ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מילגם שירותים לעיר בע"מ נגד עיריית רחובות :

בפני כבוד ה שופטת אשרית רוטקופף

תובעת

מילגם שירותים לעיר בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד אבי זוכוביצקי
נגד

נתבעת

עיריית רחובות
ע"י ב"כ עוה"ד אשר אילוביץ

פסק דין

עניינו של פסק הדין שבפניי הינו בעתירת התובעת לחיוב הנתבעת בתשלום סך של 375,526 ₪ שמקורו בעמלה נטענת המגיעה לה בגין שירותי גבייה אותם סיפקה לנתבעת.

רקע כללי ותמצית טענות הצדדים:

התובעת, חברה העוסקת, בין היתר, במתן שירותי גבייה לרשויות מקומיות, התקשרה ביום 1/3/00 עם הנתבעת (להלן: הנתבעת או העיריה) בחוזה מכרז 17/99 למתן שירותי גבייה, לאחר זכייתה במכרז פומבי שפרסמה העירייה (להלן: החוזה הראשון). תקופת החוזה המוקדם נקבעה למשך 48 חודשים עם אופציה להארכתו למשך תקופה נוספת של שנה.

בהתאם להוראת סעיף 2.2 לחוזה הראשון נקבע כי על התובעת לשלם לעירייה מקדמות בסך כולל של 35,000,000 ש"ח, ללא קשר עם גבייתה חובות בפועל; מקדמה בסך 15,000,000 ₪ עם ההתקשרות בחוזה נשוא המכרז; 12,000,000 ₪ נוספים, שנה ממועד התשלום הראשון וסך של 8,000,000 ₪, שנה ממועד התשלום השני.

כן, נקבע בהתאם להוראת סעיף 5.1 לחוזה האמור – תחת הכותרת "נוהל טיפול משפטי בחייבים" – כי העיריה תהא רשאית לפי שיקול דעתה הבלעדי, להורות לתובעת להעביר את הטיפול מגביית חובות מחייבים אשר לא נענו לדרישות ו/או מכתבי התראה ו/או ניתוקי מים לטיפול משפטי.

בסעיף 8.1 (ס"ק א'-ג') לחוזה הראשון, תחת כותרת הפרק של "תשלומים וערבויות" – נקבעה זכאותה של התובעת לעמלות (בשיעורים משתנים) וזאת מכל סכום שייגבה על ידי התובעת בפועל מהחובות שנמסרו לטיפולה. בתוך כך נקבע (בס"ק ג') כי בגין חובות ארנונה ומים אשר התקופה מיום היווצרות החוב ועד מועד גבייתו עולה של שלוש שנים – תעמוד העמלה לה תהיה זכאית התובעת על 59.4% מהסכום שייגבה. בהמשך להסכמה מאוחרת שהושגה ביום 13/8/02 בין מנכ"ל התובעת דאז (מר אריה גלבוע) לבין גזבר העירייה דאז (מר אורי צוקר) הופחת במעט שיעורה של העמלה הבסיסית האמורה והיא הועמדה בסופו של יום על 55.24%.

ביום 1/6/05 נחתם בין הצדדים חוזה נוסף בעקבות זכייתה של התובעת במכרז פומבי (מס' 13/05) למתן שירותי גבייה (להלן: החוזה החדש). תקופת ההתקשרות על-פי החוזה החדש נקבעה עד ליום 31/12/06. כן, נקבע כי לעירייה בלבד שמורה האופציה להאריך את ההסכם לתקופות נוספות עד ל-4 שנים מעבר למועד הסיום האמור שנקבע. בסעיף 25 (1)(א) נקבע כי בגין גביה בפועל של חיובים שוטפים של ארנונה, מים ואגרת ביוב המחויבת יחד עם חיובי המים מעל סכום גביה של 233 מיליון ₪ לשנת מס אחת העמלה שתשולם לקבלן הזוכה תהיה 2.48%.

לטענת התובעת, היא המשיכה בפועל לספק לעירייה שירותי גבייה עד ליום 15/9/11 שאז נקבעה זוכה חדשה במכרז פומבי חדש למתן שירותי גבייה שפרסמה העירייה. כן, טענה התובעת כי העמלה לה הייתה זכאית בשיעור 55.24% נבעה מהעובדה שהתובעת נדרשה לשלם לעירייה במסגרת החוזה הראשון מקדמות בסך של 35 מיליון ₪ כאשר בפועל סכום זה היה גבוה אף יותר וחצה את רף ה-40 מיליון ₪. בהקשר זה הפנתה התובעת לכך ששאלת הסבירות לגובה העמלות שנקבעו במסגרת החוזה הראשון, נבחנה על ידי בית המשפט המחוזי במסגרת ה"פ (מחוזי-ת"א) 11054/99 ובפסק הדין שניתן באותו הליך נקבע, בין היתר, כי אין פגם או פסול בתנאים שנקבעו המצדיקים התערבות של בית המשפט.

לטענת התובעת, במהלך השנים שממועד העברת גביית החובות לטיפול משפטי, סווגו החובות האמורים כחובות שבטיפולה של התובעת, ללא כל ערעור ו/או טענה מצד העירייה. במקביל, שילמה העירייה לתובעת במהלך השנים את העמלה לה הייתה זכאית בשיעור 55.24%, לרבות בהתאם להנחיות של מנהל מחלקת המיסים והארנונה.

כן, טענה התובעת כי היא פעלה לגביית החובות שנוצרו עד ליום 1/1/05 גם לאחר סיומו של הסכם המכרז אלא שהנתבעת מסרבת לשלם לה את העמלה בגין גבייה משפטית שמסתכמת בסך 576,109 ₪ שנעשתה על ידי התובעת בשנים 2011-2012. לאורך כל תקופת ההתקשרות האמורה, סיפקה התובעת לעירייה את שירותי הגבייה ומילאה אחר כל התחייבויותיה על-פי הסכם המכרז, באופן מלא, מקצועי ומדוקדק. על אף שהתובעת קיימה את חלקה בהסכם, בחרה העירייה שלא לקיים את חלקה ולא שילמה לה את התמורה הנ"ל. בנסיבות אלה, נטען כי התנהלות העירייה מהווה הפרה יסודית של הסכם המכרז בייחוד בשעה שתשלום העמלה לתובעת הינה מחויבות עיקרית של העירייה.

העירייה טוענת מנגד כי אחוזי התמורה הנקובים בהסכם הראשון הינם בלתי סבירים באופן קיצוני. התובעת המשיכה לגבות חובות של נישומים לעירייה ודורשת תשלום עמלה לסכומים שעמדו ערב החתימה על ההסכם החדש על-פי האחוז האסטרונומי של ההסכם הראשון, תוך כדי טענה לסכומי גביה אלו היא זכאית לעמלה על-פי הוראות החוזה הראשון ותוך התעלמות מהוראות ההסכם החדש.

כן, נטען כי על-פי 'הלכת ההשתחררות' ולאור העובדה כי המדובר בהסכם ראשון בלתי סביר באופן קיצוני, הרי שגם באם ייקבע כי ההסכם הראשון המשיך לעמוד בתוקפו מעבר לתקופת ההתקשרות הנדונה, חרף קיומו של ההסכם החדש, הרי שיש להורות על ביטול ההסכם הראשון מכללא.

כן, נטען כי גם אם יימצא שהעירייה המשיכה לשלם לתובעת את שיעור העמלה על-פי ההסכם הראשון על אף קיומו של ההסכם החדש, הדבר נעשה שלא כדין ו/או בטעות והדבר ניתן לתיקון.

דיון והכרעה:

כבר בפתח הדברים אבהיר כי אין בכוונתי במסגרת פסק דין זה להידרש לכל טענה אודות סבירות שיעורה של העמלה עליה הסכימו הצדדים במסגרת החוזה הראשון. כפי שצוין בצדק על ידי התובעת, סוגיה זו נבחנה בעבר כאמור על ידי בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת א' חיות) בה"פ 11054/99. בית המשפט הגיע למסקנה לאחר בחינה של חומר הראיות כי מודל הגביה שאומץ במכרז הראשון אכן עשוי לשפר וליעל את גבייתה חובות המצטברים אצל העיריה, בדרך של קבלת שירותי גביה טובים ואפקטיביים יותר. בתוך כך, צוין כי על-פי מודל זה, מועבר אל כתפי ספק השירות (התובעת) סיכון עסקי ומשמעותי, מחד, ותגמול עיסוק משמעותי, המתבטא בשיעור גבוה יותר של העמלה, מאידך. כן, מצא בית המשפט המחוזי לקבל את גישת העירייה כי במודל זה יש בו כדי לתמרץ את קבלן הגביה לפעול באופן מזורז לגביית החובות, כדי לחסוך בעלויות מימון המקדמות, וכן יש בו כדי לתמרץ את קבלן הגביה להגדיל את מעגל החובות שהוא פועל לגבייתם ולכלול בו גם את החובות "קשיי הגבייה", שלא זכו לטיפול הולם עד היום.

המחלוקת היחידה העומדת לפתחי במסגרת תביעה זו, הינה בשאלה המצומצמת למדי - האם התובעת זכאית לגזור את שיעור העמלה עליה הסכימו הצדדים במסגרת ההסכם הראשון וההסכמה המאוחרת שהושגה בשנת 2002 (העומדת כאמור על 55.24%) וזאת מתוך סך הגבייה שבוצעה על ידה ביחס לשנים 2011-2012 (כפי שפורט במסגרת חשבונית מס' 81498; נספח 10 לתצהיר התובעת).

לאחר שעיינתי במכלול טענות הצדדים ובחינת המסמכים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש להשיב בשלילה על השאלה האמורה.

עיון בסעיף 2 לחוזה החדש מעלה כי נכללה בו הגדרה של מונחים שונים וביניהם "חובות העבר" אשר הוגדרו כחובות שהם בטיפולה של התובעת על-פי חוזה המכרז הראשון. עיון בגוף החוזה מעלה כי למעשה מונח זה לא זכה כלל להתייחסות ונזנח ע"י שני הצדדים, לרבות העדר התייחסות לשיעור העמלה אשר תשתלם לתובעת בגין גביית אותם "חובות העבר", כל זאת על רקע השינוי הדרמטי בשיעורה של עמלה זה בהסכם החדש. קרוב לוודאי כי קביעה ברורה ומפורשת בנדון הייתה מייתרת את המחלוקת בתיק דנן, ויש לפרש את הדבר כמחדל בניסוח החוזה שכן באם לא הייתה כוונה לכלול התייחסות לגורל "חובות העבר" אזי, מושג זה לא היה מוזכר בחלק מקדמי זה של החוזה החדש.

הנני דוחה מכל וכל את טענת התובעת כי את מלוא מחדל זה, יש לזקוף דווקא לחובת הנתבעת. גם אם המדובר בחוזה שנערך על רקע זכייתה של התובעת במכרז שפרסמה העירייה למתן שירותי גבייה, לא ניתן לומר כי לתובעת לא הייתה יכולה להיות השפעה על ניסוחו של החוזה. זאת מאחר והיה לתובעת אינטרס מובהק לוודא כי גורל "חובות העבר" שהוגדרו כאמור כחובות שהינן בטיפולה של התובעת על-פי החוזה הראשון, לא יהיה לוט בערפל והיה קיים מצידה הכרח להסדיר סוגיה זו. גם אם לאור זאת שהמדובר בהסכם אשר מטיבו מנוסח על-פי תנאי מכרז, התובעת הייתה יכולה ולטעמי אף מחויבת לדרוש את הסדרת סוגיית חובות בעבר, מקום בו היא היוותה 'שחקן חוזר' לאור זכייתה גם במכרז החדש ונותרה אמוּנה על גביית חובות התקופה הקודמת מכח החוזה הראשון.

העדר הסכמה מפורשת בהסכם החדש כי על חובות העבר יחול שיעור העמלה הקודם, מביא למסקנה אחת ויחידה כי הוסכם ע"י שני הצדדים כי שיעור העמלה החדש יחול גם על גביית חובות העבר.

במצב דברים זה, אין מקום להסכים עם נקודת מוצא מקום בו לפיה מחדל זה יש לזקוף בהכרח לחובת העיריה. גם אם ניתן לסווג מחדל זה כטעות מצד העירייה כמו גם את המשך התנהלותה בפועל – לפיה שילמה לתובעת בפועל את שיעור העמלה הגבוהה גם לאחר החתימה על ההסכם החדש – הפסיקה הכירה בזכאותה העקרונית של הרשות לחזור בה מטעות שנעשתה, כפי שנעשה בשנת 2011 (על רקע חילופי גברי במשרת ראש העיר).

ובמה דברים אמורים?

בבג"ץ 4492/92 ד"ר ילנה שנקרנקו נ' המנהל בכללי של משרד הבריאות, פד"י מז (1), 861 עמד בית המשפט על הנסיבות הרלוונטיות במקרה של ביטול שנדרש בשל טעות של הרשות, עמ' 864:

"ככלל, כאשר הפגיעה בפרט היא ממשית והביטול נדרש בשל טעותה של הרשות, אין היא רשאית לבטל את החלטתה ללא הצדקה מיוחדת...ההצדקה הדרושה לביטול החלטה תלויה בנסיבות המקרה הספציפי. ואולם בדרך כלל, הגורמים הרלוואנטיים בעניין זה הם מהותו של האינטרס הציבורי הרלוואנטי, היקף השינוי בנסיבות, עילת הביטול וחלקו של הפרט בגרימתה... ".

גם בע"א 11583/04 מדינת ישראל נ' שאול ואליהו ברגר, [פורסם בנבו] (16/1/06), התייחס בית המשפט לנסיבות הצריכות, עמ' 14 :

"בשקילת יכולתה של הרשות לחזור בה מטעותה יש לאזן בין שיקולים שונים העומדים על הפרק, וכל מקרה יבחן לפי נסיבותיו. כך יש להבחין בין טעות שנגרמה באשמת הרשות לבין טעות שנגרמה באשמת האזרח. טעות שנגרמה באשמת הרשות ניתנת אף היא לתיקון, אך לשם כך נדרש אינטרס ציבורי מיוחד המצדיק זאת. כמו כן יש להבחין בין טעות הנופלת במסגרת הסמכות של הרשות לבין טעות הגורמת לתוצאה בלתי חוקית או מנוגדת לסמכותה של הרשות. הבחנה נוספת שנעשתה בפסיקה לגבי חזרה מטעות על-ידי הרשות היא ההבחנה בין טעויות שבשיקול הדעת לבין טעויות טכניות... בנוסף יש לבחון את אינטרס הפרט בסופיות ההחלטה המינהלית, את מידת ההסתמכות שלו עליה, והאם שינה מצבו לרעה עקב ההחלטה או שנגרם או עלול להיגרם לו נזק בעקבות שינויה. מנגד יש לבחון את מהותו של האינטרס הציבורי אותו מבקשים לקדם".

בבואי ליישם את האמור לעיל על נסיבות המקרה שבפניי, הנני מוצאת כי באיזון האינטרס הציבורי אל מול האינטרס הפרטי, ידו של האינטרס הציבורי גוברת. דומה שאין צורך לבאר יתר על המידה, כי משמעות המשך הנצחת זכאותה של התובעת לקבל את שיעור העמלה לה היא עותרת הינה, בחשבון פשוט, שלילה משמעותית מהציבור המגיעה לכדי 52.76% (ההפרש שבין 55.24% לבין 2.48%), מכל סכום כזה או אחר שמקורו שתשלום מס שהיה צריך להגיע לקופת העירייה מחייב, בגין המיסים בהם הוא חב.

נסיבה נוספת שיש בה לתמוך בהיעתרות האמורה, הינה העדר הסבירות שיהיה בהפיכתו של ההסכם הראשון (שנחתם כאמור לפני כ-17 שנה) להסכם שלמעשה יהיה בלתי קצוב בזמן והחלת שיעור העמלה על פעולות גבייה מאוחרות – הן זו המתבססת על החשבונית נשוא התביעה (מיום 16/12/13) והן חשבוניות נוספות קיימות או שעתידות להיערך בעתיד.

גם את הטעות מצידה של העיריה אשר המשיכה לשלם עפ"י העמלה בשיעור הגבוה, לאחר חתימת ההסכם החדש, ניתן לתקן ואין להנציחה ע"ח האינטרס הציבורי.

סוף – דבר:

לאור כל האמור, התביעה נדחית. מובהר כי גדרה של דחיית התביעה הינו בכל הקשור לעילת התביעה המבוססת על שיעור העמלה לה עתרה התובעת וביחס לחשבונית 81498 מיום 16/12/13 בלבד. ברי כי ככל שתוגשנה חשבוניות שתתבססנה על שיעור העמלה על-פי ההסכם החדש, על הצדדים לפעול על פי הוראות ההסכם החדש בכפוף להוראות כל דין.

בנסיבות העניין, ובעיקר לאור ההתנהלות של העירייה, איני עושה צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ד שבט תשע"ז, 20 פברואר 2017, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: מילגם שירותים לעיר בע"מ
נתבע: עיריית רחובות
שופט :
עורכי דין: