ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין צפורה לורנס ליבר נגד עירית נתניה :


בפני כבוד ה שופט אלי ברנד

מבקשים

  1. צפורה לורנס ליבר
  2. צבי חיים ליבר

נגד

משיבה

עירית נתניה - בנייה

ב"כ המבקשים: עו"ד אילן בומבך
ב"כ המשיבה: עו"ד עידית פלד

החלטה

בפני בקשה לעיון מחדש נוסף בהחלטות קודמות שנתתי ביחס לבקשות המבקשים על פי סעיף 207 לחוק התכנון והבניה בהן התבקשה (בשנית) דחית כניסתו לתוקף של צו הריסה שיפוטי כנגד בית המבקשים וכן עיון מחדש בהחלטה בה נדחתה בקשתם , הכל מתוך מטרה להאריך את מועד כניסתם לתוקף של צוי ההריסה נגדם למשך 6 חודשים.
לא אחזור על החלטותי המפורטות מימים 1.12.16 ו-7.1.17, במסגרתן נדחו בקשות המבקשים והובהר כי היתר הבניה אינו מצוי בהישג ידם ואף יתר טיעוניהם נדחו.
עתה עותרים המבקשים לעיון מחדש בשל שינוי נסיבות, לטענתם, בעטיה של העובדה שהמומחים מטעמם גילו כי ניתן לבצע הריסה רק של החלקים החורגים מקוי הבנין בביתם, מהלך אשר יחסוך את הצורך באישור תב"ע חדשה ויאפשר להם להסתפק בהיתר התואם את התב"ע הקיימת ומדובר בהליך קצר יותר המקיים – לטענתם – את התנאי של היות ההיתר בהישג יד.
אגב העלאת הטענות לשינוי נסיבות נטען זה שבים המבקשים ומעלים טענות אודות התנהלות המשיבה, אי הסכמת גורמים עירוניים להפגש עם המומחים מטעמם לצורך קידום ההיתר ואי בדיקת שינוי הנסיבות בשטח ואף טוענים כי אי קיום דיון במעמד הצדדים בבקשותיהם גרם להם להיוותר ב"חסרון דיוני".
אשוב ואזכיר תחילה בקליפת אגוז כי מדובר במי שנגדם קיימים צוי הריסה שיפוטיים חלוטים, הראשון בהם מיום 2.1.05 במסגרת הרשעה בבית משפט זה והשני מיום 23.2.14 לאחר הרשעה גם באי קיום הצו הראשון, זאת לצד עונשים נוספים.
תיאור העובדות וההליכים שקדמו להגשת הבקשות הובא בהחלטתי מיום 7.1.17 ולא אחזור עליהם פעם נוספת, וכך גם לא אחזור על הדיון בטענות אשר נדונו ונדחו כבר בהחלטותי הקודמות, אלא אתמקד רק בעניינים האמורים להוות שינוי נסיבות וללמד על היות היתר הבניה בהישג יד.
בכל הכבוד, בעובדה שהמומחים מטעם המבקשים בחרו ללכת עתה, מעל עשור לאחר שנגזר על המבקשים צו ההריסה המקורי, בנתיב שהיה פתוח בפניהם זה מכבר של השבת הבניה לתחום קוי הבנין אין משום שינוי נסיבות, אלא לכל היותר שינוי גישה מצד המבקשים.
אין מדובר בשינוי שחל בתוכניות החלות או במצב בשטח ולא ניתן להתייחס אל החלטת המבקשים עצמם לנקוט בגישה המאפשרת מהלך מהיר יותר כשינוי נסיבות.
בהקשר זה קבע כבר בית משפט זה, מפי כבוד השופטת הדס עובדיה (בת"פ (נתניה) 3380/02 ש.י.צ. אירועים בע"מ נ. מדינת ישראל (24.4.2006), כי – " עצם הגשת בקשה נוספת על ידי הנאשם למתן היתר אינה מהווה כשלעצמה שינוי נסיבות משנוצרה בכור מחצבתו של הנאשם עצמו" (וראה גם אמירות בית המשפט המחוזי בתל אביב ובמיוחד כבוד השופטת (כתוארה אז) דבורה ברלינר בע"פ 70079/02 מדינת ישראל נ. הום סנטר בע"מ ואח' (14.4.2002) בענין שינוי נסיבות) .
ויודגש, בנידון דידן אף טרם הוגשה בקשה להיתר בניה על פי העמדה התכנונית החדשה של מומחי המבקשים, ועל כן יקשה להלום את הטענה כי ההיתר מצוי בהישג יד.
אעיר בהמשך לדברים אלה כי לאור אפיונו של השינוי האמור ככזה הנובע משינוי גישת המבקשים ומתכנניהם ולא מן הנסיבות עצמן בשטח לא ברור כיצד זה מלינים הם על עובדי המשיבה בגין העובדה שאין הללו סרים למקום לבחון את השינויים שחלו.
המבקשים מציינים את הרפורמה בהליכי רישוי הבניה כשינוי נסיבות אשר יש בו כדי לקצר את פרק הזמן שיחלוף עד מועד קבלת ההיתר בשל היכולת להשתמש באמצעים מקוונים ואלמנטים נוספים אשר יש בהם כדי לזרז את הליך קבלת היתר הבניה.
בהקשר זה יש להעיר כי הגם שזה המצב אף המבקשים עצמם אינם טוענים כי הוגשה כבר בקשתם להיתר בניה כך שטרם ברור ממתי יתחיל להמנות פרק הזמן הקבוע לטיפול בבקשתם והאם אכן מדובר בענין המצוי בהישג יד – כאשר נטל הראיה לכך שההיתר מצוי בהישג יד מוטל על המבקשים על פי הפסיקה העוסקת בסעיף 207.
אגב ההתייחסות לנושא זה יש לציין כי המבקשים אוחזים בחבל משני קצותיו עת מחד מנסים הם להתבסס על היות מערכת "רישוי זמין" מקוונת וככזו תבסס טיפול מהיר בבקשתם להיתר ההופכת אותו למצוי בהישג יד ומאידך מלינים הם על העדר פגישות בין גורמי המשיבה למתכנניהם שלכאורה – לשיטתם – לא אמור להיות בהם עוד צורך נוכח התהליך המקוון.
בכל מקרה, ברור כי טיעוני המבקשים האמורים מלמדים כי הצדק עם המשיבה הטוענת כי מצויים הם בשלב של טרום הליך הרישוי ועל כן אין ההיתר בהישג ידם בינתיים.
עתה אחרוג מדברי לעיל ואצטט בכל זאת את שכתבתי בהחלטתי מיום 7.1.17 בנושא טענות המבקשים אודות הנזק שיגרם להם וטרוניותיהם החוזרות כנגד המשיבה –
"בהקשר זה יוער כי המבקשים, המלינים על יחסה של המבקשת והשהיית הטיפול בעניינם, לא עשו מאומה להכשרת הבניה שבנו במשך קרוב לעשור מאז מתן צו ההריסה הראשון (ראה סעיפים 8-9 לבקשה), ולענין זה מתאים – בהיפוך מגמה – הדימוי שמביא התלמוד הבבלי בהתייחסו אל העדר היכולת לקבל ביקורת – " אם אמר לו טול קיסם מבין שיניך אמר לו טול קורה מבין עיניך" (מסכת ערכין דף טז עמוד ב). השתהותם רבת השנים של המבקשים והתעלמותם מצוי בית המשפט, אשר לא התמצתה בהתעלמות אלא אף הצטרף אליה ביצוע עבירה נוספת מאותו סוג באותם מקרקעין לאחר שכבר הורשעו ובית המשפט הורה להם לבצע הריסה, מהווה זלזול של ממש בדין ובצוים השיפוטיים. עתה, עת באים הם להלין על הנזק הבלתי הפיך שיגרם להם, שומה על המבקשים לבדוק תחילה בציציותיהם שלהם טרם שהם מטילים את האחריות לנזק זה כלפי המשיבה, שעיסוקה בהקשר זה הינו באכיפת הוראות הדין, ולבחון מדוע לא פעלו הם במועד ומדוע מלכתחילה לא בנו כדין. ביחס להתנהלות זו יש להזכיר את דברי בית המשפט העליון, מפי כבוד המשנה לנשיאה (השופט כתוארו אז) אליקים רובינשטיין (ע"פ 4650/08 גוליה ברנס נ. מדינת ישראל (19.6.2008), ההדגשות בכל הציטוטים להלן שלי, אלא אם יאמר אחרת – א.ב.) –
" הכלל שלפיו פועל בית משפט זה, ולפיו על בתי המשפט בכלל לפעול, הוא כי ה"בונה ביתו בלא צדק ועליותיו בלא משפט" (ירמיהו כ"ב, י"ג, אמנם שם בהקשר אחר); קרי – הבונה באופן בלתי חוקי, דינו הבסיסי הריסה, וכדי שהדבר לא יארע יש צורך בטעמים טובים ומיוחדים. אמנם העם היהודי הקדים נעשה לנשמע, אך שם היה הדבר בנסיבות אחרות לחלוטין. בניה ראשיתה "נגיש תכנית ונשמע", ורק משתאושר – "נעשה"."
המבקשים טענו כי אי קיום דיון במעמד הצדדים בהקשר זה מעמיד אותם בחסרון דיוני, כמו גם העובדה שלא התאפשר להם להשיב על תגובת המשיבה לבקשתם הקודמת – מהלך שהוא יסוד מוסד בהליכים אזרחיים אך אינו מובנה בהליכים פליליים.
המבקשים הפנו אל סעיף 57 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו – 1996 המלמד על קיומו של "נוהג" לקיים דיון במעמד הצדדים, בין היתר בבקשה לעיון חוזר בבקשות עצור, ומבקשים ללמוד מהתם להכא הואיל ומדובר בבקשה לעיון חוזר.
תחילה יש להעיר כי בבקשה הנוכחית הענקתי למבקשים, לפנים משורת הדין, את זכות התשובה על תגובת המשיבה וזו נוצלה על ידם באריכות .
עתה לענין קיום דיון, לטעמי הראיה עליה מתבססים המבקשים מלמדת את ההיפך, שכן דבר חקיקה מיוחד זה המורה על מקרה ספציפי בו מתקיים דיון במעמד הצדדים הינו חלק מהכלל הנוהג באופן ספציפי בדיני ה מעצרים לגביהם אין לקיים דיון אלא בנוכחות העצור זולת מקרים חריגים (ראה סעיף 16(2) לחוק זה), בשים לב לעובדה שחירותו של מי שטרם הורשע בדין עומדת על הפרק.
נכון יותר לומר כי מדובר בהסדר שלילי המלמד כי מקום בו סבר המחוקק כי קיימת חשיבות לקיום דיון במעמד הצדדים בבקשה לעיון חוזר בנושא כלשהו הורה כך במפורש, והעובדה שמדובר בהוראה ייחודית מסוג זה לענין מוגדר וספציפי מורה כי ככל הנראה ביתר המקרים אין חל אותו "נוהג" ואין למדים כאן "בנין אב מכתוב אחד" .
הדבר נכון שבעתיים באשר בנידון דידן עסקינן במקרה בו קיימות כבר שתי הרשעות חלוטות ובעקבותיהן שני גזרי דין הכוללים צוי הריסה, מצב הרחוק מרחק מזרח ממערב מן הסיטואציה של מעצר לצורכי חקירה אותו מסדיר סעיף 57 הנ"ל וזוהי הבקשה השלישית באותו נושא.
לאור האמור אינני מוצא מקום לקיום דיון במעמד הצדדים בענין זה שכבר נדון על ידי שוב ושוב.
סוף דבר, לא מצאתי בבקשה כל יסוד לקיומן של נסיבות חדשות המקימות עילה לעיון מחדש בהחלטותי הקודמות ואף לא לכך כי היתר הבניה ביחס לבית המבקשים מצוי בהישג יד, ולפיכך דין הבקשה להדחות.
לפנים משורת הדין ולצורכי הערכות, בשים לב לתוצאה כבדת המשקל של ביצוע ההריסה אני מאריך את מועד כניסתו לתוקף של צו ההריסה עד ליום 23.3.17.
ייתכן כי לו היו המבקשים הורסים כבר לפחות את הבניה החורגת מקוי הבנין ומצביעים על כך שהוגשה כבר בקשה להיתר שנקלטה במערכת היה מקום לתוצאה שונה, אולם לא כך עשו.
מדובר בבקשה חוזרת אשר גררה מצד המשיבה צורך בתגובה וזמן שיפוטי לא מבוטל שהושקע , הגם שבפועל לא היה להגשתה בסיס ולא התקיים שינוי נסיבות מהותי , ורק לפנים משורת הדין ונוכח תוצאתה הקשה ממילא עבור המבקשים מ צאתי לנכון שלא לחייב את המבקשים בהוצאות הבקשה .

המזכירות תשלח עותק אל ב"כ הצדדים.

ניתנה היום, כ"ב שבט תשע"ז, 18 פברואר 2017, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: צפורה לורנס ליבר
נתבע: עירית נתניה
שופט :
עורכי דין: