ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין משה סגיס נגד המוסד לביטוח לאומי :

לפני: סגנית הנשיאה, השופטת ד"ר אריאלה גילצר – כץ

נציג ציבור (מעסיקים) מר אלי ביהרי

התובע
משה סגיס
ת"ז XXXXXX511
ע"י ב"כ: עו"ד מ. זרעיני ועו"ד פ. באסם
-
הנתבע
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ: עו"ד יוחאי אלרון

פסק דין

התובע נפגע בגבו. האם אירעה הפגיעה במקום עבודתו? זוהי השאלה המונחת לפתחנו.

רקע
התובע, יליד שנת 1956, הגיש ביום 22.5.2014 טופס תביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה, בגין תאונת עבודה שאירעה לכאורה ביום 6.3.2014 (להלן: האירוע התאונתי) .

בטופס התביעה נכתב כי עבד כטייח אצל קבלן בשם מישל ענים במשך יומיים, יום התאונה והיום שלפניו. עוד נכתב בטופס התביעה כי האירוע התאונתי התרחש בשעה 15:30 עת נפל מסולם.

אדם בשם אנטולי פשקר, עובד מחסן, נרשם כעד לאירוע, אך בערעור שלפנינו חידד התובע כי למעשה מר פשקר לא ראה את הנפילה, אלא פגש בתובע מיד לאחריה והמליץ לו לפנות לטיפול רפואי.

על טופס התביעה חתם לכאורה המעסיק, מישל ענים, ללא הסתייגות.

ביום 4.12.2014 דחתה פקידת התביעות את התביעה, מהטעם שלא הוכח קיומו של אירוע תאונתי תוך כדי ועקב עבודתו של התובע, כפי שנדרש על פי סע' 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשמ"ד-1984. על כך הערעור שלפנינו.

עדויות
התובע העיד, והעיד מטעמו מר אנטולי פשקר, אשר שמו צוין בטופס התביעה כעד לאירוע.

דיון והכרעה
לאחר ששמענו את התובע ואת העד מטעמו, ועיינו בכתבי הטענות ובמסמכים הרפואיים, הגענו לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות.

סע' 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 קובע כדלקמן:
"פגיעה בעבודה" – תאונת עבודה או מחלת מקצוע;
"תאונת עבודה" – תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי – עקב עיסוקו במשלח ידו.

בהמשך לסע' 79, קובע סע' 83 את חזקת הסיבתיות:
"תאונה שאירעה לעובד תוך כדי עבודה רואים אותה כתאונה שאירעה גם עקב העבודה, אם לא הוכח ההיפך; ואולם תאונה שאינה תוצאה של גורמים חיצוניים הנראים לעין, בין שאירעה לעובד ובין לעובד עצמאי, אין רואים אותה כתאונת עבודה אם הוכח כי השפעת העבודה על אירוע התאונה הייתה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים."

נטל ההוכחה לקיום תאונה בעבודה מוטל על התובע. במקרה דנא מצאנו סתירות בגרסתו של התובע לאירוע התאונתי לאורך ההליך המשפטי וכן במסמכים הרפואיים.

להלן פירוט של המסמכים הרפואיים שהונחו בפנינו, מסודרים על פי סדר כרונולוגי:
ביום 6.3.14 התאשפז התובע במרכז הרפואי ת"א ע"ש סוראסקי, ממנו שוחרר ביום 10.3.14. בגיליון הטיפול ( נת/1) נכתב: "שעתיים טרם הגעתו החליק מסולם בערך כ-3 מטר, נפל על הרצפה ונחבל בגב תחתון ורגליים..." לא צוין בגיליון הטיפול כי נפל בעבודה, וגם לא במכתב השחרור הסיעודי מאותו יום (נת/6).

במכתב השחרור מביה"ח ( נת/2) נכתב: "מספר שעות טרם קבלתו החליק בביתו ונפל בעוצמה על כפות רגליו..." (ההדגשה שלי – א' ג' כ')

לאחר ששוחרר התובע מביה"ח העביר את מכתב השחרור לרופא המשפחה, אשר תיעד אותו בתיק הרפואי של התובע תוך ציטוט סיכום האשפוז כלשונו. גם כאן, מטבע הדברים, לא צוין כי התובע נפל בעבודה.

ביום 1.5.14 ביקר התובע במחלקה הנוירוכירורגית במרכז הרפואי סוראסקי, כחלק מתכנית הטיפול בו. גם בסיכום ביקור זה לא צוין כי התובע נפל בעבודה.

אזכור ראשון לתאונה בעבודה היה ביום 7.9.2014, כשישה חודשים לאחר האירוע התאונתי הנטען, עת אותו רופא משפחה אשר אליו העביר התובע את סיכום האשפוז (ר' סע' ג' לעיל) מסר לתובע "תעודה רפואית נוספת לנפגע בעבודה על פי חוק הביטוח הלאומי". למעט הכותרת "תאונת עבודה", והנחיה שלא לעסוק בכל עבודה, אין במסמך כל פירוט על אודות האירוע התאונתי. עוד יצוין כי מסמך זה צורף רק לסיכומי תשובת התובע ולא הוצג בפנינו קודם לכן , אך לצורך העניין נצא מנקודת הנחה שמצוי הוא גם בתיק הרפואי שהוגש במסגרת התביעה.

הלכה פסוקה היא כי "בהוכחת אירוע יש לייחס משקל רב לאנמנזה, רישומי בית החולים, מתוך ידיעה שהיא פרי ניסיון שרישומים אלה מהימנים ומדויקים שכן יש להניח כי אדם הפונה לטיפול רפואי ימסור את העובדות הנכונות על מנת לזכות בטיפול נכון...." (עב"ל 176/99 דניאל גרץ – המוסד לביטוח לאומי, מיום 16.7.2002). בית הדין מעניק חשיבות רבה לאמור באנמנזה הרפואית שכן לרוב זו הגרסה הראשונה של הטוען לפגיעה בעבודה (עב"ל 680/07 אנעאמה עבדאללה – המוסד לביטוח לאומי, מיום 13.12.2008; עב"ל 295/06 קאסם מוחמד כעביה – המוסד לביטוח לאומי, מיום 10.5.2007).

בענייננו, המסמכים הרפואיים, אשר ככלל מהווים אינדיקציה טובה לאמיתות גרסה בתביעות תאונה בעבודה, אינם תומכים בגרסת התובע.

ואמנם, בכתב התביעה המתוקן ניסה התובע להסביר מדוע הגרסה לפיה נפל התובע בביתו, אותה מסר בביה"ח, שונה מהגרסה שהציג בפני המל"ל, לפיה נפל בעבודה. התובע טען כי מעסיקו הוא ששכנע אותו שלא לספר את האמת: "בעל הבית שכנע אותו לתת גרסה אחרת שמתאימה לו ואז התובע אמר לעצמו מה זה משנה מאיפה נפל, החשוב שבעל הבית אבי רשם וחתם לו על תאונת עבודה." (יצוין כי על טופס התביעה חתום דווקא מישל, ולא אבי, אך אי דיוק זה אינו משנה לכאן או לכאן). התובע לא פירט מדוע, לדעתו, נהג כך המעסיק, ולא זימן את מישל או את אבי, הקבלנים שהעסיקו אותו, למתן עדות ולתמיכה בגרסתו .

נזכיר מסמך נוסף אותו צירף התובע לסיכומי התשובה שלו, הוא מכתב שנכתב לכאורה ביום 26.5.14 ע"י מישל ענים, אשר כותרתו "הודעה על הפסקת עבודה" ותוכנו: "הנני להודיעך על הפסקת עבודתך בעסקי מאחר ולטענתך אינך יכול להמשיך לעבוד כתוצאה מהפגיעה במהלך העבודה." על מכתב זה חתומים לכאורה מישל ענים ורו"ח נידל ג'דאי. מסמך זה צורף לראשונה לסיכומי התשובה ועל כן ודאי שאינו מתקבל לתיק. עם זאת, איננו יכולים להתעלם מהסתירה הצורמת בין טענת התובע, לפיה לא דיווח בביה"ח כי נפל בעבודה מכיוון ש"בעל הבית" שכנע אותו בכך, עם האמור במכתב מאת אותו "בעל הבית" שבו הוא מודיע לכאורה על הפסקת עבודת התובע בשל "פגיעה במהלך העבודה." כמו כן יש לתמוה מדוע הודיע לכאורה המעסיק על הפסקת עבודת התובע למעלה מחודשיים וחצי לאחר האירוע התאונתי הנטען.

גרסת התובע המשיכה להתפתח אל מול עינינו: ראשית כל, התאונה תוארה כ"נפילה מסולם" הן בטופס התביעה, הן בכתב התביעה/ערעור הראשון שהוגש לבית הדין, הן במסמכים הרפואיים הראשונים. לעומת זאת, בכתב התביעה המתוקן ובתצהיר הופיעה לראשונה גרסה שונה של האירוע התאונתי: "... פרשתי רשתות על כל הקומות, ולאחר מכן הייתי צריך לעשות תיקונים, עליתי למעלה וירדתי גגון גגון ותיקנתי את כל מה שצריך לתקן... הגעתי למעבר (הייתי צריך לעבור לצד השני) כשעברתי לא היה פיגום אולם היה מעלי מטת (ככה"נ הכוונה למיטה – א' ג' כ') ברזל לכן אני תפסתי את המטה התחלתי לעבור בשלבים, תוך שאני עובר לצד השני לפתע נפלתי ונפגעתי קשות היה לי קשה לקום, אבל בסוף הצלחתי לקום." התובע חזר בעדותו לפנינו על הגרסה שהופיעה בתצהירו.

כאשר נשאל ע"י ב"כ המל"ל מדוע כתב בטופס התביעה שנפל מסולם, ענה התובע "זו טעות שלי שלא כתבתי." לשאלה מדוע לא ציין בפני הרופאים בביה"ח כי נפל בעבודה ענה "אמרתי שנפלתי בבית, זה הטעות שלי גם כן. אמרתי שנפלתי בבית וזה הטעות שלי." מיד לאחר מכן, כשעומת עם מכתב השחרור אשר נכתב בו שהתובע החליק בביתו, טען התובע "זה לא נכון, זה לא מה שאני אמרתי. יש עוד טופס שיצא מביה"ח ואתם לא מראים אותו שכתוב 'נפל על כפות רגליו בעבודה.'" למותר לציין כי התובע וב"כ לא הציגו את המסמך האמור לתמיכה בתשובתו זו של התובע, אשר ממילא אינה מתיישבת עם תשובתו הקודמת לפיה עשה טעות כאשר אמר שנפל בביתו.

שנית, וחמור מכך, בעדותו לפנינו כלל לא טען התובע כי המעסיק הוא שביקש ממנו לא לספר שנפל בעבודה. תחת זאת הציג התובע גרסה כבושה, לפיה בטרם קרות האירוע התאונתי היה רשום כמובטל מעבודה ונהנה מקצבת הבטחת הכנסה, ובשל כך חשש לדווח כי נפל במהלך עבודה, שמא יתגלה כי עבד והרוויח סכומים אשר בגינם תישלל ממנו אותה קצבה : "הייתי מקבל הבטחת הכנסה מביטוח לאומי וכשנפלתי זה היה הפחד שלי שיידעו שאני עבדתי... בשביל זה הנפילה שקרתה לי פחדתי שיידעו שאני עובד ומקבל הבטחת הכנסה בשביל זה מההתחלה אמרתי שהתאונה קרתה לי בבית. זה הפחד שלי היה כאילו ייחרב עליי העולם. שביטוח לאומי יגלו שקבלתי 1,600 הבטחת הכנסה ועבדתי את כל החודשים האלה." התובע אף העיד בפנינו כי החזיר את התשלומים שקיבל ביתר בגין חמישה חודשים, אך לא סיפק שום הוכחה לכך.

נוכח שינוי גרסאות התובע והסתירות שעלו בעדותו, מצאנו כי לא הרים את נטל ההוכחה הנדרש בדבר קיומו של אירוע תאונתי. יתרה מכך, אילו היינו מקבלים את גרסתו העדכנית של התובע, לפיה אכן אירעה לו התאונה בעבודה, אלא שהוא חשש לחשוף זאת ולכן אמר שנפל בביתו, גם אז היינו דוחים את התביעה. הרי לא יעלה על הדעת שבית הדין ייתן ידו לרמייה של המוסד לביטוח לאומי ולקבלת קצבת הבטחת הכנסה, תוך מתן דיווח שקרי על אבטלה. ומה היה קורה אלמלא היה נופל התובע ונפגע? האם היה ממשיך לקבל קצבת הבטחת הכנסה בעודו עובד במשך חודשים ושנים?

למותר לציין שעדותו של מר פשקר אף היא אינה מסייעת בידו של התובע. מר פשקר העיד בפנינו כי בשנת 2014 כלל לא עבד במקום בו אירע לכאורה האירוע התאונתי, וחזר על כך מספר פעמים. על פי זכרונו, כך העיד, קרתה התאונה בשנת 2013. משהבין מר פשקר כי עדותו אינה עולה בקנה אחד עם האמור בתצהירו ועם גרסת התובע, ניסה לחזור בו וטען כי אינו זוכר תאריכים. להשלמת התמונה טען התובע בסיכומיו כי מר פשקר "התבלבל" וכי למעשה כן עבד יחד עם התובע במועד התאונה, ולתמיכה בטענתו צירף שלושה תלושי שכר של מר פשקר. מטבע הדברים תלושי השכר אינם מתקבלים לתיק, מכיוון שצורפו ללא רשות ומבלי לאפשר לצד שכנגד להתגונן. עם זאת, משמצויים הם בפני בית הדין, קשה שלא לתמוה כיצד קרה ששלושת תלושי השכר זהים לחלוטין זה לזה, נוקבים בשכר נטו בסך 6,000 ש"ח בדיוק, והודפסו שלושתם באותו יום, בחודש יוני 2016 (מעט לפני הגשת הסיכומים). על פני הדברים תלושי השכר הללו מעוררים סימני שאלה וראוי היה לאפשר לצד שכנגד לחקור את העד על אודותיהם.

מכל מקום, למעלה מן הצורך, יובהר כי גם אלמלא עלה הספק המשמעותי דלעיל, לא היה בעדותו של מר פשקר כדי לסייע לתובע. מר פשקר העיד כי לא ראה את התובע נופל, אלא פגש בו בחדר ההלבשה והתרשם כי הוא מתקשה להחליף בגדים, וכי התובע סיפר לו שנפל מפיגומים. אין די בעדות הזו, גם אם היינו מקבלים אותה כלשונה, כדי לפצות על הרישומים במסמכים הרפואיים שנוצרו חודשים לאחר האירוע הנטען, בהם נכתב כי התובע החליק בביתו או למצער לא נכתב כי נפל בעבודה, וכדי לחפות על הסתירות בהסבריו של התובע לכך.

סוף דבר
נוכח האמור לעיל, דין התביעה להידחות.

נוכח התנהלותו של התובע, המתוארת לעיל, מצאתי לנכון לחייב אותו בהוצאות לטובת המל"ל, בסך 1,000 ש"ח .

ניתן היום, כ"ד שבט תשע"ז, (20 פברואר 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

נציג ציבור (מעסיקים) מר אלי ביהרי

ד"ר אריאלה גילצר-כץ,
סגנית נשיאה


מעורבים
תובע: משה סגיס
נתבע: המוסד לביטוח לאומי
שופט :
עורכי דין: