ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין סיגל מגידיש נגד אוניברסיטת בר אילן :

לפני כבוד ה שופטת בכירה אושרי פרוסט-פרנקל

מבקשים:
1. סיגל מגידיש(ברתנא)
ע"י ב"כ עו"ד
2. רפאל ברתנא
ע"י ב"כ עו"ד

נגד

המשיבה:
אוניברסיטת בר אילן

החלטה

לפני בקשת הנתבעים ( להלן: "המבקשים") להורות על סילוק התביעה כנגדם על הסף בשל חוסר סמכות עניינית. לטענתם, מערכת היחסים בין הצדדים אינה מערכת של שוכר ומשכיר של נכס מקרקעין, אלא מדובר במערכת יחסים של עובד מעביד על זכויות הנובעות מהם והנלווים לתנאי העסקת מבקשת 1 ש לא התפטרה מעבודתה ולא פוטרה ממנה עד היום.
לטענת המבקשים, סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, התשי"ז-1957 קובע כי הסמכות לדון בתביעות בין עובד למעביד הנה של בית הדין לעבודה, לשיטתה כולל תביעות שנובעות מיחסי עבודה, כולל תביעות תחת מסווה של תביעת פינוי. שכן מדובר בפגיעה משמעותית בשכר של עובדת האוניברסיטה. לטענת המבקשים, על פי דין , מעביד איננו יכול לשלול את זכותו של עובד לשכר או לזכויות הסכמיות שנובעות ממערכת יחסי עובד מעביד, כפי שהאוניברסיטה מתיימרת לטעון. עוד טוענים המבקשים, שכ חלק אינטגרלי מהעבודה ומתנאי השכר הנתבעת קיבלה חדר למגוריה כחלק הכרחי מהעבודה ומתנאי השכר שכרוכים בה. לטענתם, לא נחתם הסכם ספציפי בעניין הדירה מחמת העובדה כי זו הייתה כלולה במערכת החוזית וההסכמית של יחסי העבודה. אין ולא מדובר בהסכם שכירות. לשיטתם אוניברסיטת בר אילן לא יכולה לשנות באופן חד צדדי את תנאי העבודה של הנתבעת ועל פי דיני העבודה בישראל, כל זמן שנמשכים יחסי העבודה וכל זמן שלא סוכם על שינוי תנאי העבודה והשכר והמבקשת מוכנה להמשיך את עבודתה היא זכאית למלוא שכרה והזכויות הנלוות לה כולל דיור.
התובעת ( להלן: "המשיבה") טוענת , כי בית משפט זה הנו הערכאה היחידה בעלת הסמכות לדון בתביעה זו. עילתה של התביעה הנה החזקת שטח מגורים בבניין המעונות ששייך למשיבה ע"י המבקשים ו הסעד היחיד המבוקש בתביעה הנו סעד של פינוי המבקשים. סעד שבסמכות בית משפט השלום. לטענת המשיבה, למבקשים אין זכות קנויה או טבועה להחזיק בשטח המגורים ו המבקשים לא הציגו ולו ראשית ראיה בכתב שמעידה על זכות זו.
המשיבה מאשרת כי למבקשת היתה הרשאה להתגורר בשטח המעונות, הרשאה שמכוחה ניתנה למבקשת הרשאה זמנית להתגורר במעונות. ביום 31.8.16 הסתיימה ההרשאה למגורים שניתנה למבקשת. ביום 12.1.17 נערך למבקשת שימוע שבעקבותיו הופסקה עבודתה אצל המשיבה, ולכן אין כל בסיס לאחזקת שטח המגורים ע"י המבקשים.
לטענת המשיבה אין מקום לערב בין תביעת הפינוי לבין טענות ותביעות המבקשים בתחום דיני העבודה שמקומן להתברר בבית הדין לעבודה. לטענת המשיבה, עילת התביעה נקבעת לפיה ההלכה הפסוקה על ידה ומכאן נגזרת סמכותו של בית המשפט. לשיטת המשיבה, יתכנו מצבים שבהם בין הצדדים לתביעה מתקיימים או התקיימו בעבר יחסי עבודה, אבל עילת התביעה לא נכנסת תחת כנפי הסמכות העניינית של בית הדין לעבודה. לגרסתה, יש להפריד בין העובדה שהמבקשת מחזיקה בנכס של המשיבה לבין יחסי העבודה שעומדים לפני סיומם. לפי המשיבה, ההרשאה הסתיימה ולכן במצב דברים זה עילת התביעה שנותרה הנה ההחזקה שלא כדין בנכס המשיבה בעטיה מתבקש סעד של פינוי. כן נטען כי בית משפט זה הנו בעל הסמכות היחידה לדון בסעד של פינוי מהיר. מרגע שתמה ההעסקה כאם בית ועמה ההרשאה להתגורר בנכס נותק גם כל קשר בין המגורים לבין יחסי עבודה.
לשיטת המשיבה, עילת התביעה כנגד המבקשים איננה עומדת בפני עצמה ואיננה מעוגנת נכון למועד הסכסוך ביחסי עבודה ואפילו עיקרה אינו יחסי עבודה ולכן על פי החוק והפסיקה אין לבית הדין לעבודה סמכות לדון בה. לטענתה, זכותה הקניינית עדיפה על זכות המבקשים במיוחד לאור הנזקים הכבדים שגורמים לה המבקשים.
המבקשים בתשובתם טוענים, כי ההליך בו נקטה המשיבה מתאים כאשר מדובר בחוזה שכירות לתקופה קצובה אשר הסתיימו. בעניינם של המבקשים לא היה מעולם חוזה שכירות. משלא היו יחסי שכירות כמשמעם בחוק השכירות והשאילה הרי שלשיטת המבקשים לא התקיימו מעולם יחסי שכירות מבחינה משפטית ועובדתית, ולכן לא ניתן להגיש את ההליך הנוכחי מכוח תקנות סדר הדין האזרחי.
המבקשים חוזרים בתשובתם על טענתם לעניין סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה. לטענת המבקשים מועד בדיקת הסמכות הנו מועד הגשת התביעה . לעניין זכות התובע הנטענת לבחור עילת תביעה עצמאית, טוענים המבקשים שטענה זו שגויה, שכן מי שקובע את הסמכות העניינית הוא המחוקק. על פי דין חוזה עבודה מהווה עילת תביעה אחת ויחידה.
לאחר עיון בטענות הצדדים שוכנעתי כי דין הבקשה להתקבל וזאת מהטעמים הבאים:
המשיבה מאשרת כי מבקשת 1 הועסקה על ידה עובר להגשת כתב התביעה כאם בית במעון וולפסון שבבעלות המשיבה כאם בית עד ליום 31.8.16 , מועד פינוי המעון לצורך שיפוצים. היא מתגוררת במעון שנים רבות מאוד, ללא הסכם שכירות. לדברי המשיבה המבקשת 1 הועסקה על ידה כאם המעון ומסגרת תפקידה כאם בית ולצורך מילוי תפקידה הורשתה להתגורר בדירה שבמחלוקת. עוד מציינת המשיבה, כי הוצע למבקשת תפקיד חילופי שכלל שיפור ניכר בתנאי העסקתה ( סעיף 18 לכתב התביעה ) מכאן שהמשיבה מודה כי מדובר במבקשת שהתגוררה בדירה במסגרת עבודתה , כך שמדובר בתביעה שבין עובדת למעבידה. תביעה שבמועד הגשתה , 18.9.16, לכל הפחות הייתה המבקשת עובדת שלה .
את טענת ביטול ההרשאה ואת טענת המבקשת לזכותה מכוח חוזה העבודה הקיבוצי להתגורר בדירה שבמחלוקת יש לברר בפני בית הדין המוסמך.
לא ניתן להחזיק במקל משני קצותיו כך שמחד מאשרת המשיבה, כי למבקשת הרשאה להתגורר בדירה מתוקף תפקידה ומאידך לטעון, כי הנה רשאית לתבוע את סילוקה של המבקשת תוך שלילת זכויותיה של המבקשת אף לשיטתה.
שוכנעתי כי לא מתקיימים יחסי שכירות אותם ניתן לבודד מתוך מכלול הטענות העולות מכתבי הטענות בהתאם למפורט בסעיף 24 ( א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 לפיו לבית הדין האזורי לעבודה סמכות ייחודית לדון בתביעה שבין עובד למעביד, כדוגמת מקרה זה, ולכן יש להגיש את התביעה לבית הדין לעבודה.
"לבית דין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון –
(תיקון
(תיקון
(תיקון
(תיקון
(1) בתובענות בין עובד או חליפו למעסיק או חליפו שעילתן ביחסי עבודה, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עבודה ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש];"

לאור המפורט לעיל התביעה שבפני תמחק .
המשיבה תשא בהוצאות המבקשים בסך 2,000 ₪.

ניתנה היום, כ"ד שבט תשע"ז, 20 פברואר 2017, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: סיגל מגידיש
נתבע: אוניברסיטת בר אילן
שופט :
עורכי דין: