ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אברג'ל נגד בן עזרי יורם )קירור :


בתי המשפט

בית משפט השלום אשדוד

א 000487/03

בפני:

כב' השופט חדש חיים-סגן נשיא

תאריך:

18/01/2008

בעניין:

אברג'ל ליאור

התובע

ע"י ב"כ עו"ד

הראל גיל ואח'

נ ג ד

יורם בן עזרי (קירור אשדוד)

הנתבע

ע"י ב"כ עו"ד

אביטל דוד

פסק דין

א. רקע

1. התובע הועסק, בזמנים הרלבנטיים לתובענה, ע"י הנתבע, המנהל עסק של התקנת מערכות קירור בשם "קירור אשדוד", בעבודות גבס ואח' הקשורות בהתקנת מערכות קירור.

2. בתאריך 23/5/02 בשעה 14:00 לערך, במהלך התקנת תקרת גבס שקועה, השתמש התובע בסכין יפנית לצורך חיתוך חתיכת גבס בולטת ונחתך באצבע יד ימין כשידו פגעה בפרופיל מתכת שהותקן על ידו קודם לכן (להלן: "התאונה").

2.1 לטענת התובע, פרופיל המתכת היה חלק ממסגרת הנמכת התקרה וידו פגעה בו בזמן שהוא ביקש להתאים את פלטת הגבס ע"י חיתוכה באויר.

2.2 לטענתו, על מנת לחתוך את הגבס עם הסכין, יש ליצור לחץ על הגבס, דבר שיכול
לגרום "לבריחת" היד באופן בלתי נשלט.

3. בעקבות התאונה, פנה התובע למרפאת קופת החולים, שם התלונן על כאבים וחתך באצבע 2 של יד ימין ובבדיקתו נמצא קרע של החלק המרכזי של הגיד המיישר באצבע 2.

3.1 התובע הופנה לניתוח לשיחזור מנגנון היישור.

4. בתאריך 26/5/02 נותח התובע ובניתוח בוצע שיחזור המיכניז המיישר שהיה קרוע עם פגיעה בסחוס של הקונדיל הרדיאלי, תוך קיבוע באמצעות מסמר.

4.1 בהמשך, הוצא המסמר והוא עבר מס' רב של טיפולי פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק וביום 13/9/02 נמצא, כי עודנו סובל מהגבלה בכיפוף ויישור האצבע ומכאבים באספקט הגבי של האצבע.

5. בתאריך 12/12/02, נבדק התובע ע"י וועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") ונקבעו לו 7% נכות לצמיתות לפי סעיף 44(3) לתקנות המל"ל בשל קשיון נוח של אצבע 2.

5.1 המל"ל לא הפעיל את תקנה 15.

5.2 התובע לא הגיש חוות דעת רפואית מטעמו ועתר לקבל את ממצאי הוועדה הרפואית של המל"ל כמחייבים בתיק זה.

5.3 גם הנתבע לא הגיש חוות דעת רפואית מטעמו בעניין נכותו של התובע.

5.4 יד ימין היא היד הדומיננטית של התובע.

6. בישיבת קדם המשפט הראשונה, מיום 31/12/03, לאור הפער בין עמדות הצדדים, שוכנע בית המשפט, כי אין טעם בקביעת ישיבה מקדמית נוספת, כדי לנסות להביאם לכלל הסדר פשרה – וקבע את התיק להוכחות.

7. במהלך ההוכחות, העיד התובע עצמו במסגרת פרשת התביעה ובמסגרת פרשת ההגנה העידו: הנתבע ומנהל העבודה מטעמו.

8. לאחר סיום ההוכחות, כדי לנסות להביא את הצדדים לכלל הסדר פשרה, הורה בית המשפט על הגשת תחשיבי נזק ונקבעה ישיבת קדם משפט נוספת.

9. בישיבת קדם המשפט, הציע בית המשפט הצעת פשרה, ומשלא נתקבלה על דעת אחד הצדדים – ניתנה החלטה על הגשת סיכומים.

ב. טיעוני הצדדים

1. לטענת התובע, קרתה התאונה כיוון שבאותו יום הופעל עליו לחץ לבצע את העבודה במהירות, לסיים את עבודות הגבס עוד באותו יום באותה דירה; התיקרה עליה עבד הייתה תקרה שקועה בכ- 15 ס"מ והוא מעולם לא עבד, לפני כן, על תקרה מעין זו והדבר הודע לו באותו יום.

2. לטענת התובע, ניתנה לו רק הנחיה כללית קצרה ביותר ולא הדרכה מלאה, ללא הדגמה בשטח והוא נדרש לעבוד מהר ולהשתמש בסכין יפנית לצורך כך.

2.1 לטענתו, אופי וסוג העבודה, באותו יום, הצריכו זמן רב יותר לעבודה וייתכן שללא הלחץ של הנתבע ודרישתו לסיים את העבודה במהירות ובאותו היום, התאונה הייתה נמנעת.

3. לטענת התובע, הוא עבד, עובר לתאונה, בשיטת עבודה אשר הונהגה ע"י הנתבע שכללה, בין היתר, שימוש בסכין יפנית וחיתוך על התקרה מלמעלה, לצורך מהירות וסכין יפנית אף הוחזקה בערכת העבודה של העובדים ואף להבים, מסוגים שונים, לסכין.

3.1 לטענתו, הוא הונחה להשתמש בה ע"י הנתבע וכן ע"י מנהל העבודה, וכעובד חרוץ וממושמע, הוא מילא אחר ההנחיות;

3.2 לטענתו, ביום התאונה, מנהל העבודה נכח לידו בעת ביצוע העבודה ולא טרח לומר לו, ולו פעם אחת, כי עבודת החיתוך של הגבס אמורה להיעשות כביכול למטה, על הרצפה ולא על התקרה.

3.3 מנהל העבודה גם לא ציין בפניו דבר על הסכנה הכרוכה בשיטת עבודה זו.

3.4 כמו"כ, מעולם לא דרש ממנו מנהל העבודה לעטות כפפות לצורך ביצוע העבודה, למרות שראה שאיננו עושה זאת.

4. לטענת התובע, לא סופקו לו כפפות או אמצעי מיגון אחרים והמעביד לא הקפיד לבדוק שהעובדים משתמשים באמצעי מיגון וגם לא הדריך את מנהל העבודה מטעמו לאכוף את שימוש העובדים באמצעי מיגון.

5. לטענת התובע, לא טרחו הנתבע ו/או מי מטעמו, ליתן לו הדרכה מלאה מלווה בהסברים לגבי אופן ביצוע עבודת הגבס ובייחוד ביצוע עבודות גבס בתקרה שקועה – וגם לא נבדקה רמתו המקצועית.

6. לטענת התובע, הוא עבד במשך 11 שעות ביום, בתנאי לחץ ומהירות וניתנה לעובדים הפסקה אחת בלבד במהלך העבודה: בין 10 ל- 30 דקות.

6.1 מדברי מנהל העבודה התברר, כי ביום שקדם לתאונה עבדו העובדים 13 שעות.

7. על כן, סבור ב"כ התובע, כי מלוא האחריות לתאונה ותוצאותיה מוטלת על הנתבע וזאת, בגין רשלנותו ו/או חוסר זהירותו ו/או בהפרתו הוראות חקוקות, כמפורט בסיכומיו.

8. אשר לשאלת הנזק – סבור התובע, כי יש לאמץ את מסקנות הועדה הרפואית של המל"ל, אשר קבעה לו 7% נכות לצמיתות.

8.1 לטענתו, עקב התאונה ובעטייה חלה הרעה במצבו הכללי; הוא אינו עושה שימוש מלא ביד ימין, שהיא היד הדומיננטית אצלו; סובל מכאבים באצבע וקושי בתנועה, מתקשה להרים משאות ביד זו, להחזיק ולאחוז בדברים ולתפעל את יד ימין.

8.2 על כן טוען התובע, כי לא שב ולא יוכל לשוב ולעבוד בתחום השיפוצים, שכן נדרש מאמץ מיוחד בתחום זה על יד ימין וכשהוא מפעיל אותה בצורה מאומצת במשך 30 דקות, כי אז היד "נתפסת" לו והוא חש כאבים עזים המצריכים 3 שעות מנוחה.

9. לטענת התובע, הוא גם מוגבל בביצוע עבודות יום יום שגרתיות ובביצוע עבודות, אשר עובר לתאונה, ביצע ללא כל בעיה.

10. לטענת התובע, היום הוא עובד כנהג מונית ומשתכר שכר נמוך בהרבה משנהג להשתכר טרם התאונה.

11. התובע טוען, כי אין לדעת כיצד תשפיע הפגיעה על מהלך חייו בעתיד.

12. התובע טוען, כי נגרם לו נזק בסך 5,000 ₪ בגין הוצאות עבור טיפולים, תרופות ונסיעות ובעתיד, יש לפצותו עוד בסך של 3,000 ₪, לאור החשש שמצבו הרפואי יחמיר והוא יזדקק למשככי כאבים, טיפולים פיזיותרפיים והמשך מעקב רפואי.

13. התובע טוען, כי נגרם לו נזק בסך 22,270 ₪, בגין אבדן שכר לעבר, שכן, עקב התאונה שהה ב- 182 ימי אי כושר וגם פוטר ע"י הנתבע לאחר שזה דרש שישוב לעבודה והתובע הבהיר לו, כי לא יהיה באפשרותו לעשות זאת לאור מגבלותיו.

13.1 לגבי העתיד, עותר התובע לפצותו בסך 109,125 ₪ בגין אבדן כושר השתכרות, לפי 7% נכות (תיפקודית) וגובה השכר עובר לתאונה.

13.2 לטענתו, הוא מתקשה לתפקד כנהג מונית, מאחר והפגיעה באצבע מגבילה אותו ומקשה עליו לאחוז את ההגה ולתפוס חפצים.

13.3 לטענתו, הוא משתכר כנהג מונית סך של 3,000 – 3,500 ₪ ויש לייחס את מלוא הפחתת שכרו – לתאונה.

14. לטענת התובע, הוא היה מוגבל מאוד בתיפקודו בתקופה הסמוכה לאחר התאונה ונדרש לעזרת רעייתו מעבר למקובל ולסביר.

14.1 על כן, עותר הוא לפצותו בגין עזרה צד ג' לעבר – בסך של 5,000 ₪.

14.2 באשר לעתיד, הוא עותר לפצותו, בראש נזק זה, בסך של 8,000 ₪, בשל החשש שמצבו יוחמר עם התבגרותו.

15. אשר לכאב וסבל – עותר התובע לפצותו בסך של 35,884 ₪, המהווה שילוש של 10% מן הסכום המכסימלי לפיצוי עפ"י חוק הפלת"ד.

16. הנתבע סבור, כי התובע לא טרח ולא הציג בפני בית המשפט ראיות הדרושות על מנת לבסס את טענותיו ומצביע על העובדה, שהתובע נמנע מלהגיש חוות דעת לעניין שברפואה.

16.1 על כן, בין היתר, מתבקשת המסקנה, כי לא נגרמה לו, בגין התאונה, כל נכות רפואית וממילא גם לא נכות תיפקודית.

17. לחילופין, טוען הנתבע, כי גם לו היה התובע מוכיח את טענותיו בעניין הרשלנות, "נבלעת" תביעתו בתקבולי המל"ל, אשר שולמו לו זה מכבר.

18. לעניין האחריות, טוען הנתבע, כי התובע לא הוריד את פלטת הגבס לארץ כדי שלא להתעייף ולכן חתך את פלטת הגבס באמצעות סכין יפנית ולא באמצעות משור.

19. לטענת הנתבע, הוא לא חייב חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע, מאחר ואדם סביר לא אמור היה, ולא יכול היה, לצפות את התנהגות התובע ואת קרות התאונה.

19.1 לטענתו, התובע ניסה לבצע "קיצור דרך" בעבודתו, על מנת שלא להתעייף ועבד מבלי לשים לב ולהסתכל סביבו לעבר קונסטרוקציית המתכת שהוא עצמו התקין.

19.2 לטעמו של הנתבע, במהלך חקירתו הנגדית של התובע, נסתרה גירסתו כפי שהועלתה בכתב התביעה.

19.3 לטעמו של הנתבע, לא השכיל התובע להוכיח, כי ניתנה לו הנחייה לעבוד בשיטת העבודה שבחר לעבוד.

20. לטענת הנתבע, הוא הדריך גם הדריך את התובע לגבי אופן ביצוע העבודה והתובע שיקר בסוגיה זו, כמו בסוגיות אחרות.

21. לחילופין טוען הנתבע, כי רשלנותו של התובע הייתה מכרעת וניתקה את הקשר הסיבתי בין התרשלות המעביד, ככל שתימצא, לבין התאונה ותוצאותיה:

21.1 לטענת הנתבע, לתובע היו לפחות שתי שנות נסיון מצטבר בעבודות גבס, בטרם החל לעבוד אצל הנתבע.

21.2 התובע ידע מראש באילו עבודות יועסק ומה הסכנות הכרוכות בהן.

21.3 לחילופי חילופין – תרמה רשלנותו של התובע תרומה מכרעת לתאונה.

22. לטענת הנתבע, הוא לא הפר כל חובה או חובה חקוקה וגם אם ייקבע כי הייתה הפרה – לא הייתה זו הגורם לקרות התאונה.

23. לעניין הנזקים הנטענים, סבור הנתבע, כי משלא נותרה לתובע כל נכות תיפקודית, אין לו כל הפסד השתכרות לעתיד ועובדתית, גם לא נגרם לו הפסד השתכרות בעבר.

24. הנתבע עותר לקבוע, כי לתובע לא היו, בגין התאונה, כל הוצאות רפואיות בעבר ואם היו – הן כוסו ע"י המל"ל.

24.1 אין כל ראיה לצורך בטיפולים רפואיים בעתיד ועל כן, ראוי לקבוע, כי לתובע לא ייגרמו גם כל הוצאות רפואיות בעתיד.

25. לטעמו של הנתבע, טענותיו של התובע לעזרת צד ג' בעבר – מופרכות וגם הטענות בנושא זה בהקשר לעתיד – הן חסרות יסוד ואחיזה במציאות.

26. לעניין כאב וסבל, סבור הנתבע, כי ראוי לפסוק לתובע, בגין רכיב נזק זה, פיצוי בסך 10,000 ₪.

27. לטעמו של הנתבע, כיוון שנזקי התובע, ככל שהיו, נבלעים בתשלומי המל"ל, יש לדחות את התביעה ולזכות את הנתבע בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד ומע"מ כחוק.

ג. שאלת החבות

1. אין חולק על העובדה, כי התובע הועסק על ידי הנתבע בעבודות גבס (וכנראה גם בעבודות צדדיות נוספות) במסגרת עבודות התקנת מערכות קירור.

2. הלכה פסוקה היא, כי מעביד חב חובת זהירות לעובדיו ומהותה של חובה זו, היא, בין השאר, בדאגה לשיטות עבודה בטוחות ופיקוח יעיל על אכיפתן (ע"א 707/79 וינר את טיקו ואח' נ' אמסלם סימון, פד"י ל"ה(2) 209, 224; ע"א 663/88 שירזיאן יהודה נ' לבידי אשקלון בע"מ, פד"י מ"ז(3) 225).

3. בית המשפט העליון אף אימץ את החובה המשולשת המוטלת על מעביד בפסיקה האנגלית: חובת הדאגה לצוות עובדים מיומן, לחומרים ראויים ולשיטת עבודה מתאימה ופיקוח יעיל עליה. חובה משולשת זו היא בעצם תרגום חובתו הכללית של המעביד לנקוט באמצעים סבירים כדי למנוע העמדת עובדיו בסכנה שלא לצורך (ע"פ 478/72 מאיר פנקס נ' מד"י, פד"י כ"ז(2) 617, 622 – 623).

3.1 במסגרת חובה זו, על המעביד לספק לעובד כלי עבודה שלא יהיו בהם סיכונים, להדריכו כיצד להשתמש בהם ולפקח על נקיטת אמצעי הזהירות הנדרשים.

4. יתרה מכך, הפסיקה קבעה, שעל מעביד לקחת בחשבון, שעובד עלול להיות בלתי זהיר במהלך העבודה ובלהט העבודה, אפילו הוזהר מלכתחילה מפני הסיכונים.

4.1 על כן, אין די באזהרה ובהדרכה ויש צורך, לצידן, גם בפיקוח נאות על כך שהעובד נוהג עפ"י כללי הזהירות הנדרשים (ע"א 662/89 מד"י נ' אנטון קרבון, פד"י מ"ה(2) 593, 597; ע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' אסתר מרציאנו ואח', פד"י ל"ו(2) 592).

5. זאת ועוד, הפסיקה קבעה גם, כי על מעביד מוטלת החובה להגן על עובדיו אפילו מטעויותיהם שלהם, טעויות אנוש – כמובן עם מרווח בטחון סביר (ע"א 697/72 שמעון ויסמונסקי נ' "מרכבים" מפעלי מתכת בע"מ, פד"י כ"ח(1) 429; ע"א 377/85 רינה נעים נ' משרד החינוך והתרבות, פד"י מ"ב(1) 153; ע"א 789/89, סמדר עמר, קטינה נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פד"י מ"ו (1), 712).

6. הפסיקה אף קבעה אחריות של מעביד גם לאילתור של עובד כתוצאה מתנאי עבודה לקויים והשאלה, עד היכן מגעת אחריות זו לאילתורים של עובד נקבעה, למשל, בע"א 3463/95 מדינת ישראל נ' יצחק דרעי, פד"י נ(3) 433:

"נראה לי שהתשובה תימצא על דרך הסבירות ונסיון החיים. כלומר, יש לשקול את הסיכון "האוטונומי" שנטל על עצמו העובד באלתורו, מול האלטרנטיבה של אי ביצוע העבודה בתנאי העבודה הנתונים. נראה לי שאם האלתור כרוך בסיכון רב ובלתי סָביר, למשל טיפוס בחבל או אקרובטיקה מסוכנת, כי אז ייתכן מאוד שהמעביד לא ייחשב כאחראי לאילתורו של העובד, אם משום שהמעביד לא צריך היה לצפות פעולה חריגה ומסוכנת כזו ואם משום שתרומת הרשלנות של העובד תגיע לשיעור מלא. לעומת זאת, אם האלתור אינו כרוך בסיכון מיוחד ועובד סביר היה נוקט אותו, כי אז יש לראות אלתור כזה בגדר הצפיות של המעביד".

7. אכן, הפסיקה קבעה, כי חובת הזהירות הקונקרטית בין מעביד לעובד איננה מוחלטת כפי שקבע, למשל, כב' השופט (כתוארו אז) חשין בע"א 371/90 חמוד סובחי נ' רכבת ישראל, פד"י מ"ז(3) 345:

"חובתו של מעביד לשלום עובדיו אינה חובה מוחלטת. המעביד אינו מבטח, ולחיובו בדין בגין תאונה שאירעה לעובדו במהלך עבודתו, על העובד להוכיח קיומה של עילה מוכרת בדין המזכה אותו בתביעתו; כך עילת רשלנות...".

או כפי שקבע למשל כב' השופט (כתוארו אז) אהרן ברק בע"א 145/80 ועקנין שלמה נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פד"י ל"ז(1) 113:

"חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית ומהו סיכון בלתי סביר?... הוא אותו סיכון אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו".

8. עוד בע"א 5/65 המוסד לביטוח לאומי נ' שירותי נמל מאוחדים ואח'; אנגל נ' "הגל", פד"י י"ט (3), 205, נקבע כי:

"עובד העושה עבודה מסוכנת למען מעבידו אינו נותן את דעתו תמיד רק על ביטחונו האישי שלו. אין זה ממידת הסבירות לדרוש ממנו שינהג כן ולבוא אליו בטענה שאילו עשה את הכל כדי להישמר לנפשו, הייתה הסכנה חדלה להיות סכנה. בוודאי עליו להיזהר בעבודתו. אבל יש להכיר בכך שדווקא אצל העובד הטוב קיים הרצון לעשות את מלאכתו היטב, ולשם כך הוא מוכן אפילו לקבל על עצמו סיכוני גוף. ועוד הכירו בתי המשפט גם בכך שכרגיל העובד אינו עושה את עבודתו בתנאים המאפשרים לו לשקול בישוב הדעת את הסיכונים לעומת הצורך לעשות את המלאכה כדרך שאנו עושים לאחר מעשה באווירה השקטה של אולם המשפטים".

9. אשר לאשם תורם, המגמה בפסיקה היא להחמיר עם מעבידים ורק במקרים יוצאי דופן מוטל אשם תורם על עובד שנפגע במהלך עבודתו (ע"א 662/89 מד"י נ' אנטון קרבון הנ"ל; ע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ הנ"ל; ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אסתר אטדגי (פרחן) וערעור שכנגד, פד"י מ"א (4) 524, 527).

10. בע"א 477/85 אפריים בוארון נ' עיריית נתניה ואח', פד"י מ"ב (1) 415, 425, נקבע כי:

"עד שאנו באים לקבוע אשם תורם מצד העובד הנפגע ולכרסם כתוצאה מכך בפיצוי המגיע לו עקב הפגיעה שנפגע בגין אחריותו ורשלנותו של המעביד למענו עבד ובשירותו של זה נפגע – עלינו לקחת בחשבון שהעובד עלול בלהט עבודתו גם לטעות, אולם אין לראות בכך בהכרח רשלנות תורמת".

11. בע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אסתר אטדגי (פרחן) וערעור שכנגד, הנ"ל, קבע בית המשפט (מפי כב' השופט וינוגרד) כי:

"...לא בנקל תוטל חבות על עובד בגין תאונה שאירעה תוך ביצוע עבודתו...היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו ומתפקידו לדאוג שתנאי העבודה ושיטת העבודה יהיו בטוחים והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע את מלאכתו".

12. במקרה הנוכחי, אישר הנתבע כי התובע עבד במקום בו התקרה הונמכה בצורת מדרגה וזו עבודה מעט יותר מורכבת מעבודה רגילה (עמ' 28 לפרוט', ש': 10-13).

13. כאשר נשאל הנתבע מדוע יש צורך להשתמש בסכין יפנית שהיא מסוכנת, השיב שהסכין נחוצה לצורך חיתוך כבלי חשמל דקים, שווי ערך לחוט ניילון.

14. יחד עם זאת טען, כי הוא איננו יודע על שימוש בתקרה עם סכין יפנית (עמ' 27 לפרוט', ש': 22-23) וכי הסכין היפנית מיועדת לעבודה על הריצפה, לחיתוך בידודים, כבלים חשמליים, גילוף וכו' (עמ' 27 לפרוט', ש': 12-16).

14.1 בסעיף 7 לתצהירו, טען הנתבע, כי התובע בחר, על דעתו, להשתמש בסכין יפנית, בניסיון לקצר את הליך העבודה הרגיל.

14.2 בהמשך טען הנתבע, כי התובע גם עשה זאת מתוך עצלנות (עמ' 31 לפרוט', ש': 2-3).

15. כאשר עומת הנתבע עם מידע שקיבל ב"כ התובע ממנהל העבודה, לפיו אם אין מקום להכנסת משור משתמשים בסכין יפנית, השיב הנתבע:

"למיטב הבנתי, אין מצב שאתה לא יכול להשתמש במשור גבס".

(עמ' 28, ש': 5-7).

16. אלא שהתברר, במהלך חקירתו הנגדית, כי למרות טענתו שמעביר הדרכות לעובדיו, אין מי שמקפיד בשטח על כללי הוראות הבטיחות שהוא נותן, והוא אכן לא נמצא בשטח:

"אין לי שומר – השיב הנתבע לשאלה בנדון – אני לא שומר על העובדים ומשגיח שיעשו או לא יעשו. אני לא נמצא בשטח. אין אדם שאחראי לעניין הזה. אין לי שומר בטיחות. אנחנו מתקינים מזגנים" (עמ' 34 לפרוט', ש': 5-7).

17. התברר גם, במהלך חקירתו הנגדית, כי הנתבע איננו זוכר אם נתן, ביום התאונה, תדריך לעניין הוראות בטיחות (עמ' 34 לפרוט', ש': 14-15). ערכת העזרה הראשונה נמצאת ברכב (עמ' 34, ש': 18-19 ולתמיהת ב"כ התובע העיר הנתבע בציניות, כי אם כך הם צריכים גם רכב טיפול נמרץ צמוד לרכבם למקרה שמישהו יקבל התקף לב... (עמ' 34, ש': 36-37); הנתבע מעולם לא עבר קורס בטיחות מקצועי ("אין אצלי סיכון" – עמ' 33 לפרוט',
ש': 2-3); גם הציוד כגון: כפפות, משקפי אבק – נמצא, לטענתו, ברכב (עמ' 33, ש': 41 -
43); הנתבע לא מחזיק גיליונות בטיחות בעבודה (עמ' 32, ש': 41-43); לא מחזיק קלסר שבו הוא מציין אילו הדרכות נתן לעובדים (עמ' 32, ש': 44-45); באותה שנה לא טרח לבטח את עובדיו בפוליסת ביטוח חבות מעבידים (עמ' 32, ש': 19-22); ואיננו מכיר את חוק הדרכת עובדים בעבודה (מעמ' 32, ש': 46, עד עמ' 33, ש': 1).

17.1 הנתבע טוען, כי כלל לא ידע שצריך לדווח על תאונת עבודה למשרד העבודה:

"מידי פעם נפצעים עובדים ואנחנו מטפלים בזה - סיפר הנתבע - חוזרים למחרת לעבודה ולא מדווחים" (עמ' 29 לפרוט', ש': 3-7).

18. במהלך חקירתו הנגדית של מנהל העבודה התברר, כי הוא ראה את התובע בעבודתו וגם זכר על איזו פלטה בדיוק עבד.

18.1 לשאלה – אם התובע עטה כפפות – השיב בשלילה:

"אני לא גננת – אמר – ואני לא יכול בכל רגע להגיד לו לשים או להוריד". (עמ' 21, ש': 23).

19. בתצהירו של מנהל העבודה, סעיף 7, מספר הוא על שיחה עם התובע, שאמר לו שניסה לקצר את תהליך העבודה.

19.1 גם אם נכונה הטענה – והאמנתי לתובע שלא טען זאת – מדוע נמנע מנהל העבודה מלהעיר לו? מדוע לא הקפיד שהתובע יעטה עליו כפפות? מדוע לא מנע ממנו להשתמש בסכין היפנית??

20. אין איפוא מנוס מן המסקנה, כי בנוסף להתרשלות רבתי בשמירה על ביטחון העובדים, הפר הנתבע גם חובות חקוקות בהקשר לפקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש) התש"ל – 1970 על תקנותיה; חוק ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים) התשמ"ד – 1984; חוק ארגון הפיקוח על העבודה, תשי"ד – 1954 ותקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי), תשכ"ט – 1968).

21. ובסיטואציה זו קבע בית המשפט באותו ע"א מחמור הנ"ל מעמ' 527 מול האות ג', כי:

"העובדה שהמעביד נמצא מפר חובה חקוקה מוסיפה משקל משלה לנטיית בית המשפט להחמיר עמו כדין".

22. בנוסף, העדפתי את גירסת התובע על גירסת הנתבע ומנהל העבודה, לפיה באותו יום הוא עבד בלחץ, לאחר שבשעות הבוקר השלים עבודה מיום קודם ועם הגיעו לדירה בה אירעה התאונה, האיץ בו המעביד או מנהל העבודה מטעמו לסיים את העבודה באותו יום.

22.1 גם הנתבע אישר, במהלך חקירתו, כי יש חשיבות גדולה לסיים את העבודה באותו היום (עמ' 31 לפרוט', 35-36).

23. כמו כן, אישר מנהל העבודה, שבאותו יום עבדו 13 שעות (עמ' 23, ש': 42-45) ובמהלך כל השעות הללו ניתנת לעובדים הפסקת אוכל:

"בין 10 דקות עד 20, חצי שעה" (עמ' 24 לפרוט', ש': 1-2).

23.1 לטעמי, גם עובדה זו הוסיפה ללחץ שבו היה שרוי התובע.

24. לאור כל האמור לעיל, נחה דעתי, כי יש לייחס לנתבע אחריות לקרות התאונה ובנסיבות האירוע, כמפורט לעיל, אין מקום לייחס לתובע רשלנות רבתי ואף לא רשלנות תורמת.

ד. סוגיית הנזק

הנכות הרפואית

1. כאמור, מבקש ב"כ התובע להסתמך, לצורך קביעת נכות מעבודה בתיק הנוכחי, על קביעת הוועדה הרפואית של המל"ל מיום 12.12.02, בשיעור 7% נכות בשל קישיון נח של אצבע 2 (תקנה 44 (4) לתקנות המל"ל) – ומדגיש כי הנתבע לא הגיש כל חוות דעת מטעמו.

2. ב"כ הנתבע טוען, כי התובע לא הציג חוות דעת ברפואה כדי להוכיח טענותיו וגם לא ביקש כי בית המשפט יפטור אותו מהגשת חוו"ד כנדרש בתקנות סדה"א.

2.1 כך, גם לא צורף אפילו "תעודה רפואית ערוכה כדין".

3. תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 קובעת, כי:

"רצה בעל דין להוכיח עניין שברפואה לביסוס טענה מטענותיו, יצרף לכתב טענותיו תעודת רופא או חוות דעת של מומחה, לפי העניין, שנערכה לפי סעיף 24 לפקודת הראיות (נוסח חדש) התשל"א – 1971 (להלן: "חוות דעת"); אולם רשאי בית המשפט או הרשם לפטור בעל דין מצירוף חוות דעת מטעמים מיוחדים שיירשמו".

4. התובע נמנע מלצרף לכתב התביעה ואף נמנע מלהגיש, בהמשך, חוות דעת רפואית או אף תעודת רופא, ומבקש להסתמך על דו"ח הועדה הרפואית של המל"ל.

4.1 דא עקא, שהפסיקה קבעה, כי דו"ח וועדה רפואית של המל"ל גם איננו בבחינת תעודת רופא ועל כן איננו יכול לשמש ראיה לביסוס התביעה (ת.א. (ת"א) 1818/78, 2262/82 פס"מ תשנ"ב (3) 35).

5. בהחלטת בית המשפט (מנהלת המנ"ת) מיום 8.4.03, ניתנה לתובע ארכה בת 30 יום להגיש חוות דעת רפואית מטעמו וביום 22.5.03 נצטווה התובע ע"י בית המשפט, להגיש חוו"ד רפואית בתוך 60 יום, שאם לא כן ייחשב כמי שויתר על זכותו להגישה (ראו: תיק החלטות).

6. משנמנע בעל דין מלבצע את האמור בתקנה 127 לתקסד"א, קובעת תקנה 137 (א) לתקסד"א, כי:

"לא ייזקק בית המשפט להוכחה של עניין שברפואה מטעמו לעניין הנדון".

7. אין איפוא מנוס מלקבוע, כי התובע לא הוכיח קיומה של נכות רפואית צמיתה בגין ובעקבות התאונה נשוא התובענה.

הנכות התפקודית

1. ההלכה היא, שאחוזי נכות רפואית אינם מצביעים בהכרח על נכותו התפקודית של נפגע והדבר מסור לשיקול דעתו של בית המשפט על בסיס הראיות המובאות בפניו (ע.א. 646/77 יהודה לוי נ' אברהם עמיאל, פד"י ל"ב (3) 589) ואח').

2. לטענת התובע, כאמור, עקב התאונה ובעטייה חלה הרעה במצבו הכללי ובין היתר איננו עושה שימוש מלא ביד ימין, מתקשה להרים משאות ביד זו, לאחוז בה ולהפעיל אותה ולא יוכל לחזור ולעבוד בעבודות שיפוצים.

3. אלא שהתובע לא הצליח להוכיח טענותיו אלו, נהפוך הוא:

3.1 באישור לכושר עבודה מטעם היחידה לרפואה תעסוקתית מיום 18.11.02 נכתב, בין היתר, כי התובע: "איננו מסוגל לחזור לעבודתו בתור מרכיב מזגנים במשך 2-3 חודשים הקרובים" וכן כי "מתאים לעבודה אשר אינה דורשת מאמצים קשים בכל יד ימין".

3.2 מעבר לאישור זה, המגביל את עבודת התובע בתור מרכיב מזגנים עד לחודש פברואר 03' לכל היותר, אין כל אישור רפואי המאריך תוקפה של הגבלה זו.

3.3 התובע אישר, במהלך חקירתו הנגדית, כי אכן החל לעבוד כנהג מונית מיום 1.1.03 (עמ' 16 לפרוט', ש': 18-21).

3.3.1 הוועדה גם לא אישרה תעודות מחלה מעבר ל- 91 יום.

3.4 אומנם, תלושי השכר שצירף התובע ממקום עבודתו כנהג מונית מצביעים על ירידה בשכרו, אולם התובע הסביר כי הוא עובד כנהג מונית רק כ- 4 עד 6 שעות ביום (עמ' 15 לפרוט', ש': 22-23).

3.4.1 כאשר נשאל אם הוא מסוגל לעבוד 8 שעות ביום על המונית השיב:

"אני יכול. אין לי בעיה, אבל המונית צריכה לעמוד לרשותי" (עמ' 17 לפרוט', ש': 5-6).

3.5 במילים אחרות: מס' שעות העבודה המצומצם איננו נובע מפגיעה תיפקודית של התובע, אלא מנתונים חיצוניים של אי זמינות המונית בכל שעה שיחפוץ.

3.6 אומנם, ממצאי המל"ל בגין מבחנים אישיים (תקנה 15) אינם מהווים בד"כ אינדיקציה לקיומה ולשיעורה של נכות תיפקודית והפסיקה קובעת כי בית המשפט אינו חייב לאמץ את דרגת הנכות הנקבעת מכוחם (ע.א. 516/86 "אררט" חב' לביטוח בע"מ ואח' נ' שמעון אזולאי ואח', פד"י מ (4) 687, אבל כל האמור לעיל משתלב עם האמור בדו"ח הוועדה הרפואית של המל"ל, מיום 12.12.02, אשר צורף ע"י התובע, לפיו "אין מקום להפעיל תקנה 15. התובע מסוגל לחזור לעבודה".

4. המסקנה המתבקשת היא, איפוא, כי לתובע לא נגרמה נכות תפקודית, לפחות לא משמעותית ולא כזו המסוגלת להשפיע על כושר ההשתכרות.

4.1 אומנם, התובע טען, במהלך עדותו, כי הוא "רוצה לעבוד בעבודות אחרות ולא יכול, כגון שיפוצים. אני עובד עם היד חצי שעה ומתעייף".

(עמ' 16 לפרוט', ש': 34-36).

4.2 יחד עם זאת, מי שאיננו מעוניין בעבודה כנהג מונית, איננו מוציא רישיון לנהיגה על מונית ואם עשה זאת התובע, עוד בטרם פגיעתו בתאונה, מן הסתם התכוון ורצה לעסוק בכך.

הפסדי שכר בעבר

1. לטענת התובע, בסיכומיו, הוא שהה בתקופת אי כושר למשך למעלה מ- 182 ימים.

2. לטענתו, כאמור, במהלך חופשת המחלה זימן אותו הנתבע כדי שישוב לעבודה, אך משטען התובע כי לא יוכל לעשות כן לאור מגבלותיו, פיטר אותו הנתבע והוא היה מובטל במשך חצי שנה.

3. לאור גובה שכרו הרבע שנתי (19,091 ₪) כלומר סך של 6,363 ₪ לחודש, עותר התובע לפצותו בגין הפסדי שכר, במשך 6 חודשים, בשיעור 25% שהוא ההפרש בין השכר לבין הסכום ששולם בפועל ע"י המל"ל וכן עוד כחודשיים בהם לא עבד (12,726 ₪) ובסה"כ: 22,270 ₪.

4. ב"כ הנתבע, בסיכומיו, סבור, כי באם היה התובע מוכיח את תקופת אי הכושר, ההפרש היחסי בגין דמי הפגיעה לשכרו – מוערך בכ- 10,000 ₪ בלבד.

5. כמפורט לעיל, אושרו לתובע רק 91 ימי מחלה; התאונה אירעה ביום 23.5.02, והוא אישר כי התחיל לעבוד, אומנם כנהג מונית, ביום 1.1.03.

6. עפ"י אישורי המחלה שצירף התובע לסיכומיו, אושרו לתובע ע"י קופת החולים (מכבי שירותי בריאות) ימי מחלה עד ליום 31.10.02.

7. התחשבתי גם באישור לכושר עבודה, שצוין לעיל, ממנו עולה, כי במחצית חודש נובמבר 2002 נקבע כי התובע איננו מסוגל לחזור לעבודתו במזגנים במשך חודשיים עד שלושה – ועל כן החלטתי להתייחס כתקופת אי כושר - עד למועד תחילת עבודתו של התובע כנהג מונית, דהיינו: מיום התאונה ועד ליום 31.12.02.

8. בתקופה זו הפסיד התובע 25% משכרו עובר לתאונה, שכן המל"ל משלם רק 75% מגובה השכר – המסתכם בסך של 9,544 ₪ ועוד סך של 1,591 ₪ בגין השבוע האחרון של חודש מאי 2002 ובסה"כ 11,135 ₪.

הפסדי שכר לעתיד

1. לטעמו של התובע, נפגע כושר השתכרותו ויש לפצותו בשיעור של 7% משכרו עד להגיעו לגיל 67 (סה"כ 31 שנים) ובסה"כ 109,125 ₪.

2. לטעמו של הנתבע, משלא קיימת נכות תפקודית ומשלא הוכחה נכות רפואית, לא ייגרם לתובע כל הפסד שכר לעתיד.

3. הפסד כושר השתכרות איננו זהה לנכות התפקודית, אם כי יש קשר בד"כ בין מידת הנכות הרפואית לבין כושר ההשתכרות:

3.1 "הלכה פסוקה היא, שאחוזי נכות רפואיים אינם מצביעים בהכרח על אובדן מקביל של הכושר לבצע עבודה. הכל תלוי בטיב עבודתו והתעסקותו של המערער ובטיב הפגיעה בבריאותו. יש והפגיעה בגופו של הניזק אינה חמורה כלל, אך בגללה אין הוא מסוגל עוד לעסוק במקצועו הקודם; ולהיפך, ייתכן והפגיעה היא חמורה, אך בכל זאת מסוגל הניזק להמשיך בעיסוקו ללא הגבלה" (ע.א. 646/77 יהודה לוי נ' אברהם עמיאל, פד"י ל"ב (3) 589).

4. בע.א. 3049/93 סימא גירוגיסיאן נ' סייף רמזי ואח', פד"י נ"ב (3) 792, 800-801, נקבע (מפי כב' השופט אור) כי:

"הנכות התפקודית...באה להצביע על מידת ההגבלה בדרך כלל, שיש בנכות הרפואית שנגרמה לתובע...יש כמובן חשיבות למידת ההשפעה של הנכות על יכולתו של התובע להמשיך לעבוד במקצועו ובקביעת הפסד כושר ההשתכרות יינתן לכך ביטוי. ראוי אף להביא בפני בית המשפט ראיות למידת ההשפעה של הנכות הרפואית על יכולת התפקוד בעבודות מסוימות, כולל בעבודות הקשורות במקצועו של התובע. הדבר עשוי לסייע לבית המשפט להחליט עד כמה הנכות התפקודית שנגרמה לתובע עלולה להגביל אותו בעבודתו".

5. לכך יש להוסיף את דברי כב' השופט (בדימוס) קציר, בספרו "פיצויים בשל נזק גוף, (מהדורה חמישית, ערך א', בעמ' 259) לפיהם "נכויות בשיעור נמוך של 5% או אפילו עד 10% מטבען שאינן עלולות להשפיע על כושר התפקוד בנוגע להשתכרות אצל אדם מן הישוב. במקרים כאלה הנטיה היא ...מקום שבית המשפט משתכנע שאפשר והנכות תהיה בעלת משמעות תיפקודית – הוא עשוי לפסוק סכום גלובלי בפריט זה".

6. במקרהו של התובע, וכמפורט לעיל, עובד התובע כנהג מונית ואם יעבוד את מספר השעות בהן עבד אצל הנתבע, מן הסתם לא ירוויח פחות מאשר השתכר ערב התאונה.

6.1 לא הובאה, במהלך המשפט, כל ראיה שהתובע מתקשה בנהיגה מעבר לטענותיו בנדון ואף לא נטען, כי הוא נפגע בשכרו עקב כך.

7. יחד עם זאת, אין להתעלם מן המסמכים הרפואיים, המעידים על הפגיעה באמצע בידו הדומיננטית של התובע וסביר להניח, כי באם יפסיק התובע לעבוד כנהג מונית – מסיבה כלשהי – יחול עיכוב במציאת עבודה חלופית, שלהערכתי ולאור ניסיון העבר יארך כ- 6 חודשים.

7.1 באם נשקלל זאת בהסתברות 50% שהתובע אכן יפסיק עבודתו כנהג מונית, הנזק הצפוי לו, באופן גלובלי הוא בסך 38,178 ₪ X 0.5 = 19,089 = 19,100 ₪.

הוצאות עבור טיפולים, תרופות ונסיעות – לעבר ועתיד

1. לטענת התובע, נגרמו לו, בגין התאונה, הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה מרובות:

1.1 בין היתר נזקק למעקב רפואי בקופת החולים, עבר בדיקות רפואיות שונות וטיפולים פיזיותרפיים אינטנסיביים.

1.2 התובע נותח באצבעו, נזקק למשככי כאבים, סד סיליקון ללילה ולהגנה מפני פגיעה באצבע.

1.3 כמו כן, שילם מכיסו דמי השתתפות עצמית לבדיקות אצל רופאים מומחים.

2. התובע מעריך נזק זה לעבר בסך 5,000 ₪ ועוד סך של 3,000 ₪ לעתיד, לאור החשש כי מצבו הרפואי יחמיר ו/או לאור העובדה כי יזדקק למשככי כאבים, טיפולים פיזיותרפיים והמשך מעקב רפואי" (סעיף ח (2) לסיכומי התובע).

3. לעומתו טוען ב"כ הנתבע, כי במהלך המשפט לא הוגשו קבלות ולא פורטו ההוצאות אשר נטען כי היו לתובע.

3.1 כמו כן, מאחר ומדובר בתאונת עבודה, זכאי התובע לכיסוי כל הוצאותיו במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי ובמסגרת חוק הביטוח הלאומי, לרבות החזר הוצאות נסיעה אל מקום קבלת הטיפול וממנו.

4. לעניין ההוצאות הנטענות לעתיד, סבור ב"כ הנתבע, כי הן מופרכות ונעדרות כל יסוד ואחיזה במציאות, והתובע לא הציג ולו מסמך אחד המעיד על כך שיהיה זקוק לטיפול רפואי או שיזדקק לתרופה כלשהי.

5. על כן, עותר ב"כ הנתבע לדחות תביעתו של התובע בראש נזק זה.

6. אכן, בהיות התאונה "תאונת עבודה" מחייב חוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה – 1995 ומחייבות תקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול לנפגעי עבודה) התשכ"ח – 1968, לממן, בין היתר, תרופות, טיפולים רפואיים, סייעות וכו'.

6.1 בעיקרון, ממומנים כל הטיפולים הרפואיים והנלווים להם, שהתובע זקוק להם, ע"י המל"ל לכל ימי חייו של הנפגע, לרבות הסעות לטיפולים ואפילו אש"ל.

6.2 על כן, עליו להפנות כל תביעה בנדון – למל"ל.

7. בע.א. 2596/92 הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' אבינועם כהן (תק' על' 95 (1) 576) נקבע כי:

"אם יכול התובע לקבל טיפול רפואי ללא תמורה, עליו לקבלו ולא לגולל על המזיק הוצאות שאינן נחוצות.

8. בע.א. 570/75 דוד סייג ואח' נ' נתן לוי, פד"י ל (2) 541, נקבע (מפי כב' השופט ברנזון), כי:

"כשיכול התובע לקבל טיפול רפואי מלא מן המוסד, לא נגרם לו נזק בר פיצוי בגין טיפול רפואי.

9. על כן, אין מקום לחייב את הנתבע בעלות מימון הטיפולים, התרופות והנסיעות לטיפולים, ככל שנדרשו וככל שיידרשו בעתיד – ותביעתו של התובע בראשי נזק אלו – נדחית.

עזרת זולת

1. לטענת התובע, הוא נזקק לעזרה בבית בהיקף רחב, מאחר ומצבו הבריאותי ופגיעתו באצבע ביד הדומיננטית הגבילו אותו מאוד בתקופה הסמוכה לאחר התאונה והתובע נזקק לעזרת רעייתו, מעבר למקובל ומעבר לסביר, ועזרה זו היא שוות ערך לכסף.

2. התובע מדגיש, כי לא נחקר ע"י ב"כ הנתבע בהקשר לראש נזק זה ועל כן יש לקבל את טענתו.

3. התובע מעריך את נזקיו, בגין ראש נזק זה, לעבר – בסך של 5,000 ₪.

4. אשר לעתיד, סבור התובע כי יש לפצותו, בגין ראש נזק זה, בסך של 8,000 ₪, לאור העובדה כי הינו מוגבל בתפקודו היומיומי וההנחה היא, שככל שיתבגר יוחמר מצבו והוא יזדקק לעזרה רבה יותר.

5. הנתבע סבור, כי אין לזכות את התובע בפיצוי כלשהו בראש נזק זה – לא לעבר ולא לעתיד ואם עזרה לו רעייתו, הרי לא חרגה עזרה זו מן הרגיל והמקובל בין בני משפחה למי שנפגע בתאונה.

6. לגבי העתיד, סבור הנתבע, כי הנזקים הנטענים מופרכים ומוגזמים ובאפשרותו של התובע לפנות למל"ל או לקופת החולים אליה הוא משתייך ולבקש עזרת צד ג'.

7. אשר לעבר, מהווה עזרת הזולת נזק מיוחד וככזה חייב התובע להוכיחו "ברחל בתך הקטנה":

7.1 "תובע הטוען כי נגרם לו נזק מיוחד חייב להוכיח לא רק שאכן נגרם לו הנזק, אלא גם את היקפו או שיעורו...נזק מיוחד חייב להיטען במפורש ובמפורט. הוא טעון הוכחה מדוייקת ואסור לו לשופט להעריכו לפי אומדנותו" (ע.א. 379/74, ע"א 525/74 אסבסטוס וכימיקלים חברה בע"מ נ' פזגז חברה לשיווק בע"מ, פד"י ל (3) 281, 285)

8. אמנם, בהתאם לספרות, די אם הצביע תובע על קיומו של נזק בעבר או אל אפשרות קיומו בעתיד, כדי שיזכה בפיצוי מתאים ודי באפשרות להעריך את שיעור הנזק מתוך העדויות, כדי שאפשר יהיה להעניק פיצויים לפי הערכה זו ולפוסקם באופן גלובלי (קציר, עמ' 857-863).

8.1 יחד עם זאת, לא הובאה ע"י התובע כל ראיה לגבי אופי, מהות והיקף העזרה שקיבל התובע, בתקופה הסמוכה לתאונה, מרעייתו, כך שלא ניתן לקבוע כי עזרה זו, ככל שהייתה, חרגה מן המקובל בין בני משפחה כאשר האחד מהם נפגע – והימנעות מחקירה על טענות אלו בתצהיר איננה יכולה ליצור הערכה כספית יש מאין.

8.2 בהחלט ניתן היה להמציא תצהיר מטעם רעייתו של התובע בהקשר זה ולזמנה לחקירה נגדית.

9. לטעמי, אופי הפגיעה, העדר הנכות המוכחת (ואף שיעור הנכות שנקבע ע"י המל"ל – ככל שהיה משמש אינדיקציה לשיעור נכות צמיתה שנותרה לתובע בגין התאונה) אינם מצדיקים עזרת צד ג' בעתיד.

10. צודק ב"כ הנתבע בציינו, כי באם יזדקק התובע בעתיד לסיוע צד שלישי, בגין פגיעתו בתאונה, הוא רשאי לתבוע מימון סיוע זה מן המל"ל.

11. על כן, גם דין תביעתו של התובע בראש נזק זה – להידחות.

כאב וסבל

1. לטעמו של ב"כ התובע, יש לפצות את מרשו בסך של 35,884 ₪, המהווה שילוש 10% מן הסכום המכסימלי לפיצוי לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (להלן: חוק הפלת"ד).

2. התובע מתבסס על העובדה, שנותרה בו נכות צמיתה בשיעור של 7% בידו הימנית הדומיננטית, והוא נזקק לניתוח ולטיפולים פיזיותרפיים אינטנסיביים.

3. לטעמו של ב"כ הנתבע, גם הדרישה בראש נזק זה היא מוגזמת, מופרכת וחסרת כל בסיס, גם לנוכח עדותו של התובע.

4. לטענת ב"כ הנתבע, הגזים התובע וניסה להאדיר את נזקו; בחר לאמץ גרסה משתנה לעניין הנחיות וכלי עבודה אשר קיבל עובר לפציעתו ולכן אין לתת גם אמון בדבריו בדבר כאביו וסבלו.

4.1 לטעמו של ב"כ הנתבע, אף בהתחשב בכך שנותח וסבל מכאבים, מגיע לתובע, בגין ראש נזק זה, סך של 10,000 ₪.

5. אכן, בתובענה שאיננה לפי חוק הפלת"ד אין בית המשפט כבול לתקרת הפיצויים בראש נזק זה באותו חוק.

6. יחד עם זאת, קבעה הפסיקה יחס מסויים בין הפיצוי הנפסק לפי חוק הפלת"ד לבין זה הנפסק בתביעות פיצויים נזיקיות אחרות.

7. במקרה הנוכחי, כמפורט לעיל, ניתנו לתובע כמעט 6 חודשי חופשת מחלה בגין התאונה, הוא נאלץ לעבור ניתוח באצבעו ואין לי ספק כי נגרמו לו מכאובים וסבל ניכרים, מעבר לאותם מקרים בהם לא נקבעו לתובעים אחוזי נכות ולטעמי אף מעבר למקרים בהם נקבעה לתובע נכות צמיתה בשיעור 7%.

8. הנני מחייב, איפא, את הנתבע, לשלם לתובע, בגין ראש נזק זה של כאב וסבל, סך של 25,000 ₪.

ה. סוף דבר

1. לאור כל האמור, הנני מחייב את הנתבע לשלם לתובע, את הסך של 45,235 ₪, בהתאם לפירוט כדלהלן:

1.1 הפסדי שכר בעבר 11,135 ₪

1.2 הפסדי שכר לעתיד 19,100 ₪

1.3 כאב וסבל 25,000 ₪

_______

45,235 ₪

2. לסכומים אלו יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית חוקית ממועד הגשת התובענה, 23/2/03 ועד ליום התשלום בפועל - ולהפחית את תקבולי המל"ל כערכם להיום (כולל הפרשי הצמדה וריבית חוקית).

3. בנוסף, הנני מחייב את הנתבע לשלם לתובע את הוצאות המשפט, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית, ממועדי הוצאתם ועד ליום התשלום בפועל וכן שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.


4. התשלומים יבוצעו בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק-הדין.

5. זכות ערעור – כחוק.

ניתן היום י"א בשבט, תשס"ח (18 בינואר 2008) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

חדש חיים - שופט

סגן נשיא

000487/03א 139 לירז + יפעת