ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין בנק אוצר החייל בע"מ נגד אודי שאלתיאל :

לפני כבוד ה שופט יונה אטדגי

התובע:

בנק אוצר החייל בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד ישראל בכר ועומר קלנר

נגד

הנתבע:

אודי שאלתיאל
ע"י ב"כ עוה"ד עדי בראונשטיין ואורן שהרבני

פסק דין

1. תביעת בנק נגד הנתבע שערב לחובה של חברה שבבעלותו, שנטלה אשראי מהתובע.

רקע עובדתי
2. חברת משה שאלתיאל בע"מ ( להלן – החברה), שנוסדה על ידי אביו המנוח של הנתבע, עסקה בזמנים הרלבנטים לתביעה זו בייצור ושיווק גופי תאורה, כשלדברי הנתבע ( סעיף 16 לתצהירו) היא היתה אחת החברות המובילות בתחום זה.
הנתבע היה בעליה של החברה ( באמצעות חברת אחזקות שבשליטתו) ושימש גם כמנהלה.

3. החברה פתחה חשבון בנק אצל התובע ביום 9.7.12.
קודם לכן ניהלה החברה את חשבונותיה בשני בנקים: בנק לאומי והבנק הבינלאומי.
במקביל לפתיחת החשבון אצל התובע, סגרה החברה את חשבונה בבנק לאומי והעבירה לתובע את כל הבטחונות שהיו לה שם, וזאת כנגד אשראי שקיבלה מהתובע.
חשבון החברה בבנק הבינלאומי – במסגרתו סופק לה אשראי נוסף – נותר פתוח.

4. התובע אישר לחברה מתן אשראי בסך 15 מיליון ₪, מתוכו ניתן בפועל סכום של קרוב ל- 12.3 מיליון ₪, אשר הועבר לבנק לאומי לצורך סגירת החשבון שם ( סעיפים 17-23 לתצהיר הנתבע).
כנגד מתן האשראי העמידה החברה בטחונות בצורת שעבוד צף על כל נכסי החברה, שעבוד קבוע על הון המניות והמוניטין, שעבוד שוטף על כל השטרות והמסמכים הסחירים ומתן התחייבות כי סכום ההמחאות המעותדות בחשבון החברה לא יפחת בכל עת מסך של 5 מיליון ₪ ( סעיפים 12-13 ונספחים ג'-ד' לתצהיר רונית עוזיאל, ששימשה באותה עת כמנהלת קשרי לקוחות אצל התובע).
5. כשבועיים לאחר מתן האשראי, ביום 16.8.12, התקבלה אצל התובע " התראת BDI", לפיה דרגת הסיכון של החברה הועלתה מ-6 ל-8, וזאת משום שמנכ"ל החברה שכיהן עד אותה עת, אלרום רן, הוחלף באחר, אסי מואיב, שנגדו התנהלו ומתנהלים תביעות אזרחיות רבות.
ההתראה ( נספח ה' לתצהיר עוזיאל) פירטה 9 תביעות כאלה.
על פי האמור בתצהיר עוזיאל ( סעיף 14), התביעות ייחסו למואיב מעשי הונאה, מרמה ו"עוקץ" כנגד גופים פיננסיים.
משכך, לדבריה, "עלה חשש כבד אצל התובע כי גורמים עבריינים השתלטו על החברה".
נוסף לכך, טענה עוזיאל ( סעיף 16 לתצהירה), החברה לא עמדה בהתחייבותה, לפיה סך כל ההמחאות המעותדות לא יפחת מ-5 מיליון ₪.

6. ביום 26.8.12 התקיימה פגישה אצל התובע, שבה השתתפו, מצד התובע – דורון כליף, סמנכ"ל הבנק, אלינור בן-מיכאל, מנהלת תחום קשרי לקוחות ורונית עוזיאל, ששימשה באותה עת, כאמור, כמנהלת מחלקת קשרי לקוחות, ומצד הנתבע – הנתבע עצמו, המנכ"ל מואיב וישראל ספיר, שעל פי עדות הנתבע ( עמ' 53 לפרו'), עסק בהוצאה לפועל וגביה ( תרשומת הפגישה צורפה כנספח ו' לתצהיר עוזיאל).
בעקבות אותה פגישה, נחתם ביום 14.11.12 הסדר חוב ( נספח ז' לתצהיר עוזיאל, להלן – הסדר החוב הראשון).
בהסדר החוב הוסכם, בין היתר, כי לאור " הפער בבטחונות", הסכימה החברה להעמיד לתובע בטוחות נוספות, ובכללן ערבות אישית של הנתבע על סך 1 מיליון ₪.
החברה חזרה על התחייבותה, כי יתרת סכום השיקים המופקדים לא יפחת מ-5 מיליון ₪.
עוד התחייבה החברה ( בסעיף 6 להסדר), "כי יחס אשראי בבנקים השותפים בשעבוד השוטף יעמוד על 60, 40 (40% לבינלאומי ו-60% לאוצר החייל)".
בעקבות ההסדר חתם הנתבע על כתב ערבות מוגבל בסכום של 1 מיליון ₪ ( נספח ח' לתצהיר עוזיאל).

7. התובע טוען ( סעיף 25 לתצהיר עוזיאל) כי החברה לא עמדה בהתחייבויותיה על פי הסדר החוב, ובין היתר: יתרת השיקים המופקדים היתה נמוכה מ-5 מיליון ₪, יחס האשראי בין התובע לבנק הבינלאומי עמד בפועל על 75% ( לתובע): 25% (לבינלאומי), במקום 40:60 לפי ההסדר, שיקים שהופקדו לגביה חזרו מחמת " ניתנה הוראת ביטול", לא התקבלו דיווחים עדכניים כנדרש.
עוד טוען התובע ( סעיף 26 לתצהיר עוזיאל) כי החברה הציגה לתובע ריכוז יתרות מטעם הבנק הבינלאומי שנחזה כמזויף, המציג פער אשראי של כ-4 מיליון ₪ לעומת יתרת החוב האמיתית.
יצוין, כי הנתבע בעדותו ( עמ' 62-63) אישר, למעשה, כי המסמך שהוצג לתובע היה מזויף, אך טען כי הדבר לא נעשה בידיעתו או בהסכמתו, וכן ניסה להצדיק את הדבר בנימוקים שונים.

8. בעקבות זאת התקיימה בין הצדדים סידרת פגישות. עוזיאל מנתה בתצהירה ( סעיף 30) ארבע פגישות וצירפה פרוטוקולים של שתיים מהן ( נספח יא).
עוזיאל עצמה סיימה את תפקידה כמנהלת מחלקת קשרי לקוחות סמוך לאחר מכן, ביום 1.7.13 ( עמ' 7 לפרו').
בהקשר זה הכחישה עוזיאל את טענת הנתבע, שהועלתה בסעיף 24 לכתב הגנתו, לפיה היא פוטרה מעבודתה אצל התובע על רקע התנהלותה מול החברה, והוסיפה כי היא עברה לתפקיד בכיר יותר ב"קבוצת הבינלאומי", עליה נמנה גם התובע ( סעיפים 2-3 לתצהירה ועמ' 7-8 לפרו').

9. המשך השתלשלות הדברים תואר בתצהירו של הסמנכ"ל כליף.
בעקבות סידרת הפגישות האמורה נחתם ביום 6.8.13 הסדר חוב שני ( נספח יב לתצהיר כליף. להלן – הסדר החוב השני).
במסגרת ההסדר הודתה החברה בחובה כלפי התובע, ובכך שהתובע רשאי היה לנקוט בהליכים משפטיים לגביית החוב, אך " לפנים משורת הדין" הוסכם על הסדר לתקופה של שלושה חודשים, שנועד בעיקרו להקטנת החוב, באמצעות קיזוז פקדון בסך 2 מיליון ₪ והפקדה חודשית בסך 200,000 ₪ כל חודש.

10. במסגרת ההסדר ניתנו שתי ערבויות נוספות של הנתבע:
האחת – ערבות מוגבלת בסך 900,000 ₪, שנועדה בעיקרה להבטיח את עמידת החברה בהקטנת החוב עד לסך של 9 מיליון ₪ ( החוב עמד באותה עת על למעלה מ-12 מיליון ₪).
השניה – לאור הסכמת התובע לקבל כבטחון המחאות עתידיות לא סחירות (" למוטב בלבד") של שלוש חברות מסוימות, התחייב התובע לכך, שאם ההמחאות הללו לא ייפרעו, הוא יפרע אותן באופן אישי.
בהמשך ארחיב את היריעה בהקשר לשתי הערבויות הללו.

11. התובע טוען ( סעיף 17 לתצהיר כליף) שההחברה לא עמדה גם בהסדר זה, משום שהיא לא אפשרה לרו"ח מטעמו לקבל את המידע המשקף את עסקי החברה ומצבה הכלכלי, בניגוד להתחייבותה בהסדר.
מכל מקום, המניע להפסקת האשראי ולדרישת התובע מהחברה לפרעון מיידי של מלוא החוב לא היה קשור לכך, אלא להתרחשות אחרת שתתואר להלן.

12. לטענת התובע ( סעיפים 18-19 לתצהיר כליף), עו"ד אביחי ורדי, אשר ייצג את החברה באותה עת במשא ומתן שהתנהל ביניהם, פנה אל התובע ( אל כליף) ביום 11.11.13, דיווח לו שמצבה הכלכלי גרוע וכי אין באפשרותה לעמוד בהתחייבויותיה על פי ההסדר, כי חובותיה לנושים האחרים " הרגילים" עומדים על כ-20 מיליון ₪, "וכי החברה הגיעה לסוף דרכה".
בעקבות זאת, שיגר התובע לחברה ביום 13.11.13 מכתב, שבו היא נדרשת לפרוע את מלוא חובה ללא דיחוי ( נספח יד לתצהיר כליף).

13. ביום 18.11.13 הגיש התובע, בהסכמתם של החברה ושל הנתבע, בקשה לבית המשפט למינוי מפרקים זמניים ( העתק הבקשה – נספח טו לתצהיר כליף, כתב ההסכמה – נספח טז).
ביום 21.11.13 ניתן צו פירוק זמני, שהפך להית קבוע בצו שניתן ביום 6.1.14, ועוה"ד בכר ורובננקו מונו כמפרקים ( נספח יד' לתצהיר כליף).

14. יצוין, כי הנתבע חולק על מקצת מהעובדות שתוארו לעיל, והדברים יפורטו בהמשך.

התביעה ותמצית טענות הצדדים
15. התביעה הוגשה על סך 3,125,376 ₪ ( נכון ליום 13.11.13) והיא מבוססת על שלוש עילות:
א. הערבות בסך 1 מיליון ₪ שניתנה ביום 14.11.12 ( בעקבות הסדר החוב הראשון), ב. הערבות בסך 900,000 ₪ שניתנה ביום 6.8.13 ( בעקבות הסדר החוב השני), ג. ההתחייבות שניתנה במסגרת הסדר החוב השני לפרוע את ההמחאות שניתנו על ידי שלוש החברות שנמנו בהסדר ( אר.אם.אס דניאל תאורה בע"מ, עמל יבוא ושיווק י.ק. 210 בע"מ, חשמל נצרת בע"מ – להלן שלוש החברות), ושלא נפרעו על ידן, בסכום מצטבר של 1,225,376 ₪.

16. התביעה הוגשה בהליך של סדר דין מקוצר, הנתבע הגיש בקשה למחיקת הכותרת, ולחילופין - בקשת רשות להגן, ובהסכמת הצדדים נמחקה הכותרת וניתנה לנתבע הרשות להגיש כתב הגנה ( פרוטוקול והחלטה מיום 28.5.14).
בעקבות זאת הגיש הנתבע כתב הגנה.

17. התובע ביסס, כאמור, את עילותיו ואת טענותיו על כתבי הערבויות החתומים על ידי הנתבע ועל ההתחייבות האישית שנטל על עצמו הנתבע בהסדר החוב השני, לפרוע את המחאות שלוש החברות.
הנתבע טוען כי החברה והוא חתמו על שני הסדרי החוב מתוך אילוץ, למרות שלא היתה הצדקה לכך, כדי לאפשר את פעילותה השוטפת של החברה, וכי היא עמדה בתנאי הסדרי האשראי שנחתמו מראש עם התובע.
בהקשר זה טוען הנתבע, כי התובע סירב לכלול, ללא הצדקה, את ההמחאות המעותדות שנשאו את הסימן " למוטב בלבד" בתוך יתרת סכומי השיקים, לה התחייבה החברה, באופן שהסכום הכולל פחת מהסף המוסכם.
עוד טוען הנתבע, כי יחס האשראי של התובע מול הבנק הבינלאומי צריך היה להיות מחושב לפי סכומי האשראי שאושרו על ידי שני הבנקים, ובאופן זה החברה עמדה ביחס המוסכם (40:60), ולא לפי סכומי האשראי שנוצלו בפועל, כשבאופן זה היחס סטה מזה המוסכם.
הנתבע טוען עוד באופן כללי כי התובע לא עמד בהתחייבויותיו כלפי החברה, כפי שניתנו לה בעת פתיחת החשבון אצלו.

18. התובע השיב על כך, שהסדרי החוב עליהם חתמו החברה והנתבע מונעות מהנתבע להעלות כל טענה מסוג הטענות שהעלה כנגד יצירת החוב או כנגד הזכות שהיתה לתובע לנקוט בהליכים משפטיים לגביית החוב.
גם לגופם של דברים טוען התובע, כי אין ממש בטענות הנתבע.
באשר להמחאות הבלתי סחירות, כי מאחר שהתובע אינו יכול לפעול לגבייתן, מובן כי הן אינן יכולות להיכלל בתוך סך היתרה המוסכמת.
באשר ליחס האשראי, טוען התובע, כי זה נועד לאזן את הסיכון בין שני הבנקים, ואיזון זה יכול להיות מושג רק באמצעות בדיקת הניצול בפועל של האשראי לפי היחס שנקבע.

19. הנתבע טוען כי לא היתה כל הצדקה לדרישת התובע לפרעון מיידי של חוב החברה במכתבה מיום 13.11.13, וכי הסכמתו והסכמת החברה לבקשת הפירוק ניתנו מחוסר ברירה, לאחר שהתובע הפסיק את האשראי לחברה וסירב לכבד שיקים שמשכה לאחרים.
התובע טוען, כי לאור דבריו של עו"ד ורדי, שהחברה לא תוכל לעמוד בהתחייבויותיה כלפיו, לא היה כל מנוס מנקיטת צעד זה, כדי לנסות לגבות את מה שניתן, וכי הסכמת החברה והסכמת הנתבע לבקשת הפירוק ניתנה באופן מודע ורצוני, ובעצה אחת עם בא כוחם.

20. באשר לערבותו השניה, בסך 900,000 ₪, טוען הנתבע, כי זו ניתנה לצורך הפחתת חוב החברה כלפי הבנק, ואם החוב יפחת כתוצאה מגביות שיגבה התובע לפרעון החוב, ובלל זה בשל ערבותו הראשונה בסך 1 מיליון ₪, הרי שיש להפחית באופן יחסי את חובו הנובע מערבות זו.
התובע טוען, כי משלא עמדה החברה בהתחייבותה להפחתת החוב בתקופה הנקובה בהסכם, ערבות זו נכנסת לתוקף במלואה, וכן שאין כל הצדקה לזקוף את הסכומים הראשונים שהוא יגבה על חשבון הערבות הראשונה דווקא במקום על חשבון ערבות זו.

21. באשר להתחייבותו לפרעון המחאות שלוש החברות מעלה הנתבע שתי טענות:
האחת – לא הוכח שהן הופקדו בתקופת ההסדר ואם הופקדו בתקופת ההסדר – לא הוכח שהן חוללו בתוך תקופה זו, והתחייבותו ניתנה רק לתקופת ההסדר;
השניה – התחייבותו לפרוע את ההמחאות היתה כפופה לקבלתן לידיו, כדי שיוכל לפעול לגבייתן. מאחר שההמחאות לא נמסרו לו, הוא פטור מהתחייבותו זו.
התובע משיב על כך, שלא היתה כל התנאה לפיה התחייבותו תהא תקפה להמחאות שיופקדו בתקופת ההסדר דווקא, וכי היא חלה גם על המחאות שהופקדו אצלו קודם לתחולת הסדר החוב השני, ומכל מקום הן הופקדו לכל היותר עד יום תחילת הליכי הפירוק. וכן, שאין חשיבות למועד חילול ההמחאות, כאשר דובר מראש על המחאות מעותדות.
ולטענתו השניה, משיב התובע, כי משהחברה נכנסה להליכי פירוק, ממילא לא ניתן להעביר לנתבע את ההמחאות כי הן רכושו של המפרק, וכי ממילא הנתבע לא יכל לפורען באופן אישי, משום שהן נכתבו " למוטב בלבד" לפקודת החברה בלבד.
עוד טוען התובע, כי טענות אלה של הנתבע מהוות הרחבת חזית אסורה.

22. הנתבע טוען, כי התובע חייב אותו בריבית בשיעור שמעבר למוסכם.
התובע טוען כי הנתבע לא הוכיח טענתו זו באופן כלשהו.
הנתבע טוען כי התובע לא היה רשאי לחייבו בריבית חריגה מקסימלית, והתובע טוען כי הוא היה רשאי לעשות כן.

דיון והכרעה
הטענות הנוגעות לתקופה שעד הסדר החוב השני
23. נוסח הסדר החוב השני, עליו חתמו החברה והנתבע, אינו מותיר כל פתח להעלאת טענות הנוגעות לתקופה שקדמה לחתימתו.
במבוא להסדר (" והואיל" השלישי) מצהירים הצדדים כי חוב החברה כלפי התובע, נכון ליום 6.8.13, עומד על סך של 12,344,616 ₪.
ההסכם עצמו נפתח בפרק שכותרתו " הודאה בחוב", ובסעיפיו ( סעיפים 1 ו-2) נכתב כך:
"1. החברה מודיעה לבנק ומאשרת בפניו כי היא מכירה בחובה כלפי הבנק, כהגדרתו בהסכם זה לעיל, כי הוא נבדק על ידה ונמצא נכון, וכי אין ולא תהיה לה כל טענה ו/או תביעה ביחס לחוב הנ"ל ו/או ביחס לחיובים ולפעולות אחרות שבוצעו בקשר עם חוב זה.
2. החברה מודיעה לבנק ומאשרת בפניו כי אין ולא יהיו לה כל טענות בגין חיובי ו/או זיכויי הריבית ( לרבות שיעוריהם הרגילים והחריגים המוסכמים) שנעשו בחשבון, ומצאה שהם נכונים, וכי אין ולא יהיו לה טענות כלשהן בקשר עם שיעורי הריבית הנ"ל לסוגיה, לרבות, מועדי שינויה, מכל מין וסוג שהוא."
לאחריו פרק " ההסדר", שפותח כך ( סעיפים 3 ו-4):
"3. החברה מודה ומאשרת בחתימתה על הסכם זה כי הואיל ולא עמדה בכל תנאי הסדר החוב הראשון, הבנק רשאי להעמיד את מלוא החוב לפירעון מיידי ולנקוט בכל האמצעים המשפטיים הקנויים לו על פי דין כדי לגבות את חוב החברה כלפי הבנק.
4. עם זאת ולפנים משורת הדין הסכים הבנק שלא לנקוט בהליכים משפטיים כנגד החברה והערב ולהגיע להסדר לתקופה בת שלושה חודשים ממועד חתימת הסדר זה ולא יאוחר מיום 6.11.2013 ( להלן: "תקופת ההסדר") כאשר תקופת ההסדר תעמוד בתוקף כפוף לעמידה קפדנית ודקדקנית ובמצטבר, בתנאים המפורטים כדלקמן..."

24. אין לקבל את טענת הנתבע, כי החברה - באמצעותו - והוא עצמו " נאלצו" לחתום על ההסדר מחוסר ברירה, כדי לאפשר את פעילותה של החברה, ובמיוחד כשטענה זו חוזרת ונשנית לאורך כל הדרך: הם " נאלצו" לעשות כן כשחתמו על הסדר החוב הראשון, "נאלצו" לעשות כך כשחתמו על הסדר החוב השני ו"נאלצו" גם כשחתמו על הסכמתם לבקשת הפירוק.
גם אם אתייחס לטענה זו של הנתבע כאל טענת כפיה לפי חוק החוזים ( חלק כללי), תשל"ג-1973 ( להלן – חוק החוזים), הכלל הוא שלא כל לחץ כלכלי מהווה כפיה המקנה זכות לביטול החוזה. רק במקרים שבהם כרוך הלחץ בפסול מוסרי, חברתי או כלכלי, ולמתקשר אין חלופה עסקית סבירה אלא להיכנע ללחץ זה, ניתן לבטל את החוזה מחמת כפיה ( פרופ' גבריאלה שלו, דיני חוזים – החלק הכללי, עמ' 332).

25. הנתבע לא הוכיח כי התנאים לקביעת קיומה של כפיה כלכלית התקיימו. מטבע הדברים, הסדרי חוב בין בנק ללקוחותיו נחתמים, כשהלקוח נקלע למשבר כלכלי כלשהו, שאינו מאפשר לו לעמוד בהתחייבותו כלפי הבנק והוא זקוק ל"תקופת חסד" נוספת או לפריסה מחודשת או לתנאים מקלים יותר. אם תתקבל הטענה של כפיה כלכלית בנסיבות הללו, אזי יימנעו הבנקים מהסדרי חוב עם לקוחותיהם ויעמדו על זכותם לגביית החוב או למימוש הבטוחות, עוד בהזדמנות הראשונה שתקרא לידם, ותוצאה כזו בודאי שהיא אינה רצויה.
זאת באשר לפן המוסרי-חברתי.

26. באשר לפן הכלכלי, לא הוכח שתנאי ההסדר היו חריגים לרעה מבחינת החברה. במקום הפסקה מיידית של האשראי, החלופה שניתנה לה בהסדר היא הפחתתו באופן הדרגתי עד לסף מסוים – 9 מיליון ₪ ( סעיף 4( ו)) – שיאזן באופן ראוי בין צרכיה הצפויים של החברה לבין אינטרס הסיכון של הבנק - התובע.

27. הנתבע גם לא הוכיח שלא היתה לו חלופה עסקית סבירה, למשל: פניה לבנק אחר לשם קבלת אשראי, כפי שעשתה החברה בעוברה מבנק לאומי אל התובע. אדרבא, הנתבע סיפר (עמ' 82-85 לפרו'), כי עד ערב הפירוק ממש הוא עוד ניהל משא ומתן עם בנק הפועלים, אשר היו מוכנים לתת לו 5 מיליון ₪ " בלי שעבוד", ואף הציעו לו שם להעביר אליהם את כל חשבונו, אבל "אני אמרתי להם, תשמעו, עברתי לפני שנה בנק, אני לא יכול כל שבוע לעבור בנק, זה לא ריאלי וזה לא רציני וזה נראה גם לא טוב" ( עמ' 82), ובהמשך ( עמ' 84), בהתייחסו לכך שהתובע פעל מיידית לעצירת האשראי, הוא אומר: "אמרתי, לסגור את החשבון אתם לא יכולים לתת לי שבועיים-שלוש? אני יכול, בנק לאומי, בנק פועלים הציע לי לקחת את כל החשבון, אם הייתם נותנים לי שבועיים הייתי עובר בנק והחברה היתה קיימת".
מה עצר, אם כן, את הנתבע, לפנות לבנק אחר, בטרם חתם על הסדר החוב השני, או אף על הסדר החוב הראשון, כשהיתה לו הזדמנות מספקת לכך, שכן הפגישות והשיחות שקדמו להסדר השני השתרעו על כשלושה חודשים ( החלו ביום 1.5.13 – סעיף 30 ונספח יא' לתצהיר עוזיאל וההסדר נחתם ביום 6.8.13), והשיחות שקדמו להסדר הראשון השתרעו על כחודשיים וחצי ( החלו ביום 26.8.12 – סעיף 17 ונספח ו' לתצהיר עוזיאל – וההסדר נחתם ביום 14.11.12).

28. יתירה מזו, על-פי המתואר באותן שיחות, הובהר היטב לנתבע ולנציגי החברה, שהם אינם חייבים לחתום על ההסדר, אלא אם ברצונם ובכוונתם לקיימו. להלן מספר ציטוטים מהפגישה האחרונה, מיום 10.6.13:
הבנק לנציגי החברה: "אם אתם חושבים שבעוד 3 חודשים החברה לא תעמוד בהסכם, או שמצבה של החברה יהיה כזה שהבנק לא יהיה מוכן לממן אותה, אז אל תחתמו על ההסכם. ישראל ספיר ענה שאם הם היו חושבים כך הם לא היו מגיעים לפגישה";
"רונית [עוזיאל] מציינת שאם הם לא מודים בהסדר, אז אפשר לעצור את הישיבה. אנחנו לא הולכים להסדר חד צדדי. אם החברה היתה עומדת בהסדר, לא היינו פה היום".
יצוין, כי התרשומת נערכה על ידי נציגת התובע, אלינור בן-מיכאל, אך תוכנה לא הוכחש על ידי הנתבע.

29. יתירה מזו, גם מתוך עדות הנתבע עצמו עולה המסקנה, כי גם רצונו ורצון החברה, בהסדרי החוב שנעשו, היו להתגבר על המחלוקות שביניהן ולצאת לדרך חדשה.
כך, כשהוא מנסה להצדיק כיצד נוצר "המסמך המזויף" על ידי "המנכ"ל או אחד העובדים, גם בשאלתיאל" (עמ' 62):
"על מנת להראות להם את המסגרות, כי הם ביקשו מהם לקבל את המסגרות בבנק, והוא רשם את המסגרת, הוא לא רשם, הוא שינה את הסכום לסכום המסגרת. אבל, עדיין אמרתי לו שזה לא בסדר, וזה לא מקובל עלי, ולכן גם הגענו להסדר חוב השני, שבשביל זה פתרנו את הסיפור הזה."
ובהמשך ( עמ' 63):
"והיא אמרה לי שכתוצאה מהזה הם רוצים לפתוח דף חדש ולעשות הסכם חדש שיסגור את כל מה שהיה עד היום, ונפתח דף חדש. ולמרות שלא הסכמתי עם הסיפור הזה, אמרתי, אין ברירה, אם אתם רוצים נעשה את זה."
ובהתייחסות כללית לרקע שיצר את הסדר החוב השני ( עמ' 67-68):
"מסמך החוב השני היה, הם טענו שהיה, הסדרים, עומדים, לא עומדים, אני הצעתי, זה הייתה הצעה שלי, אמרתי להם תשמעו, במקום לריב, אתם טוענים שזה ככה ואני טוען שזה ככה, בואו נעשה הסכם מסודר איך עובדים מהיום והלאה, בסופו של דבר ככה הם אמרו אין בעיה, אז ככה הגעתי לעדי, ככה הקמנו את ההסכם השני. אני הצעתי את זה ואני רציתי שזה יהיה, כי אני אמרתי, אני פשוט לא מסוגל לעמוד בזה, כל פעם ויכוחים, כל פעם סיפורים, כל פעם נייר אחר, אמרתי, בוא ניישר קו ונמשיך הלאה."
כיצד, אם כן, הרצון " ליישר קו ולהמשיך הלאה" מתיישב עם העלאה מחדש של כל המחלוקות שקדמו להסדר?

30. נוסף לכך, הנתבע שהרבה לתאר את " חוסנה הכלכלי" של החברה ( למשל, בסעיף 17 לתצהירו), העיד, כי הוא היה מעורב מעט מאד בהתנהלותה של החברה, בין היתר משום שחלה, ואפילו אישר שהוא היה "מנותק מהחברה" ( עמ' 53).
לאור זאת, תמוהה הימנעותו מהעדת האנשים האחרים שהיו מעורבים בניהולה של החברה: המנכ"ל מואיב, ישראל ספיר, או אחר.

31. דומה, כי בנסיבות שתוארו, התובע גילה אורך רוח ראוי לציון כלפי החברה.
הוא המשיך להעמיד את האשראי לחברה גם לאחר ש-BDI העלתה את דרגת הסיכון בשתי דרגות, ולמרות הדיווח על התביעות הרבות העומדות כלפי המנכ"ל החדש של החברה, תביעות שלטענת התובע קשורות למעשי הונאה פיננסיים, ויצוין כי הנתבע לא טרח לזמן את מואיב לעדות כדי לסתור או להבהיר את הנדרש בהקשר זה. התובע נאות להגיע עם החברה להסדר חוב, למרות הפער בבטוחות, שהחברה הודתה בקיומו. התובע המשיך בהעמדת האשראי גם לאחר שהחברה לא עמדה בהסדר החוב הראשון, כפי שזו הודתה כאמור, והמשיך בכך למרות החשד שעלה בהצגתו של אישור הנחזה כמזויף מהבנק הבינלאומי. התובע הסכים לחתום עם החברה הסדר חוב נוסף.
אמנם, מותר להניח שהתובע לא התנהג כך מטעמים פילנתרופיים דווקא, אלא גם מתוך דאגה לכספים שכבר " השקיע" בחברה, ואגב כך גם דאג " לעבות" את הבטחונות מעת לעת, אך בודאי שאין לטעון כלפיו שנהג בפזיזות או בחוסר הגינות, בכלל הנסיבות שתוארו.

32. למעלה מן הצורך אוסיף, כי אני סבור שהתובע צודק גם בשתי הפלוגתאות, שהנתבע התייחס אליהן:
א. המחאות מעותדות עשויות להיות בטחון רק אם התובע יכול היה לגבותן בעצמו. כשהן בלתי סחירות (" למוטב בלבד"), כמעט שאין להן כל ערך כבטוחה.
ב. מטרת ההסכמה בקשר ליחס האשראי בין שני הבנקים ( התובע והבנק הבינלאומי) הינה לפזר את הסיכון ביניהם לפי היחס המוסכם. אם החברה ניצלה חלק קטן בלבד מהאשראי שהועמד לה על ידי הבנק הבינלאומי, ולעומת זאת היא ניצלה באופן מוגבר יותר את האשראי שהעמיד לה התובע, הרי שהסיכון בפועל מתפזר בין שני הבנקים ביחס שונה מהמוסכם.

33. המסקנה עד כאן היא, שאין כל הגנה ראויה לנתבע בשל עילה שקדמה לחתימת הסדר החוב השני, הן משום הצהרות והודאות החברה והנתבע עצמו במסגרת ההסדר, והן לגוף הדברים.

העמדת האשראי לפרעון מיידי – לאחר הסדר החוב השני 34. כליף העיד ( סעיף 18 לתצהירו), כי עורך הדין שייצג את החברה באותה עת, עו"ד אביחי ורד, פנה אליו ביום 11.11.13, דיווח לו "כי מצבה הכלכלי גרוע ביותר, וכי לא יהיה באפשרותה לעמוד בהתחייבויותיה כלפי הבנק ע"פ תנאי הסדר החוב הקיימים".
כן הוסיף עו"ד ורדי, כי חובות החברה לנושיה " הרגילים" עומדים על כ-20 מיליון ₪, "וכי החברה הגיעה לסוף דרכה" ( סעיף 19 לתצהיר).
בעקבות כך, שיגר התובע לחברה יומיים לאחר מכן, ביום 13.11.13 , דרישה לפרעון מיידי של האשראי, וחמישה ימים לאחר מכן הגיש התובע – בהסכמתם המפורשת והחתומה של החברה ושל הנתבע – בקשה לבית המשפט לפירוק החברה.

35. הנתבע טען ( סעיפים 50-51 לתצהירו), כי התובע פעל באופן חד צדדי בהחלטתו להעמיד את האשראי לפרעון מיידי, וכי משום כך הוא " נאלץ" לתת את הסכמתו לפירוק החברה, מספר ימים לאחר מכן.
אולם כליף העיד, כי הדברים נעשו בהסכמה מלאה עם החברה, לאחר הידברות בין עו"ד ורדי לעורכי הדין של התובע ( עמ' 27): "... בפגישה הזאת [עם עו"ד ורדי], ברגע שנאמר שהחברה סיימה את דרכה, אני הפניתי אותו לעורך דין שלנו מתוך מטרה לעשות את הדברים בהסכמה. למיטב זכרוני הכל היה במסגרת ההסכמה, לא במסגרת הפרה, כי בא עורך דין ורדי וחתם בהסכמה על בקשה לפירוק או הקפאת הליכים, אני כבר לא זוכר".
יצוין, כי הנתבע אישר בעדותו ( עמ' 84-85), כי עו"ד ורדי דיבר בשמו כשהוא נפגש עם כליף.

36. גירסת התובע קיבלה תמיכה מלאה בעדותו של עו"ד ורדי, שזומן להעיד מטעם הנתבע דווקא.
עו"ד ורדי העיד ( עמ' 95-99), שהחברה פנתה אליו כדי לנהל משא ומתן עם התובע כדי למצוא פתרון למשבר, אליו נקלעה החברה. הוא נפגש פעמיים עם כליף ופעם נוספת עם עו"ד בכר. הצעת החברה היתה שהיא תשיג מבנק הפועלים אשראי בסך 5 מיליון ₪, אך התובע לא זו בלבד שלא יפחית את סכום האשראי לחברה, אלא אף יגדיל אותו במליון - מיליון וחצי ₪, הצעה שנדחתה על ידי התובע.
יצוין, כי הלל רבין, שניסה אף הוא לסייע לחברה, ואשר בסופו של דבר רכש מהמפרק את פעילות ההחברה, העיד ( עמ' 43), שהוא לא מעלה על דעתו שבמצב הנתון התובע היה מסכים לתת עוד אשראי והסכים שהצעה זו "תלושה מהמציאות".
נשוב לעדותו של עו"ד ורדי. הוא העיד ( עמ' 96-97), כי "העובדות היו שלחברה היו אותות מצוקה", "היה ברור, לא היה צריך שאני אגיד את זה, שלחברה יש קשיים", וזאת משום שהיא נשענה בעיקר על הזרמות כספים של הנתבע, כשהיה ברור שיכול להיות שההזרמות הללו תפסקנה.

37. עו"ד ורדי אישר ( עמ' 97), כי כליף הפנה אותו לעו"ד בכר כדי לדבר איתו על הליכה מוסכמת לחדלות פרעון. אמנם, הוא לא זכר שכליף אמר לו שיעמידו את האשראי לפרעון מיידי.
בהמשך לכך, הוא קיים ישיבות עם הנתבע, והוא חושב שגם עם הלל רבין, כדי לפנות בהסכמה לבית המשפט של פירוק, "היה ברור שהכיוון של החברה הוא הקפאת הליכים" ( עמ' 99).
יצוין, כי עו"ד ורדי תיאר את כליף במילים: "הוא מאד רציני. אני מאד מכבד אותו. הוא אדם שאם אתה פונה אליו באיזה תיק הוא מתייחס ברצינות, משקיע זמן, לא אומר תפנה לאיזה פקיד שלי" (עמ' 97). ובהתייחס, כנראה, לרמיזות שעלו בעבר מצידו של הנתבע הוא אישר (שם) שההכרות שלו עם כליף "מתמצית בסביבה המקצועית בלבד".

38. מאחר שהחברה הלכה ברצון ובמודע להליכי פירוק, ברור היה ששוב היא לא תוכל לעמוד בהתחייבותה על פי הסדר החוב, ולא היה כל טעם לתת לה הזדמנות נוספת לכך.
ניתן לומר, שבאותו שלב החברה כבר גילתה כי אין בדעתה או ביכולתה לקיים את התחייבויותיה על פי הסדר החוב.
סעיף 17 לחוק החוזים ( תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 קובע:
"גילה צד לחוזה את דעתו שלא יקיים את החוזה, או שנסתבר מנסיבות הענין שלא יוכל או לא ירצה לקיימו, זכאי הצד השני לתרופות לפי חוק זה גם לפני המועד שנקבע לקיום החוזה...".
התובע נהג, לכן, כדין, כאשר העמיד את האשראי לפרעון מיידי.

הערבויות המוגבלות
39. כתוצאה מהאמור לעיל, ומאחר שחוב החברה לתובע עמד על סכום העולה על שתי הערבויות המוגבלות, שהנתבע חתם עליהן: הערבות בסך 1 מיליון ₪ והערבות בסך 900,000 ₪, הרי שהערבויות הללו נכנסו לתוקף והנתבע חייב לפורען.

40. אני סבור שאין ממש גם בטענות הנתבע המופנות כלפי הערבות בסך 900,000 ₪, שנחתמה בעקבות הסדר החוב השני.
נכון הוא, שעל פי נוסחו של סעיף 4( ו) להסדר, המתייחס לערבות זו, היא הועמדה אך ורק להבטחת התחייבות החברה להפחתת האשראי של החברה כלפי התובע לסך של 9 מיליון ₪, אך מטרה זו לא הושגה, ומשכך קיבלה הערבות תוקף.
בעת הגשת התביעה עמד חוב החברה לתובע על סך של למעלה מ-10,4 מיליון ₪ ( סעיף 9 ונספח ד' לכתב התביעה. הנתבע לא סתר זאת).
גם אם המפרק הצליח לאחר מכן להפחית את החוב עד לסך של 9 מיליון ₪, או פחות מכך, והדבר לא הוכח, הרי שהדבר לא נעשה על ידי החברה או על ידי הנתבע, ולכן הנתבע אינו זכאי להנות מכך.

ערבות הנתבע לתשלום המחאות שלוש החברות
41. בענין ערבות הנתבע לתשלום המחאות שלוש החברות, אני סבור שהצדק עמו באחת מטענותיו, שדי בה כדי להקנות לו הגנה מפני החלק הגדול של הסכום הנתבע במסגרת עילה זו.
ראשית אומר, כי אינני סבור שטענות הנתבע בהקשר להמחאות שלוש החברות מהוות הרחבת חזית, גם משום שניתן להסיק אותן מהאמור בתצהירו ( סעיפים 37-39), גם אם הן לא נטענו שם בצורה בהירה כפי שהן נטענו לאחר מכן, וגם משום שניתן להסיק אותן מתוך האמור בהסדר החוב השני עצמו, שהתובע מסתמך עליו.

42. באשר לטענה המתייחסת למועד הפקדת השיקים, לשון ההסדר תומכת, על פניה, בגירסת הנתבע. כך נכתב בסעיף 4( ה): "לחילופין, יסכים הבנק לקבל המחאות " למוטב בלבד" של 3 החברות, וזאת כנגד התחייבות אישית של אודי שאלתיאל לפרעון כל אחד מהשיקים של 3 החברות". הדברים נכתבו בלשון עתיד " יסכים לקבל", והמשמעות הלשונית הפשוטה היא שיקים מעותדים שיתקבלו, ולא שיקים שהופקדו אצל התובע קודם להסדר.
אמנם, ניתן למצוא הגיון כלכלי גם בגירסת התובע, לכך שהוא הסכים להמשיך ולהחזיק בהמחאות שלוש החברות שכבר היו בידיו, אך באותה מידה ניתן למצוא היגיון כלכלי בגירסת הנתבע, כי הסכים לערוב לתשלום ההמחאות שיופקדו מכאן ואילך בלבד .
סעיף 25( א) לחוק החוזים מקנה עדיפות לפרשנות החוזה " בהתאם ללשונו", והלשון תומכת בגירסת הנתבע.
מלבד זה, כיוון שאין חולק שהשליטה על ניסוח ההסדר היתה בידי התובע, עומדת לחובתו גם הוראת סעיף 25 ( ב1) לחוק החוזים, לפיה: "חוזה הניתן לפירושים שונים והיתה לאחד הצדדים עדיפות בעיצוב תנאיו, פירוש נגדו עדיף על פירוש לטובתו" ( ורסיה לכלל הוותיק של " פרשנות נגד המנסח").

43. מאחר והתובע לא פירט אלו המחאות הופקדו לאחר החתימה על הסדר החוב, ומאחר והוא לא סתר את דברי הנתבע ( בסעיף 39 לתצהירו), לפיהם בתקופת ההסדר הופקדו שיקים בסך כולל של 150,000 ₪ בלבד, זהו הסכום המירבי שניתן לחייב בו את הנתבע.

44. ויצוין, כי מסקנתי זו מתייחסת למועד הפקדת ההמחאות בלבד ולא למועד חילולן, מאחר וברור הוא שאין למועד החילול כל רלבנטיות כשמדובר בהמחאות שזמן פרעונן בעתיד, וגירסת הנתבע בענין זה, שנטענה " בחצי פה", דינה להידחות.

45. לעומת זאת, אינני סבור, שהנתבע צודק בטענתו האחרת, לפיה התחייבותו לפרעון ההמחאות מותנית בקבלת השיקים לידיו, כדי שינסה לגבות אותם בעצמו.
אכן, אלולא נכנסה החברה להליכי פירוק, התובע היה חייב להחזיר לו את השיקים ששילם, כדי שינסה לגבות אותם בעצמו. אולם, כאשר הנתבע הסכים להליכי הפירוק הוא ויתר מראש על אפשרות זו, שהרי ידע שהשיקים שנמשכו לטובת החברה, ועליהם נרשם "למוטב בלבד", יהיו מעתה רכו שו של המפרק.

הטענות בקשר לריבית
46. טענת הנתבע בקשר לריבית שחושבה בשיעור מעל למוסכם, לא גובתה בכל פירוט, תחשיב או חוות דעת, ומטעם זה לבד דינה להידחות. גם הטענה, לפיה התובע לא היה רשאי לחייב את החברה בריבית חריגה מקסימלית לא נשענה על כל נימוק ראוי. כך גם הטענה שהועלתה לראשונה בסיכומי הנתבע, לפיה הריבית החריגה היא פיצוי מוסכם, וכי הפיצוי אינו עומד ביחס ראוי לנזק שהיה צפוי, לא נתמכה בכל ראיה, תחשיב או חוות דעת.
מלבד זאת, בסעיף 2 להסדר החוב השני, כפי שצוטט לעיל, ויתרו החברה והנתבע על כל טענה הקשורה לשיעורי הריבית שנגבתה.

הבקשה לצירוף ראיה
47. לאור כל האמור לעיל, דחיתי גם את בקשת הנתבע לצרף ראיה: הערכת שווי של החברה, נכון ליום 31.12.12, שנערכה על פי האמור בבקשה על ידי פירמת רו"ח בן-שמואל ונחתמה בחודש פברואר 2016, גם משום השיהוי הרב בהגשתה, גם משום שלא השתכנעתי שלא ניתן היה להגישה קודם לכן, גם משום שהערכה זו איננה מחייבת את הבנק שרשאי היה להגיש הערכה נגדית משלו, ובעיקר משום שבקשת הפירוק, כאמור, הוגשה בהסכמתם המפורשת והמודעת של החברה ושל הנתבע ואם מצבה של החברה היה איתן כעולה מהערכת שווי זה, מדוע הסכימו לבקשה?

תוצאה
48. לאור כל האמור לעיל, זו התוצאה המתקבלת:
על הנתבע לשלם לתובע את סכום שתי הערבויות בסך של 1,900,000 ₪, וכן סך של 150,000 ₪ בגין ערבותו להמחאות המעותדות שהופקדו על ידי שלוש החברות שפורטו בהסדר החוב, כלומר: סכום מצטבר של 2,050,000 ₪, בצירוף ריבית כנקוב בסעיף 23( ג) לכתב התביעה, וזאת מיום הגשת התביעה 13.11.13 עד התשלום בפועל.
התביעה באשר ליתרת סכום התביעה – נדחית.
הנתבע ישלם את החלק היחסי – 65% - מסכום האגרה ששול מה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ששולמה ועד התשלום בפועל.
כן ישלם הנתבע לתובע שכ"ט עו"ד בסך 100,000 ₪.

ניתן היום, י"ח אדר תשע"ז, 16 מרץ 2017, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: בנק אוצר החייל בע"מ
נתבע: אודי שאלתיאל
שופט :
עורכי דין: