ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין משה שמעון אלפסי נגד המאגר הישראלי לביטוחי רכב :

בפני כבוד השופטת תמר בזק רפפורט

התובע:

משה שמעון אלפסי
ע"י ב"כ עו"ד אלעד זרנקין

נגד

הנתבעת:
המאגר הישראלי לביטוחי רכב ("הפול")
ע"י ב"כ עו"ד עוזי לוי ועו"ד עזר אורלי

פסק דין

תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן – חוק הפיצויים).
ביום 21.5.13, נפגע התובע, יליד 20.10.81, בתאונת דרכים. ממקום התאונה פונה התובע במסוק לבית החולים רמב"ם, שם אובחן כסובל משברים פתוחים ומרוסקים של השוק, בגינם בוצעה לתובע קטיעת כף הרגל. בהמשך בוצע ניתוח כריתה שני, בו נכרתה הגפה עד מתחת לברך. כמו כן, לאחר זיהום קשה בגדם, ביום 10.7.13, בוצעה כריתה שלישית, מעל הברך. בעקבות זאת, עבר התובע הליך שיקום, שכלל גם טיפול על ידי פסיכיאטר ופסיכולוג. לתובע הותאמה רגל תותבת ובה ברך אלקטרונית מסוג C Leg (להלן – סי לג), בעזרתה הוא מסוגל להתהלך.
ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי (להלן – המל"ל) קבעה לתובע נכות אורתופדית בשיעור של 65% לצמיתות וכן נכות בתחום הנפשי בשיעור של 15% לצמיתות. עם זאת, בד בבד נקבע, כי הואיל והתובע "איבד את מקצועו מבחינה רפואית לא מסוגל לחזור לעבודתו", הופעלה במלואה תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956, ונכותו הצמיתה של התובע הועמדה מכוח זאת על שיעור של 100%. הלכה למעשה, עד עצם היום הזה, טרם חזר התובע לשוק העבודה.
נוכח הנכות הרפואית שנקבעה בידי המל"ל, בתיק שלפניי מונתה מטעם בית המשפט אך מומחית בתחום השיקומי, ד"ר איזבלה שוורץ, אשר המליצה על שיקום תעסוקתי ותמיכה פסיכולוגית מעודדת, וכן על השתלבות בפעילות ספורטיבית אינטנסיבית בכיסא גלגלים מותאם. אשר לצרכים רפואיים, ציינה ד"ר שוורץ כי לשם שיקום תעסוקתי יעיל, על התובע להיגמל משימוש בחומרים נרקוטיים ובקנאביס רפואי לטיפול בכאביו. כמו כן, פירטה המומחית את יתר הצרכים הרפואיים, את הציוד הנחוץ, את התאמת הדיור, הניידות ואף התייחסה לנושא עזרת הזולת. ד"ר שוורץ ציינה כי אין קיצור בתוחלת חייו של התובע.
הואיל וסוגיית האחריות איננה שנויה במחלוקת, אזי על רקע האמור, ייבחנו ראשי הנזק בגינם זכאי התובע לפיצוי.

הפסדי השתכרות

בסיס השכר
עובר לתאונה היה התובע כבן 31, ועסק בתיקון ציוד מכני הנדסי (להלן – צמ"ה), כעצמאי, וזאת בהמשך להכשרתו בבית הספר התיכון כמכונאי צמ"ה 2 ולשירותו הצבאי כמכונאי צמ"ה בחיל ההנדסה. במסגרת עבודתו, התמחה התובע בתיקוני חירום בשטח ולצורך כך התנייד בין אתרים ברכב ששימש מעין "מוסך נייד". כמפורט בסעיף 8 לסיכומי התובע, סך ההכנסה החודשי הממוצע ברוטו, כשהוא משוערך, היה כדלקמן: בשנת 2010 - 7,430 ₪; בשנת 2011 - 9,443 ₪; בשנת 2012 - 9,250 ₪; בשנת 2013 - 10,609 ₪. בהקשר זה מוסיף וטוען התובע לייחודיות בתחום עסקו ומבקש לעמוד על הפוטנציאל הניכר שהיה טמון בהפעלת העסק בשל מומחיותו ומקצוענותו. מר אבי וייס, איש מכירות בחברה העוסקת בתחום הכלים ההידראוליים, נתן תצהיר מטעם התובע ועמד על ייחודיותו של התחום המקצועי בו עסק. מר וייס ציין בעדותו, כי בתחום זה אין מתחרים רבים המתמידים במשימה הקשה של תיקון צמ"ה בשטח בתנאים קשים. נוכח כך, העריך מר וייס כי לעסקו של התובע היה פוטנציאל כלכלי רב.
לטענת ב"כ התובע, נוכח ייחודיות העיסוק וכן העלייה העקבית בהכנסות משנה לשנה, ובפרט בשנה האחרונה, יש לקבוע שאלמלא פגיעתו, הייתה מגיעה הכנסתו של התובע לסך של כ-20,000 ₪ לחודש נטו (כפל הכנסתו ערב האירוע).

הנתבעת מצדה טוענת כי בסיס השכר אותו יש לקחת בחשבון הינו השכר הממוצע ב-24 החודשים האחרונים קודם לתאונה, על פי הדיווח למל"ל, כמפורט בדו"ח רציפות הביטוח. כלומר, על בסיס שכר חודשי של 8,592 ₪ ברוטו, ול אחר ניכוי מס הכנסה, 8,090 ₪ נטו, במכפלת 24 חודשים, מציעה הנתבעת כי סך הפיצוי בגין הפסדי השתכרות בעבר יעמוד על 194,160 ₪.
אכן התרשמתי מן העדויות כי לתובע היה עסק ייחודי במידת מה בתחומו, ולא רבים הם העוסקים בתיקוני כלים וכלי רכב בשטח. עם זאת, כפי שציין העד מטעם התובע, מר וייס, לאור הקושי הטמון במשימה, רבים אינם מתמידים בה והערכת התובע כי היה מגיע לכפל הכנסתו נטו בממוצע, איננה מבוססת דיה. הלכה למעשה, נוכח העלייה שהוכחה בהכנסותיו החייבות במס של התובע משנת 2010 ועד למועד התאונה, כמו גם גילו הצעיר יחסית, אך מנגד, העובדה שמדובר בעבודה קשה שרבים אינם מתמידים בה לאורך זמן והעדר נתונים מפורטים התומכים בטענה כי מדובר בעיסוק שהיה צפויות להביא להכנסה כפולה נטו, סבורה אני כי יש להעריך את שכרו הממוצע של התובע לאורך שנות ההשתכרות מעתה והלאה, בסך של 15,000 ₪ ברוטו, ובניכוי מס הכנסה (בסך 1,807 ₪), 13,193 ₪ נטו.

נכותו התפקודית של התובע
נכותו המשוקללת של התובע בתחום האורתופדי ובתחום הנפשי עומדת על 70.25%.
לטענת התובע, שילובן של הנכות האורתופדית הקשה והנכות הנפשית מוביל לכך שלתובע נכות תפקודית בשיעור של 100% לצמיתות. לדבריו, המדובר באדם קטוע רגל בעל נכות נפשית, התלוי כיום בטיפול תרופתי ומשככי כאבים בשל כאבי פנטום עזים מהם הוא סובל, כאשר הטיפול התרופתי הנוכחי פוגע באפשרות לתפקוד תקין. נטען, כי ברור שאין הוא מסוגל לעבוד בתחום בו עסק עובר לפציעתו, הדורש מאמץ פיזי ניכר, אך גם קיים קושי להשתלבות במקצוע אחר, בין היתר, משום שמדובר בבוגר 12 שנות לימוד ללא בגרות, בעל הפרעות קשב וריכוז בעברו, כך שיש להניח שיתקשה מאוד למצוא לעצמו עיסוק המתאים למגבלותיו הפיזיות. עוד נטען, כי הדעת נותנת שאף אילו היה התובע מאמץ לעצמו מקצוע אחר, הרי שהקושי למצוא מקום עבודה במצבו הוא אדיר, ולמעשה, מדובר במשימה בלתי אפשרית.
הנתבעת מצדה טוענת כי יש לאמוד את הגריעה מכושר ההשתכרות ב-20% בלבד. בהקשר זה מפנה הנתבעת לדבריה של המומחית מטעם בית המשפט, ד"ר שוורץ, כי התובע יכול לעבוד באופן מלא בישיבה. לאור כך נטען, כי גם במצבו יש ביכולתו למצוא עבודה בה ישתכר שכר בשיעור השכר הממוצע במשק, כפי שהשתכר, פחות או יותר, עובר לתאונה. באופן זה, גורסת הנתבעת, פיצוי על בסיס 20% יכסה כל הפסד אפשרי בגין ראש נזק זה. עוד טוענת הנתבעת, כי יש לחשב את ההפסדים עד לגיל 70, ולא לפסוק דבר בגין פנסיה.
עמדת התובע, כי נכותו התפקודית עומדת על 100%, איננה מקובלת עליי כלל ועיקר. אמנם עד עתה טרם השתלב התובע בשוק העבודה, אולם המומחית בתחום השיקום, ד"ר שוורץ, הייתה נחרצת בעמדתה כי על התובע לעבור שיקום תעסוקתי, משום שאין הוא יכול לעסוק בעבודה בה עסק בעבר. כפי שעלה מחקירתה הנגדית, היא סברה שמדובר בתהליך חשוב מאוד ואפשרי לתובע, על אף הקשיים שיצטרך להתמודד איתם לשם כך.
מנגד, גם עמדת הנתבעת כי הגריעה מכושר ההשתכרות הינה מינימלית וכי ביכולתו של התובע לעבוד ולהשתכר את השכר הממוצע במשק, איננה עולה בקנה אחד עם עדותה של המומחית ד"ר שוורץ, אשר לא הביעה כלל ועיקר עמדה ממנה ניתן להסיק כי בכוחו של התובע לעבוד ולהשתכר את השכר הממוצע במשק או בדומה לכך. המומחית ציינה בחקירתה הנגדית, כי אכן קיימות ברקע בעיות קשב וריכוז והיעדר בגרות מלאה, והדבר מצמצם את יכולות ההשתכרות של התובע. כמו כן ציינה המומחית, כי השימוש בקנאביס רפואי מגביל את יכולתו של התובע ללמוד ולהשתלב בשוק העבודה, אך היא ממליצה לתובע לעבור תהליך, כך שיוכל לתפקד בעבודה בישיבה, ללא מגבלה בגין התרופות משככות הכאב. אכן המומחית ציינה בחקירתה הנגדית שהתובע יכול לעשות הכל בישיבה ללא מגבלה (עמ' 39 ש' 26 לפרוטוקול), אך בעניין זה התייחסה המומחית להיבט הפיזי בלבד (עמ' 38 ש' 30 לפרוטוקול), והדבר נאמר בכל הנוגע לעיסוק בעבודה שלא מצריכה כל לימוד. המומחית הטעימה כי נדרשים מבחני התאמה על מנת לדעת באיזה אופן יוכל להשתלב בשוק העבודה. לאור כל אלו, סבורה אני כי לא ניתן ללמוד מדברי המומחית השיקומית כי לתובע יכולת להשתכר את השכר הממוצע במשק, כאדם ללא מגבלה, וכי יש לאמוד את שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות ב 20% בלבד או שיעור נמוך בדומה לכך.
נראה איפוא כי יש לקבוע כי הגריעה מכושר השתכרות זהה לשיעור הנכות הרפואית, כפי שנקבעה בידי המל"ל – 70.25%. אכן, ניתן לחלץ מדברי המומחית אמירות אודות היעדר מגבלה בעבודה בישיבה. עם זאת, התמונה הכללית היא שמדובר באדם שאף שרצוי מאוד שיחזור למעגל העבודה, הרי שברור שהוא לא יוכל להשתכר סכומים הקרובים לאלו שיכול היה להשתכר אלמלא פציעתו, ואף היציבות התעסוקתית כמו גם היכולת להשתלב במהירות בשוק העבודה נגרעו מאוד. נוכח כל אלו סבורה אני, כאמור, כי יש לחשב את הנזק בגין הפסדי השתכרות לעתיד, על פי נכותו הרפואית. בהינתן שמדובר בעצמאי, ולא בשכיר, תילקח בחשבון תקופת השתכרות עד הגיע התובע לגיל 70. הואיל ומדובר בעובד עצמאי שלא טען כי הפריש סכומים לפנסיה (שאילו הופרשו, מטבע הדברים היו מפחיתים את סך ההכנסה החודשית), לא ייפסק סכום בגין כך.

הפסדי השתכרות לעתיד
לאור האמור לעיל, מסתכם הפסד ההשתכרות של התובע בעתיד על סך של 2,391,903 ₪ לפי התחשיב הבא:

על-פי בסיס שכר נטו בסך 13,193 ₪ (15,000 ₪ שכר ברוטו בניכוי 1,807 ₪ מס הכנסה) לחודש, במכפלת 70.25% (גריעה מכושר השתכרות), ובהיוון לעתיד עד לגיל 70, עומד הפיצוי בגין הפסדי שכר בעתיד על 2,391,903 ₪.

הפסדי השתכרות בעבר
התובע מציע לחשב את הפסדי השתכרותו בעבר על פי השכר עובר לתאונה. הנתבעת סוברת כי החישוב ייעשה על פי השכר הממוצע שקיבל התובע עובר לתאונה כפול 24 חודשים, שכן הוועדה הרפואית של המל"ל קבעה לתובע נכות זמנית בשיעור של 100% עד ליום 30.6.14, ונכות זמנית בשיעור של 90% עד ליום 27.9.14. לאחר מועד זה ועד היום, נראה כי מוצע מטעם הנתבעת לפצות על בסיס 20%, כפי שנטען לגבי הפסדי ההשתכרות לעתיד.
לאור העובדה שבפועל, עד עתה טרם החל התובע לעבוד ולהשתכר, ומשברור שנוכח הפגיעה האורתופדית המשולבת בפגיעה נפשית ומשככי הכאבים הנרקוטיים, נחוצה הייתה לתובע תקופת הסתגלות של ממש לשם שיקום תעסוקתי, מוצאת אני כי את הפיצוי בגין הפסדי ההשתכרות לעבר יש לחשב בשיעור של 100% עד היום, וזאת על בסיס השכר הממוצע של התובע, המשקף את כושר השתכרותו באותה עת, שהלך והתקדם עובר למועד התאונה.
לאור האמור לעיל, מסתכם הפסד ההשתכרות של התובע בעבר, ממועד התאונה ועד היום, על סך של 361,174 ₪, לפי התחשיב הבא:
לפי בסיס שכר של 7,775 ₪ נטו (8,1 89 שכר ברוטו ממוצע לחודש בניכוי 414 ₪ מס הכנסה), ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה, עומד סכום הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך של 361,174 ₪.

עזרת הזולת
ד"ר שוורץ, המומחית מטעם בית המשפט קבעה בעמ' 10 לחוות דעתה, כי התובע אינו זקוק לעזרת הזולת בטיפול האישי, למעט ליווי צמוד בכניסה וביציאה מהמקלחת. עוד צוין בחוות הדעת, כי עם התאמת הדירה לצרכיו, הוא לא יזדקק לעזרת הזולת בטיפול אישי עד גיל זקנה. עם זאת, זקוק התובע לעזרה בעבודות תחזוקת הבית ובסידורים מחוץ לו בהיקף של 40 שעות בחודש. הוסכם על הצדדים כי עלות שעת עזרה היא 50 ₪. בפועל כיום לא מקבל התובע עזרה בתשלום והוא נעזר בעיקר ברעייתו.
לטענת התובע, הואיל והוא מתקלח כ-3 פעמים ביום משום שהגדם מזיע ויש לדאוג להיגיינה מוחלטת שלו, כך שכל מקלחת נמשכת כחצי שעה, הרי שלצורך כך נדרשות כ-45 שעות חודשיות של עזרה, וזאת בנוסף ל-40 שעות עזרה כנקוב בחוות דעת המומחית.
לטענת הנתבעת, אף שהמומחית המליצה על עזרה בהיקף של 40 שעות חודשיות, הרי שמדובר בהיקף מופרז ועל בית המשפט לפסוק 20 שעות חודשיות בלבד.
אינני מוצאת עילה להפחית או להוסיף על שיעור שעות העזרה עליו המליצה המומחית, שעדותה לפניי הייתה זהירה ושקולה. בכל הנוגע לעזרה במקלחת, הרי שבעניין זה הבהירה המומחית בחוות דעתה כי עזרה כזו נחוצה כל עוד לא בוצעה התאמה מלאה של דירת התובע למצבו, וכאשר תבוצע התאמה כזו, הרי שהתובע לא יזדקק כלל לעזרת הזולת לשם טיפול אישי.
לפיכך, יועמד הפיצוי בגין עזרת הזולת בעתיד על פי היקף של 40 שעות חודשיות, לפי 50 ₪ לשעה, בסך הכל 2,000 ₪ לחודש, ובהיוון לעתיד עד מלוא תוחלת חייו על פי תוחלת החיים הממוצעת, על סך של 600,891 ₪.
בכל הנוגע לעזרת הזולת בעבר, הרי שכאמור, בפועל לא הוצאו הוצאות בגין עזרת הזולת, ורעייתו של התובע ובני משפחתו מסייעים לו בכל הנחוץ. בתקופת האשפוז והשיקום הייתה נחוצה עזרה רבה ואף כיום העזרה הדרושה איננה בהיקף מבוטל. נטען, כי הרעייה הפסיקה לעבוד בשל כך, אך מהחקירה הנגדית עלה כי בחלק מהתקופה הייתה לאחר לידה, ואף טיפלה בילדים וכי כיום חזרה לעבוד. מכל מקום, עזרה משמעותית מבני משפחה מצדיקה פסיקת פיצוי אף אם לא גבו הם תשלום עבור תרומתם בעת הושטת העזרה. הלכה פסוקה היא כי המזיק אינו יכול להיבנות מכך שבני המשפחה סייעו לתובע ללא תמורה. כשמדובר במאמץ החורג מהעזרה המקובלת בין בני משפחה, הניזוק זכאי לפיצוי בגין אותה עזרה, גם אם אינו משלם עליה בפועל (ע"א 5774/95 שכטר נ' כץ, מיום 19.11.97; ע"א 121/85 ליאור נ' פרי, מיום 8.4.88; ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762, 791-792 (1982). נראה, אפוא, כי יש לפסוק בגין עזרת הזולת בעבר סכום גלובאלי של 75,000 ₪.
התאמת דיור
ד"ר שוורץ, מומחית בית המשפט, סב ורה כי התובע זקוק לדירה נגישה ומותאמת לכיסא גלגלים, עם פתחים נרחבים וחדר רחצה ושירותים מרווח, כך שיוכל להתרחץ בישיבה על כיסא שירותים.
המומחה מטעם התובע, שמאי המקרקעין מר דן ברלינר, העריך את עלות התאמת הדירה לצרכי התובע בסך של 525,000 ₪, על פי התחשיב הבא: שטחים עודפים בשיעור של 22 מ"ר לפי עלות של 14,650 ₪ בממוצע; תוספת 10% לשווי הדירה בגין הצורך בחצר צמודה, ועוד סך של 30,000 ₪ בגין התאמות פנימיות.
המומחה מטעם הנתבעת, מר חיים בן ארי, גרס כי נדרש שטח נוסף של 9 מ"ר ברוטו בלבד כתוספת לדירת מגורים רגילה על מנת להתאימה לצרכיו של התובע ולפי עלות של 13,000 ₪ למ"ר. כמו כן, אף מומחה זה מסכים כי נדרש סך של 30,000 ₪ בגין התאמות פנימיות.
ב"כ התובע מציע לפסוק את מלוא הסכום שהוצג על ידי המומחה מטעמו, ואילו ב"כ הנתבעת סבור שיש לפסוק מחצית מן הסכום שהוערך בידי המומחה מטעמה. לדבריו, אין להסתמך על חוות דעת המומחה מטעם התובע, שאיננו אדריכל ולא מומחה בתכנון, ולא הוצגה כל אסמכתא לטענתו בדבר הצורך בשטח נוסף של 22 מ"ר. עוד טוען ב"כ התובע כי למעשה אין לפסוק דבר לתובע בגין דיור, משום שיש להפחית שווי מענק דיור.
אינני סבורה כי יש לאמץ את הערכתו של השמאי מטעם התובע, כי יש צורך בדירה עם גינה בתוספת העלות הכרוכה בכך. המומחית השיקומית לא פירטה צורך כזה בחוות דעתה, ומתיאור התובע את שגרת חייו לא נראה כי צורך כאמור קיים. עם זאת, המומחה מטעם הנתבעת אישר בחוות דעתו כי נדרשת תוספת שטח (אף כי מחקירתו הנגדית נראה כי הצעותיו באשר להיקף תוספת השטח היו צנועות יתר על המידה). עוד אישר המומחה מטעם הנתבעת קיומן של עלויות התאמה בשיעור של 30,000 ₪. אשר לטענה אודות מענק דיור – זו לא הוכחה ולא הובא כל נתון באשר לה. נוכח כך , בגין ראש נזק זה ייפסק על דרך האומדנה סך של 200,000 ₪ ( ראו והשוו: ע"א 1972/03 שרון נ' רקובה (פורסם במאגרים, מיום 11.10.2005 ).
עלויות אביזרים רפואיים
אין חולק כי בגין התאונה נחוצה לתובע רגל תותבת, על מרכיביה השונים, וכן נחוצים אביזרים ומשחות בקשר לכך, כמו גם כיסא גלגלים ועזרים כיו"ב'. עוד אין חולק , כי התובע זכאי לפיצוי בגין העלויות הנובעות ממצבו הרפואי, בניכוי הטיפולים והאביזרים הרפואיים המסופקים לו על ידי קופת החולים מכוח חוק בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994 (להלן – חוק ביטוח בריאות ממלכתי).
הכיסוי הניתן בידי קופת החולים בגין "תאונת עבודה"
מטעם הנתבעת העידה ד"ר אביב אורון, נציגת מכבי שירותי בריאות (להלן – הקופה או קופה"ח) אודות היקף השירותים והאביזרים שמעמידה הקופה לרשות התובע כנפגע עבודה מכוח הסכם בינה לבין המוסד לביטוח לאומי. במכתבים אל ב"כ הנתבעת משלהי שנת 2015 ומראשית שנת 2016, כפי שהוגשו בתיק מוצגים, פרטה ד"ר אורון את האביזרים והשירותים שיסופקו לתובע בידי הקופה, מכוח הסכם בינה לבין המל"ל, כפי שהיה בתוקף באותה עת (להלן – ההסכם), אביזרים העולים ברמתם על אלו המסופקים בהתאם לתוספת השלישית לחוק ביטוח בריאות ממלכתי.
דא עקא, במהלך חקירתה הראשית בידי ב"כ הנתבעת ציינה ד"ר אורון כי החל מחודש ינואר 2017 שונה ההסכם ונקבע בו כי אביזרים שמופיעים בתוספת השלישית לחוק ביטוח בריאות ממלכתי יסופקו בידי הקופות למבוטחים נפגעי תאונות עבודה בהתאם למפרט האמור בתוספת השלישית, ולא מעבר לכך. לגבי אביזרים שאין לגביהם התייחסות בתוספת השלישית הוסכם כי אלו "יסופקו בהתאם לסבירות ולצורך" (ע' 76 לפ' ש' 3 עד 17).
בחקירתה הנגדית הבהירה ד"ר אורון כי אכן, בעניין אספקת אביזרים חל שינוי של ממש בהסכם שבין המל"ל לבין קופות החולים. במענה לשאלה ישירה שהופנתה אליה בעניין זה מפי בית המשפט, האם לאור שינוי זה ניתן לומר שגם בעתיד יינתן לתובע מימון לתותבת יקרה יותר מהתותבת הנקובה בתוספת השלישית (אך יקרה פחות מהתותבת שהתובע עושה בה שימוש בפועל), כפי שאושר לו כיום בידי ועדת חריגים, השיבה ד"ר אורון, כי היא איננה יודעת מה יקרה בעניין זה.
נוכח כך, בטיעוניו בכתב ובסיכומים בעל פה הפנה ב"כ התובע להלכה שנפסקה ברע"א 7325/12 הפניקס נ' מכבי שירותי בריאות (פורסם במאגרים, מיום 12.11.13; להלן - ענין הפניקס), כי במקרה בו מתעורר ספק לגבי מה שיקבל הניזוק מקופת החולים, ברירת המחדל צריכה להיות חיובה של חברת הביטוח. לטענתו, לאור הלכה זו, ובהסתמך על דבריה של ד"ר אורון בעדותה אודות השינוי בהסכם בין קופות החולים למל"ל, כמו גם הודאתה כי ספק אם מה שניתן לתובע בעבר יינתן גם בעתיד, הרי שאין להכיר עוד בניכוי לטובת הנתבעת בעתיד על פי השיעור ששולם לתובע בידי הקופה בעבר, אשר ספק אם יינתן בהמשך.
לכך השיב ב"כ הנתבעת בסיכומים, כי שינוי בהסכם שבין קופות החולים לבין המל"ל באשר לסטנדרט האביזרים והשירותים שיינתנו לנפגעי עבודה, איננו רלבנטי. לטענת הנתבעת, חוק המוסד לביטוח לאומי אשר מורה למה זכאי נפגע תאונת עבודה הוא הקובע בענייננו, ובחוק לא חל כל שינוי.
אכן נראה מדבריה של נציגת קופת החולים, כי קיים ספק של ממש אם התובע יהיה זכאי בעתיד לקבל החזר כספי בגין תותבת באותו שיעור שניתן לו כיום, בהיותו "נפגע עבודה". בחקירתה הנגדית הבהירה ד"ר אורון, כי ההסכם בין המל"ל לבין קופות החולים שונה בכל הנוגע לסטנדרט האביזרים – כסאות גלגלים ותותבות - להם מחויבת קופת החולים, כך "שהאביזרים שהקופה מחויבת אליהם הם לפי התוספת השלישית לחוק בריאות ממלכתי" (ע' 76 לפ' ש' 9-10). בהמשך היא הטעימה כי הכוונה היא שאם אדם זקוק לתותבת, הרי שהואיל ותותבת נזכרת בתוספת השלישית, יהיה הוא זכאי לתותבת לפי המפרט שבתוספת השלישית, כאשר המדובר באביזרים סבירים, אך לא מיטביים (ע' 77 ש' 27-32 שם). היא ציינה כי לאור זאת אין היא יודעת אם בעתיד יקבל התובע החזר כספי בגין תותבת על פי הסטנדרט הקבוע בתוספת השלישית, או על פי הסטנדרט שהוכר לתובע כנפגע תאונת עבודה בידי ועדת חריגים (ההחזר הכספי שניתן לתובע בגין תותבת בהיותו נפגע עבודה עמד, עובר לעדותה של ד"ר אורון, על סך כ-60,000 ₪; ההחזר הכספי שעשוי להינתן על בסיס הסטנדרט הקבוע בתוספת השלישית עומד, לדברי ב"כ התובע, לכל היותר על סך כ – 10,000 ₪). מקובל עליי טיעונו של ב"כ התובע כי למצב ספק מעין זה, הולמים הדברים שנאמרו בעניין הפניקס:
"חשוב אפוא להדגיש, כקו מנחה לבית המשפט הדן בתביעה על פי חוק הפיצויים, כי יש למנוע מצב בו הנפגע "יפול בין הכסאות" במחלוקת בין קופת חולים לבין חברת ביטוח. מצב מעין זה יכול להתרחש כאשר בית המשפט קובע בפסק דינו כי הנפגע זכאי לקבל טיפול או שירות רפואי מסוים מקופת חולים ולכן אינו זכאי לפיצוי בגינו. אולם , כאשר יבוא הנפגע לממש את זכותו הוא ייענה בסירוב על ידי קופת חולים מן הטעם שהשירות הרפואי אינו כלול בסל הבריאות, וגם תביעתו בבית הדין לעבודה תידחה.
על מנת למנוע תסריט מעין זה, על בית המשפט להנחות עצמו כי בכל מקרה בו מתעורר ספק של ממש לגבי היקף הטיפולים או השירותים הרפואיים אותם זכאי הניזוק לקבל מקופת חולים על פי סל הבריאות, ברירת המחדל צריכה להיות חיובה של חברת הביטוח"
בענייננו, ברוח מה שנקבע בעניין הפניקס (סעיף 15 שם), הרים התובע את הנטל המוטל עליו להקטנת הנזק והוכיח כי פנה אל קופת החולים על מנת למצות זכויותיו. אלא שמשביקשה חברת הביטוח לעמוד על פרטי העניין ולהעיד נציג מטעם קופת החולים, התברר, כי חל שינוי שנראה לכאורה מהותי ביותר בעניין ההחזר בגין תותבות, ולא ניתן לקבוע כי מה שניתן בעבר בעניין ההחזר, יוסיף ויעמוד לעתיד לבוא. אינני סבורה כי בעניין זה שומה היה על התובע להצביע על שינוי חקיקתי בדבר שיעור זכאות נפגע עבודה מקופת חולים, ודי לו בכך שהוכיח שחל שינוי בכך שההסכם שונה ובעקבות כך קם ספק ממשי אם אכן צפוי התובע לקבל בפועל בעתיד את מה שקיבל בעבר. נוכח כך, נראה כי יש לקבל את עמדת התובע, בהתבסס על עניין הפניקס, ולנכות שווי תותבת בהתאם לסטנדרט שבתוספת השלישית בלבד, אשר נטען כי עומד לכל היותר על 10,000 ₪, ולא מעבר לכך.

בקשה להוספת ראיה לאחר סיכומים בעניין השתתפות קופת החולים בהקשר האמור יצוין, כי ביום 6.2.17, פנה ב"כ הנתבעת בבקשה להוספת ראיה, על דרך זימונה החוזר של ד"ר אורון כעדה מטעם הנתבעת, תוך שזו תצטייד בהסכמים בין המל"ל לבין קופות החולים כפי שהם כיום וכפי שהיה בעבר. בקשה זו הוגשה לאחר השלמת סיכומי הצדדים, לפי לוח הזמנים הבא: עדותה של ד"ר אורון נשמעה ביום 19.1.17; בהמשך, ביום 1.2.17 הושלמה שמיעת עדויות הנתבעת, ונחקר העד מר מוגילבקין שהעיד מטעמה; לאחריה, באותו יום, נשמעו סיכומים בעל פה (בהמשך לטיעון בכתב שהוגש מבעוד מועד). לטענת הנתבעת, אף שמדובר בשלב מאוחר בהליך, יש לאפשר את הוספת הראיה משום שעדכון ההסכם הוא התפתחות של הזמן האחרון, שהנתבעת לא הייתה מודעת לו. לטענת הנתבעת, מדובר בעניין שבירורו נחוץ לשם עשיית משפט צדק ולצד שכנגד לא ייגרם נזק כתוצאה מהדבר.
ב"כ התובע התנגד לבקשה. הוא טען כי שמיעת התיק הושלמה ואין מקום לפותחו בשלב זה, בו ממתינים הצדדים לפסק דין. נטען כי אין מדובר בבקשה להוספת ראיה שהנתבעת לא ידעה ולא יכולה הייתה לדעת אודותיה, שכן הסכמים המדוברים הם הסכמים פומביים שניתן לאתרם בקלות דרך המרשתת. לטענתו, מדובר למעשה, בבקשה חריגה ולא מוצדקת, להיתר להעמדת עדה שהעידה מטעם הנתבעת ל"חקירה חוזרת" מטעמה לאחר השלמת הסיכומים. ב"כ התובע טען, כי דבר לא מנע מן הנתבעת, שזימנה את ד"ר אורון כעדה מטעמה, מלשוחח עמה מראש ולקבל את המידע שמסרה היא בחקירתה הראשית מראש ולבקשה להצטייד בכל מסמך נחוץ מבעוד מועד; לדבריו, הנתבעת יכולה הייתה לדרוש מן העדה את המסמכים במהלך שמיעת העדות או לבקש שתמשיך להעיד בדיון הבא, בו נחקר מר מוגילבקין מטעם הנתבעת. לטענת התובע, אין לאפשר לנתבעת "לשפר עמדות" לאחר שלב הסיכומים, רק מן הטעם שעתה עמדה על חולשה בטיעוניה, שכן אם כך - אין לדבר סוף.
עמדת התובע מקובלת עליי. כפי שצוין ברע"א 2948/15 אחמד עבד אלעזיז חוסין נ' רשות הפיתוח ע"י מינהל מקרקעי ישראל (פורסם במאגרים, מיום 1.7.15) בעקבות ע"א 579/90 רוזין נ' בן נון, פ"ד מו (3) 738, 743-744 (1992), והפסיקה שהוזכרה שם, "הכלל האוסר הגשת ראיות לאחר שלב ההוכחות אינו איפוא דיוני גרידא, אלא נועד גם להבטיח את זכויותיו של הצד שכנגד ושלא יפגע ניהולו התקין של המשפט. הוא מוצא את מקורו גם בעיקרון של סופיות הדיון והוגנות ההליך". עם זאת, כפי שנאמר שם "ההלכה הפסוקה הכירה בכך שקיימים מצבים בהם הצורך בגילוי וחשיפת האמת הוא משמעותי, באופן אשר מביא להטיית הכף לקבלת הראיה הנוספת, גם במחיר פגיעה מסוימת בכללי הפרוצדורה ושיקולים דיוניים", ואמות המידה לבחינת הבקשה הן אופי הראיה, השלב בו נמצא ההליך, האם הצד המבקש להגיש את הראיה ידע או היה עליו לדעת על קיומה בשלב מוקדם יותר.
אשר לאופי הראיה – אין מדובר אך בהצגת מסמך, אלא ב"פתיחת" שמיעת הראיות, שכן הנתבעת מבקשת להעיד את ד"ר אורון ולחקור אותה אודות ההסכמים; אשר לשלב בו נמצא ההליך – אמנם שמיעת הסיכומים הסתיימה לא מכבר, אך שלב ההוכחות הסתיים, כך שמדובר בשלב מאוחר שפתיחת ההליך בו מסרבלת ומעכבת את השלמת העניין מבחינתו של התובע בבחינת עינוי דין; אשר לידיעה המוקדמת אודות הראיה – לא נראה כי מדובר בראיה שלא ניתן היה לדעת על קיומה בשלב מוקדם יותר, ולו משיחה מקדימה עם המצהירה, אשר העלתה את הנושא מיוזמתה במסגרת חקירתה הראשית. יתר על כן, מדברי העדה בעת שנחקרה לפיי עלה כי חלק מן ההסכם היה בידיה בעת שהתייצבה להעיד (ראו ע' 76 לפ' ש' 6 עד 9). ניתן היה לבקש לעיין בו בזמן אמת ובהתאם להתקדם בחקירה. אלא שבזמנו לא התבקש עיון במסמכים וגם לא התבקשה קביעת החקירה להמשך במועד אחר לצורך עיון במסמכים. גם בשלב זה לא התבקשה הגשת המסמכים כשלעצמם, בלא חקירה, אלא הנתבעת עמדה על זימון חוזר של עדה שעדותה הסתיימה. שיקולים אלו כולם מטים את הכף לחובת הבקשה.
לא זו אף זו, בכל הנוגע לעשיית צדק ולבירור האמת – ספק בעיניי אם זימונה החוזר של ד"ר אורון יועיל לבירור האמת, שכן היא העידה כי אין היא יודעת מה מתכונת הפעולה שתתגבש לאחר ההסכם המעודכן. כלשונה: "אפשר לשאול אותי גם שעתיים וזה לגיטימי, אבל אנחנו עוד לא יודעים איך זה יעבוד. זו האמת" (ע' 76 לפ' ש' 11-12). על עוד יש להוסיף, כי בסופו של דבר, אין זה בסמכותו של בית משפט זה להורות לקופת החולים או למל"ל אודות האביזרים שיסופקו, וכפי שנפסק לא אחת, ככל שקופת החולים או המוסד לביטוח לאומי נמנעים מלספק לניזוק את מה שהוא זכאי לו, הרי שהפתרון הוא בהליך כנגד גופים אלו בבית הדין לעבודה. בעניין זה נפנה על דרך ההיקש למה שנאמר בעניין הפניקס בכל הנוגע לחוק ביטוח בריאות ממלכתי: "ככל שחברת הביטוח סבורה כי טעה בית המשפט בקביעתו וכי השירות הרפואי כלול בסל הבריאות, תיכבד ותיכנס בנעלי הנפגע כמיטיבה או כחליפה, ותחזור אל קופת חולים בתביעה בבית הדין לעבודה". נמצא כי גם הצורך בגילוי האמת וגם שיקולי צדק, אינם תומכים בהיתר לעדות חוזרת של ד"ר אורון בשלב זה. על כן, קובעת אני, כי מעלותה הכוללת של התותבת ינוכה סך של 10,000 ₪ בלבד, שהוא, לטענת ב"כ התובע, העלות המירבית של תותבת על פי התוספת השלישית.

עלות התותבת בעבר
כעולה מסיכומי התובע, לאור המלצות הרופאים, רכש התובע ביום 12.1.2014, ברך מסוג C-LEG על רכיביה, בסך של 203,000 ₪ (חשבונית מס מטעם חברת אבידן צורפה כנספח ז' לתצהיר התובע שהוגש ביום 3.5.2016; מדובר בסכום ששולם כולו בידי התובע, והסכום בו הכירה ועדת החריגים של קופת החולים שולם ישירות לספק, חברת אבידן. ראו עמ' 53 לפ' מיום 19.1.17). נוכח האמור, זכאי התובע לפיצוי בגין התותבת אותה רכש, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הרכישה , בסך של 206,841 ₪.

עלות התותבת בעתיד
אבחן איפוא את עלותה העתידית של התותבת בה עושה התובע שימוש, תוך שאתייחס למרכיבים השונים בתותבת, על פי תכיפות ההחלפה הנחוצה בהתאם לחוות דעת המומחית מטעם בית המשפט . התחשיב ייעשה על פי העלות החודשית, שהיא מוכפלת במקדם היוון לאריכות ימי התובע:
מנגנון ברך – יש להחליף אחת ל- 4.5 שנים, והעלות הינה 227,342 ₪, לפי הצעת מחיר של מכון אבידן. כלומר, 4,210 ₪ לחודש. מאחר שהתובע רכש ברך מסוג C-LEG ביום 12.1.2014, הרי שתידרש החלפת מנגנון הברך בחלוף 4.5 שנים, החל מיום 12.7.2018. על כן, חישוב היוון הסכום החודשי לעתיד ייעשה החל ממועד זה ועד תום תוחלת החיים הממוצעת של התובע , ויעמוד על 1,206,609 ₪.
בית גדם חיצוני – יש להחליף אחת ל-3 שנים, והעלות הינה 7,208 ₪, לפי הצעת מחיר של מכון אבידן. כלומר, 200 ₪ לחודש. בהיוון לעתיד עד תום תוחלת החיים הממוצעת, יעמוד הפיצוי בגין רכיב זה על 60,089 ₪.
בית גדם פנימי – יש להחליף אחת ל-3-6 חודשים, והעלות הינה 2,925 ₪, על פי הצעת מחיר אבידן כלומר, עלות חודשית של כ-650 ₪; בהיוון לעתיד עד תום תוחלת החיים הממוצעת, יעמוד הפיצוי בגין רכיב זה על 195,289 ₪.
כף רגל מסוג 160c – יש להחליף אחת ל-3 שנים, והעלות הינה 18,701 ₪. כלומר, עלות חודשית של 519 ₪. מאחר שהתובע רכש כף רגל מסוג זה בחודש ינואר 2015, הרי שתידרש החלפת מנגנון כף הרגל בחלוף 3 שנים, החל מ חודש ינואר 2018. על כן, חישוב היוון הסכום החודשי לעתיד ייעשה החל ממועד זה ועד תום תוחלת החיים הממוצעת של התובע , ויעמוד על 151,092 ₪.
העלות הכוללת של הרגל התותבת הינה, אפוא, 1,613,079 ₪. מסכום זה ינוכה שווי התותבת בהתאם לסטנדרט הניתן לתובע בהתאם לתוספת השלישית לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, העומד על 10,000 ₪, אחת ל-4.5 שנים , כלומר 185 ₪ לחודש, וזאת החל ממועד החלפת מנגנון הברך בחודש יולי 2018. בהתאם לכך, מהעלות הכוללת של הרגל התותבת ינוכה סך של 53,022 ₪.
אשר על כן, עלות התותבת, בהיוון לעתיד עד מלוא תוחלת חייו על פי תוחלת החיים הממוצעת, ובניכוי שווי התותבת בהתאם לסטנדרט הניתן לתובע בהתאם לתוספת השלישית לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, עומדת על סך של 1,560,057 ₪.
סך הפיצוי בגין עלות התותבת בכללותה, לעבד ולעתיד, עומד על 1,766,898 ₪.
אביזרים שיקומיים והוצאות רפואיות נוספות
טיפול שוטף בגדם - בנוסף, דורש התובע לפסוק פיצוי בגין עלות משחה שיש למרוח על עור הגדם, סבון לחיטוי עור הגדם, מטליות מיוחדות, תחליב לגדם ותחבושות אלסטיות. הוא אומד את העלות החודשית הכוללת בסך כ-740 ₪, אך לא הוצגו קבלות בגין הוצאה זו בעבר, תוך שלגבי אחד המרכיבים (מטליות שעלות החודשית כ 300 ₪ על פי הצעת מחיר שהוצגה), טען כי הוא איננו רוכש אותם מחמת חסרון כיס ומעת לעת הן מוענקות לו בידי המכון ללא תשלום. נוכח האמור, ייפסק בגין כך סכום גלובלי על סך של 70,000 ₪.
רגל תותבת לרחצה ולשחייה – יש להחליף אחת ל-3 שנים. העלות התותבת על פי הצעת המחיר נספח ח' היא 72,822 ₪. הנתבעת טוענת כי התובע איננו זכאי לפיצוי בגין תותבת רחצה, שכן זו מסופקת בידי קופ ת החולים. אמנם התובע עושה שימוש בתותבת רחצה יקרה מזו שמסופקת בידי קופ"ח, אך מומחית השיקום ציינה כי המלצתה היא לגבי תותבת רחצה פשוטה וזולה מזו בה עושה התובע שימוש, משום שהתובע דיווח שהוא "נועל" את הברך בחוף הים, כך שדי בברך פשוטה (עמ' 37 לפ' ש' 22). נוכח כך לא ייפסק לתובע פיצוי בגין רגל תותבת לרחצה.
תרופות – התובע מבקש כי ייפסק לו סכום גלובאלי של 75,000 ₪ בגין הוצאות הנחוצות לו לתרופות. לטענת הנתבעת, הוצאה זו מכוסה על ידי קופת החולים, ולכן אין לפסוק דבר בגינה. טענת הנתבעת מקובלת עליי ובהעדר טיעון לגבי תרופה כזו או אחרת שאיננה מכוסה, לא ייפסק לתובע פיצוי בגין תרופות.
פיזיותרפיה – לטענת התובע, נוכח קביעת המומחית, כי דרושים לו 24 טיפולי פיזיותרפיה, ובהינתן שקופת החולים מכסה 12 טיפולים בשנה בלבד, יש לפסוק לו בגין 12 טיפולים שנתיים נוספים לפי עלות של 175 ₪, ובסה"כ בתחשיב חודשי של 175 ₪, מוכפל במקדם ההיוון. לטענת הנתבעת, עלות טיפול הינה 50 ₪ בלבד, אם רוכשים ביטוח משלים בקופת חולים, ומכל מקום, אם מדובר בטיפול הנחוץ למניעת הדרדרות, הרי שקופת חולים תאפשר זאת, כך שאין לפסוק כל הוצאה בגין כך. בעדותה נמנעה ד"ר אביב אורון מלאשר כי לתובע יוענקו למעלה מ 12 טיפולי פיזיותרפיה בשנה (ע' 73 עד 75 לפ'), כך שאכן התובע זכאי למימון טיפולים בהיקף זה, אשר מומחית השיקום סברה כי הוא יהיה זקוק להם. אשר לתעריף – נראה כי התעריף שיש לקחתו בחשבון הוא התעריף המלא (175 ₪), ולא תעריף מופחת לבעלי "ביטוח משלים", שכן אין לקחת בחשבון הטבות מכוח חוזה ביטוח שעל מנת שיעמוד בתוקפו שומה על הניזוק לשאת בתשלומים חודשיים בשיעור הולך וגדל במשך השנים (סעיף 86 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]).הואיל ומדובר ב 12 טיפולים בשנה, הרי שהתובע זכאי לפיצוי בסך 175 ₪ לחודש, ובהיוון לעתיד עד מלוא תוחלת חייו על פי תוחלת החיים הממוצעת, עומד סך הפיצוי בגין טיפולי פיזיותרפיה על 52,578 ₪.
טיפול פסיכולוגי – המומחית השיקומית המליצה על טיפול פסיכולוגי אחת לשבוע למשך השנתיים הקרובות, עד לחזרת התובע לחיי חברה מלאים , ובגין כך מבקש התובע פיצוי גלובאלי בסך 85,000 ₪, שכן לא הוכח שהוא מכוסה בסל הבריאות או בידי המל"ל. במכתבה של ד"ר אורון מיום 13.12.15 צוין כי טיפול פסיכולוגי בהתאם לצורך רפואי כלול בסל הבריאות, ולפיכך לא ייפסק פיצוי בהקשר זה.
מנוי שנתי קבוע למועדון ספורט – בגין מרכיב זה דורש התובע סך 220 ₪ לחודש, מוכפל במקדם ההיוון. לטענת הנתבעת, התובע אישר כי מזה כשנה איננו מתעמל במכון ספורט, כך שאין לפסוק פיצוי בגין כך. בהקשר זה מוסיפה הנתבעת וטוענת כי המומחית לא המליצה על פעילות כזו.
אינני מקבלת את טענת הנתבעת. אכן, התובע אישר כי מזה כשנה חדל מלבצע פעילות ספורטיבית, אולם קודם לכן עסק בפעילות ספורטיבית מותאמת לנכים, והמומחית המליצה על כך בסעיף 6 לסיכום חוות דעתה כפעילות שיקומית. מדובר בפעילות רצויה ונחוצה לתובע, והתובע אף עסק בה בעבר. ההערכה שהוא יחזור אליה כשם שיחזור לשוק העבודה מסתברת ביותר בהיות הדברים כה חשובים לשיקומו של התובע שעודנו צעיר לימים ובמאמץ מתאים יוכל בוודאי להעלות עצמו על דרך המלך תוך התמדה בפעילות שיקומית נחוצה. פוסקת אני, אפוא, לתובע פיצוי במרכיב זה בהתאם למבוקש.
על כן, הפיצוי בגין רכיב זה, לפי עלות חודשית של 220 ₪, בהיוון לעתיד עד תום תוחלת חייו של התובע על-פי תוחלת החיים הממוצעת, עומד על סך של 66,098 ₪.
כיסא גלגלים מותאם לפעילות ספורטיבית – עלותו של כיסא גלגלים לטניס מותאם אישית, על פי האמור בהצעת מחיר שהוצגה (נספח ל"ו) הינה בין 25,000 ₪ ל-35,000 ₪. המומחית ציינה כי יש להחליף כיסא מסוג זה אחת ל-4 וחצי שנים, כך שמדובר בעלות חודשית של 555 ₪. התובע מציע לפסוק לו סכום זה על פי מקדם היוון לאריכות ימיו ושנותיו. לטענת הנתבעת, כאמור, התובע איננו פעיל ספורטיבית כיום, כך שאין כל הצדקה לפצותו בגין ראש נזק זה, ומכל מקום, כפי שעלה מן העדויות, משאין מדובר בפעילות ספורטיבית מקצועית, ניתן לשאול כיסא גלגלים ספורטיבי במועדון הספורט לנכים, ואילו כיסא מותאם אישית נחוץ רק לפעילות ספורטיבית מקצועית. מומחית בית המשפט מנתה בחוות דעתה את הצורך בכיסא גלגלים לפעילות ספורטיבית כאחד מצרכיו השיקומיים, וציינה כי אצל צעירים מתעורר צורך ורצון לפעילות ספורטיבית ברמה מקצועית, המצריך כיסא ייעודי, ולא כסא שאיננו מותאם אישית שנטען שניתן לקבלו בהשאלה במרכז ספורט מסוים לצורך משחק כדורסל. לאור דברים אלו סבורה אני כי יש לפסוק פיצוי לתובע גם ברכיב זה. אולם נוכח המכלול, ובשים לב למידת העיסוק השונה בפעילות ספורטיבית בגילאים שונים, לא נראה כי בגין ראש נזק זה מתאים תחשיב חודשי והכפלתו במקדם היוון לשנות חייו של התובע, כפי שמציע התובע, אלא יש לפסוק סכום גלובאלי של 80,000 ₪.
כיסא גלגלים – התובע רכש כיסא גלגלים בעלות של 21,813 ₪, כולל כרית למניעת פצעי לחץ. לדברי המומחית, יש להחליף אחת ל-5 שנים. לטענת התובע, אף שבהינתן התותבת הוא מתנייד בהליכה, הוא זקוק גם לכיסא גלגלים, הן בשל תקופות בהן לא ניתן לעשות שימוש בתותבת בשל פצע בגדם והן לצורך אוורור הגדם (התובע ציין שבבית הוא מתנייד לעיתים קרובות בכיסא גלגלים ללא הגדם, לשם הקלה על הלחץ). לטענת הנתבעת, כפי שעלה בחקירתה הנגדית של המומחית מטעם בית המשפט, המלצת המומחית היא לכיסא גלגלים פשוט, המסופק בידי קופת החולים בהתאם לתוספת השלישית בחוק ביטוח בריאות ממלכתי, כך שאין לפסוק פיצוי בגין מרכיב זה. כך גם סבורני, כי אין מקום לפיצוי ברכיב זה בגין העבר, מאחר שלא ניתן הסבר מספק מצד התובע מדוע רכש כיסא גלגלים מכספו, חלף שימוש בכיסא גלגלים לו הוא זכאי מכוח חוק בריאות ממלכתי. עמדת הנתבעת בעניין זה מקובלת עליי, כך שלא ייפסק פיצוי בגין כיסא גלגלים.
קביים – התובע מציין כי הוא זקוק לשני זוגות קביים, אחד לרכב ואחד לבית, בעלות כוללת של 572 ₪ וכי נדרשת החלפה אחת לשנה. על פי האמור במכתבה של ד"ר אורון מיום 13.12.15 קופה"ח נושאת בהוצאה זו, ובעדותה לפניי לא נטען כי חל שינוי בעניין זה, כך שלא ייפסק פיצוי.
מיטה – המומחית ד"ר שוורץ ציינה כי התובע זקוק למיטה עם מנגנון הכוונה אוטומטית שיעלה ויוריד את המיטה. הנתבעת טוענת כי בהתאם לתוספת השלישית לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, מיטה מסוג זה מסופקת חינם. לאור זאת, מקובל עליי כי אין לפסוק דבר בגין פריט זה.
כיסא רחצה – המומחית ד"ר שוורץ מפרטת כי נחוץ כיסא מסוג זה וכי יש להחליפו אחת ל-3 שנים וכי העלות היא כ-3,000 ₪, אולם קופת החולים מכסה גם מרכיב זה כעולה ממכתבה של ד"ר אורון, אשר גם בעניין זה לא ציינה כי חל שינוי.
הוצאות רפואיות בעבר – התובע הצהיר כי נגרמו לו הוצאות שונות בעבר בסך כולל של כ-150,000 ₪. צורפו קבלות חלקיות ולא לגבי כל הקבלות ברורה הזיקה למצב הרפואי. לאור פרק הזמן בו היה התובע מאושפז לרבות תקופ ת השיקום, על ההוצאות הכרוכות מטבען במצב מעין זה, יפוצה התובע בגין הוצאות עבר בסכום גלובלי בסך של 70,000 ₪.
סיכומו של דבר, סך הפיצוי בגין אביזרים שיקומיים והוצאות רפואיות, לעבד ולעתיד, עומד על סך של 2,105,574 ₪.

הוצאות ניידות
בחוות דעתה ציינה ד"ר שוורץ כי התובע זקוק, בשל מגבלותיו, לרכב אוטומטי גבוה עם דוושה שמאלית שיש בו מושב נוח, גבוה יחסית, המתאים למשתמש בתותבת, וכן כי התובע זקוק לחנייה מקורה. התובע הוכר בביטוח לאומי כמוגבל בניידות בשיעור של 85%. התובע העיד שהוא נוסע כ-2,500 ק"מ בשנה וכי עליו לנסוע לכל מקום במכוניתו, ו"אוטו זה הרגליים שלו". לדבריו, לא ניתן ללכת מרחקים גדולים עם התותבת. על בסיס נתוני חוות דעתו של מר קצין, העלות ל 2,500 ק"מ הינה כ-1.4 מיליון ₪, אולם התובע מעמיד את דרישתו בהקשר זה ב- 850,000 ₪ בלבד. לטענת הנתבעת, אין לפסוק דבר בגין רכיב זה, משום שהמלצת המומחית הרפואית הינה רק לרכב גבוה עם דוושה שמאלית, ולא הוכח כי יש לכך עלות עודפת מעבר לרכב רגיל שהתובע החזיק בו עוד קודם לתאונה. אשר למקום החנייה – טוענת הנתבעת כי הרי שהעירייה הקצתה לו מקום חנייה סמוך לביתו, כך שלא נראה שקיימות עלויות בהיבט זה. אכן, באופן שוטף נראה כי התותבת בה עושה התובע שימוש מקטינה את התלות ברכב בהשוואה אל חלופות אחרות, אולם, על אף יתרונותיה של התותבת, ברור שאין היא תחליף מושלם והתמונה הכוללת והברורה היא שקיים צורך מוגבר ברכב גבוה עם דוושה שמאלית, בגין מצבו של התובע. בהקשר זה יצוין גם שהמומחית ציינה כי לאור פצעים הנגרמים בשגרה במצב זה, יש לצפות שלעיתים יהא התובע מנוע מלעשות שימוש בתותבת ויהיה תלוי לחלוטין בכיסא גלגלים לצרכי ניידות. כן על התובע להתנייד לצרכי טיפולים ועוד בגין מצבו, והיקף הנסיעות מוגבר בשל הפציעה. מנגד, הרכב הנחוץ רכב שלא נראה שכרוך בעלויות נוספות גבוהות במיוחד. נוכח האמור מעמידה אני את שיעור הפיצוי בגין הוצאות ניידות בעתיד על סכום גלובלי העומד על סך של 200,000 ₪.
אשר להוצאות ניידות מוגברות בעבר, אני פוסקת לתובע סכום גלובאלי העומד על סך של 20,000 ₪.
אשר על כן, סך הפיצוי בגין הוצאות ניידות לעבר ולעתיד, עומד על סך של 220,000 ₪.

הוצאות מזגן וכביסות
לא הוכחו הוצאות מוגברות בהקשר זה, כך שאינני רואה לפסוק דבר בגין כך.

כאב וסבל
מוסכם על הצדדים כי בגין רכיב זה זכאי התובע לסך 162,343 ₪.
הוצאות משפט
התובע מפרט הוצאות שבהן נשא לצורך חוות דעת שהוגשו מטעמו בסך כולל של 39,615 ₪ שהוצאו. לטענת הנתבעת, יש לפסוק רק לעדים שעדותם תרמה לדיון ובעלויות סבירות. הואיל ולא הושגו הסכמות בין הצדדים, הרי שההוצאות לא היו מיותרות ויש הצדקה לדרישת עיקרן. עם זאת, לאור מה שנקבע לעיל, נראה כי מסך ההוצאות יש להפחית, כך שההחזר שיינתן בגין הוצאות משפט יעמוד על סך של 30,000 ₪ בלבד.

סיכום נזקי התובע
לאור כל האמור, שיעור הפיצויים להם זכאי התובע הינם כדלקמן:
הפסדי השתכרות בעבר
361,174 ₪
(ראו פסקה 18 לפסק הדין)
הפסד השתכרות לעתיד
2,391,903 ₪
(ראו פסקה 15 לפסק הדין)
עזרת הזולת בעבר
75,000 ₪
(ראו פסקה 24 לפסק הדין)
עזרת הזולת בעתיד
600,891 ₪
(ראו פסקה 23 לפסק הדין)
התאמת דיור
200,000 ₪
(ראו פסקה 29 לפסק הדין)
הוצאות רפואיות ואביזרי שיקום
2,105,574 ₪
(ראו פסקה 57 לפסק הדין)
הוצאות ניידות
220,000 ₪
(ראו פסקה 60 לפסק הדין)
כאב וסבל
162,343 ₪
(ראו פסקה 62 לפסק הדין)
הוצאות משפט
30,000 ₪
(ראו פסקה 63 לפסק הדין)
סך הפיצוי לפני ניכויים
6,146,885 ₪

ניכויים
הואיל והתאונה הוכרה כתאונת עבודה, ובהתאם לכללים שנקבעו בדין ובפסיקה (רע"א 9823/02 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם במאגרים, מיום 27.12.2004)), יש לנכות מהפיצוי לו זכאי התובע מהנתבעת את התגמולים המרביים שלהם זכאי התובע מכוח חוק ביטוח לאומי .
בהתאם לחוות הדעת האקטוארית מיום 3.1.2017, אשר הוגשה בידי הנתבעת ביום 27.1.2017 , יש לנכות את הסכומים כדלהלן:
תשלומים צפויים בגין קצבה מיוחדת בהיוון לעתיד, וכן תשלומים שכבר שולמו לתובע בגין קצבה מיוחדת מיום 21.8.2013 עד יום 31.12.2016, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, בסך 602,186 ₪.
תשלומים צפויים בגין קצבת נכות מעבודה בהיוון לעתיד, וכן תשלומים שכבר שולמו לתובע בגין קצבת נכות מעבודה עד ליום 31.12.2016, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית בסך 2,122,894 ₪.
תשלומים צפויים בעתיד בגין קצבת ניידות מהוונת וכן תשלומים ששולמו לתובע בגין קצבת ניידות מיום 1.7.2013 ועד יום 31.12.2016, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית בסך 791,940 ₪.
בהתאם לאמור, סך כל הניכויים בגין קצבאות המוסד לביטוח לאומי אשר להן זכאי התובע הינו בסך של 3,517,020 ₪.
מסכום הפיצויים יש לנכות אף את התשלומים התכופים ששולמו לתובע על ידי הנתבעת בסכום כולל של 155,894 ₪ (תשלום תכוף בסך של 40,000 ₪, כעולה מהודעת ב"כ הצדדים מיום 8.8.2016, ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית – סך של 40,152 ₪; וכן תשלום תכוף נוסף בסך של 112,980 ₪ שניתן ביום 19.8.2013, כעולה מכתב הקבלה על תשלום תכוף אשר צורף כנספח י' להודעת הנתבעת על הגשת ראיות מיום 22.6.2016, ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית – 115,742 ₪).
סך כל הניכויים הן בגין קצבאות הביטוח הלאומי והן בגין התשלומים התכופים, עומד על 3,672,914 ₪.
סוף דבר והתוצאה האופרטיבית
הסכום הסופי שישולם לתובע, לאחר ניכוי תשלומי המוסד לביטוח לאומי ולאחר ניכוי התשלומים התכופים, הינו סך של 2,473,971 ₪.
לסכום זה יתווסף שכר טרחת עו"ד בשיעור של 13% בצירוף מע"מ בגינו כחוק. כן תישא הנתבעת בהחזר הוצאות אגרה.
ניתן היום, י"ז באדר תשע"ז, 15 במרץ 2017, בהעדר הצדדים.

תמר בזק רפפורט, שופטת


מעורבים
תובע: משה שמעון אלפסי
נתבע: המאגר הישראלי לביטוחי רכב
שופט :
עורכי דין: