול. ביום 5.7.12 עזב התובע את העבודה וחזר כעבור חודש ימים, לשלושה ימים בלבד ש בהם הגיע בשעה 10:00, עד שנעלם כליל. התובע קילל וגידף את מנהלו הישיר בנוכחות עובדים נוספים. כאשר העיר לו מנכ"ל הנתבעת, הוא לקח את חפציו ועזב.
התובע התרשל בעבודה וגרם לנתבעת נזקים ניכרים.

התובע פנה בבקשה לקבל פיצויי פיטורים כדי לסיים העסקתו, אך הוא מעולם לא פוטר.

תנאי העבודה של התובע הוסכמו בחוזה העבודה ולא כללו רכב צמוד, התובע קיבל רכב ודלק על מנת לבקר בנותיו כהטבה אישית – בעלות של כ-47,000 ₪.
הנתבעת ביקשה לדחות את תביעת התובע לפיצויי פיטורים ולחייב אותו בתמורת הודעה מוקדמת בסך של 8,687 ₪.

התובע אינו זכאי לתשלום עבור שעות נוספות מכוח הסכם העבודה ומכוח תפקידו הניהולי/אמון. לחלופין חלקה הנתבעת על חישובי התובע בעניין השעות הנוספות. כן חלקה הנתבעת על העבודה הנטענת בימי שישי ועל יתר רכיבי התביעה, כולל פיצויי הלנת שכר.

5. עדויות שנשמעו

התובע הגיש תצהיר עדות ראשית ונחקר בדיון על תצהירו.
מטעם הנתבעת העידו:
מוטי – בעלים ומנהל הנתבעת;
יניב – סמנכ"ל הנתבעת;
רו"ח עודד כהן, מנהל הכספים של הנתבעת ( להלן – רו"ח כהן), אשר החל את עבודתו ביום 1.10.13, לאחר שהתובע סיים לעבוד ואינו מכיר אותו. הוא העיד בהתאם למסמכי הנהלת חשבונות של הנתבעת;
מר אילן אוחנה (להלן – מר אוחנה) מנהל לוגיסטי בנתבעת וממונה ישיר על התובע.
כל העדים נחקרו בדיון על תצהיריהם.

כן הוגשו מטעם הצדדים מסמכים שונים וביניהם הסכם עבודה, טופס מסירת רכב, אישור מחלה של התובע והתכתבות בין הצדדים.

6. תפקידו ושכרו של התובע

אין מחלוקת לגבי הגדרת תפקיד התובע כמנהל פורניר, הדבקות ומערך הייצור. בין הצדדים נחתם הסכם עבודה ביום שבו התחיל התובע לעבוד – 23.1.2011. בסעיף 9 להסכם נקבע כי "בתמורה להעסקתו ולביצוע התחייבויותיו כמפורט בהסכם, תשלם החברה לעובד משכורת חודשית ברוטו בסך 9,230 ₪ כולל נסיעות" ועוד הוסף בהמשך: "מוסכם כי הסכום הנ"ל כולל נסיעות".

בתלושי השכר נעשתה הפרדה בין רכיב ה "שכר" לבין זה של " נסיעות" (543 ₪). התובע התגורר במושב גאליה, במרחק כ-3 ק"מ מהמפעל, לשם עבר עת התחיל את עבודתו, בעזרת יניב, שהתגורר באותו יישוב. התובע גרוש וגרושתו ובנותיו מתגוררות בצפון.

לא היה כל קשר בין עלות הנסיעות בפועל לבין הסכום ששולם לתובע. אף אחד מעדי הנתבעת, כולל רו"ח כהן, לא ידעו להסביר מדוע נקבע סכום זה כהחזר נסיעות ( ראו ע' 16 ש,1-3 לפרוטוקול הדיון).
אין כל פסול בקביעת " שכר גלובאלי" אשר כולל בתוכו תשלום בגין דמי נסיעות, אם עלות הנסיעות מכוסה בפועל. לא חל על כך האיסור שבסעיף 5 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן – חוק הגנת השכר). ברם, אם נקבע " שכר גלובאלי" הוא זה שאמור לשמש בסיס לחישוב זכויותיו של העובד.
על כן יש לדעתי לראות כ שכרו הקובע של התובע סך של 9,230 ₪ ברוטו לחודש.

אשר לתפקיד התובע, טוענת הנתבעת כי מדובר בתפקיד ניהולי או משרת אמון וכי חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 (להלן – חוק שעות עבודה ומנוחה) לא חל עליו, בהתאם לאמור בסעיף 30( א) (5) לחוק.

יצוין כי התובע היה מנהל בדרג ביניים, כאשר מעליו היה מר אוחנה, שמצדו היה כפוף למנהלי החברה, הסמנכ"ל מר יניב והמנכ"ל והבעלים מר מוטי.
התובע לא היה מעורב בהחלטות הניהוליות של הנתבעת, ובניגוד לאמור בכתב ההגנה ( שלפיו היה אחראי על 15 עובדים), ציין מר אוחנה כי התובע היה אחראי על 5 עובדים בלבד ( ע' 19, ש' 8).

יובהר כי על הטוען לחלות אחד החריגים לחוק שעות עבודה ומנוחה, עליו ההוכחה.

חוק שעות עבודה ומנוחה הוא חוק סוציאלי ואת ההוראות חריגות שבו יש לפרש באופן מצמצם ודווקני. בפסיקה ענפה נקבע כי לבעלי תפקידים שאליהם מתייחס החריג בסעיף 30( א)(5) סיפא לחוק - "עובדים בתפקידי הנהלה ו/או בתפקידים הדורשים מידה מיוחדת של אמון אישי" - ניתן חופש פעולה מרבי, מתוך הכרה שהעובד ראוי וזקוק לכך כדי לבצע את התפקיד בצורה נאותה. פירושו של חופש פעולה זה, בין היתר, הוא עצמאות רבה מאוד בקבלת החלטות, בביצוען ובאחריות לנעשה ( תב"ע לא/2-66 אהרון וקסנברג נ' מלון הולילנד בע"מ, פד"ע ג ( לח).
וכך בע"פ ( ארצי) 16/08 מדינת ישראל - בסט ביי רשתות שיווק בע"מ (4.1.2009).
"חוק שעות עבודה כרך יחדיו לעניין אי תחולתו, את " תפקיד הנהלה" עם " תפקיד הדורש מידה מיוחדת של אמון אישי". כריכה זו אינה יוצרת בהכרח זהות בין שני סוגים אלה של תפקידים, אף שיכולים להיות להם מאפיינים משותפים. כל בעל תפקיד בארגון נדרש לאמון כללי ואישי כלפי מעסיקו או כלפי הממונים עליו. מכאן שמרכיב האמון האישי - בתור שכזה - אינו מחריג את העובד מתחולת החוק...
כדי שחוק שעות עבודה ומנוחה לא יחול על עובד בשל " מידה מיוחדת של אמון אישי", צריכה להתקיים זיקה קרובה ומיוחדת של בעל התפקיד בו מדובר ל"תפקיד הנהלה" עליו לא חל החוק, כגון - מנהל לשכה של מנהל חברה גדולה או נהג המנכ"ל ( דב"ע נג/188-3 אי. בי. סי. ניוז אינטרקונטיננטל איזק - בנימין מור; פד"ע כח', 284). אפשר גם שהחוק לא יחול על עובד השותף לסודות המפעל או שהוא איש סודה של ההנהלה ( פרשת רבות) וכיוצאים באלה מקרים. גם לעניין זה ניתן לבחון את רמת השכר הניתנת לעובד ומידת חריגותה מתנאי השכר המקובלים בארגון".

אשר לבחינת התנאי האם התפקיד דורש מידה מיוחדת של אמון אישי, ההלכה הפסוקה היא כי הבחינה תעשה לפי קנה מידה אובייקטיבי ולא סובייקטיבי ( ע"א 268/68 מכמורת חברת פיתוח בתי מלון נ' שוורץ, פד"י כב(2), 703).
מעבר לכך התובע לא קיבל שכר גבוה במיוחד, לא היה לו חלק בהחלטות הניהוליות של הנתבעת, הוא היה כפוף לממונה הישיר שלו - מר אוחנה, שמצידו היה כפוף למנכ"ל ולבעלי הנתבעת. התובע אף נדרש לרשום שעות הנוכחות והוא כך עשה בפועל. מכאן שלא ניתן לומר שעסקינן בתפקיד בעל מידה מיוחדת של אמון אישי, אשר חוק שעות עבודה ומנוחה אינו חל עליו.

אי לכך אני קובעת שחוק שעות עבודה ומנוחה חל על התובע והוא זכאי לתשלום בגין שעות נוספות, אם עבד בהן.

7. זכאות התובע לתשלום בגין שעות נוספות ועבודה נוספת בימי שישי

לתיש הוגשו דוחות נוכחות של התובע שעל פיהם נערכו החישובים מטעם שני הצדדים.
לפי חישובי התובע, הוא עבד כל השעות ברציפות, ללא הפסקה. לכן הוא זכאי לסך של 60,824 ₪ בגין שעות נוספות.
מנגד חישב רו"ח כהן בנספח ז' לתצהירו את השעות הנוספות שהיו מגיעות לתובע, לאחר ניכוי שעת הפסקה ביום. על קיומה של הפסקה מסודרת במפעל (שתי הפסקות של חצי שעה כל אחת) העידו כלל עדי הנתבעת.

התובע אמר בעדותו:
"ת. היו הפסקות, אבל אני לא מימשתי אותם. ניתן היה לקחת הפסקה. יש הפסקה מהשעה 10:00 עד 10:30 ואח"כ משעה 12:00 עד 12:30 או משעה 12:30 עד 13:00. אני עבדתי במחלקה שעבדה נון סטופ, כשהפועלים שלי יצאו להפסקה, הייתי צריך להכין להם את החומר הגלם, כדי שהם יוכלו להמשיך לעבוד. כך שמן הסתם לא יצאתי להפסקה. היו מקרים שסיימתי לטפל בחומרי גלם יחסית מוקדם, וקרתה לי סיטואציה עם אשתו של יניב, ולא פעם אחת, שהגיעו לקוחות שהגיעו לקחת סחורה, ואני הצהרתי שאני בהפסקה וההפסקה נשללה ממני כי היה צריך לשרת את הלקוחות. אני יכול להעריך כי 15% מהמקרים שניצלתי הפסקה. היו פעמים שאכלתי תוך כדי נסיעה במלגזה, או שהיו לי שתי דקות לאכול. לא אכלתי בחדר האוכל. היו פעמים בודדות, שישבתי בחדר האוכל של החברה".

ראו ע' 10 ש' 22-30 לפרוטוקול הדיון.

גם לפי גרסת התובע היו הפסקות סדירות בזמן עבודה: פעמיים ביום ובסך הכול שעה. התובע הצהיר כי הוא לא יצא להפסקה רוב הפעמים, על דעת עצמו, נוכח מסירותו והלחץ בעבודה.
אנו מעדיפים בנקודה זו את גרסת הנתבעת שנתמכת על ידי עדיה, משהתובע מצהיר על קיום ההפסקה ו מאחר שהוא בחר משיקוליו שלו, לוותר על ההפסקה.
לפיכך אנו מעדיפים את חישובי הנתבעת שלוקחים בחשבון את שעות העבודה של התובע, בהתאם לכרטיסי הנוכחות, בקיזוז ההפסקה.
מכאן שהתובע זכאי לתשלום בסך 12,863.74 ₪ בגין שעות נוספות.

8. תביעה בגין פיצויי הלנת שכר
ב"כ התובע ביקש לחייב את הנתבעת בפיצויי הלנת שכר בכך שהשכר של התובע שולם תמיד ב-10 לחודש, במקום המועד הקובע לפי חוק הגנת השכר.
נציין כי גם אם כך נעשה במהלך כל תקופת העבודה של התובע, הוא לא הביע בנושא כל טרוניה ומכך ניתן להסיק את הסכמתו. מעבר להתיישנות התביעה בהתאם לאמור בסעיף 18(א) לחוק הגנת השכר, מדובר בזוטי דברים ודין רכיב תביעה זה להידחות.

9. שעות נוספות בימי שישי
התובע עתר לתשלום שעות נוספות בימי שישי ( שהוא מעריך ב- 12 ימי שישי המתועדים על ידו) שבהם עבד 4 שעות ( מ-8:00 עד 12:00), עת ביקר במפעל של קבלן הנתבעת בסכנין. אותם ימים לא נרשמו בכרטיסי העבודה של התובע והתובע לא המציא תיעוד על כך.
כפי שעלה מן העדויות שנשמעו, גם של התובע, הוא ניצל את נסיעותיו לצפון כדי לבקר את בנותיו, שהתגוררו עם אימן ובאותן הזדמנויות, בקרבת מקום, ביקר את המפעל בסכנין. לא הובאה כל הוכחה לגבי הזמן שבו שהה התובע באותו מפעל, ו/או הזמן שהוא עבד בפועל.
התובע קיבל את רכב החברה, כולל דלק, כדי לנסוע לצפון ובאותה הזדמנות " על הדרך" לבקר את הקבלן של הנתבעת.
בנסיבות אלה, בהעדר הוכחה, אין לחייב את הנתבעת בגין שעות עבודה נוספות בימי שישי.

10. תביעה בגין פדיון חופשה ודמי הבראה

בכתב התביעה מפנה התובע לתלוש השכר של חודש 8.11, שבו קוזז יום חופשה למרות שעבד 22 ימים.
עוד טען התובע כי הנתבעת חישבה 0.83 ימים כחופשה צבורה בכל חודש במקום יום אחד.
אשר לחודש אוגוסט 2011, מדובר בחודש בן 31 ימים ולכן ייתכן מאוד שהיו 23 ימי עבודה – לא כולל שישי-שבת, כך שאף אם התובע עבד 22 ימים הוא גם ניצל יום חופש, כפי שנרשם.
לא הוכח כי הרישום שערכה הנתבעת לגבי ניצול ימי חופשה אינו משקף את הניצול בפועל.
בנוגע לרכיב השני הרי ש גם אם הדבר נכון - הוא לא כומת והתובע לא דרש סעד ספציפי בגינו, כך שלא ניתן לחייב את הנתבעת בתשלום פדיון חופשה.
אשר לדמי ההבראה, התובע הצהיר כי הוא זכאי ל-9 ימי הבראה וקיבל סך של 1 ,825 ₪ בלבד, כך שהוא זכאי ליתרת תשלום.
בהתאם לתלושי השכר, בחודש 1.12 קיבל התובע 5 ימי הבראה, בגין השנה הראשונה לעבודתו. התובע זכאי ל-3.25 ימים בגין השנה השנייה. בתלוש חודש 8.12 זוכה התובע בסך של 1,020 ₪ בגין 2.75 ימים אך הסכום לא שולם לו, אלא קוזז בגין אי מתן הודעה מוקדמת על עזיבתו.
כך שהתובע זכאי לסך של 185 ₪ בגין דמי הבראה.

11. נסיבות סיום העבודה של התובע וזכאותו לפיצויי פיטורים ראשית אציין כי ביום 29.3.12 הגיש התובע מכתב התפטרות עקב כוונתו להגר למדינה אחרת עם בת זוג שהכיר ( התובע כאמור גרוש). התוכנית לא יצאה לפועל והתובע חזר בו מהתפטרותו, דבר שהוסכם על הנתבעת, כך שאין כל קשר בין התפטרותו של התובע דאז לבין זו שבגינה הסתיימו יחסי העבודה.
בתחילת חודש יולי 2012 עשה התובע טעות עם הזמנה, בכך שהבטיח לספק סחורה ללקוח במחיר נמוך מזה שבו הייתה צריכה להימכר, תוך גרימת נזק לנתבעת.
לגבי היקף הנזק הצדדים חלוקים. התובע הצהיר כי מדובר בנזק זניח של עשרות שקלים בלבד, והנתבעת טוענת כי מדובר בנזק משמעותי, על אף שלא הוגש כימות. בעקבות הטעות של התובע התפתח ויכוח בינו לבין מר יניב. התובע טען כי בעקבות התקרית הוא חש ברע ונבדק על ידי רופא שנתן לו 7 ימי מחלה.
לפי עדויותיהם של יניב ומוטי, התובע התפרץ ועזב את המפעל באותו יום, ולאחר מכן הביא " רטרואקטיבית" אישור מחלה ל-7 ימים עקב " שלשול". ברי כי מוטי ויניב לא האמינו שהתובע באמת חולה. לגרסתם לא נמנע מהתובע לחזור לעבודה. מר מוטי הוסיף בתצהירו ( סעיף 19-20) כי באחת הפגישות שנערכו בינו לבין התובע, במשרדו, הביאו לו באותו זמן מעטפה עם כסף, הוא יצאה החוצה לרגע וכאשר חזר המעטפה נעלמה. מוטי חשד כי התובע לקח את המעטפה אולם, בהעדר ראיות ( שאף לא הובאו כלל בהליך שבפנינו) לא הגיש תלונה למשטרה.
לפי עדותו של מוטי התובע ביקש לסיים את העבודה ולקבל מכתב פיטורים, ולכך סירב. הוא הסכים לשחרר את כספי הפיצויים שבקופה ולתת לו מכתב פיטורים לצרכי קבלת דמי אבטלה, כשצוין בו ש התובע סיים את העבודה מרצונו.
לפי הצהרת התובע, במהלך תקופת המחלה הוא נדרש להחזיר את הרכב ואת מכשיר הטלפון הסלולארי. לאחר מכן התקיימה הפגישה שתוארה שבה הודיע לו מוטי על פיטוריו וביקש ממנו לחזור ב-15.7.12 ולקבל מכתב פיטורים. אולם, עת נפגשו, מוטי דרש ממנו לחתום על הסכם פשרה, ולכך סירב התובע.
התובע פנה לבא כוחו אשר שלח לנתבעת מכתב עם דרישה להחזיר את התובע לעבודה. הנתבעת השיבה כי על התובע להתייצב לעבודתו הרגילה. ואולם, הנתבעת שלחה אותו לעבוד כ"עוזר מלגזן הפורק מכולות" ולא השיבה לו את הרכב ואת הטלפון. התובע פנה למוטי בדרישה להחזיר לו את הרכב והטלפון ונאמר כי " המנוע של הרכב הלך", מה שלדברי התובע לא היה אמת.
לגבי הטלפון - מר אוחנה, הממונה על התובע, אמר לו ש"הוא דואג לו לטלפון", אך לדברי התובע " לא עשה דבר". בעקבות זאת, הודיע התובע לנתבעת כי הוא מתפטר בדין פיטורים, בתחילת חודש אוגוסט 2012.
אשר לטענה בדבר שינוי בתפקיד, נאמר על ידי מוטי כי הוא תמיד הפעיל את המלגזה, והתובע אף אישר זאת בעדותו ( ראו ע' 10 ש' 27 לפרוטוקול הדיון).
אשר לרכב הצהיר מוטי כי הוא היה במוסך עקב תקלה, אך גם נאמר כי לא היה מדובר ברכב צמוד ולא היווה חלק מתנאי העבודה.
גם הממונה על התובע, מר אוחנה, העיד כי הרכב שבו נהג התובע היה רכב שירות של החברה, והוא אישר לו לקחת את הרכב כהטבה כשהרכב היה זמין, מחוץ לשעות העבודה.
כל עוד התובע התפטר, עליו להוכיח כי מתקיימים התנאים שבחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1993, כדי לראות בהתפטרותו כפיטורים.
אף שהנתבעת הטילה ספק באמיתות מחלת התובע, ובאותה תקופה נלקחו ממנו הרכב והטלפון - ניתן לו לחזור לעבודה, ולא הוכח כי הייתה פגיעה מהותית בתפקיד.
מר אוחנה אמר לתובע כי הוא דואג לסדר לו טלפון בחזרה. לעניין הרכב, לא נסתרה טענת הנתבעת כי לא מדובר ברכב צמוד לשימושו של התובע בלבד, והוצהר כי באותה עת הרכב היה במוסך.
אשר לטענת התובע כי מדובר ברכב צמוד, אנו מקבלים את גרסת הנתבעת בין היתר מאחר שאותה הטבה לא מופיעה בהסכם העבודה, וכן ערך ההטבה לא נרשם בתלושי השכר לצורכי מס.
נוכח המפורט התובע לא הוכיח כנדרש את זכאותו לפיצויי פיטורים, בהתאם להוראות חוק פיצויי פיטורים.
על כן הנתבעת זכאית לקזז תמורת הודעה מוקדמת, כפי שנעשה בתלוש חודש 8.2012, בסך של 8,686 ₪. בהתאם לאותו תלוש זכאי התובע לשכר יסוד, נסיעות ודמי הבראה, ולאחר הקיזוז נותר התובע חייב לנתבעת סך של 6,487 ₪.
עם זאת, גם אם התובע התפטר הוא זכאי לשחרור כספים שהופקדו בקופת הפיצויים בהתאם לצו ההרחבה בעניין פנסיה, החל בכל המשק הפרטי.
בפתח הדיון להוכחות נאמר כי הופקד בקופה בחברת ביטוח הראל נכון ליום 16.7.12 פיצויים בסך 8,036 ₪. על הנתבעת לשחרר את הכספים האלה.

12. לסיכום
נוכח האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סכומים כדלקמן:
סך של 12,863.74 ₪, בגין שעות נוספות, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.9.12 ועד ליום התשלום המלא בפועל.
מסכום זה זכאית הנתבעת לקזז סך של 6,487 ₪ ( נכון לאותו מועד 1.9.12).
סך של 185 ₪ בגין דמי הבראה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.9.12 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

ג. כמו כן על הנתבעת לתת לתובע מכתב שחרור של הכספים המופקדים בקופה בחברת הראל, כולל כספי פיצויים.

נוכח תוצאות המשפט, אין צו להוצאות.
13. לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו.

ניתן היום, ‏16 מרץ 2017, ‏י"ח אדר תשע"ז, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .


מעורבים
תובע: גיל הדר
נתבע: לבידי לביא מסחר ושווק בע"מ
שופט :
עורכי דין: