ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אלקושי תרזה נגד קצין התגמולים :

בפני: כבוד השופט י' זמיר
כבוד השופטת ד' ביניש
כבוד השופט ע' ר' זועבי

העותרת: אלקושי תרזה

נ ג ד

המשיב: קצין התגמולים - משרד הבטחון

עתירה למתן צו על תנאי

בשם העותרת: בעצמה

בשם המשיב: עו"ד דינה זילבר

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

פסק-דין

השופטת ד' ביניש:

בעתירה שלפנינו מבקשת העותרת כי נחייב את המשיב לנמק מדוע לא נענה לבקשתה למימון דמי מחייה מלאים (בניכוי מענק בסך של 7,000 ש"ח), להם היא זכאית, לטענתה, מתוקף תקנות 10 ו11- לתקנות משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) (הקלות ליתומים להשתלמות במוסדות להשכלה על-תיכונית), התשי"ט1959-, וזאת לשם לימודי התואר השני ב"תכנית שוורץ" בה למדה באוניברסיטה העברית. לחלופין, מבקשת העותרת כי יוצא צו אשר יורה למשיב לנמק מדוע לא נענה לבקשתה למימון דמי מחייה מלאים (בניכוי מענק בסך 7,000 ש"ח) ללימודי פסיכולוגיה קלינית לתואר שני מכוח אותן תקנות.

העותרת, ילידת 1971, הינה יתומת צה"ל, אשר אביה נפל במלחמת יום הכיפורים. כיתומת צה"ל, זכאית העותרת לסיוע ברכישת השכלה גבוהה, לפי תקנות משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) הנ"ל (להלן: "התקנות"). על פי התקנות הנ"ל, ניתן לעותרת סיוע במימון לימודי התואר הראשון בפסיכולוגיה. לאחר סיום שלב זה של הלימודים התגלעה מחלוקת בין העותרת לבין המשיב באשר להמשך הסיוע שהיא זכאית לו, אם בכלל, ללימודי התואר השני.

מכאן העתירה שלפנינו.

העובדות הצריכות לענייננו הן אלה:

1. בשנת 1994 סיימה העותרת לימודי תואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. בהתאם לתקנות מומנו לימודיה של העותרת לתואר ראשון במלואם על ידי משרד הבטחון. מימון זה כלל תשלום שכר לימוד, השתתפות ברכישת ספרים וציוד לימודים, וכן דמי מחייה.

בסיום לימודיה לתואר ראשון, ניסתה העותרת פעמיים להתקבל ללימודי תואר שני בפסיכולוגיה קלינית וזאת בלא הצלחה. לפיכך נרשמה העותרת בשנת 1995 ללימודי "מוסמך לגיל הרך - תוכנית שוורץ" באוניברסיטה העברית בירושלים, המופעלת בחסות בית הספר לעבודה סוציאלית ובית הספר לחינוך (להלן: "תכנית שוורץ"). העותרת פנתה למשרד הביטחון בבקשה לאישור מימון לימודים מלא בעבור לימודיה ב"תכנית שוורץ", ולשם כך הסתמכה על הקבוע בתקנות. לאחר קבלת תשובה שלילית בעניינה, הגישה העותרת ערעור על ההחלטה לוועדה להשכלה גבוהה במשרד הביטחון. העותרת נענתה כי אינה זכאית למימון לימודיה על פי התקנות, וכי עניינה הועבר לטיפולה של ועדת הקרנות והעזבונות במסגרת משרד הבטחון. הועדה החליטה על מימון שכר הלימוד ל"תכנית שוורץ", וכן על הענקת מענק חד פעמי של דמי מחייה בסך של 7,000 ש"ח.

יוער כי התשלומים הניתנים מכספי העזבונות או הקרנות אינם קשורים למערכת המענקים והתשלומים המשתלמים על פי התקנות, והם מחולקים על פי אמות מידה שנקבעו לשם כך.

בשנת 1997, בתום לימודיה ב"תכנית שוורץ", התקבלה העותרת ללימודי מוסמך בפסיכולוגיה קלינית של הילד באוניברסיטת חיפה. לפיכך פנתה העותרת למשרד הביטחון בבקשה למימון דמי מחייה. בקשתה נדחתה, וערעורה בעניין זה נדחה אף הוא.

העותרת ערערה על החלטה זו לבית המשפט המחוזי בירושלים, אך בעקבות טענתו של בא-כוח המשיב כי הסמכות לדיון בסכסוך מצויה בידי בית משפט זה, הערעור נמחק, והעותרת הגישה את העתירה שלפנינו.

טענתה המרכזית של העותרת היא, כי החלטתו הראשונה של המשיב, לפיה אין היא זכאית למימון מלא של לימודיה ומחייתה ב"תכנית שוורץ", נעשתה שלא כדין. לטענתה, תקנות 10 ו11- מזכות אותה במימון מלא של הלימודים גם לתואר שני, ובכלל זה בתשלום דמי מחייה. משכך, לא היה מקום להעביר את עניינה לטיפולה של ועדת הקרנות והעזבונות, אשר העניקה לה רק מקצת הסכום שלו הייתה זכאית.

לחלופין, טוענת העותרת, כי משלא מומשה זכותה לקבלת דמי מחייה ולמימון שכר הלימוד, כפי שנקבע בתקנות, לצורך לימודיה ב"תכנית שוורץ", היא זכאית לקבל את הסיוע הניתן על פי התקנות לשם לימודיה לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית. היות שהעותרת הסתייעה בלימודיה ב"תכנית שוורץ" בכספים שהוענקו לה מטעמה של ועדת הקרנות והעזבונות, מסכימה היא כי ראוי שהכספים שקיבלה ינוכו מסך הכספים המגיעים לה, לטענתה, על פי התקנות. לפיכך, אין היא תובעת תשלום שכר לימוד, שכן אותו קיבלה בעבור לימודיה ב"תכנית שוורץ", אלא רק תשלום דמי מחייה, וזאת תוך ניכוי המענק בסך 7,000 ש"ח, שקיבלה מהועדה לצורך זה.

2. המשיב מבקש לדחות את טענותיה של העותרת. לשיטתו, העותרת אינה זכאית למימון הלימודים ולדמי מחייה בגין לימודיה ב"תכנית שוורץ" מכוחן של התקנות. המשיב מנמק עמדתו זו בכך שמחויבותו על פי התקנות הינה למימון לימודיהם של יתומים לתואר ראשון בלבד, בכל מקצוע שהם בוחרים ללמוד, כשההנחה הינה שעם סיום לימודיהם הם יוכלו להתחיל לעבוד במקצוע אותו בחרו ללמוד. המשיב מוסיף, כי משעה שהוברר לו כי הלומדים לתואר ראשון בפסיכולוגיה אינם יכולים להתחיל את עבודתם המעשית במקצוע ללא תואר שני, הוחלט, כמחווה של רצון טוב, להרחיב את המימון הניתן לתלמידי פסיכולוגיה לתואר ראשון ולהעניקו עד לגמר לימודי התואר השני, שהוא אשר מאפשר להם לעסוק במקצוע הפסיכולוגיה הלכה למעשה.

בענייננו, טוען המשיב, כי משלא התקבלה העותרת ללימודי תואר שני בפסיכולוגיה, החליטה לעשות הסבה מקצועית, ופנתה ללמוד במסלול אחר, הוא "תכנית שוורץ", שהינה, כאמור, תכנית ללימודי מוסמך לגיל הרך, המופעלת בחסות בית הספר לעבודה סוציאלית ובית הספר לחינוך. העותרת פנתה אל המשיב, והגישה בקשה לסיוע במימון שכר הלימוד ודמי המחייה במסגרת תכנית זו. לטענת המשיב, מכיוון שאין מדובר בתכנית ללימודי פסיכולוגיה, אלא, כאמור, לימודי תואר שני במקצוע אחר, אין הלימודים במסגרת תכנית זו מזכים את העותרת במימון החריג הניתן על ידו ללימודי תואר שני בפסיכולוגיה. משהחליטה העותרת לצאת ממסלול לימודי הפסיכולוגיה ולעבור למסלול אחר, דינה כדין כל זכאי של אגף השיקום המבקש מימון עבור לימודי התואר השני; דהיינו, הוא אינו זכאי על פי התקנות, אך הוא רשאי לפנות בבקשה למימון לימודי התואר השני לועדת הקרנות והעזבונות אשר תחליט אם לאשר לו מימון מכספי הקרנות והעזבונות. ואכן, משבקשה העותרת כי לימודיה ימומנו על ידי המשיב, הועברה בקשתה לטיפולה של ועדת הקרנות, אשר החליטה לאשר לה את לימודי ההמשך ולממנם. בדרך כלל, מימון לימודי התואר השני, הנעשה על ידי הועדה, כולל אך ורק מימון של שכר הלימוד. אף על פי כן, בצורה חריגה, הוחלט בועדת הקרנות לאשר לעותרת - בנוסף למימון שכר הלימוד - מענק חד פעמי של דמי מחייה, בסך של 7,000 ש"ח.

לטענת המשיב, משסיימה העותרת את לימודי התואר השני ב"תכנית שוורץ" היא רכשה מקצוע המאפשר לה להשתכר למחייתה - תעסוקה בעבודה סוציאלית של טיפול בגיל הרך - ומשכך, מיצתה במלואה את זכותה לסיוע בנדון זה אצל המשיב. לימודי התואר השני בפסיכולוגיה שאליהם התקבלה לאחר סיום לימודיה ב"תכנית שוורץ", אינם בבחינת כורח בגין העדר מקצוע שממנו תוכל להתפרנס, ומשום כך אין היא זכאית למימון נוסף של לימודי התואר השני בפסיכולוגיה קלינית.

המסגרת הנורמטיבית

3. המסגרת הנורמטיבית לדיון שבפנינו מצויה בתקנות משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) (הקלות ליתומים להשתלמות במוסדות להשכלה על-תיכונית), התשי"ט1959-.

תקנה 10 קובעת מה כולל המימון הניתן לרכישת תואר אקדמי, וזו לשונה:

מימון
"(א)
המימון לרכישת השכלה על-תיכונית כולל:

(1)
שכר-לימוד בשיעור המקובל במוסד להשכלה על-תיכונית בארץ בהתאם לאישור המוסד;

(2)
הוצאות רכישת ספרי לימוד, מכשירי לימוד והציוד בשיעור שיאשר הממונה, בהתאם להנחיות ראש האגף שיפורטו בהוראות אגף השיקום;

(3)
תשלום למחיית יתום בגיר, שאין סעיפים 8, 9, 13, 13א, 13ב או 30 לחוק חלים עליו, בשיעור של 41.0% מסך כל המשכורת המשתלמת לעובד המדינה שדרגת משכורתו היא 22 של הדירוג המינהלי ושאין משתלמת לו תוספת למשכורתו בזכות בן משפחה".

תקנה 11 עוסקת בתקופת המימון, וזו לשונה:

תקופת המימון
"תקופת המימון היא כתקופת הלימוד בפועל ולא תעלה על תקופת הלימוד הרגילה המקובלת במוסד להשכלה על-תיכונית שבו אושרה ליתום ההשתלמות האמורה והדרושה בכדי לאפשר לתלמיד במוסד האמור לגשת לבחינת-סיום או לבחינה לקבלת תואר אקדמאי מדרגה נמוכה שתזכהו להתחיל בהתעסקות או בהתמחות במקצוע ששימש מטרת השתלמותו, ובלבד שעם הגיעו של היתום לגיל 30 ייפסק המימון".

טוענת העותרת, כי על פי נוסח תקנה 11 הנ"ל, תקופת המימון אינה מוגבלת, בהכרח, לתואר הראשון והיא משתרעת עד לסיום התואר אשר יקנה ליתום יכולת עצמאית לעבודה כמי ש"עומד על רגליו מבחינה מקצועית".

בהתאם לכך טוענת העותרת כי התואר הראשון בפסיכולוגיה אינו התואר ההתחלתי המאפשר התעסקות במקצוע, ולפיכך זכאית היא למימון מלא של לימודיה לתואר השני, ולשיטתה, על פי החלופות שבתקנה זכאית היא למימון "תכנית שוורץ", המשלימה את לימודי התואר הראשון שלה.

4. המשיב מפרש את התקנה כמזכה את יתומי צה"ל למימון מלא של לימודים לתואר הראשון בלבד, כשההנחה של מתקין התקנות היא שעם סיום הלימודים יוכלו הם להתחיל ולעבוד במקצוע אותו רכשו במימונו של המשיב.

גם לשיטתו של המשיב, כפי שפורטה בתצהיר התשובה, המימון על פי התקנות נועד להבטיח הכשרה מקצועית שתאפשר תעסוקה והשתלבות במעגל העבודה, ולדבריו הוא ניתן "בין אם מדובר בתואר ראשון בן שלש וחצי שנים (לדוגמא - משפטים) ובן אם מדובר בתואר ראשון בן שבע שנים (לדוגמא - רפואה)", וזאת "על מנת להבטיח סיוע ברכישת תואר ראשון ולאפשר עיסוק במקצוע ופרנסה". עם זאת, עומד המשיב על הפרשנות לפיה התקנה חלה על תואר ראשון בלבד. המימון על פי התקנה נעשה מתקציב אגף השיקום במשרד הבטחון כדי להבטיח סיוע ברכישת תואר ראשון. המשיב הביא לידיעתנו כי משרד הבטחון מסייע גם במימון לימודים לתואר שני, אולם סיוע זה ניתן מכספי עזבונות שהוקדשו לטובת אגף השיקום, והוא ניתן בהיקף אחר על פי אמות מידה מיוחדות, ללא קשר לתקציב האגף ולחובת המימון הקבועה בתקנה 10.

5. לכאורה, פרשנותה של תקנה 11 אכן מעוררת על פניה קושי. לשון התקנה, שהיא נקודת המוצא לפרשנות דבר חקיקה, אינה נותנת מענה ברור לשאלה מהו התואר שעל המשיב לממן את הלימודים לקראתו. המשיב מפרש את התקנה תוך שימת דגש על הביטוי "תואר אקדמאי מדרגה נמוכה", שהוא בדרך כלל התואר הראשון, ואילו העותרת נאחזת בסיפא של התקנה המתייחסת "לבחינה לקבלת תואר מדרגה נמוכה שתזכהו להתחיל בהתעסקות או בהתמחות במקצוע ששימש מטרת השתלמותו".

הנה כי כן, לכאורה נוסח התקנה אינו בהיר, שכן תואר אקדמאי מדרגה נמוכה הוא בדרך כלל התואר הראשון, אך מנגד, לא בהכרח ולא בכל מקצוע מזכה התואר הראשון באפשרות להתחיל בהתעסקות או בהתמחות במקצוע הנלמד.

מבחינה לשונית, שתי הפרשנויות המוצעות אפשריות הן, ונוכח אי הבהירות בנוסח התקנה - לא נוכל להכריע בשאלת פרשנותה על פי לשונה בלבד. לפיכך, עלינו לפנות לתכליתה של התקנה והמטרה העומדת ביסודה וביסוד החקיקה הראשית שמכוחה הותקנה.

התקנות שאנו דנים בהן, הן חלק משורה של תקנות שהותקנו על פי חוק חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) והוראותיהן נועדו לתת ביטוי משפטי ומעשי לחוב המוסרי הכבד שחבה המדינה למשפחותיהם של החיילים שנספו במערכות ישראל. כל התקנות שהותקנו מכוח החוק הנ"ל מסדירות את הסיוע והמימון הניתן לבני המשפחות השכולות, וקובעות את זכויותיהן לתגמולים ומענקים כספיים.

התקנות שלפנינו מתייחסות לסיוע הניתן ליתומי צה"ל לשם השתלמות במוסדות להשכלה על תיכונית. התקנות קובעות את התנאים לסיוע ברכישת השכלה על תיכונית הן לעניין הגדרת הזכאות, הן לעניין סוגי המימון והן לעניין תקופת המימון. על פי עקרונות היסוד של שיטתנו, מוטלת חובה על הרשויות המבצעות את תפקידן לקיים סדרי מנהל ראויים ולפעול בהגינות ובשוויון. אשר על כן, עלינו להניח כהנחת מוצא, כי לנגד עיני מתקין התקנות עמדה החובה לעשות שימוש שוויוני ומושכל במשאבים שהמדינה מקצה לשם קיום החיובים המוטלים עליה בכל הנוגע לסיוע ללימודים. בהתאם לכך, על פי התקנות, חייב המשיב להעניק סיוע לזכאי העומד בתנאים הנדרשים על פי התקנות. עולה מהתקנות, כי עניינו של כל זכאי עומד לבחינה פרטנית, ולצורך קבלת הסיוע עליו להגיש בקשה למשיב. הסיוע לרכישת תואר אקדמאי ניתן על פי אמות מידה שוויוניות ובהתאם לתנאים הקבועים בתקנות. התקנות מביאות בחשבון את חובת הסיוע, אך גם את הצורך להגביל את היקף הסיוע בהתחשב בקיומה של מסגרת תקציבית סגורה; כך למשל קובעת תקנה 10(א) את תקרת הסיוע לדמי מחייה, בשיעור שמתקין התקנות שינה ועדכן פעמים רבות. כך נקבע בתקנה 11 תנאי ולפיו, תקופת המימון היא כתקופת הלימוד בפועל ולא תעלה על תקופת הלימוד הרגילה המקובלת במוסד להשכלה על תיכונית. באותו אופן נקבע בתקנה, שעם הגיעו של היתום לגיל 30 ייפסק המימון. למעשה, קובעות התקנות את האיזון הראוי - על פי שיקול דעתו של מתקין התקנות - בין הצרכים לבין היכולת (ראו בעניין דומה, בג"צ 4020/97 משה זיברסקי נ' משרד הבטחון ואח' (טרם פורסם), בו נדונה שאלת גובה שכר הלימוד שהעותר, נכה צה"ל, זכאי לקבלו על פי התקנות, ובית המשפט קבע, כי משרד הביטחון אינו מחויב לשלם את ההפרש שבין שכר הלימוד האוניברסיטאי, לבין שכר הלימוד הנדרש במכללה).

מתצהיר התשובה שהגיש המשיב עולה, כי משך שנים רבות מפרש הוא את התקנה כך שהמימון המלא הניתן לכל זכאי מהמקורות התקציביים, יחול רק על התואר האקדמאי הראשון המוענק על ידי המוסד להשכלה גבוהה. האופן שבו מפרש המשיב את התקנה ומיישם אותה הוא נתון רלוונטי לשאלת האפשרויות ליישום התקנה על בקשותיהם של הזכאים, ולפיכך, יש בו כדי לסייע בפרשנותה.

כבר אמרנו לא אחת בעבר, כי כאשר מבקשים אנו להכריע בשאלת פרשנותה של תקנה, רשאים אנו להביא בגדר שיקולינו הפרשניים גם את הפרשנות הניתנת לתקנה הנדונה על ידי הרשות המנהלית, המיישמת את הוראותיה. אכן, הפרשנות הנהוגה בידי הרשות אינה מחייבת אותנו, ובית המשפט הוא שיכריע בעניין הפרשנות הנכונה, אך בין יתר השיקולים שבית המשפט ישקול בבואו לפרש תקנה או הנחיה מנהלית, רשאי הוא בנסיבות המתאימות להביא בחשבון גם את הפרשנות הנוהגת על ידי הרשות, הפרשנות המיושמת על ידה הלכה למעשה;

"במתן הפירוש, בית המשפט מייחס משקל לפירוש שנתנה הרשות המינהלית. הוא לוקח בחשבון שהחוק הפקיד את הסמכות בידי הרשות, כחלק מן הרשות המבצעת, והטיל עליה את האחריות להפעלת הסמכות. הוא מודע לכך שהרשות היא בעלת כישורים להפעלת הסמכות, לעתים אפילו בעלת מומחיות מיוחדת, והיא מתבססת על נסיון מעשי. הוא מעריך את העובדה שהיא פועלת מתוך היכרות קרובה עם המצב בשטח, כדי לממש מדיניות במסגרת המשאבים העומדים לרשותה. כל אלה יש בהם כדי להקנות משקל רב לדעתה באשר לפירוש החוק המקנה לה את הסמכות" (י' זמיר הסמכות המינהלית (תשנ"ו) כרך א', בעמ' 145, וכן בעמ' 146-148 ובעמ' 152).

בעניין זה נאמר מפי השופט ברנזון בבג"צ 333/68 מפעלי מושבי הדרום בע"מ נ' מנהל מס רכוש וקרן פיצויים:

"אמת, אין בכוחן של הוראות כאלו לשמש פירוש מוסמך וסופי לחוק. ולא כל שכן, שאין בכוחן לשוות לו משמעות אחרת מזו העולה מלשונו הפשוטה והברורה. אבל במקרה של ספק או חוסר ודאות, עשויה הפרקטיקה להכריע את הכף, בהיותה עדות נאמנה כיצד הבינו את החוק מעצביו ומבצעיו. באם הפרקטיקה אינה בסתירה גלויה להוראות החוק, היא מוסיפה נופך של תמיכה וחיזוק לפירוש העולה בקנה אחד עמה" (פ"ד כג(1) 508, בעמ' 512).

ראו גם רע"א 3527/96, 4539/96 דונין דוד צ'צ'קס אקסלברד ואח' נ' מנהל מס רכוש אזור חדרה (טרם פורסם) בפסקה 15 לפסק דיני.

מכל מקום, אם נוסח התקנה מאפשר זאת, יימנע בית המשפט מליתן פרשנות אשר עלולה לסכל את המטרה שלשמה הותקנה התקנה, ויעדיף ליתן לה פרשנות שיש בה כדי לתת לה תוקף וחיות, תוך אפשרות מעשית להפעלה ראויה.

6. בענין שלפנינו, אין בידינו נתונים להערכת המשמעויות של ההרחבה הפרשנית המוצעת על ידי העותרת. אך וודאי הוא, שהחלתה של פרשנות המחייבת מימון בהיקף מלא גם ללימודים לקראת תואר שני, בהתאם לאפשרות של הזכאי לעסוק במקצוע הנלמד או להתמחות בו, עלולה ליצור אי בהירות ביחס לאופן יישום התקנה.

השאלה מהו התואר מדרגה נמוכה המאפשר לזכאי לעסוק במקצוע אותו למד, אינה שאלה פשוטה כלל ועיקר. כיום, רבים הם התחומים של השכלה גבוהה, אשר בהם, למעשה אם לא להלכה, אין התואר הראשון מעניק אפשרות לעסוק במקצוע הנלמד. הפרשנות המרחיבה - המבקשת להחיל את הסיוע עד לשלב בו יוכל הזכאי לעסוק במקצוע - מחייבת קביעת אמות מידה מפורטות, אשר לפיהן יוענק מימון לכל זכאי לשם רכישת מקצוע במסלול אקדמאי; המשיב יידרש לבחון בכל לימוד גבוה את האפשרות לעסוק במקצוע הנלמד לאחר התואר הראשון, ובהתאם לכך לממן מימון מלא - המתחייב מתקנה 10 - לימודם של מקצועות שתחילת העיסוק בהם מחייבת בפועל תואר נוסף. דרך זו מחייבת התייחסות פרטנית למסלול ההכשרה המקצועית בכל אחד מתחומי הלימוד השונים. פרשנות מרחיבה עשויה, איפוא, לשנות את השיטה הנהוגה כיום לעניין ההשתתפות במימון לימודי הזכאים על פי התקנות. התקנה בנוסחה כיום אינה מחייבת לקבוע כך; ומהטעמים שפורטו לעיל, אף אין ניתן לעשות כן בלא עריכת שינויים מתאימים בתקנות, אשר יהיו כרוכים, ככל הנראה, בשינויים תקציביים משמעותיים.

האופן בו מפרש המשיב את התקנה מתיישב עם נוסחה מבחינה לשונית, עולה בקנה אחד עם התכלית שלשמה הותקנו התקנות ומבטא את האיזון בין החובה שקבע מתקין התקנות לסייע ליתומי צה"ל המעוניינים ללמוד, לבין הצורך להעניק סיוע בהתאם לאפשרויות המוגבלות.

ניתן, איפוא, לסכם ולומר, כי הפרשנות המרחיבה את תחולת התקנה אינה מתחייבת על פי לשון התקנה, והלכה למעשה, אין הפרשנות המבוקשת ניתנת ליישום, כיוון שהיא יוצרת אי בהירות באשר לאופן מתן הסיוע והיקפו, והיא עלולה לסכל את הפעלת התקנה בהתאם לתכלית שלשמה הותקנה.

אשר על כן, דין עתירתה העיקרית של העותרת להידחות.

בשולי הדברים אעיר, כי יש מקום לשקול מחדש את נוסח התקנה ולהתאימו למציאות, שהשתנתה באופן משמעותי מאז הותקנה. התקנה מתייחסת ללימוד "לבחינה לקבלת תואר אקדמאי מדרגה נמוכה", בחינה שבדרך כלל כבר אינה מתקיימת; התואר "מדרגה נמוכה" אינו מאפשר או איננו מספיק מבחינה מעשית להתעסקות במקצוע הנלמד בחלק מן המקצועות. לפיכך ראוי להבהיר את כוונת מתקין התקנות בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, והולמת את שינוי העתים ושינוי התנאים.

7. משראינו לדחות את העתירה למימון לימודיה של העותרת ב"תכנית שוורץ" על פי התקנות, לא חרצנו בכך את גורל עתירתה; עלינו לתת את הדעת לעתירה החלופית - העתירה להשלמת מימון דמי המחייה לשם לימודי התואר השני בפסיכולוגיה.

אשר לעתירה החלופית - מימון לימודי התואר השני בפסיכולוגיה על פי מדיניות הסיוע של המשיב במקצוע זה - נראית לי עמדת העותרת מעמדת המשיב, וזאת מהטעמים שיפורטו להלן;

כעולה מתצהיר התשובה, המשיב עצמו הכיר בכך שלימודי תואר שני בפסיכולוגיה מזכים בסיוע על פי התקנות. לטענת המשיב הוא עשה כן לפנים משורת הדין ולא על פי החובה הקבועה בתקנות. בשונה מגישתו של המשיב בדרך כלל, החליט הוא עוד לפני שנים מספר, להרחיב את היקף המימון ללימודי הפסיכולוגיה עד לגמר לימודי התואר השני. לטענתו, עשה כן משהוברר לו כי הלומדים פסיכולוגיה לתואר ראשון אינם יכולים להתחיל את עבודתם במקצוע ללא תואר שני. בתצהירו מוסיף וטוען המשיב, כי עשה כן אף על פי שאין כל קביעה אקדמית או מוסדית ביחס למקצוע הפסיכולוגיה לפיה: "ההכשרה הפורמלית הנדרשת מפסיכולוג הינה של תואר שני שאם לא כן אין הוא יכול לעבוד...". עוד מוסיף הוא וטוען, כי "פורמלית, בעלי תואר ראשון בפסיכולוגיה שלימודיהם מומנו על ידי המשיב, כמו בעלי תואר ראשון אחר, מיצו למעשה את זכותם למימון לימודיהם על ידי המשיב על פי התקנות, שכן הם בעלי תואר אקדמי 'מדרגה נמוכה' כנוסחן של התקנות, המאפשר להם להתחיל לעבוד ולהתפרנס".

בהצהרתו זו הציג המשיב את מדיניותו החריגה ביחס ללימודי התואר השני בפסיכולוגיה כמבוססת על מחווה שכולה לפנים משורת הדין, ללא קשר לדרישה מקצועית כלשהי; נוכח האמור בתצהירו של המשיב, נראה כי ראוי לציין, שאמנם צודק המשיב בטענתו כי אין קביעה אקדמית שונה ביחס למקצוע הפסיכולוגיה, אך מתעלם הוא בכך מהוראה סטטוטורית מפורשת הקובעת, כי העיסוק בפסיכולוגיה כפסיכולוג - להבדיל מהתמחות מקצועית בפסיכולוגיה - מותנה בקבלת תואר שני.

חוק הפסיכולוגים, התשל"ז1977- קובע בסעיף 1, הוא סעיף ההגדרות, כי פסיכולוג הוא "אדם הרשום בפנקס הפסיכולוגים או בעל היתר". בסעיף 15 לחוק הנ"ל נקבע:

"זכאי להירשם בפנקס אזרח ישראלי או תושב ישראל, שהוא אחד מאלה:
(1) בעל תואר 'מוסמך' לפסיכולוגיה או תואר גבוה ממנו, שניתנו מאת מוסד שהוכר כמוסד להשכלה גבוהה לפי חוק המועצה להשכלה גבוהה, התשי"ח1958-".

(ההדגשה שלי - ד.ב.).

החוק קובע, איפוא, כי במקרה הרגיל, עיסוק מקצועי-עצמאי בפסיכולוגיה מחייב לימודים לתואר שני - מוסמך - להבדיל מעיסוק או התמחות של "בוגר" בעל תואר ראשון, שעבודתו מוגבלת בתנאים ומותנית בפיקוח מקצועי. ככל הנראה, מציאות זו השפיעה על החלטת המשיב לממן ליתומי צה"ל את לימודי התואר הראשון והשני בפסיכולוגיה, כאחד; אולם, יהיו אשר יהיו המניעים שביסוד ההחלטה, עובדה היא כי ביחס ללימודי הפסיכולוגיה נוהג המשיב להחיל את תקנה 10 ו11- על לימודי התואר השני. יודגש, כי לטענת המשיב, הוא עושה כן אף ללא עיגון כלשהו של המדיניות בהוראות אגף השיקום. אין, איפוא, הנחיות מפורטות של המשיב לעניין זה, אך מתצהיר התשובה עולה בבירור שהמשיב מנחה עצמו על פי המדיניות האמורה. משקבע המשיב כי יש הצדקה למימון לימודי תואר שני בפסיכולוגיה, לא שוכנעתי כי הראה טעם מספיק לסטות ממדיניותו זו בעניינה של העותרת.

ההבחנה בין העותרת לבין לומדים אחרים לתואר שני בפסיכולוגיה מבוססת, לשיטתו של המשיב, לכאורה, על כך שהעותרת לא המשיכה בלימודי התואר השני מיד לאחר סיום לימודי התואר הראשון בפסיכולוגיה, ובתקופה שבה לא נתקבלה ללימודי הפסיכולוגיה, למדה לקראת תואר שני, על פי תוכנית לימודים שאינה חלק מלימודי הפסיכולוגיה, אף שהיא בתחום מקצועי קרוב. על פי טענת המשיב, בלומדה על פי "תכנית שוורץ" לתואר שני, עשתה העותרת הסבה מקצועית אשר הקנתה לה מקצוע, ובכך מיצתה את זכותה למימון לימודים.

טענה זו אינה משכנעת.

במדיניות המוצהרת של המשיב אין אחיזה לתנאי לפיו הלימודים לקראת התואר השני יתקיימו ברצף, מיד לאחר סיום לימודי התואר הראשון. לכאורה, גם לימודים מאוחרים לתואר השני בפסיכולוגיה נכללים במסגרת הסיוע, ובלבד שמדובר בלומדים העומדים במגבלת הגיל של תקנה 11 - גיל 30. מכל מקום, אין יסוד להבחין בין מי שלמד ברצף לבין מי שלמד לאחר זמן. לימוד מקצוע נוסף, כשלעצמו, אינו מהווה טעם לסטות מהמדיניות הנהוגה בידי המשיב. רשאי היה המשיב, כמובן, להסדיר בהנחיות את עצם הנוהג להחיל את התקנות על לימודים לקראת התואר השני בפסיכולוגיה, ואף רשאי היה לקבוע חריגים, להנחיות אלו; יתרה מזו, טוב היה עושה המשיב לו היה קובע הנחיות לעניין זה. אך משנמנע מלעשות כן, אין הצדקה שלא להחיל את מדיניותו הכללית גם על עניינה של העותרת.

בנסיבות עניינה של העותרת, איני רואה כי יש יסוד לשלול מהעותרת את הזכות לקבל סיוע ללימודי תואר שני בפסיכולוגיה, זכות הניתנת לכל יתום צה"ל אחר הלומד פסיכולוגיה, ובלבד שלא תהנה מכפל תשלום. כאמור, העותרת אינה מבקשת כפל תשלום. כיוון שזכתה בעבר למימון שכר הלימוד לתואר השני, זכאית היא לדמי מחייה בלבד, שמהם ינוכה הסך של 7,000 ש"ח ששולמו לה כבר כדמי מחייה.

אשר על כן, בכל הנוגע לעתירתה החלופית של העותרת, אם דעתי תשמע, יינתן צו החלטי, המורה למשיב להשלים לעותרת את דמי המחייה, בכפוף לניכוי הסכום ששולם בשיעור ובתנאים המקובלים.

בנסיבות העניין איני רואה לעשות צו להוצאות.

ת

השופט י' זמיר:

אני מסכים.

השופט ע' ר' זועבי:

אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ד' ביניש.

ניתן היום, ח' באדר א' תש"ס (14.2.2000).

ט

העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
98063950.N06
חכ/


מעורבים
תובע: אלקושי תרזה
נתבע: קצין התגמולים
שופט :
עורכי דין: