ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יוסף גביש נגד רמי חלבי :

בפני כבוד ה שופטת דנה עופר

התובעים

1.יוסף גביש
2.עולא גביש
ע"י ב"כ עו"ד ד' קשקוש

נגד

הנתבע

רמי חלבי, עו"ד
ע"י ב"כ עו"ד נ' פחמאוי

פסק דין

לפניי תביעה כספית לפיצוי התובעים בגין נזק שנגרם להם, לטענתם, בשל צו עיכוב יציאה מהארץ שהוצא נגדם על פי בקשת הנתבע, עורך דין אשר ניהל נגד התובעת תיק הוצאה לפועל.

רקע כללי
1. בשנת 2008 פתח הנתבע, עורך דין במקצועו, תיק הוצאה לפועל בשם לקוח שלו נגד התובעת מס' 2 (להלן: "התובעת"), על פי שיק שחולל, בסך 700 ₪.

במסגרת הליכי ההוצאה לפועל ביקש הנתבע וקיבל צו מאסר נגד התובעת וכן צו לעיכוב יציאת התובעת מן הארץ.

2. אין חולק, כי בעקבות פקודת המאסר שנמסרה לידי התובעת, פנתה זו אל הנתבע על מנת להסדיר את החוב. אין מחלוקת, כי התובעת שילמה על חשבון חובה סכום של 1,000 ₪ (בתאריכים 25 ו-26 ליוני 2009) , וכי פקודת המאסר בוטלה. אף אין מחלוקת, כי הוסכם בין הצדדים, שיתרת החוב תשולם על ידי התובעת בשלושה תשלומים.

3. כשבועיים לאחר מכן, ביום 10 ביולי 2009, ביקש ה התובעת, לטענתה, לצאת לטיול לשארם א-שייך. רק כאשר הגיעה למעבר הגבול באילת נודע לתובעת, לטענתה, כי ניתן נגדה צו לעיכוב יציאה מן הארץ.

התביעה, בסכום כולל של 80,000 ₪, הוגשה בגין ההוצאות והנזק הכללי שנגרם לתובעת בשל צו עיכוב היציאה מהארץ, בטענה כי הנתבע הפר את ההסכמה בין הצדדים בכך שלא ביטל את הצו, הפר חובות זהירות שהוא חב כלפי התובעת, לטענתה, ופגע בשמה הטוב.

4. כנגד תביעת התובעת טוען הנתבע, כי כלל לא סוכם בין הצדדים שיבוטלו כל הליכי ההוצאה לפועל, אלא פקודת המאסר בלבד, וכלל לא דובר על ביטול צו עיכוב יציאה מהארץ.

לטענת הנתבע לא הפר כל הסכמה, לא הפר כל חובת זהירות, לא ביצע עוולה נגד התובעת, ועל כן דין תביעתה להידחות.

5. בדיון שהתקיים בפניי העידו התובעים והנתבע, לאחר שעדויות ראשיות הוגשו בתצהירים. לא הובאו עדים נוספים. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

טענות התובעת
6. לטענת התובעת, הנתבע הפר את ההסכמה שהייתה בין הצדדים לביטול כלל ההליכים. לטענתה, הוסכם בינה לבין הנתבע בעל פה, כי כלל ההליכים יבוטלו כנגד התשלום ששילמה, על סך 1,000 ₪, ולאחר שהוסכם כי יתרת החוב, בסך 1,200 ₪, תשולם בשלושה תשלומים חודשיים.

כן טוענת התובעת, כי מיד לאחר שפנה בעלה אל הנתבע, לאחר שעוכבה יציאתה מן הארץ, נאות הנתבע לבטל את צו עיכוב היציאה ללא תשלום נוסף, והדבר מעיד, לטענתה, על כך שהיה על הנתבע לעשות כן על פי המוסכם ביניהם. עוד טוענת התובעת, כי אין לקבל את הטענה, שהתשלום שבוצע נועד לביטול פקודת המאסר בלבד, כטענת הנתבע, שכן פקודת המאסר הייתה על סך 1,203 ₪, ואילו היא שילמה 1,000 ₪ בלבד.

לטענת התובעת, הנתבע הפר את ההסכם בין הצדדים בכך שלא ביטל את צו עיכוב היציאה מהארץ, ועל כן עליו לפצות אותה בגין נזקיה.

7. עילה אחרת לחיוב הנתבע, לטענת התובעת, היא הפרת חובת זהירות שחב הנתבע כלפיה (עוולת הרשלנות), בכך שלא מסר לה בעת פגישתם אודות צו עיכוב היציאה מהארץ הקיים נגדה.

כן טוענת התובעת להפרת חובה חקוקה, שהתבטאה באי מסירת אזהרת ההוצאה לפועל ואי מסירת צו עיכוב היציאה מהארץ.

8. בנוסף טוענת התובעת, כי הנתבע ביצע כלפיה עוולה על פי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, שכן דבר עיכוב יציאתה מהארץ נודע ברבים, והדבר גרם להשפלתה ולביזויה בפני מכריה.

9. לאור העילות הללו עותרת התובעת לפיצוי בגין עגמת הנפש שנגרמה לה, ובגין פגיעה בשמה הטוב – ללא הוכחת נזק. לטענת התובעת נאלצה לחכות שעות ארוכות במעבר הגבול עד אשר הגיע בעלה (להלן: "התובע") לקחת אותה משם. התובעת לא הציגה אסמכתאות אודות הנזק המיוחד שנגרם לה, אך לטענתה ניתן לפסוק לה נזק זה על דרך האומדנה, שכן ניתן להעריך בנקל מה היו הוצאותיה.

טענות הנתבע
10. לטענת הנתבע, הליכי ההוצאה לפועל נגד התובעת ננקטו כדין. אזהרת ההוצאה לפועל הומצאה לה כדין והיא לא הסדירה את חובה, ולאחר שנקט הליכים שונים שלא הועילו (עיקולים בבנק, עיקול רכב) עתר למתן צו מאסר (בדצמבר 2008) וצו עיכוב יציאה מהארץ (בפברואר 2009).

כן טוען הנתבע, כי לא הוסכם בינו לבין התובעת על ביטול כל ההליכים, ולמעשה התובעת לא הוכיחה טענתה כי היה ביניהם הסכם כזה. כל שסוכם הוא ביטול פקודת המאסר, שאכן בוטלה עם ביצוע התשלום הראשון.

לטענת הנתבע, עדותה של התובעת באשר להסכמה הנטענת היא עדות יחידה של בעל דין, שלא ניתן לקבלה לאור כלל הנסיבות. התובעת נמנעה מלהעיד את אמה, אשר על פי הנטען נכחה עמה בעת הפגישה עמו, ודבר זה צריך לפעול לרעתה. עדות התובע לעניין הפגישה ומה שנאמר בה אינה אלא עדות שמיעה, שכן התובע לא נכח בפגישה.

11. עוד טוען הנתבע, כי בפגישה שקיים עם התובעת לא דובר כלל על צו עיכוב היציאה מהארץ, ואף התובעת לא טרחה לציין כי בכוונתה לצאת את הארץ. בחקירתה הנגדית העידה, כי לא אמרה לנתבע שבכוונתה לצאת לטיול, בניגוד למה שטענה במכתב הדרישה ששלחה לנתבע, באמצעות בא כוחה, טרם הגשת התביעה.

לטענתו, לאחר שפנה אליו התובע הסכים, כמחווה של רצון טוב, ולאחר שהבין כי התובעת ביקשה לצאת לטיול קצר, לבטל את צו עיכוב היציאה מהארץ ללא תנאי. אין בכך כדי להעיד, לטענת הנתבע, על חובתו לבטל את הצו.

12. לטענת הנתבע, לא הוכחה עילה לחייבו בפיצוי התובעת, לא עילת הרשלנות, ולא הפרת חובה חקוקה. כן טוען הנתבע, כי אין בסיס משפטי לטענה, שצו עיכוב היציאה מהארץ מהווה פרסום אסור לפי חוק איסור לשון הרע.

13. מעבר לכל אלו טוען הנתבע, כי התובעת כלל לא הוכיחה את נזקיה. התובעת לא הציגה ראייה כל שהיא לכך, שאכן התכוונה לצאת לטיול, שנאלצה לטוס לאילת כטענתה, וכיו"ב, ועל כן כל הנזק הנטען לא הוכח כלל.

דיון והכרעה
14. שאלה ראשונה שיש להכריע בה היא, האם הוכחה הסכמה, כטענת התובעת, לכך שכל הליכי ההוצאה לפועל יבוטלו.

לאחר ששקלתי את הטענות והעדויות שהובאו, מתבקשת המסקנה, כי הסכמה כזו לא הוכחה כלל:

א. התובעת טוענת להסכמה בעל פה בדבר ביטול כל ההליכים. הנתבע טוען, כי אינו נוהג לבטל את כלל ההליכים כנגד תשלום חלקי.

מבין שתי הגרסאות, גרסתו של הנתבע יותר מתקבלת על הדעת. באין נסיבות מיוחדות, קשה להשתכנע בטענת התובעת, כי הנתבע הסכים לביטול כל ההליכים, לאחר ששילמה פחות ממחצית החוב.

מאידך, גרסת הנתבע לפיה התשלום שבוצע נועד במיוחד לביטול פקודת המאסר, היא גרסה סבירה והגיונית. הנתבע אף הסביר, כי פקודת המאסר הוצאה בסכום של 1,000 ₪, ועליו התווספה אגרת ההליך בסך 203 ₪. אגרה זו מוחזרת, לרוב, לב"כ הזוכה בתיק ההוצאה לפועל, אם פקודת המאסר מוחזרת על ידי המשטרה ללא ביצוע. לכן הסכים הנתבע לקבל לידיו סכום של 1,000 ₪, ולבטל את פקודת המאסר (ראה לעניין זה עדות הנתבע, עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 10-14).

ב. עדות התובעת, לפיה הוסכם על ביטול כל ההליכים, לא הייתה משכנעת. התובעת טענה כי הנתבע אמר בפגישתה עמו שיבטל את כל ההליכים, אך מנגד לא זכרה להשיב לשאלות רבות שנשאלה באשר לאותה פגישה (ראה לעניין זה עדות התובעת, במיוחד בעמ' 22 לפרוטוקול, שורות 6-30).
ג. בפגישת התובעת והנתבע נכחה, ככל הנראה, אמה של התובעת (ראה לעניין זה עדות התובע, בעמ' 8 לפרוטוקול, שורה 22). אמה של התובעת לא הובאה לעדות, ולא ניתן כל הסבר בעניין זה. מה שהעיד התובע אודות ההסכמה בין התובעת לבין הנתבע לא היה אלא עדות שמועה, שכן התובע לא נכח באותה פגישה, כפי שהעיד.

ד. התובעת טוענת, כי הסכמת הנתבע לבטל את צו עיכוב היציאה מהארץ מיד כשהתבקש לעשות כן, מלמדת על כך שלמעשה היה הוא חייב לעשות כך מלכתחילה. טענה זו אין לקבל. הנתבע העיד, כי לאחר שהוסבר לו שנמנע מהתובעת לצאת לטיול שהיא ביקשה לצאת אליו הסכים, כמחווה של רצון טוב, לבטל את הצו. מחווה כזו מתקבלת על הדעת, כאשר יתרת החוב שאותה הנתבע "סיכן" עמדה על 1,200 ₪ סך הכל. אין הצדקה לראות את הסכמתו זו של הנתבע, לאחר מעשה, כמעידה על התחייבות שהופרה.

משלא השתכנעתי כי הוסכם בין התובעת לבין הנתבע על ביטול כלל ההליכים, ועיכוב היציאה מהארץ בכלל זה, הרי שיש לדחות את טענת התובעת, כי הנתבע הפר הסכם זה בכך שלא ביטל את הצו.

15. מכאן יש לבחון טענות התובעת לחיוב הנתבע מכוח עוולת הרשלנות.

הטלת אחריות בנזיקין, מכוח עוולת הרשלנות, על עורך דין, כלפי הצד שכנגד, היא אפשרית (ראה, למשל, ע"א 2625/02 סילביו נחום, עו"ד נ' דורנבאום ואח', 1.3.04) אך ברי כי אחריות כזו תוטל בריסון, מקום שנסיבות העניין אכן מצדיקות הטלת אחריות כלפי אדם שאינו לקוח של עורך הדין, אלא הצד שכנגד. אחריות של עורך דין כלפי הצד שכנגד עשויה לקום במקרים קיצוניים (למשל במקרה של מצג שווא רשלני) או בנסיבות מיוחדות אשר יצרו יחסים מיוחדים בין עורך הדין לבין הצד שכנגד (ראה לעניין זה ת"א (מח' י-ם) 24960-02-12 ס' א' נ' הבנק הבינ"ל בע"מ, 12.8.15, פסקאות 53-56 לפסק הדין).

לא מצאתי בעובדות המקרה דנן כדי להטיל אחריות על הנתבע מכוח עוולת הרשלנות. לא חלה על הנתבע חובה לבטל את כל ההליכים רק בשל תשלום של חלק מהחוב. לא חלה על הנתבע חובה לבטל את צו עיכוב היציאה מהארץ דווקא לאחר שחלק מהחוב שולם. אף לא חלה על הנתבע חובה ליידע את התובעת, אגב הפגישה שנועדה להסדרת החוב, בדבר קיומו של הליך זה.

יודגש, התובעת עצמה אינה טוענת כי אמרה לנתבע שבכוונתה לצאת מהארץ (ראה לעניין זה עדותה, עמ' 5 לפרוטוקול, שורה 6). התובעת אינה טוענת כי נושא עיכוב היציאה עלה בשיחתם. אילו הייתה התובעת שואלת את הנתבע אודות צו עיכוב יציאה מהארץ, והנתבע היה משיב לה, אף בשגגה, כי לא הוצא כזה, הרי שהיה בסיס לחיובו מכוח מצג שווא רשלני; אך לא כך היו פני הדברים במקרה דנן. התובעת לא שאלה, והנתבע לא השיב. התובעת אפילו לא סיפרה על כוונתה לצאת לטיול. יתר על כן, התובעת ביקשה לחלק את יתרת החוב בסך 1,200 ₪, לשלושה תשלומים חודשיים. בנסיבות כאלו אף לא ניתן לצפות כי הנתבע יעלה על דעתו – אף שלא נשאל – כי לתובעת יש כוונות לצאת לחו"ל, ולכן יש להעמיד אותה על דבר קיומו של צו עיכוב היציאה מן הארץ.

לסיכום נקודה זו, לא מצאתי כי הנתבע הפר חובת הזהירות בכך שלא ציין בפני התובעת כי תלוי ועומד נגדה צו עיכוב יציאה מהארץ, או בכך שלא ביטל את הצו לאחר שקיבל לידיו תשלום חלקי על חשבון החוב.

16. התובעת טוענת גם לחבות בנזיקין מכוח סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] – הפרת חובה חקוקה.

בכתב התביעה נטען, כי החובה החקוקה שהופרה היא חובה הקבועה בחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (ראה סעיף 16 לכתב התביעה), אך טענה זו לא פורטה ולו באופן מינימאלי, היא נזנחה בסיכומים, ודינה להידחות.

בסיכומי התובעת טענה, כי החובה שהופרה היא זו הקבועה בתקנה 22 לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם-1979, בשל כך שלא דאג להמציא לתובעת את צו עיכוב היציאה מהארץ. טענה זו, מעבר להיותה בבחינת הרחבת חזית אסורה, יש לדחותה לגופה. מנוסח התקנה כלל לא עולה, כי החובה להמציא את צו עיכוב היציאה מהארץ מוטלת על עורך הדין המייצג את הזוכה, ועל פני הדברים נראה כי תקנה זו קובעת את האופן שבו תישלח הודעה על מתן צו כאמור, על ידי לשכת ההוצאה לפועל.

בסיכומיה טענה התובעת גם, כי הנתבע הפר חובתו למסור לידיה את האזהרה. גם טענה זו יש לדחות, היות ושאלת הידיעה של התובעת אודות תיק ההוצאה לפועל אינה במחלוקת, לאחר שקיבלה לידיה את פקודת המאסר ופנתה אל הנתבע על מנת להסדיר את החוב. כך שאין קשר סיבתי בין הפרת חובה זו (מבלי לקבוע כי החובה הופרה) לבין הנזק הנטען.

17. טענה אחרת שמעלה התובעת היא, כי הנתבע ביצע כלפיה עוולה מכוח חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965. בסיכומיה, כמו גם בכתב התביעה, לא הרחיבה התובעת ולא הבהירה, מדוע היא סבורה כי מתקיימת עילה על פי חוק זה. במיוחד לא הסבירה התובעת כיצד מתקיים יסוד ה"פרסום", הקבוע בסעיפים 1 ו-2 לחוק איסור לשון הרע.

לא אקל ראש באי הנעימות של אדם המגיע למסוף הגבול, ומגלה כי צו עיכוב יציאה מהארץ מונע את יציאתו. אי הנעימות גוברת, כמובן, כאשר היא קורית בנוכחות מכרים שונים. עם זאת, אי הנעימות כשלעצמה אינה יוצרת עילה על פי חוק איסור לשון הרע, אם לא התקיימו יסודותיה של העוולה.

אמנם, בתי המשפט הכירו לא פעם בתביעות על פי חוק איסור לשון הרע, כאשר בנסיבות מסוימות התקבל צו עיקול על נכסיו של אדם בבנק, ונקבע כי זהו פרסום שעשוי להשפילו ולבזותו (ראה, למשל, ע"א (י-ם) 45661-12-10 עו"ד גסלר נ' עיריית ירושלים, 24.3.11), עם זאת אחריות מכוח חוק איסור לשון הרע עשויה לקום במקרים מיוחדים, כמו למשל כאשר החוב כלל אינו חובו של התובע, או ש הוא לא נדרש כחוק לשלמו טרם נקיטת הליך העיקול, וכיו"ב. התובעת לא הבהירה כיצד מתקיים יסוד הפרסום כאשר מדובר בצו לעיכוב יציאה מהארץ, ומדוע יש לחייב את הנתבע על פי חוק זה, כאשר התובעת הייתה מודעת לנקיטת הליכי ההוצאה לפועל נגדה, לפחות שבועיים לפני שביקשה לצאת את הארץ, וכאשר החוב עצמו אינו שנוי במחלוקת.

לאור האמור, אני דוחה גם את הטענה לחיוב הנתבע בשל פגיעה בשם הטוב.

18. לסיום, לא למותר לציין, כי התובעים לא הוכיחו את הנזק הנטען, ולמעשה לא ראו לנכון להביא בדל של ראייה אודות הנסיעה הנטענת לשארם א-שייך, אודות טיסתה של התובעת לאילת, אודות היותה מארגנת הטיול, וכיו"ב. התובעת לא צרפה אף קבלה, צילום דרכון, אישור על כניסות לישראל ויציאות ממנה שניתן לקבל בנקל במשרד הפנים, או כל אסמכתא אחרת לכך שאכן נסעה, כטענתה, למצרים בסמוך להסדרת החוב עם הנתבע. אפילו לא הובאו עדים שיוכלו לתמוך בטענות התובעים אודות כוונתה של התובעת לצאת לטיול, ואודות הצטרפותה המאוחרת לשאר חברי הקבוצה.

אין מדובר רק באי הוכחת גובה הנזק, אלא באי הבאת ראיות לתמיכה בסיפור המעשה כולו, אשר נשען על עדויותיהם של התובעים בלבד.

19. סיכומו של דבר, לא מצאתי עילה לחייב את הנתבע בנזקיה הנטענים של התובעת.

התובעת לא הוכיחה הסכמה לביטול כלל ההליכים, וממילא לא הוכיחה הפרה של ההסכמה. התובעת לא הוכיחה עילה לחייב את הנתבע בנזיקין, על פי פקודת הנזיקין או על פי חוק איסור לשון הרע. באין עילה, דין התביעה להידחות.

20. התביעה נדחית.
התובעת תשלם לנתבע שכ"ט עו"ד והוצאות משפט בסכום כולל של 4,000 ₪.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, כ"ד שבט תשע"ז, 20 פברואר 2017, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: יוסף גביש
נתבע: רמי חלבי
שופט :
עורכי דין: