ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מדינת ישראל נגד גרשון גיא בר-זיו :

פסק-דין בתיק ע"פ 3927/16

לפני: כבוד השופט י' דנציגר

כבוד השופט מ' מזוז

כבוד השופטת ע' ברון

המערערת:
מדינת ישראל

נ ג ד

המשיב:
גרשון גיא בר-זיו

ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 19.4.2016 בת"פ 10579-07-15 (ע"י השופט י' עדן)

תאריך הישיבה:
ג' בשבט התשע"ז
(30.1.2017)

בשם המערערת:
עו"ד סיגל בלום

בשם המשיב:
עו"ד ג'קי סגרון

בשם שירות המבחן: גב' ברכה וייס

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

פסק-דין

השופט מ' מזוז:

1. ערעור המדינה על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט י' עדן) מיום 19.4.2016 בת"פ 10579-07-15, בגדרו נגזרו על המשיב 6 חודשי מאסר בפועל אשר ירוצו בדרך של עבודות שירות וכן מאסר על תנאי, קנס וצו מבחן, וזאת בגין הרשעתו בביצוע 3 עבירות של קבלת שוחד על ידי עובד ציבור, 3 עבירות של מרמה והפרת אמונים, 3 עבירות של קשירת קשר לפשע ועבירה של הכנסת ציוד קצה רט"ן לבית הסוהר.

2. ביום 12.11.2015 הורשע המשיב, על יסוד הודאתו בעובדותיו של כתב אישום בן 3 אישומים אשר תוקן במסגרת הסדר טיעון. ההסדר לא כלל הסכמה לענין עונשו של המשיב.

3. בתקופות הרלבנטיות לכתב האישום שירת המשיב, יליד 1985, כסוהר בבית הסוהר "אשל". לפי עובדות האישום הראשון, האסיר בן איבגי (להלן: בן איבגי) פנה למשיב והציע לשלם לו כסף בתמורה לכך שיחדיר עבורו חפצים שונים לתוך בית הסוהר. המשיב הסכים, ולפחות 4 פעמים נפגש עם אמו של בן איבגי, וקיבל מידיה שקית ובה חפצים שונים כגון דברי מאכל, פרטי לבוש, נעליים ודיסקים. תמורת סכום של 600-400 ₪ שקיבל המשיב מאמו של בן איבגי בכל פעם, החדיר המשיב את השקית לבית הסוהר והסתיר אותה באגף שבו הוחזק בן איבגי, עד אשר הגיע האחרון לאסוף אותה.

לפי עובדות האישום השני, האסיר אלמקייס (להלן: אלמקייס) פנה למשיב והציע לשלם לו כסף בתמורה לכך שיחדיר עבורו משקה אלכוהולי ו"כדורים" לתוך בית הסוהר. המשיב הסכים, נפגש עם אדם המכונה "יצחק" (להלן: יצחק) וקיבל ממנו שקית שבה משקה אלכוהולי ותחליף סם מסוג "סבוטקס" בצורת כדורים, הארוזים באריזה שעליה רשום "אדוויל". המשיב קיבל מיצחק סכום של 2,000 ₪ תמורת החדרת השקית לתוך בית הסוהר ומסירתה לאלמקייס. מספר ימים לאחר מכן הועבר אלמקייס מהאגף שבו עבד המשיב לאגף אחר, ומשכך נבצר מהמשיב למסור לו את השקית, והוא השליך אפוא את תכולתה לפח האשפה.

לפי עובדות האישום השלישי, האסיר זגורי (להלן: זגורי) פנה למשיב והציע לשלם לו סכום של 1,000 ₪ בעבור כל פעם שיחדיר עבורו חפצים שונים לבית הסוהר. המשיב הסכים, ולפחות 3 פעמים נפגש עם אדם בשם שלומי (להלן: שלומי), וקיבל מידיו שקית שבה חפצים שונים, כולל סרטי פורנו, משקאות אלכוהוליים, דברי מאכל ונעלי ספורט. תמורת סכום של 1,000 ₪ שקיבל המשיב בכל פעם משלומי, החדיר המשיב את השקית לבית הסוהר ומסר אותה לזגורי. בהמשך לאמור, הציע זגורי למשיב כי האחרון יחדיר עבורו לבית הסוהר מכשיר טלפון סלולרי תמורת 3,500 ₪. המשיב הסכים, נפגש עם שלומי וקיבל ממנו מכשיר טלפון נייד, מטען לטלפון הנייד ושקית שבה דיסקים, דברי מאכל, וודקה בתוך בקבוק "מי עדן" וכן וויסקי בתוך בקבוק "נסטי". המשיב קיבל משלומי סכום של 2,500 ₪, ובתמורה החדיר את המשקאות האלכוהוליים והטלפון הנייד לתוך בית הסוהר. בהמשך מסר המשיב לזגורי את המשקאות האלכוהוליים, וכן את הטלפון הנייד והמטען, אותם הסתיר בתוך גלילי נייר טואלט. בנוסף, המשיב לווה מזגורי סכום של 3,500 ₪, אשר הועבר אליו באמצעות שלומי, אותו לא החזיר.

4. בגין מעשיו אלה, בהם הודה כאמור, הורשע המשיב בביצוע 3 עבירות של קשירת קשר לפשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק); 3 עבירות של קבלת שוחד על ידי עובד ציבור, לפי סעיף 290 לחוק; 3 עבירות של מרמה והפרת אמונים, לפי סעיף 284 לחוק; ועבירה של הכנסת ציוד קצה רט"ן לבית הסוהר, לפי סעיף 52(ב)(2) (ס"ק (א), (ג) ו- (ד)) לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971 (להלן: פקודת בתי הסוהר).

5. בגזר הדין שניתן ביום 19.4.2016 השית בית משפט קמא על המשיב 6 חודשי מאסר בפועל אשר ירוצו בדרך של עבודות שירות, 6 חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור את אחת העבירות בהן הורשע תוך 3 שנים מיום מתן גזר הדין, קנס בסך 5,000 ₪ או מאסר למשך 20 יום תחתיו וצו מבחן לתקופה של שנה.

בית המשפט התייחס אל העבירות שבוצעו כאל "אירוע אחד", והעמיד את מתחם הענישה בגינן על 9 עד 18 חודשי מאסר בפועל, ובצדם קנס. מתחם זה נקבע בהתחשב, בין היתר, בחומרת העבירות, בערכים החברתיים שנפגעו (טוהר המידות של פקידי הציבור, פעילותו התקינה של המנהל הציבורי, הגינות שלטונית ואמון הציבור ברשויות הציבוריות ובעובדיהן) ובמדיניות הענישה הנהוגה. כמו כן, הביא בית המשפט בחשבון נסיבות לחומרה הקשורות בביצוע העבירות, ובהן ניצול המשיב את מעמדו, תפקידו והאמון שניתן בו, וכן פגיעתו בשוויון השורר בין האסירים; ומאידך, נזקפו לזכותו של המשיב העובדה שהסכומים שקיבל בתמורה ל"שירותיו" אינם גבוהים, וכן העובדה שהחפצים שהחדיר לכלא "נעדרים היבט ביטחוני" ואינם מסכנים חיי אדם, ולפיכך מעשיו של המשיב אינם "ברף החומרה הגבוה מאוד" אשר לו טענה המדינה.

אשר לגזירת עונשו של המשיב בתוך המתחם, בית המשפט זקף לזכותו את תסקיר שירות המבחן החיובי בעיקרו אשר הוגש בעניינו, ממנו עולה כי המשיב מנהל אורח חיים נורמטיבי, משולב בעבודה (לאחר פיטוריו משירות בתי הסוהר) ובעל חיי משפחה תקינים, וכן נרתם לתהליך הטיפולי שהוצע לו במסגרת שירות המבחן, הגם שעליו להמשיך בו "וכברת דרך עודנה לפניו". בית המשפט התרשם כי המשיב מכה על חטא ומגלה מוטיבציה לשינוי אורח חייו ודרכי חשיבתו, וזאת למען המשך מסלול חיים נורמטיבי ופרודוקטיבי. נוכח האמור, קבע בית המשפט כי יש לתת משקל לשיקולי השיקום של המשיב ולסטות אל מתחת למתחם העונש ההולם שנקבע. עוד קבע בית המשפט, כי יש לזקוף לזכותו של המשיב אף את עברו הפלילי הנקי ואת המשמעות של מאסר עבורו כמי שהיה סוהר, וכן להביא בחשבון את העובדה ששהה במעצר פרק זמן של כחודש ושבוע. בית המשפט הדגיש בגזר דינו כי "הטלת ענישה אשר תהיה מאסר בעבודות שירות למלוא התקופה של 6 חודשים, כאשר מובא בשיקולים המעצר למשך למעלה מחודש, משמעותה אמנם ירידה אל מתחת לרף התחתון במתחם העונש ההולם, אולם זוהי ירידה מתונה, של כחודש ושלושה שבועות".

6. בערעורה של המדינה נטען כי מתחם העונש שקבע בית משפט קמא אינו מתחם ההולם את חומרת מעשי המשיב ואת מידת אשמו, כסוהר שמעל באופן בוטה ביותר באמון שניתן בו, ב- 8 מקרים שונים לפחות ובמשך תקופה שהתפרסה על פני כשנתיים. נטען כי החפצים שהוברחו יוּעדו ל- 3 אסירים שונים, אשר אחד מהם שוהה באגף סגור, וכי פוטנציאל הנזק הטמון בחלק מאותם חפצים, ובמיוחד בטלפון הנייד שהוחדר לבית הסוהר - גבוה ביותר. עוד נטען, כי המתחם שנקבע אינו תואם את מדיניות הענישה שננקטה במקרים אחרים של עבירות שוחד. נטען גם כי המתחם אינו משקף כראוי את כוונת המחוקק, העולה מהתיקון לחוק העונשין משנת 2010, במסגרתו הוחמר העונש בגין לקיחת שוחד מ- 7 שנות מאסר ל- 10 שנות מאסר, וכן מהתיקון לפקודת בתי הסוהר מ- 2014, במסגרתו הוחמר העונש בגין הכנסת ציוד קצה רט"ן לבית הסוהר מ- 6 חודשי מאסר ל- 3 שנות מאסר.

עוד טוענת המדינה, כי שגה בית משפט קמא כאשר סטה מהרף התחתון של מתחם הענישה שקבע בשל שיקולי שיקום. לטענת המדינה, תסקיר שירות המבחן מגלה כי המשיב לא עבר שיקום של ממש וכי סיכויי השיקום שלו אינם יוצאי דופן ואינם שונים משל נאשמים רבים אחרים, ואף נראה כי השיקום נתקל בקשיים מסוימים. לפיכך, ולמרות המלצת שירות המבחן כי המשיב יישא את מאסרו בדרך של עבודות שירות, לא היה מקום לסטות מפסיקת בית המשפט העליון, לפיה על דרך הכלל, עובד ציבור הלוקח שוחד דינו להיענש במאסר בפועל. המדינה גורסת כי לא היה מקום לתת משקל רב לעובדה שהמשיב נעדר עבר פלילי, וזאת מאחר שמטבע הדברים עבירות לקיחת שוחד בידי עובדי ציבור נעברות על ידי אנשים "נורמטיביים".

7. בדיון בעל פה שהתקיים בפנינו ביום 30.1.2017 חזרה באת כוח המדינה על עיקרי טיעוניה שבהודעת הערעור המפורטת.

מנגד, בא כוח המשיב ביקש לדחות את הערעור, תוך שעמד על נסיבותיו האישיות החיוביות של המשיב, ובהן שירותו הצבאי המלא ושירות המילואים הפעיל שלו ביחידה מובחרת, העובדה שהודה במעשיו כבר בהזדמנות הראשונה, עברו הפלילי הנקי וכן תסקיר שירות המבחן החיובי בעיקרו אשר הוגש בעניינו. עוד טען בא כוח המשיב, כי חלק גדול מהחפצים שהחדיר המשיב לבית הסוהר היו "מוצרים שניתן לרכוש בקנטינה", וכי כדורי תחליף הסם שניסה המשיב להבריח עבור אלמקייס לא הגיעו לידיו בסופו של דבר. כן נטען, כי הסכומים שקיבל המשיב עבור ההברחות היו נמוכים יחסית, וכי המעשים נעשו בגין מצוקתו הכלכלית, על רקע הליך גירושין קשה שעבר באותה העת, ומאז הוא נישא בשנית ו"עלה על דרך המלך". בא כוח המשיב ביקש גם להביא בחשבון את שהייתו של המשיב במעצר במשך כחודש ושבוע ואת פיטוריו מעבודתו כסוהר בעקבות המעשים.

להשלמת התמונה, יצוין כי שמענו גם את עמדת נציגת שירות המבחן, אליה אתייחס בהמשך הדברים.

דיון והכרעה

8. אכן, נקודת המוצא היא כי אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בגזר דינה של הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים בהם נפלה בגזר הדין טעות מהותית, או שעה שהעונש שנגזר על ידה חורג באופן ממשי מרמת הענישה המקובלת או הראויה בנסיבות דומות (ע"פ 1405/16 מדינת ישראל נ' טורשאן (19.4.2016); ע"פ 4301/15 פינטו נ' מדינת ישראל (5.1.2016); וע"פ 3060/15 אבו רגייג נ' מדינת ישראל (21.7.2015)).

ברם, במקרה דנן, לאחר עיון ובחינת טענות הצדדים בכתב ובעל פה, הגעתי לכלל מסקנה כי אין מנוס מהתערבותנו בגזר דינו של בית משפט קמא. המעשים בגינם הורשע המשיב ונסיבות ביצועם אינם מתיישבים לדעתי עם שיקולי הענישה שקבע המחוקק, ובראשם עיקרון ההלימה, כמו גם עם פסיקתו של בית משפט זה באשר למדיניות הענישה בעבירות לקיחת שוחד על ידי עובדי ציבור, כפי שיפורט להלן.

ותחילה מילים אחדות אודות עבירת השוחד ומדיניות הענישה בעבירה זו.

9. החומרה היתרה שבעבירת לקיחת שוחד על ידי עובדי ציבור היא מן המפורסמות. רבות מאוד כבר נכתב על סכנתה המרובה של תופעת השוחד במערכות השלטון להשחתת המידות ולפגיעה בחוסנה ובצביונה של החברה. מדובר בעבירה אוניברסלית שפגיעתה הרעה הוכרה כבר במקורות קדומים. המילה "שוחד" נזכרת בתנ"ך למעלה מ- 20 פעם, בהטיות שונות. מוכרות מאוד האמרות המקראיות: "ושוחד לא תיקח כי השוחד יעוור פקחים ויסלף דברי צדיקים" (שמות כג, ח) ו- "ולא תיקח שוחד, כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים" (דברים טז, יט), וכן דברי הנביא ישעיהו: "שרייך סוררים וחברי גנבים כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים" (ישעיהו א, כג).

גם בית משפט זה עמד פעמים רבות לאורך השנים על סכנותיה וכיעורה של תופעת השוחד ועל פגיעתה במרקם החברתי, בחוסן המוסרי ובמידת האמון אותו רוחש הציבור למוסדות השלטון, כמו גם על הצורך הנגזר מכך בהחמרת הענישה של עובדי ציבור החוטאים בנטילת שלמונים. ולמרבה הצער נראה שעוד נגזר עלינו להידרש לכך גם בעתיד. עוד לפני למעלה משנות דור נאמרו על ידי בית משפט זה דברים נוקבים אלה:

"הסכנה לדמותו של השירות הציבורי ולאפיה של החברה בישראל היא כה גדולה, עד שאין להירתע מנקיטת אמצעי ענישה קשים ומורגשים היטב כלפי כל מי שעולה על דרך השוחד - אם כנותן, אם כלוקח או כמבקש, ואם כמתווך. השופט לנדוי, שדיבר בשם הרוב בפרשת השוחד באשדוד (ע"פ 389/72, ואח'), כינה את השוחד כ'סכנה חברתית מאין כמוה', ושהיא 'סימן ההיכר המובהק של משטרים לבנטיניים שחלילה לנו להידמות להם'" (ע"פ 341/73 מדינת ישראל נ' ויטה, פ"ד כז(2) 610, 613 (1973)).

ובענין הולילנד (ע"פ 4456/14 קלנר נ' מדינת ישראל (29.12.2015)), תחת הכותרת "על השוחד ועל העיוורון", הטעים השופט נ' הנדל:

"עבירות השוחד משובצות כיום בתוך פרק ט לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), שכותרתו 'פגיעות בסדרי השלטון והמשפט'... ואכן, מיקום 'גיאוגרפי' זה של עבירת השוחד בתוך חוק העונשין איננו מקרי. הוא מצביע על הערכים המרכזיים שעליהם מבקשות עבירות השוחד להגן: טוהר המידות של עובדי הציבור; פעילותו התקינה של המנהל הציבורי; ואמון הציבור. פגיעה בערכים אלו - כמוה כפגיעה בסדרי השלטון והמשפט. המכנה המשותף של ערכים אלו הוא עובד הציבור. הוא שחקן מרכזי ביסודות העבירה. נוכחותו שזורה לכל אורך הפרק המכיל את עבירות השוחד.
... התפשטותה של תרבות השוחד מדרדרת, ואף בצעדי ענק, את איכות השירות הציבורי ואת האמון שהציבור הרחב רוחש לעובדי הציבור. מכאן הצורך לקבוע איסור פלילי ברור על עבירות השוחד, בגלגוליהן השונים. יש להבטיח כי עובד הציבור יגשים את תפקידו כנדרש, ויפעל על פי הכללים ואמות המידה הראויות" (שם, בפסקה 2 לחלק הכללי).

בענין לחיאני (רע"פ 3292/15 לחיאני נ' מדינת ישראל (17.11.2015)) עמדתי על סכנותיה הרבות של תופעת השחיתות על גווניה השונים, ובין היתר ציינתי כי -

"... ההשלכות של תופעת השחיתות במערכות השלטון, חורגות הרבה מעבר להיבט הצר של מעשה עברייני הפוגע בקרבן עבירה מוגדר. בניגוד לעבירות 'רגילות', קורבנותיה של השחיתות השלטונית הם הציבור כולו. השחיתות השלטונית מהווה איום אסטרטגי על החברה. לשחיתות השלטונית יש השלכות שליליות רחבות ועמוקות - חברתיות, פוליטיות, מוסריות, כלכליות ואחרות - להן פוטנציאל ממשי לפגיעה גם בחוסן הלאומי של המדינה. כישלון במאבק בתופעה זו עלול להביא להתפרקות חברתית ולקריסה כלכלית...
בהכללה ניתן לומר, שלא ניתן לקיים חברה מתוקנת, מתפקדת ומשגשגת - מבחינה חברתית, פוליטית וכלכלית - מקום שהשלטון נגוע בשחיתות ומקום שהציבור לא רוחש אמון למערכת השלטונית" (שם, בפסקאות 5 ו- 8).

10. על רקע תפיסה זו בדבר סכנותיה הרבות ונזקיה הקשים של תופעת השוחד, לא ייפלא כי בית משפט זה עמד - באופן עקבי ושיטתי לאורך כל השנים - על ההכרח בענישה מחמירה ומרתיעה בגין עבירות שוחד. להלן מדגם חלקי של קביעות בענין זה, מעטות מיני רבות:

בע"פ 389/72 זוקאים נ' מדינת ישראל, פ"ד כז(2) 487, 497 (1973) עמד בית המשפט על הטעם מאחורי הגישה המחמירה והמרתיעה הנדרשת בענישה בעבירות השוחד:

"כיבוד החוק דורש בראש ובראשונה פעולה חינוכית קשה וממושכת, אבל עד שיגיעו ימות המשיח, אף לא נוכל בלעדי כוח ההרתעה שבעשיית דין ובאימת הדין. חשוב בעיני מאד מה יגידו בגת ומה יבשרו בחוצות אשקלון בגמר פרשת אשדוד זו, ושלא ייצא הקול שבית-משפט זה קרא דרור לנותני שוחד. רחמנות יתרה כלפי הפרט בכגון אלה עלולה לעלות כדי התאכזרות לחברה כולה, פן היא תשקע ביוון המצולה של שוחד ושל שחיתות".

ובאופן יותר ישיר ומפורש, כ- 20 שנה מאוחר יותר:

"על-פי מדיניותו של בית-משפט זה משכבר הימים, העונש ההולם עברייני שוחד הוא מאסר בפועל, כעונש מרתיע. שכן 'הסכנה לדמותו של השירות הציבורי ולאפיה של החברה בישראל היא כה גדולה, עד שאין להירתע מנקיטת אמצעי ענישה קשים ומורגשים היטב כלפי כל מי שעולה על דרך השוחד - אם כנותן, אם כלוקח או מבקש, ואם כמתווך' (ע"פ 341/73 מדינת ישראל נ' ויטה)" (ע"פ 419/92 מדינת ישראל נ' כהן, פ"ד מז(3) 821, 835 (1993)).

וכעבור עוד כעשור:

"הלכה רווחת ומיוסדת היא, כי עובד ציבור הלוקח שוחד תמורת פעולה הקשורה בתפקידו, אחת דינו להיענש במאסר ממשי. חריגה מן הכלל הזה מותרת רק בהתקיים נסיבות יוצאות דופן...
השיקול המרכזי בענישתן של עבירות מסוג זה הוא הרתעתם של עובדי ציבור אחרים מפני ביצוע עבירות דומות, ושיקול זה אכן מחייב, כפי שכבר צוין, להעניש על ביצוען של עבירות מסוג זה בעונש מאסר שיש עמו כליאה בפועל" (ע"פ 6564/04 סטויה נ' מדינת ישראל (18.10.2004)).

ובחלוף שנים אחדות, בענין בניזרי, עמד בית משפט זה על הצורך להחמיר יותר ממה שהיה נהוג בעבר בענישה בעבירות השוחד בפרט ועבירות שחיתות ציבורית בכלל, תוך שהחמיר בעונשו של בניזרי והעמידוׂ על 4 שנות מאסר בפועל במקום 18 החודשים שנגזרו עליו על ידי בית המשפט המחוזי -

"... התופעה של שחיתות גוברת בחברה הישראלית, תופעה שלא פסחה גם על מוסדות השלטון, והשלמה עמה כמוה כהשלמה עם הסתאבות ואובדן מוחלט של האמון במינהל הציבורי. כדי להתמודד עם נגע זה ולהרתיע את הרבים, לא די עוד במלל ודברי כיבושין, והגיעה העת לעשות מעשה, על ידי הצגתו של תג מחיר גבוה מזה שהיה נהוג בעבר לצדן של העבירות בתחום זה" (ע"פ 5189/08 מדינת ישראל נ' בניזרי, פסקה 63 (24.6.2009)).

ולאחרונה:

"ייאמר בקול צלול, עבירת שוחד - המטילה רקב מצחין בשירות הציבורי ומדרדרת אותו למדרגת עולם שלישי שמדינת ישראל אסור לה ליפול אליה - צריכה להיענש במאסר מאחורי סורג ובריח" (ע"פ 3609/14 מדינת ישראל נ' אלסין, פסקה א לפסק דינו של השופט רובינשטיין (20.10.2014), להלן: ענין אלסין).

11. ומכאן חזרה לענייננו.

12. תיקון מס' 113 לחוק העונשין משנת 2012 (להלן: תיקון 113) עיגן לראשונה בחקיקה את "העקרונות והשיקולים המנחים בענישה... כדי שבית המשפט יקבע את העונש המתאים לנאשם בנסיבות העבירה" (סעיף 40א לחוק). במסגרת התיקון, נקבע כי העיקרון המנחה בענישה הוא עיקרון ההלימה, שמשמעותו "קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו" (סעיף 40ב לחוק). בקביעת מתחם העונש ההולם למעשה העבירה שביצע הנאשם, יתחשב בית המשפט בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה (סעיף 40ג(א) לחוק); ובתוך מתחם העונש ההולם, יגזור בית המשפט את העונש המתאים לנאשם בהתחשב בנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה, והוא רשאי לחרוג ממתחם העונש ההולם, לקולה או לחומרה, בשל שיקולי שיקום או הגנה על שלום הציבור, בהתאמה, בסייגים הקבועים בחוק (סעיפים 40ג-40ה).

בחינת מעשיו של המשיב באספקלריה של שיקולי הענישה שקבע המחוקק כאמור, ושל מדיניות הענישה שנקבעה בפסיקתו של בית משפט זה בעבירות השוחד כמפורט לעיל, מובילים לדעתי למסקנה כי הן מתחם העונש ההולם שקבע בית משפט קמא והן העונש שהשית בגדרו (למעשה בסטייה ממנו), אינם הולמים את מעשי העבירה של המשיב, נסיבות ביצוען ומידת אשמו.

13. מעשיו של המשיב, סוהר, איש מערכת אכיפת החוק, הם חמורים. המשיב מעל באופן בוטה באמון שניתן בו כעובד ציבור בכלל וכסוהר בשירות בתי הסוהר בפרט. במסגרת תפקידו כסוהר, היה המשיב אחראי, בין היתר, על אכיפת המשמעת והציות לחוק בקרב אוכלוסיית האסירים בין כותלי בית הסוהר. ואולם במקום למלא את תפקידו באכיפת החוק והמשמעת, הפר המשיב, באופן חוזר ונשנה, את החוק והכללים שעל אכיפתם הוא מופקד, ובעבור בצע כסף הבריח לאסירים פריטים אסורים.

אין מדובר במעידה חד פעמית, אלא ב- 8 מקרים נפרדים של הברחת פריטים ל- 3 אסירים שונים, שאחד מהם שהה באגף סגור, על פני תקופה של יותר משנתיים (החל מיום 21.5.2013 ועד שנתפס בקלקלתו ביום 11.6.2015). הפריטים שהבריח כללו גם כאלה בעלי פוטנציאל נזק ממשי (משקאות אלכוהוליים, תחליפי סם וטלפון סלולרי).

14. בנסיבות אלו, אני סבור כי מתחם הענישה שקבע בית משפט קמא (9 עד 18 חודשי מאסר בפועל) אינו הולם, וראוי היה לטעמי לקבוע מתחם ענישה מחמיר יותר, אשר ישקף את הפגיעה הרבה של המשיב בערכים החברתיים עליהם האיסור על עבירת השוחד מבקש להגן - היינו טוהר המידות של עובדי הציבור, פעילותו התקינה של המנהל הציבורי ואמון הציבור ברשויות השלטון - לצד הפגיעוׂת הקונקרטיות יותר בענייננו - פגיעה במשמעת ובניהול התקין של בית הסוהר וביחס השוויוני כלפי כלל האסירים המצויים תחת השגחת המשיב. בהקשר אחרון זה יש להביא כמובן בחשבון גם את יחסי הכפיפות ופערי המעמד שבין המשיב כסוהר ובין האסירים וקרוביהם ששיחדוהו. לענין זה אין לייחס משקל רב לכך שסכומי השוחד שקיבל המשיב לידיו אינם גבוהים יחסית (ענין אלסין, בפסקה 10).

15. ואולם אם ניתן היה להשלים עם מתחם הענישה המקל שקבע בית משפט קמא, מאחר שאין בו חריגה מהותית ממתחם העונש ההולם, הרי שאין לקבל את החלטתו של בית המשפט לקבוע את עונשו של המשיב תוך סטייה לקולה, מטעמי שיקום, מהמתחם (המקל) שקבע. בעוד המתחם שקבע בית המשפט היה כאמור מאסר בפועל לתקופה שבין 9 ל- 18 חודשים, גזר בית המשפט על המשיב 6 חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות (וכן מאסר על תנאי, קנס וצו מבחן). בקביעת עונשו של המשיב זקף בית המשפט לזכותו, בין היתר, את עברו הפלילי הנקי ואורח חייו הנורמטיבי, הכאתו על חטא ומשמעות המאסר עבורו כאדם פרטי וכסוהר לשעבר. כן קבע בית המשפט, כי יש לתת משקל לשיקולי השיקום של המשיב, ועקב כך יש אף לסטות אל מתחת למתחם העונש ההולם שנקבע.

16. דברים אלה אינם מקובלים עלי כל עיקר. כמצוין לעיל, המעשים של המשיב הם חמורים, במהותם ובנסיבותיהם, ואין מדובר גם במעידה חד פעמית אלא בפעילות מתמשכת לאורך תקופה לא קצרה. בנסיבות אלו העונש שהושת על המשיב אינו מתיישב עם עיקרון ההלימה, שהוא כאמור העיקרון המנחה בענישה, ועם מדיניות הענישה העקבית שקבע בית משפט זה לגבי החוטאים בעבירות השוחד, לפיה על מקבל השוחד ונותן השוחד לרצות תקופת מאסר ממשית בין כותלי הכלא (ראו הפסיקה המצוטטת בפסקה 10 לעיל, וכן: ע"פ 766/07 כהן נ' מדינת ישראל (19.11.2007); ע"פ 3295/15 מדינת ישראל נ' גפסו, פסקה 41 (31.3.2016); ע"פ 10627/06 יהושע נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (8.5.2007), להלן: ענין יהושע; וע"פ 3856/13 גוני נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (3.2.2014)).

17. איני סבור שהיה מקום לשקול כנימוק לקולה את עברו הפלילי הנקי ואת אורח חייו הנורמטיבי של המשיב. עבירות של לקיחת שוחד - כמו עבירות שחיתות ציבורית אחרות - מתבצעות, מתוקף הגדרתן, על ידי עובדי ציבור, שהם בהכרח אנשים נורמטיביים ולרוב נעדרי עבר פלילי, שאלמלא כן לא יכלו לכהן בתפקיד ציבורי (ע"פ 10369/04 אנידג'ר נ' מדינת ישראל (3.2.2005), להלן: ענין אנידג'ר). ודאי אלה פני הדברים כאשר מדובר בעובד ציבור במערכת אכיפת החוק. לפיכך אין רבותא בכך שמקבל השוחד נעדר עבר פלילי, ואין מקום לזקוף זאת לזכותו בקביעת עונשו בתוך מתחם העונש ההולם.

18. אשר לנימוק של בית משפט קמא בנוגע למשמעות (הקשה) של מאסר עבור המשיב כסוהר לשעבר. אין ספק שכאשר איש ציבור נתפס בקלקלתו ומובא לדין הוא מוצא עצמו פגוע ומושפל, כמאמר הכתוב: "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא" (חגיגה ה ב). לעומת זאת, חומרה יתרה נודעת לעובדה שעובר העבירה הוא עובד ציבור, ואיש מערכת אכיפת החוק בפרט, אשר אמור לשמש כדוגמא ומופת לציבור. לפיכך, השלכות המאסר על המשיב, כסוהר לשעבר, והפגיעה הכרוכה בו ובבני משפחתו, אינן יכולות לשמש כנסיבה מקילה לעונש.

"אנשי ציבור ועברייני צווארון לבן בדרך כלל, כאשר הם נתפסים בקלקלתם, מובאים למשפט ונדרשים לתת את הדין על מעלליהם, מוצאים עצמם פגועים, מושפלים ומבוזים. אולם אין להם אלא להלין על עצמם, שכך אונה להם, שהרי דווקא מהם מצפים, שבאישיותם, בהתנהגותם ובדרך חייהם ישמשו אות, דוגמה ומופת לאחרים. כגודל האמון הניתן בהם כן גדולה האכזבה, כאשר הם מועדים ומתדרדרים. ככל שהם ראויים לתודה ולהערכה על פעולות חיוביות שעשו למען הכלל, כך הם ראויים לגינוי ולסלידה, כאשר הם מנצלים לרעה את המעמד, את האמון, את הסמכות" (ע"פ 355/88 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 221, 265 (1989)).

איני רואה צורך לקבוע מסמרות באשר למידה שבה נכון וראוי דרך כלל להתחשב, במסגרת שלב גזר הדין, בחוויה הסובייקטיבית של העונש שצפוי לחוות הנידון הספציפי (בהקשר זה ראו נתנאל דגן "התחשבות בחוויה הסובייקטיבית של העונש: הערות לדין הרצוי והמצוי" קרימינולוגיה ישראלית ה 55 (2016)). ואולם, כאשר מדובר בעובד ציבור שסרח, איני סבור כי יש לזקוף לזכותו כנסיבה מקילה את הפגיעה האישית-ציבורית הכרוכה בכך. לענייננו, ראוי להזכיר כי המשיב, שהיה מופקד על שמירת הביטחון והסדר בבית הסוהר, הפך אותו בפעולותיו למקום פרוץ, ואף פגע בריצוי המאסר התקין ובסיכויי השיקום של האסירים להם מסר את החפצים המוברחים, ואולי אף של אסירים אחרים שהיו מודעים למעשיו ואיבדו בשל כך אמון במערכת אכיפת החוק ובמשרתים בה.

19. להשלמת התמונה, ובטרם אבחן אם ראוי היה לסטות ממתחם הענישה לקולה משיקולי שיקום, אתייחס לשיקול משמעותי שבית משפט קמא לא לקח בחשבון במסגרת קביעת העונש בתוך המתחם, ושהיה ראוי בעיני כי יקבל ביטוי בגזר הדין, והוא אינטרס הרתעת הרבים הקבוע בסעיף 40ז לחוק העונשין.

עבירות השוחד, כמו שאר עבירות השחיתות השלטונית, מתאפיינות בקושי מיוחד שקיים בחשיפתן על ידי מערכת אכיפת החוק, שכן בניגוד לעבירות "רגילות", בעבירות אלו אין קורבן מוגדר, כל המעורבים הם עושי עבירה שאין להם כמובן ענין בחשיפת המעשים, וקורבן העבירה האמיתי של עבירות השחיתות השלטונית הוא למעשה הציבור כולו. קושי זה בחשיפת העבירות מחייב מתן משקל מיוחד לשיקול של הרתעת הרבים. עקב כך, אינטרס הרתעת הרבים, היינו הרתעה משמעותית כלפי עובדי ציבור ומעורבים אחרים בעבירות השחיתות השלטונית, הוא בעל חשיבות קריטית ממש. בהתאם לכך אכן נפסק, כי "החשיבות הנודעת לענישה קפדנית בתחום זה נובעת לא רק מחומרת העבירות ומנזקיהן, אלא גם מן הקושי הטמון, באופן טבעי, בגילוין" (ע"פ 267/13 מדינת ישראל נ' לוי, פסקה 13 (23.6.2013)). וכן נקבע כי -

"אכן, השימוש בשיקול זה אינו פשוט, מתוך ההנחה הערכית כי הענישה היא אינדיבידואלית. ואולם, כל סוג עבירה ועניינו, ובמקרים של עבירות שחיתות ציבורית, אין מנוס משימוש באשר קבע המחוקק בסעיף 40ז לחוק העונשין, כי ניתן להתחשב בשיקול הרתעת הרבים בעת קביעת עונשו של הנאשם, במסגרת מתחם הענישה שנקבע. להרתעת הרבים חשיבות מוגברת בעבירות מן הסוג הנדון בענייננו, שלא אחת הן קשות לגילוי, ואשר השפעתן על סדרי השלטון ואמון הציבור בו מכרעת. על הפגיעה למצוא ביטוי בעונש באופן שיכלול גם הרתעה לעתיד כלפי עובדי הציבור האחרים, כדי להבטיח כי אכן נעשה מירב המאמץ לשירוש התופעה ולהגנה על הציבור" (ענין לחיאני, בפסקה מ"ז).

יצוין כי מחקרים שנערכו ביססו את הקביעה כי אפקט ההרתעה הנלווה להחמרה בענישה הוא בעל משקל רב יותר בהקשר של עבירות אנשי ציבור ועבירות כלכליות, וזאת להבדיל מאפקט חלש יותר בהקשר של עבירות רחוב ואלימות (חגית לרנאו עבריינות ואכיפת חוק 67 (2016) והאסמכתאות שם). ממצא זה מובן ואינו מפתיע, שכן עבירות אנשי ציבור ועבירות כלכליות מתבצעות בדרך כלל על ידי אנשים נורמטיביים בעלי מעמד חברתי, והאפשרות של עמידה בפני חקירה פלילית, משפט ועונשי מאסר, מרתיעה יותר מטבע הדברים "אדם מן היישוב", ובוודאי אדם בעל מעמד חברתי וציבורי, לעומת מי שמנהל אורח חיים עברייני ומקיים מגע מתמיד עם מערכת אכיפת החוק, ובפרט מי שכבר עבר את "החוויה" של חקירה, משפט ומאסר. וראו גם דבריו ברוח זו של השופט א' רובינשטיין בע"פ 677/14 דנקנר נ' מדינת ישראל (17.7.2014), באשר לאפקטיביות הרתעת הרבים הנלווית לענישה בעבירות "צווארון לבן":

"ולצד הענישה האישית, על הענישה כאן להיות גם הרתעתית... לטעמי, גם מי שאינו סבור כי הרתעת הרבים, אולי להבדיל מהרתעת היחיד, פועלת ככלל בעבריינות ה'קלאסית' של רצח, שוד ואונס, חבלה ודומותיהן (ראו ע"פ 7534/11 מזרחי נ' מדינת ישראל (2013), פסקה ג' לחוות דעתי), יוכל לסבור כי יש לה סיכוי בעבירות כלכליות, מכל מקום של 'הצווארון הלבן'. המתכנן עבירות - או שמא נאמר 'מתחמן' - ושומע כי דינו עלול להיות מאסר, אולי יחשוב פעמיים" (שם, בפסקה ל"ח).

דברים אלה חלים במשנה-תוקף באשר לעובדי ציבור המכהנים כסוהרים. ענישה משמעותית הכוללת ריצוי מאסר בפועל לתקופה משמעותית תיצור בוודאי אפקט הרתעתי משמעותי מפני ביצוע עבירות שחיתות ציבורית בקרב ציבור הסוהרים - שרובם ככולם אנשים נורמטיביים ושומרי חוק. אפקט ההרתעה בכגון דא נדרש במיוחד בהתחשב ביחסי הכפיפות והתלות שבין סוהרים לאסירים ועצורים, שהם אוכלוסיות חלשות הנתונות לפיקוחם ולמרותם הכמעט-בלעדית של שלטונות בית הסוהר.

20. העולה מן האמור, כי במקרה דנן מכלול הנסיבות היה צריך להוביל לקביעת עונשו של המשיב, למצער, באמצעו של מתחם הענישה שנקבע, אם לא למעלה מכך. אלא שלא כך נהג בית משפט קמא, אשר אף החליט כאמור לסטות לקולה מהמתחם, משיקולי שיקום. לכך אפנה כעת.

21. בית משפט קמא החליט על סטייה אל מתחת לרף התחתון של מתחם העונש שקבע, משיקולי שיקום, בהסתמך בין היתר על תסקיר שירות המבחן אשר הוגש בעניינו של המשיב, בו צוין כי המשיב מנהל אורח חיים נורמטיבי ונרתם לתהליך הטיפולי במסגרת שירות המבחן, הגם שעליו להמשיך בו "וכברת דרך עודנה לפניו", וכן בשל התרשמותו של בית המשפט כי המשיב מביע חרטה ומעוניין להביא לשינוי באורח חייו. אכן, סעיף 40ד(א) לחוק העונשין מסמיך את בית המשפט לחרוג ממתחם העונש ההולם שקבע מטעמי שיקום, ואולם בענייננו לא היה כל צידוק לכך.

הלכה פסוקה היא כי בענישה בגין עבירות שוחד, יש להעניק מעמד בכורה לאינטרס הציבורי על פני שיקולים אחרים, ואין לחרוג ממדיניות הענישה המחמירה הכוללת מאסר מאחורי סורג ובריח, לרבות משיקולי שיקום (ענין אלסין, בפסקה 11; ענין יהושע, בפסקה 5; וע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337, 345-344 (1997)). זאת, בין היתר, מאחר שכמו המשיב בענייננו, רוב המעורבים בעבירות שוחד ובעבירות "צווארון לבן" אחרות אינם "עבריינים מועדים", אלא אנשים נורמטיביים וחסרי עבר פלילי שאינם עבריינים "טעוני שיקום", והסיכון שיחזרו לבצע עבירות בכלל, ועבירות מהסוג שבגינו הורשעו בפרט - נמוך ממילא. לכן, בעבירות כאלה יש ליתן כאמור משקל מכריע לשיקול של הרתעת הרבים, בבחינת "למען יראו וייראו" (ע"פ 4115/08 גלעד נ' מדינת ישראל, פסקה 37 (24.1.2011); ע"פ 4783/09 שולשטיין נ' רשות ההגבלים העסקים, פסקה 48 (16.9.2010); ע"פ 2103/07 הורוביץ נ' מדינת ישראל, פסקה 339 (31.12.2008); וע"פ 240/16 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 3 (11.1.2017)).

זאת ועוד, גם תסקירי שירות המבחן לא יכולים להוות בסיס לסטייה ממתחם הענישה מטעמי שיקום. תסקיר שירות המבחן אשר הוגש בעניינו של המשיב ואשר עמד לפני בית משפט קמא בעת מתן גזר דינו ממליץ אמנם על הימנעות מהטלת עונש מאסר בפועל, אך הוא רחוק מלהיות חיובי באופן מובהק ובמידה העשויה להצדיק סטייה ממתחם הענישה, אף בעבירות שאינן מתחום השחיתות השלטונית. כך, צוין בתסקיר כי למשיב קושי בהצבת גבולות פנימיים, בוויסות דחפים ובהתמודדות עם מצבי לחץ ומשבר, וכן קושי להבין לעומק את בחירותיו העברייניות. שירות המבחן אף העריך כי "קיים סיכון מסוים להישנות עבירות", אף ש"שילובו והתמדתו בהמשך טיפול בשירותנו עשוי להוות גורם מפחית סיכון". התסקיר המשלים שהוגש לקראת הדיון בערעור זה היה חיובי עוד פחות. כך, צוין כי המשיב אמנם מטופל בשירות המבחן מזה כחצי שנה, אך מתקשה להגיע למפגשים באופן עקבי, תוך שהוא נוטה לייחס קושי זה לגורמים חיצוניים. עוד צוין, כי רק בסמוך למועד הדיון, לאחר שעומת עם היעדרויותיו הרבות והתנהלותו בקבוצת הטיפול, "ניכר כי גיא מתחיל לגלות באופן ראשוני הכרה בהתנהלותו הבעייתית, מבין שהיעדרויותיו הינן חלק מדפוסיו הבעייתיים וההמנעותיים וקושי בראיה לטווח הארוך". כן פורט, כי המשיב אמנם מביע תחושות בושה ואשמה בקשר למעשיו, אך מייחס את ביצוע העבירות למשבר רגשי וכלכלי. בבחינה מחודשת של גורמי הסיכון להישנות עבירות, העריך שירות המבחן כי המשיב נמצא רק בראשיתו של הליך טיפולי הדרגתי, ונוכח "עמדותיו, כוחותיו ודפוסיו שמקשים עליו לערוך התבוננות פנימית משמעותית ועמוקה", צפוי ההליך להיות ארוך וממושך. כן הוער, כי המשיב טרם רכש אמון מלא בגורמי תמיכה וטיפול, וייתכן שבמצבי משבר עדיין יתקשה לפנות לעזרה.

22. העולה מהאמור, כי לא היה צידוק בענייננו לחרוג מהרף התחתון של מתחם העונש ההולם שנקבע, שאף הוא נקבע כאמור "על הצד הנמוך".

23. סיכומם של דברים: המשיב הורשע בביצוע 3 עבירות של קבלת שוחד על ידי עובד ציבור, 3 עבירות של מרמה והפרת אמונים, 3 עבירות של קשירת קשר לפשע ועבירה של הכנסת ציוד קצה רט"ן לבית הסוהר. לא ניתן להקל ראש בחומרת מעשיו של המשיב אשר הפר אמונים וקיבל שוחד, תמורתו גם סטה מן השורה. בפסק דיני בעניינו של קצין משטרה שסרח הערתי בין היתר דברים שכוחם יפה אף לעניינו של המשיב -

"רצינו להאמין כי תופעות מעין אלה, של 'חפרפרות' מטעם גורמים עברייניים המקננות בלב מערכות אכיפת החוק, הן נחלתן של מדינות אחרות, והנה למרבה הבושה, נגע זה פשה גם במקומנו.
המדובר בליקוי מאורות ממש ופגיעה שאין קשה ממנה בערכים של טוהר המידות, שאין חשובים מהם במערכות השלטון בכלל ובמערכות אכיפת החוק בפרט..." (ע"פ 7470/15 מלכה נ' מדינת ישראל, פסקאות 5 ו- 6 (15.6.2016)).

מעשיו של המשיב מחייבים תגובה עונשית הולמת ומסר מרתיע עבור עובדי ציבור בכלל וסוהרים בפרט, כמו גם מעורבים אחרים בעבירות מעין אלו. העונש שהוטל על המשיב חורג באופן מהותי מרמת הענישה הנוהגת, כמו גם הראויה, במקרים כגון אלה, במידה המחייבת את התערבותנו (השוו: ע"פ 8758/15 כרמל נ' מדינת ישראל (23.3.2016); ע"פ 7921/11 ואנונו נ' מדינת ישראל (24.8.2015); ע"פ 799/13 קריאף נ' מדינת ישראל (21.7.2013); ע"פ 8238/12 טלקר נ' מדינת ישראל (20.1.2015); ענין אלסין; ע"פ 9145/11 מרעי נ' מדינת ישראל (1.5.2013); רע"פ 4869/12 אילן נ' מדינת ישראל (26.6.2012); דנ"פ 10987/07 מדינת ישראל נ' ברק כהן, פ"ד סג(1) 644 (2009); ענין אנידג'ר; ועוד אחרים זולתם).

24. אשר על כן, אציע לחבריי כי נקבל את ערעור המדינה, ובהתחשב בהלכה שאין דרכה של ערכאת הערעור למצות את הדין עם הנאשם, אציע להעמיד את עונשו של המשיב על 12 חודשי מאסר לריצוי בפועל, בניכוי ימי מעצרו. עונשי המאסר על תנאי והקנס שהושתו על המשיב יוותרו בעינם. צו המבחן יבוטל.

השופט י' דנציגר:

אני מסכים.

השופטת ע' ברון:

שותפה אני לדברי השופט מ' מזוז, כי עבירות השוחד שעבר המשיב בהיותו סוהר, עובד ציבור הנמנה עם מערכת אכיפת החוק, מחייבות מתן מענה עונשי הולם. דומה כי לא יכול להיות חולק כי בעבירות ממין זה, להרתעת הרבים נודע משקל מכריע, ולפיכך נדרש ככלל ליתן לה ביטוי בגזירת העונש. זוהי משאלת לב ויש לחתור אליה, בכלים חינוכיים והצבת דוגמה, שכבר משום ערכי מוסר והוגנות יימנע אדם מעבירת שוחד תוך שימוש וניצול לרעה את הכוח שניתן לו. אך זוהי תמימות לסבור שערכים אלה לבדם מהווים מחסום בפני מי שהפיתוי וטובות ההנאה עשויים לעוור את עיניהם, ומכאן החשיבות המוגברת שבכוח ההרתעה. אני מצטרפת אפוא לחוות דעתו של חברי, השופט מזוז, לתוצאה שאליה הגיע ומנימוקיו.

ת

לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט מ' מזוז.

המשיב יתייצב לריצוי עונש המאסר ביום 15.3.2017 עד השעה 10:00 בביס"ר דקל, או על פי החלטת שירות בתי הסוהר, כשברשותו תעודת זהות או דרכון. על המערער לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שירות בתי הסוהר, בטלפונים: 08-XXXX377 או 08-XXXX336. חזקה על שירות בתי הסוהר כי יתן דעתו לכך שהמשיב שימש בעבר כסוהר.

ניתן היום, ‏כ"ז בשבט התשע"ז (‏23.2.2017).



ת


מעורבים
תובע: מדינת ישראל
נתבע: גרשון גיא בר-זיו
שופט :
עורכי דין: