ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עו"ד מנשה ששון נגד ז'ניט צאלח :

לפני כבוד ה שופט עמית יריב

התובע:

עו"ד מנשה ששון
בעצמו

נגד

הנתבעים:

1.ז'ניט צאלח
2.טירן זכריה צאלח
ע"י ב"כ עו"ד חנן חדד

פסק דין

לפני תביעה לתשלום שכר טרחת עו"ד בסך 38,500 ₪.
התובע עו"ד מנשה ששון חתם עם הנתבעים ז'נט סלאח ובנה טיראן סלאח על הסכם שכר טרחה ביום 4.1.2009. ע"פ ההסכם, תמורת ייצוג הנתבעים בהליך לפינוי מושכר ישולם לששון הסכום שייפסק כשכר טרחה בפסק הדין, ותמורת ייצוג הנתבעים בתביעה הכספית באותו עניין ישולמו לעו"ד ששון 15% מהסכום שייפסק. כמו כן ישולמו לששון הוצאות ושכר טרחה שייפסקו בהחלטות הביניים. התובעים זכו בתביעות שלגביהם נחתם הסכם שכר הטרחה, הן בעילת הפינוי והן בעילות הכספיות, ונפסקו לטובתם סכומי כסף שונים הן בפסקי דין והן בהחלטות ביניים. שכרו של התובע בתביעות אלו, שלגביהם נחתם הסכם שכר טרחה, עומד על סך כולל של 19,588 ₪. כמה חודשים לאחר מתן פסק הדין הגיש התובע תביעה נוספת בשם הנתבעים, אשר לגביה לא נחתם הסכם שכר טרחה. בתביעה הנוספת זכו התובעים בסך של 83,400 ₪ ובשכר טרחה בסך 12,510 ₪ בתוספת מע"מ.
טענות הצדדים
התובע טען את הטענות הבאות:
לטענתו, בין הצדדים הוסכם על דחיית תשלום שכר הטרחה עד לאחר שהנכס יפונה ויושכר שוב כך שהנתבעים יוכלו לשלם את שכר הטרחה מדמי השכירות. תובע טוען כי לאור האמור, יש להתחיל את מרוץ ההתיישנות רק מ- 13.6.2010 אז פונתה הדירה. לטענת התובע לאחר שבין אחי הנתבעת התגלה סכסוך ביחס להשכרת הנכס וחל עיכוב בהשכרתו, הובטח לו ע"י הנתבעים כי יפצו אותו על העיכוב וכי בכוונתם למכור את הנכס ולשכור את שירותיו לצורך טיפול במכירת הדירה, אך דבר זה לא נעשה. התובע הציג שני מכתבי התראה ששלח בעניין החוב, הראשון מיום 18.6.2013 והשני מיום 12.8.2014 .
לטענת התובע, לא ניתן לפרש את ההסכם כאילו כוונת הצדדים הייתה שהכסף שישולם מותנה בגביה בפועל ע"י התובע משום שתנאי זה לא מוזכר כלל, ואדרבה, בסעיף 3 נכתב כי שכר הטרחה ישולם במלואו גם במקרה של פשרה או הפסקת הייצוג, משמע התשלום מוטל על הנתבעים ולא תלוי בגבייה.
לטענת התובע, אין להסתמך הסדרי תשלום בהליכים קודמים בהם ייצג את הנתבעים, שעה שמדובר על הליכים שהתקיימו בשנת 1986 עת היה עו"ד צעיר ותנאי התשלום בהם עבד היו שונים.
התובע טען כי המתווך שטיפל בהשכרת הנכס של הנתבעים טען בשעתו כי שוכר הנכס הוא אדם אמיד וכך חשבו הוא והנתבעים, ולכן לטענתו ההחלטה להגיש תביעה נוספת הייתה נכונה. לטענתו, רק בשנת 2011 נודע לו כי השוכר לשעבר הינו חייב מוגבל באמצעים.
הנתבעים טענו כך:
לטענת הנתבעים על הסכומים הנתבעים הבאים חלה התיישנות:
750 ₪ בגין החלטות הביניים מיום 19.2.2008
1,740 ₪ בגין החלטת הביניים מיום 28.05.08
2,320 ₪ בגין החלטת ביניים מיום 13.01.09
לטענת הנתבעים הנוהג בין הצדדים בתביעות קודמות היה שהתובע מקבל את שכרו מתוך הכסף שנגבה בפועל ולא מתוך הסכום שנפסק בביהמ"ש. לטענתם, יש לפרש את הסכם שכר הטרחה כאילו תשלום הכסף מותנה בגבייתו. לטענתם, העובדה שלא נרשם בהסכם במפורש כי הכסף " ישולם ע"י הנתבעים" מלמדת כי הכוונה הייתה כי ישולם מתוך הגבייה בפועל.
לטענת הנתבעים, הנתבע אינו זכאי לתשלום כלל מאחר שכבר ביום 19.2.2008 נפסקו הוצאות לטובת הנתבעים, ואילו היה התובע פועל על מנת לגבות את ההוצאות כבר אז, הוא יכול היה לדעת כי לא ניתן לגבות דבר מהנתבע בתביעת הפינוי והתביעות הכספיות. לטענת הנתבעים, משהתרשל התובע ולא עשה כן, נגררו הנתבעים להליכים מיותרים מבחינתם אשר לא רק שלא הכניסו להם דבר, אלא אף גרמו להם לחיובי שכר טרחה.
לטענת הנתבעים התובע אינו זכאי לתשלום מאחר שהאחרון התרשל בעבודתו כבא כוחם בתהליך פינוי הדירה. לטענתם, התובע שילם כ-5,800 ₪ יותר מהנצרך על עלויות הפינוי. והוציא 13,000 ₪ על אחסון המיטלטלין כאשר לטענתם ניתן היה לאחסנם במחסני ההוצאה לפועל.
דיון והכרעה
לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ולאחר שעיינתי בראיות שהגישו אני סבור כי דין התביעה להתקבל. להלן נימוקיי בתמצית.
הסכם שכר הטרחה אינו נתון לפרשנות. טענת הנתבעים כי לא כתוב בהסכם במפורש כי " הנתבעים" ישלמו את שכר הטרחה, איננה יכולה לעמוד. בכל הכבוד, האם יש דרך אחרת לפרש הסכם לתשלום שכר טרחה עם " הנתבעים"? לשון ההסכם פשוטה, הנתבעים מתחייבים בהסכם לשלם את שכר טרחתו של התובע, והם אלה שצריכים להרים את הנטל להוכיח כי שכר הטרחה הותנה בגבייתו בפועל, וזאת לא נעשה. טענת הנתבעים לפיה יש להסתמך על אופן הטיפול בתיקים בעבר, למעלה משני עשורים לפני האירוע נושא הליך זה, אינה יכולה לעמוד הן מפאת הזמן שחלף, והן מן העובדה הפשוטה שבמקרה שלפניי יש הסכם כתוב אשר אין בו כל החרגה התומכת בגרסתם. אעיר עוד, כי בהסכם מצוין במפורש ששכר הטרחה ישולם גם בקשר לבקשות הביניים, ויש לדחות את טענת התובעים שהועלתה בסיכומים, כאילו יש להפריד בין בקשות אלו לבין ההליכים העיקריים.
גרסת התובע הייתה קוהרנטית ואמינה, ואני נוטה להעדיפה על פני גרסת הנתבע. התובע טען כי הנתבעים לא הכחישו לאורך השנים את חובם, והדברים עלו גם מעדותו של הנתבע:
ש: זה נכון שכאשר פניתי אליך לשלם לי את שכה"ט, ענית לי שתשלמו לא תעשו מעשה גזל.
ת: תמיד אומר שלא אעשה מעשה גזל וגם לא אעשה. יש משהו לא בסדר בלהגיד את זה? בנקודה הזו אני, כמו שאמרתי, שהייתה אמונה והיו יחסים טובים, אמרתי שאתן לך משהו, שלא אשאיר אותך כך, אבל לא סכומים כאלה שדרשת, עם כל ההוצאות ששילמנו לפני כן, ה-30 אלף ₪.
ש: אבל אמרת שתשלם ולא תעשה מעשה גזל.
ת: אמרתי שנשלם סכום מסוים, אבל לא תיארתי שנגיע לסכום כזה.
ש: זה נכון שבאחת הפעמים שדרשתי אמרת שאחותך תגיע למשרדי איתך ותשלם לי מה שמגיע לי?
ת: לא זכור לי. יש משהו במה שאתה אומר, יכול להיות. ניסיתי כל הזמן להגיע לפשרה. אתה יודע בדיוק מה אני, אני מנסה להגיע כל הזמן לפשרה. אני לא רוצה להגיע לבתי משפט. חוץ מהמקרה של אבי פלד לא היינו אף פעם בבית משפט. זה גם היה המוטו שלך כל השנים, להגיע לפשרה, בלי להיכנס לבית דין.
ש: נכון שאתה ואמך הגעתם למשרדי לפני הגשת התביעה ואמך אמרה היא רוצה להתחשב בעניין הזה שהפסידה את ה-20 אלף ₪ בכסף של המתווך? שאתחשב בכך בשכר הטרחה. היא הייתה מוכנה להתפשר על שכה"ט, וביקשה שאתחשב בעובדה שהפסידה את ה-20 אלף ₪ שיכלה לקבל מהמתווך.
ת: מה זה ה-20 אלף ₪ של המתווך?
ש: הוא הציע לכם 20 אלף ₪.
ת: הוא הציע 20 אלף ₪, אתה דחית אותו.
ש: האם אתה ואמך באתם אליי למשרד כדי להתפשר בנושא שכה"ט, ואמך אמרה שהיא הפסידה 20 אלף ₪?
ת: מה אמרתי לפני רגע? לא אמרתי שאני רוצה להגיע אתך לפשרה ולתת לך משהו?
נראה כי בזמן אמת, מספר פעמים, לא הכחישו הנתבעים את חובם ופעלו על מנת להגיע לפשרה עם התובע. למרות שהתובע שלח שתי התראות בכתב, אין בכתובים זכר לטענת הנתבעים שהועלתה בהליך, כי אינם חייבים דבר, או לטענותיהם בדבר רשלנות מקצועית של התובע. טענות אלה עלו על הכתב לראשונה בהליך שלפני ונדמים כניסיון לבנות הגנה יש מאין. משעה שאימצתי את גרסתו של התובע אני סבור כי יש לקבל גם את גרסתו כי הוסכם על תשלום שכר הטרחה מתוך דמי השכירות של הנכס לאחר שיפונה: גרסה זו הגיונית שעה שהנתבעים פעלו בשם כל בעלי הנכס והגיוני כי גם אלו יישאו בהוצאות המשפטיות שהיו כרוכות בפינוי, וכן משום שיש בכך תמריץ לתובע לפעול במרץ לפינוי הנכס. יש לדחות אפוא את טענת ההתיישנות, ולקבל את טענת התובע כי תשלום שכר הטרחה נדחה בהסכמה עד למועד פינוי הנכס בפועל בשנת 2010, ורק ממועד זה קמה לו עילת תביעה והחל מרוץ ההתיישנות.
יש לדחות גם את הטענה כי התובע פעל על דעת עצמו וכי לא היה עליו להגיש תביעה נוספת. אמת, טוב היה עושה התובע אילו היה בודק את איתנותו הכלכלית של השוכר טרם הגשת תביעה נוספת, אך עדותו של הנתבע סותרת את הטענה כאילו הגיש התובע את התביעה על דעת עצמו, ויש בה כדי ללמד כי הנתבעים היו שותפים מלאים לקבלת ההחלטות. כך ביחס לתשלום אגרות משפט, כך ביחס למתן ייפוי הכוח לתובע ולהשתתפות בדיונים. הנתבע העיד כך:
ש: זה נכון שאתה ואמך שילמתם את האגרות עבור התביעות? כל התביעות שהגשתי.
ת: כן, ברור.
ש: וגם אתה והאימא שלך...
ת: אני באופן אישי לא זוכר ששילמתי לך, אימא שלי בד"כ הייתה משלמת לך, באה עם השותף של אבא ומשלמת לך.
ש: נכון, בשיקים שלו.
ת: חלק מזומן, חלק שיקים.
ש: אתה והאחים שלך חתמתם לי על ייפוי כוח בכל תביעה?
ת: תמיד חתמנו לך.
ש: וגם אתה הופעת בכל הישיבות?
ת: השתדלתי.
ש: כולל שתי ישיבות בבית המשפט המחוזי בפ"ת.
ת: כן, עם אבי פלד.
ש: אם כך, אתה לא יכול להגיד שלא ידעת על התביעות, אתה אומר שעשיתי דברים על דעת עצמי.
ת: היו דברים שעשית על דעת עצמך, אם זה הפינוי והפינוי של הדברים. אימא שלי כעסה מאוד, היא לא הייתה מודעת לזה, למקרה שפינית את הציוד.
משעה שהתובעים היו שותפים מלאים להגשת התביעה ומשעה שמדובר בתביעת המשך על תקופת שכירות נוספת שנבעה מן התביעות הקודמות, יש לקבוע כי על אף שבהסכם שכר הטרחה לא צוין הליך זה, שכר הטרחה בו זהה לזה שבהליכים המקבילים. ככל שבסופו של יום לא גבו הנתבעים דבר מן הסכום שנפסק לזכותם הרי שביחסיהם אל מול עורך הדין מדובר בטעות בכדאיות העסקה שאינה עילה לביטול החוזה.
הטענות על התרשלותו של התובע במהלך פינוי הדירה, הן ביחס למספר המשאיות והן ביחס לאחסון במחסני ההוצאה לפועל הועלו לראשונה בסיכומים ואין להן זכר בכתב ההגנה המקורי ודי בכך בכדי לדחות אותן. אולם, יש לדחותן גם לגופן. מדובר למעשה בטענת קיזוז, מאחר שהנתבעים מודים כי שילמו כבר את עלויות הפינוי, והם מעוניינים לקזז עלות זו משכר הטרחה של התובע. אולם לא הוצגה כל ראיה התומכת בגרסה העובדתית של הנתבעים לפיה ניתן היה לחסוך בעלויות האחסון, או כי מספר המשאיות היה שונה מזה שטען התובע, ואעיר, כי בכדי להוכיח עניין זה אין די בדיוקי לשון בקבלה. העובדה כי טענות אלה לא הועלו בסמוך לתשלום על הפינוי אלא רק עם הדרישה לשלם את שכר הטרחה, מעידה גם היא על חולשת הטענות האמורות.
מכל האמור עולה כי יש לקבל את תביעת התובע במלואה.
סופו של דבר
הנתבעים סלאח ז'נט וסלאח טיראן ישלמו לתובע 38,681 ₪ סכום זה יישא הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה 31.3.2016 ועד יום התשלום המלא בפועל. כן יישאו הנתבעים בהוצאות התובע בסך 1,500 ₪ ובשכר טרחת עו"ד בסך 7,500 ₪. סכומים אלו יישאו הפרשי ריבית והצמדה מיום מתן פסק הדין ועד יום התשלום המלא בפועל.
ניתן היום, כ"ג שבט תשע"ז, 19 פברואר 2017, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: עו"ד מנשה ששון
נתבע: ז'ניט צאלח
שופט :
עורכי דין: