ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אוסאמה סלאם נגד מדינת ישראל :

בפני: כבוד השופטת ד' דורנר
כבוד השופט ע' ר' זועבי
כבוד השופט א' ריבלין

המערער: אוסאמה סלאם

נגד

המשיבה: מדינת ישראל

ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים מיום 10.9.99 בת"פ 102/99 שניתן על-ידי כבוד השופט מ' גל

תאריך הישיבה: ד' באדר א' תש"ס (10.2.2000)

בשם המערער: עו"ד צמל לאה

בשם המשיבה: עו"ד אלון אינפלד

בשם שירות-המבחן: גב' זהבה מור

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

פסק-דין

השופטת ד' דורנר:

בתאריך 16.12.98 נשדד המתלונן, תייר מרומניה, בדירה שבה התגורר. השודדים היו יוסף טקצ'ו, אותו הכיר המתלונן, רמי ג'בארין ואדם שלישי. המתלונן סיפר, כי האדם השלישי הוא שהצמיד סכין לצווארו, ותוך השמעת איומים כפה אותו למסור לו את ארנקו, שהכיל 700 ש"ח. האדם השלישי היה גם זה שגילה 2,190 דולר במעילו של המתלונן, אותם התעתד המתלונן לשלוח לרומניה.

טקצ'ו וג'בארין סיפרו בחקירה, כי המערער הוא האדם השלישי אשר השתתף עימם בביצוע השוד. המשטרה לא ערכה מסדר-זיהוי, אולם המתלונן זיהה את המערער כאותו אדם שלישי, מייד כאשר ראה אותו במסדרונות בית-המשפט המחוזי, לראשונה מאז השוד. המתלונן אף חזר וזיהה את המערער בבית-המשפט, בהתרגשות ניכרת.

השלושה הועמדו לדין בכתב-אישום אחד בבית-המשפט המחוזי בירושלים, והואשמו בביצוע עבירה של שוד מזוין בחבורה. במהלך המשפט הגיעו שותפיו של המערער להסדר-טיעון עם התביעה, בגידרו הוחלף האישום נגדם לשוד, והוסכם כי לא יוטל עליהם עונש העולה על 14 חודשי מאסר. השותפים הורשעו בעבירת השוד, ודינם נגזר לשנת מאסר בפועל.

המערער הכחיש את השתתפותו בשוד. בבית-המשפט המחוזי טען, כי שני הנאשמים האחרים העלילו עליו, אך טענתו נדחתה כבלתי-מהימנה. המערער טען עוד, כי היה מחדל חקירתי, שכן לא נערך לו מסדר-זיהוי כפי שביקש, ולא חיפשו אחר טביעות אצבעותיו. טענות אלו נדחו אף הן על-ידי בית-המשפט המחוזי, שקבע כי גם אם המתלונן לא היה מזהה את המערער, לא היה בזה כדי לפגוע במאומה במשקלן הסגולי של עדויות השותפים, אשר העידו, כי המערער השתתף עימם בביצוע העבירה. לבסוף, טען המערער טענת אליבי, אותה לא בדקה המשטרה, לפיה שהה המערער עם חברתו בעת ביצוע השוד. החברה העידה לטובת המערער, אולם עדותה נדחתה כבלתי-מהימנה.

בית-המשפט המחוזי מצא את המערער אשם, על-יסוד גרסתו של המתלונן, בה נתן אמון מלא, ועל-יסוד עדויות השותפים שהעידו במשפט נגדו. לעניין זה נתן בית-המשפט המחוזי אמון מלא בשותפים, הגם שלא קיבל את גרסתם בכל הנוגע לחלקם הצנוע, כביכול, בפרשה. המערער הורשע בעבירה שיוחסה לו, ודינו נגזר ל22- חודשי מאסר בפועל, ו12- חודשי מאסר על-תנאי. כן חוייב המערער בפיצוי המתלונן בסך 8,000 ש"ח.

הערעור הופנה הן כנגד הכרעת-הדין והן כנגד גזר-הדין.

בעניין ההרשעה טען המערער כנגד הממצאים העובדתיים של בית-המשפט המחוזי, ממצאים אשר נקבעו, כאמור, על-סמך האמון שנתן בעדים. המערער הצביע על סתירות בגרסאות השותפים, חזר על טענת העלילה שנדחתה, ואף טען כנגד מהימנותו של המתלונן, שכן הלה התלונן באיחור, ולא ניתן לסמוך על עדותו בדבר גובה הסכום שנלקח ממנו, ובדבר המניע לשוד. עוד טען המערער כנגד מחדלי המשטרה בחקירתו, מחדלים אשר פגעו בזכויותיו כנאשם.

טענות אלו יש לדחות. ככלל, ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הראשונה, על-יסוד האמון שנתנה בעדים שהעידו בפניה. במקרה שלפנינו אין מקום לסטות מכלל זה. כאמור, גירסת השותפים בדבר זהותו של המערער היתה מהימנה על בית-המשפט המחוזי, ויש בעדויותיהם כדי לחזק זו את זו.

המתלונן עצמו, כאמור, לא הצביע על המערער, אלא כאשר ראה אותו במסדרונות בית-המשפט ועל ספסל הנאשמים. לזיהוי כזה אין וודאי משקל, להוציא את העובדה שיש בו כדי לשלול, במידה מסוימת, את טענת העלילה, לה טען המערער, ולהטיל ספק נוסף במהימנות גרסתו.

יהא הדבר אשר יהא, די בראיות שהיו מהימנות על בית-המשפט המחוזי כדי להוכיח את אשמתו של המערער מעבר לספק סביר, ואנו דוחים את הערעור כנגד ההרשעה.

אשר לעונש, הרי שאין הוא חמור מדי, בהתחשב בעובדה שהמדובר בביצוע עבירת שוד בחבורה. אין זאת, אלא שבית-המשפט המחוזי התחשב בעונשים הקלים שהוטלו על שותפיו של המערער לעבירה, וכן בנסיבותיו האישיות של המערער, שעברו נקי.

אמנם העונש, כשלעצמו, עולה במידה ניכרת על עונשיהם של השותפים, אלא שכאמור לעיל, העונשים הוטלו עליהם במסגרת הסדר-טיעון, ועונשו של המערער הוטל עליו לאחר ניהול משפט כנגדו, ובהתחשב בחלקו בביצוע השוד, אשר היה גדול לאין-ערוך מחלקם של שותפיו.

המערער טען גם כנגד סכום הפיצוי בו חוייב, בעוד ששותפיו לא חויבו לשלם סכום כלשהו. גם כאן אין אנו רואים מקום להתערב. המתלונן זכאי, ללא ספק, לפיצויים, והעובדה שהשותפים לא חויבו לפצותו במסגרת הסדר-הטיעון, אין בה כדי למנוע את חיוב השותף הבכיר על-פי התנהגותו, בפיצוי המתלונן.

אשר-על-כן, אנו דוחים את הערעור, הן כנגד ההרשעה והן כנגד העונש.

ניתן היום, ד' באדר א' תש"ס (10.2.2000).

ט

העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
99055550.L02


מעורבים
תובע: אוסאמה סלאם
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: