ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין א.א. נגד יצחק איפרגן :

בפני כבוד השופטת לימור בן-שמן

תובע

א.א.
ע"י ב"כ עו"ד שקרוב

נ ג ד

נתבע

יצחק איפרגן
ע"י ב"כ עו"ד אגם

פסק דין

כללי
1. עסקינן בתביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע באירוע מיום 1.1.2010 (להלן – "האירוע").

2. התובע, יליד 1943, נפגע באירוע בהיותו כבן 67. כיום, התובע הינו כבן 73.

טענות התובע
3. לטענת התובע, ביום 1.1.2010, בפתח חנות של ידיד משותף, פנה התובע אל הנתבע, אדם הנמנה על חבריו, על מנת שזה יפרע את חובו הכספי, ללא כל התגרות או פרובוקציה. האחרון בתגובה, התעצבן, החל לצעוק ואף להכות את התובע. הוא גרם לו לחבלות בגופו ובפרט בפניו של התובע.

4. התובע הובהל לבית החולים "השרון" שבפתח תקווה. הוא אושפז לשלושה ימים. במסגרת זאת, אובחן כסובל משבר בעצמות האף, המטומה מתחת לעין שמאל, מכאבים בצלעות ומכאבי ראש.
לטענת התובע, מאז האירוע, הוא סובל מכאבים בכל גופו, לרבות כאבים בראשו ובאפו, קשיי נשימה, נדודי שינה וסיוטים. הוא נזקק לטיפול תרופתי לשם שיכוך הכאבים ולהרגעה. כתוצאה מהתקיפה, הוא מתקשה בביצוע פעולות יומיומיות פשוטות, לרבות רחצה, לבישה, אכילה, הליכה לשירותים וכיוצא בזה.
אדגיש כי התביעה לא נתמכה בחוות דעת רפואית.

5. בעקבות האירוע, הוגש כנגד הנתבע כתב אישום, ב-ת"פ 15987-04-11. ביום 17.1.2012 הרשיע בית המשפט את הנתבע בעבירה של חבלה חמורה, בהתאם להודאתו. ביום 18.10.2012 נגזר על התובע של"צ בהיקף של 250 שעות, מאסר על תנאי וכן פיצוי לתובע בסך של 5,000 ₪
(ר' הודעה על הגשת התיק הפלילי של הנתבע כחלק ממוצגי התובע, הכולל בין השאר העתק מכתב האישום והכרעת הדין).

6. בתביעתו בפני, טען התובע כי הותקף בכוונה, בזדון, וללא כל סיבה מוצדקת על ידי הנתבע.

7. כן נטען כי הפגיעה ארעה עקב רשלנות הנתבע וכי הנתבע הפר חובות חקוקות כלפיו.

8. לאור האמור, דרש התובע לקבוע חבותו של הנתבע ולפסוק פיצוי בגין נזקיו.

טענות הנתבע

9. הנתבע הכחיש טענות התובע, כמו גם כל אחריות למעשה הנטען.

10. לעניין פסק הדין בהליך הפלילי נטען, כי התובע לא הגיש את הכרעת הדין שניתנה כראייה מטעמו, אלא מספר מסמכים מן התיק הפלילי בלבד. משכך, בית המשפט אינו רשאי לעיין בראיות השונות שהוגשו בהליך הפלילי. מכל מקום, פסק הדין מהווה ראיה לכאורה בלבד. כמו כן, בידי הנתבע הרשות להבאת ראיות לסתור, שכן הוא אינו מבקש לסתור את תוכן פסק הדין הפלילי, אלא את הנסיבות הכוללות והרקע לביצוע המעשה. על כן, בידו הרשות להוכיח אשם תורם מצד התובע, שכן הדבר אינו סותר את ההרשעה הפלילית.

11. לגופו של עניין, נטען כי במהלך האירוע, עת נפגשו השניים ברחוב, צעק התובע על הנתבע בקולי קולות מדוע לא שילם לו את שחייב לו, כינה אותו בכינויי גנאי ואיים עליו. לקראת סוף הוויכוח, התקדם התובע, ועימו שני אנשים, לעבר הנתבע באופן מאיים, דחף את אופניו לעברו ופגע ברגליו ובמפשעתו. נוכח זאת, הנתבע שהיה נסער מהמצב אליו נקלע, פעל באופן אימפולסיבי. הוא דחף בידיו את התובע על מנת להרחיקו, פגע בו בשוגג כשהכה באגרופו את פניו של התובע פעם אחת, וגרם לו לחבלה. מכל מקום, הנתבע פעל בסבירות במטרה להגן על עצמו מפני פגיעה בחייו או בגופו. גם נזקו של התובע היה קל יחסית. לטענת הנתבע, התובע לא סתר את גרסתו זו לתיאור האירוע ולא התנגד לה.

12. לטענתו, התובע לא הוכיח תביעתו בהתאם למאזן ההסתברויות, כאשר ראיות הצדדים ורמת הוודאות של גרסאות הצדדים שקולים באופן שלא מאפשר את קבלת התביעה. בתוך כך, ישנן סתירות מהותיות בגרסת התובע באשר לקרות האירוע, בכל הנוגע, בין היתר, למקום האירוע; כמות המכות שספג התובע מידי הנתבע; והפגיעות שנגרמו לו. כמו כן, התובע לא הציג את עדותו כפי שנגבתה ממנו בידי שוטר שהוזעק למקום האירוע. בנוסף, השתהה התובע בהגשת תביעתו מעת קרות האירוע, באופן הפוגע באמינות גרסתו.

13. לעניין הנזק, נטען כי בית המשפט אכן הרשיע אותו בעבירה של חבלה חמורה, לאחר שהודה בעובדות כתב האישום, וגזר עליו פיצוי במסגרת ההליך הפלילי בסך 5,000 ₪. לדבריו, די בפיצוי זה. אין לפצות התובע מעבר לפיצוי שקיבל; לחילופין, יש לנכות מכל חיוב כספי סכום זה ששולם זה מכבר.

דיון ומסקנות:
מעשה בית דין והשתק עילה-

14. לטענת הנתבע, יש לדחות התביעה על הסף בשל מעשה בית דין והשתק עילה. לנוכח הסכמי פשרה אשר נערכו במסגרת הליכי בית המשפט וקיבלו תוקף של פסק דין, ויתר התובע על כל טענה ותביעה כנגד הנתבע, לרבות תביעה זו (להלן – " הסכמי הפשרה").
מנגד, לטענת התובע, ההליך הפלילי בגין התקיפה לא היה קשור להליך האזרחי בין הצדדים, ומשכך לא צוין הדבר מפורשות בהסכמי הפשרה.

להשלמת התמונה, הנתבע הגיש בהקשר זה בקשה לדחיית התביעה על הסף, אשר נדחתה על ידי מותב זה. בהחלטה שניתנה ב-בר"ע על ידי בית המשפט המחוזי הנכבד, נקבע כי הכרעה בבקשה תתקבל בעת מתן פסק הדין בתיק בסוף ההליך.

15. הסכם פשרה יש לפרש, ככל חוזה, על פי אומד דעתם של הצדדים, הנלמד מן הלשון והנסיבות. הפרשנות התכליתית של החוזה מציבה את תכליתו של החוזה כאמת מידה נוספת לפירושו. על פי תפישה זו, אומד דעת הצדדים מקביל לתכלית הסובייקטיבית של החוזה, ובצידה של האחרונה עומדת התכלית האובייקטיבית של החוזה, הכוללת את המטרות, האינטרסים והתכליות שחוזים מסוג זה - ובענייננו, הסכמי פשרה - נועדו להגשים. תכלית זו נקבעת על פי הגיונה, אופיה ומהותה של העסקה או ההסכמה שבין הצדדים ( ע"א 1351/06 עו"ד מועין דאוד חורי נ' חברת ארמון ההגמון (קסר אלמוטראן) בע"מ (פורסם במאגרים, 17.9.07) וכן ר' סעיף 25 לחוק החוזים ).

16. במקרה דנן, פסק הדין מיום 2.1.2012, ניתן בתביעה כנגד הנתבע, שעילתה שטר ע"ס 10,000 ₪ אשר הוגש לביצוע בתיק הוצל"פ (פ"ת) 20-14724-10-5 (תא"מ 2165-01-11 ). התביעה אוחדה עם תביעה נוספת כנגד הנתבע, שעילתה 20 שיקים על סך של 1,000 ₪ כל אחד, אשר הוגשו לביצוע בתיק הוצל"פ (פ"ת) 20-14745-10-0 (תא"מ 29704-12-10). הנני מפנה לבקשות לביצוע שטר וכן להתנגדות לביצוע שטר שצורפו למוצגי הנתבע (מוצגים 1,2) . פס"ד צורף כמוצג 4 לתיק מוצגי הנתבע.
בהתאם להסכמת הצדדים שניתן לה תוקף של פסק דין, "לסילוק סופי ומוחלט של שתי תביעותיו של התובע כנגד הנתבע בתיקים הנ"ל ישלם הנתבע לתובע סך של 15,000 ₪ .....כל עוד יעמוד הנתבע בהסדר, ימשיכו הליכי הוצל"פ בשני תיקי ההוצל"פ האמורים להיות מעוכבים. בכפוף לתשלום מלוא סכום הפשרה בהתאם להסכם זה, מאשרים הצדדים הדדית כי אין להם ולא תהיינה להם כל טענה ו/או תביעה כל צד כלפי הצד האחר. התובע מתחייב לסגור את שני תיק ההוצאה לפועל וכן לבטל את כל ההליכים שננקטו במסגרתן לא יאוחר מאשר תוך 7 ימים מיום פרעון מלוא סכום הפשרה וכן להשיב לנתבע באמצעות בא כוחו את כל השיקים נשוא שני תיקי ההוצאה לפועל האמורים...".

הנתבע בחר להפנות לחלק מפסק הדין בלבד. עולה מנוסח פסק הדין כי הסכמת הצדדים מתייחסת לגבי השיקים אשר הוגשו לפרעון בשני תיקי ההוצאה לפועל בלבד.

הנתבע הודה כי שילם לתובע 15,000 ₪ בגין תיקי ההוצאה לפועל והוסיף כי "רשום שזה כנגד הכל. לסגור את הכל" (עמ' 10 ש' 16). התובע העיד מנגד כי הנתבע שילם לו את הסך של 15,000 ₪ עבור הכספים שחב לו (עמ' 8 ש' 22-23).

הנתבע העיד כי נקבע שישלם את הכסף בתמורה "שאין יותר תביעות ואין יותר מענות כנגדי בכל סוג שהוא של תביעה" (עמ' 9 ש' 31 – עמ' 10 ש' 7). הוא העיד כי הסכם הפשרה מתייחס להשתלשלות היחסים בינו לבין התובע (עמ' 11 ש' 4).
אדגיש כי בתצהיר הנתבע אשר תמך בהתנגדותו לביצוע שטר, אין כל זכר לאירוע התקיפה. תצהיר הנתבע בתמיכה להתנגדות לביצוע שטר, סותר את גרסתו בפני לפיה מתקיים מעשה בית דין.

אומנם התובע הוא זה אשר הזכיר את מעשה התקיפה בתצהיר עדותו הראשית בתביעה השטרית, אך עשה כן בהתייחס להתנהלות הנתבע ולמגעים לסגירת התיקים בהוצאה לפועל נשוא ההתנגדות.

התובע לא תבע באותה עת פיצוי ולחילופין לא ויתר על פיצוי בגין מעשה התקיפה. מעשה התקיפה אינו חלק מעילת התביעה השטרית נשוא פסק הדין הראשון.

17. פסק הדין מיום 9.4.2013, ניתן בתביעה שטרית בגין שטר ע"ס 10,000 ₪ אשר הוגש לביצוע כנגד גב' איריס איפרג'ן, בתיק הוצל"פ (ת"א) 01-XX750-34-1 (ת"ט 62437-01-13). הנני מפנה לבקשה לביצוע שטר, להתנגדות (ללא פירוט נימוקי ההתנגדות) (מוצג 5 למוצגי הנתבע) וכן לפס"ד (מוצג 6 לתיק מוצגי הנתבע). יודגש, כי העתק מתצהיריהם של הנתבע ואשתו, אשר הוגשו בתמיכה להתנגדות לביצוע השטר, לא צורפו למוצגי הנתבע שבפני.

כבר בכך מחליש הנתבע את גרסתו, שכן לו הסכם הפשרה הראשון חסם כל תביעה עתידית, הרי לכאורה היה אמור לחול אף על התביעה השנייה. קיומו של הסכם הפשרה השני, מצביע כי הסכם הפשרה הראשון הוחל על ידי הצדדים אך ורק על השיקים נשוא התובענה הראשונה.
הנתבע מפנה להסכמת הצדדים אשר עוגנה בפסק הדין השני לפיה :

"למען הסר ספק התובע אברהם אליהו, הנתבעת איריס איפרגן ובעלה מר יצחק איפרגן מאשרים הדדית כי אין להם ולא תהיה להם כל תביעה האחד כלפי הצד האחר בנוגע לתיק זה ובנוגע לתביעות אחרות כלשהן לרבות שיקים אחרים של הנתבעת ו/או בעלה, במידה ומצויים בידי התובע."

עוד הסכימו הצדדים כי כל עוד עומדת הנתבעת בהסדר, הליכי ההוצל"פ ימשיכו להיות מעוכבים וכי התובע מתחייב לסגור את תיק ההוצאה לפועל ולסיים את ההליכים לא יאוחר משבעה ימים מיום פרעון מלוא סכום הפשרה.

עולה מהסכמת הצדדים, כי זו התייחסה לעילה השטרית ולתיק ההוצאה לפועל בו הוגשו השיקים לביצוע.

הנתבע הודה בתחילה כי לא היה חייב בתיק זה, אך ציין בהמשך כי הוא שמסר את השיק לתביעה ולכן היה גם צד וכי "השיק של אשתי הוא כמו שלי" (עמ' 11 ש' 16-20).
הנני דוחה טענה זו. הנתבע לא היה חייב בתיק ההוצאה לפועל או נתבע בתביעה השטרית.

הנתבע הצהיר כי הוא ואישתו הסכימו לשלם לתובע סכומי כסף לא מבוטלים, בהתאם להסכמי הפשרה. אשת הנתבע לא הגישה תצהיר ולא העידה בפני.

הנתבע הודה כי כל התביעות ותיקי ההוצאה לפועל עסקו בעניינים עסקיים וכספיים בלבד (עמ' 12 ש' 4-6).

כאשר נשאל באשר להעדר הפנייה בפסק הדין או בהסכם הפשרה, על פיה התובע ויתר על תביעת הפיצויים בגין נזקי הגוף שגרם הנתבע, השיב כי עורכי הדין כתבו את הסכמי הפשרה וכי הוא יפנה אליהם לשם כך (עמ' 11 ש' 30 – עמ' 12 ש' 3).

הנתבע העיד כי ההליך של התקיפה היה פלילי ולא קשור להליך האזרחי (עמ' 10 ש' 11).

יתר טענותיו של הנתבע חורגות ממסגרת הדיון. אינני נדרשת לקבוע ממצאים כעת לגבי כלל ההתחייבויות הכספיות והשטריות שבין הצדדים שבפני או צדדים נוספים לרבות אשת הנתבע.

אשר על כן, בחינת נסיבות העניין ואומד דעת הצדדים, לגבי שני הסכמי הפשרה, תלמד כי הוויתור על תביעות עתידיות, אינו חל על תביעת הנזיקין דנן.
הסכמי הפשרה, חלים לגבי השיקים אשר הוגשו לביצוע בתיקי ההוצאה לפועל ובגינם הוגשה התנגדות. הסכם הפשרה לא בא ללמד כי יש להרחיב את תחולתו על תביעות עתידיות באשר הן.

לאור האמור לעיל ומיתר נימוקי ב"כ התובע, הנני דוחה את טענת הנתבע בדבר מעשה בית דין או השתק עילה.

חבות

18. ס' 42א ו-42ג לפקודת הראיות (נוסח חדש) התשל"א-1971 (להלן – "פקודת הראיות"), מורים כדלקמן:
"(א) הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי.
(ב) הוראות סעיף זה אינן חלות על –
(1) .....
(2) ממצאים ומסקנות שבגזר הדין, להבדיל מהכרעת הדין...
...42ג'. הוגשה ראיה כאמור בסעיף 42א, לא יהיה המורשע או חליפו או מי שחב בחובו הפסוק רשאי להביא ראיה לסתור, או ראיה שכבר נשמעה או הוגשה במשפט הפלילי, אלא ברשות בית המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין."

19. ככלל, לא ניתן להשתמש בממצאים ובמסקנות שנקבעו בפסק דין פלילי לטובת הליך אזרחי, זאת לאור ההבדלים העמוקים בנטלי ההוכחה ובכללי הראיות שבין ההליכים. החריג לכלל מופיע בס' 42 לפקודת הראיות, המצוין לעיל. במסגרת זאת, שלושה תנאים נדרשים לקבילות פסק הדין שניתן במשפט הפלילי לשמש כראיה לכאורה במסגרת הליך אזרחי והם: פסק דין חלוט; פסק דין מרשיע, שממצאיו ומסקנותיו הן מעבר לספק סביר; והמורשע או חליפו יהא בעל דין בהליך האזרחי. י' קדמי מחדד וסובר כי מקום בו ההרשעה מבוססת על הודאה בעובדות כתב האישום, מהוות עובדות אלו ממצאים ומסקנות (על הראיות חלק שלישי 1561 (2009) (להלן – " קדמי")).

20. עסקינן אם כן בפסק דין חלוט בהליך פלילי, המהווה ראיה לכאורה במשפט אזרחי, לפי סעיף 42 א' ל פקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971. אמנם, נאמר רק ראיה "לכאורה" אך הלכה למעשה לא כך הם פני הדברים, הואיל והמורשע אינו רשאי להביא ראיה לסתור אלא ברשות ביהמ"ש מטעמים מיוחדים שיירשמו ועל מנת למנוע עיוות דין ( ס' 42ג לפקודה) (קדמי, בעמוד 1563; ת"א (ת"א) 52/97 ישרס חברה להשקעות בע"מ נ' עם-דוד (פורסם במאגרים, 29.6.20109; ת"א (ת"א) 2191/02 אלמונית נ' פלוני (פורסם במאגרים, 8.3.2006); ע"א 3806/06 פלוני נ' פלונית (פורסם במאגרים, 26.5.2009 ).
הנתבע לא הגיש בקשה להבאת ראיות לסתור לפי סעיף 42 ג' ל פקודת הראיות. הנתבע מבקש כיום להכניס בדלת האחורית את טענותיו כנגד קביעות בית המשפט בהליך הפלילי, מבלי שהגיש בקשה להבאת ראיות לסתור ומבלי שקיבל רשות. מקום שבו לא ניתנה רשות להבאת ראיות לסתור, כמו במקרה דנן, שבו כלל לא נתבקשה רשות, הופך פסק הדין הפלילי לראיה כמעט מכרעת.

21. בהקשר זה אסייג לעניין הוכחת אשם תורם בעוולת הרשלנות. מושכלות יסוד הן, שבהליך פלילי, אין לרשלנות התורמת של הקרבן כדי להעלות או להוריד לעניין קביעת האחריות הפלילית של הנאשם. הגישה הרווחת, כפי שמובאת גם אצל קדמי, בעמ' 1567-1568, 1571, היא כי הוכחת רשלנות תורמת אינה באה בגדר ראיה לסתור, אינה עומדת בסתירה להרשעה הפלילית ויש בידי הנתבע להוכיחה. לאור זאת, נפסק לא פעם, כי על מנת להוכיח רשלנות תורמת בהליך אזרחי, אין הנתבע נדרש כלל לרשות בית המשפט לפי סעיף 42ג' לפקודת הראיות. הפסיקה הכירה בכך שיש לאפשר למורשע בפלילים להביא ראיות לסתור על מנת להוכיח רשלנות תורמת של הנתבע ועל מנת למנוע עיוות דין.

22. ראה לדוגמא, בר"ע 15/76 שפין נ' כהן פ"ד ל(2) 251, 252 (1976), שם נפסק כדלקמן:
"הראיה אשר האיסור שבסעיף 42ג חל עליה, אינה אלא פסק הדין המרשיע, כאמור בסעיף 42א(א), שרק אותו אין לסתור אלא ברשות בית-המשפט. אבל אין בפסק-דין המרשיע את המערער מס' 1 בהתרשלות, כדי להוציא מכלל אפשרות שקרבן התאונה אשם היה ברשלנות תורמת: כידוע, אין ברשלנות התורמת של הקרבן כדי להעלות או להוריד לענין האחריות בפלילים, להבדילה מן האחריות בנזיקין. פסק הדין בעינו המלא יעמוד ככתבו וכלשונו ולא יהיו עליו עוררין, אף אם יימצא שהיתה כאן רשלנות תורמת מצד המשיב; ולכן אין הראיה על רשלנותו התורמת בגדר "ראיה לסתור".
ר' גם ע"א 895/80 עיריית נתניה נגד אל מלק פ"ד לו(2) 119, 121 (1983), שם נקבע כי:
"ראיה, שהוגשה מכוח סעיף 42א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א- 1971(כפי שתוקן בחוק לתיקון פקודת הראיות (מס' 2), תשל"ג-1973), קבילה כראיה לכאורה במשפט אזרחי ביחס לאמור בה, אם המורשע או חליפו הוא בעל דין במשפט האזרחי; ואולם המימצאים והמסקנות של פסק-דין חלוט בהליך פלילי, בין שאלה נקבעו לאחר דיון או על-פי הודאת הנאשם, אינם עומדים בהכרח בסתירה לקיומה של רשלנות תורמת של מאן דהוא נוסף, המעורב בתאונה או במעשה, או של הנפגע וקרבן התאונה עצמו. רשלנות תורמת כזו אין בה כשלעצמה כדי לשנות את האחריות בפלילים, אך עשויה להיות לה משמעות לעניין שיעור האחריות בנזיקין ובהליך אזרחי. הוכחת רשלנות תורמת מצד גורם שלא הועמד לדין פלילי או מצד הנפגע עצמו אינה בבחינת "ראיה לסתור" בה מדבר הסעיף 42ג של פקודת הראיות [נוסח חדש], המותרת רק ברשות בית המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות-דין. אין זה מפחית מהממצאים כלפי הנאשם בפלילים בדבר אחריותו, ואילו שיעור האחריות יש לו חשיבות רק בהליך האזרחי, אך אינו מעלה ואינו מוריד לעצם האחריות בפלילים, לבד אולי מעניין הטיעון לעונש".

23. מכאן כי יש לאפשר למורשע בהליך פלילי - הנתבע בהליך אזרחי - להביא ראיות להוכחת רשלנותו התורמת של הנפגע ואין להגדירם כראיות לסתור במובן סעיף 42 הנזכר לעיל. משכך, יהא בידי הנתבע להציג גרסתו לעניין הוכחת אשם תורם מצד התובע, במסגרת עוולת הרשלנות. לכאורה יש לאפשר למורשע גם את הוכחת גרסתו לגבי הגנתו בעוולת התקיפה.

עוולת התקיפה
24. ס' 23 לפקודה מציין את יסודות עוולת התקיפה:
(א) "תקיפה היא שימוש בכוח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו של אדם על-ידי הכאה, נגיעה, הזזה או בכל דרך אחרת, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא בהסכמת האדם או בהסכמתו שהושגה בתרמית, וכן ניסיון או איום, על-ידי מעשה או על-ידי תנועה, להשתמש בכוח כאמור נגד גופו של אדם, כשהמנסה או המאיים גורם שהאדם יניח, מטעמים סבירים, שאכן יש לו אותה שעה הכוונה והיכולת לבצע את זממו".
עוולת התקיפה משמעה, שימוש ישיר בכוח פיזי כנגד גופו של אדם אחר, שתוצאתו מגע פיזי.

היסוד הנפשי המיוחד הנדרש בעוולת התקיפה הוא "במתכוון". עם זאת הכוונה הנדרשת אינה יסוד נפשי של רצון להזיק ולפגוע אלא כוונה במובן הצר של מודעות לשימוש בכוח נגד גופו של אדם אחר, היינו מודעות לעצם המעשה (רע"א 1272/05 כרמי נ' סבג סב(3) 396 (2007); ישראל גלעד דיני נזיקין – גבולות האחריות סעיף 12.33 בעמוד 1201 (2012).

25. לאחר עיון בכתב האישום ובהכרעת הדין, מהם עולה כי הנתבע הכה את התובע באגרוף ולנוכח הממצאים והמסקנות בהכרעת הדין בהליך הפלילי, הנני קובעת כי המעשים אותם ביצע הנתבע בתובע ובמתכוון, בעל כורחו וללא הסכמה, מהווים תקיפה כמשמעותה בסעיף 23 ל פקודת הנזיקין (נוסח חדש).

26. לטענת הנתבע קמה לו הגנה מיוחדת על פי סעיף 24(1) לפקודה. בהתאם להגנה זו, הוא עשה את המעשה בסבירות כדי להגן על עצמו או על זולתו מפני פגיעה בחיים ובגוף, והיחס בין הנזק שסביר היה שייגרם מהמעשה לבין הנזק שסביר היה שיימנע על ידיו, היה סביר.

27. בית המשפט העליון ב-ע"א 11172/05 אלון נ' מדינת ישראל – משרד הביטחון (פורסם במאגרים, 21.10.2009) קובע כי לשם גיבוש ההגנה הקבועה בו נדרשת הוכחתם של 4 יסודות: א. כי ההתגוננות תהיה מפני שימוש בכוח הנעשה על ידי אדם. בעניין זה נקבע כי לא נדרשת הוכחתו של שימוש ממשי בכוח מצד הניזוק, ודי גם באיום של ממש מצדו, כדי לקבוע כי התקיים היסוד של "שימוש בכוח" שעשוי להצדיק התגוננות שהיא בבחינת "הבא להכותך השכם להכותו"; ב. כי השימוש ייעשה "שלא כדין"; ג. כי המתגונן לא חרג בהתנהגותו ממידת הנחיצות הסבירה לשם הגשמת מטרת ההתגוננות. במסגרת זו, בדומה לתנאי ההגנה במשפט הפלילי, רשאי המתגונן לעשות שימוש בכוח לשם התגוננות רק בהיעדר דרך סבירה חלופית להתמודד עם הסכנה, רק כל זמן שהפעלת הכוח עודנה נדרשת לשם הגשמת המטרה ותוך בחירת האמצעי שפגיעתו פחותה. בהערכת ס בירות ההתנהגות אין להתעלם מתנאי ההפתעה, הלחץ והאימה המאפיינים פעמים רבות מצבים של הגנה עצמית, שעשויים למנוע מן המתגונן, שנדרש לקבל החלטה מהירה, לפעול ביישוב-דעת. היינו, יש, להתאים את הפרספקטיבה למועד הנקיטה באמצעי המתגונן, ולא לנהוג ב"חוכמה שבדיעבד"; ד. כי היחס בין הנזק שנגרם לניזוק לבין זה שרצוי למנעו לא היה בלתי סביר. על בסיס תנאי זה ניתן לומר עקרונית, כי אין אדם רשאי להתגונן באופן המסכן את חייו של המתקיף אם הסכנה שנשקפה למתגונן הייתה אך לפגיעה קלה.
משמע, ההגנה העצמית קמה מקום שאדם חושש, באופן סביר, משימוש בכוח כלפיו, שלא כדין, אף אם האיום טרם הוצא אל הפועל, והוא פועל בסבירות (המעשה הנחוץ לצורך ההגנה) ובשקילות (היחס בין הנזק שנמנע מהנתקף לנזק שנגרם לתוקף בגין השימוש בהגנה העצמית) בהפעלת זכותו להגנה. אשר לחובת ההוכחה, זו מוטלת על הנתבע הטוען להגנה עצמית.

28. התובע הצהיר כי פגש את הנתבע, ידידו הטוב, ביום 1.1.2010 בבית קפה ושאל מה באשר לחוב. לאחר שיחה בנושא, פנו ללכת לחבר משותף של השניים. כאשר הגיעו לחברם, אלון, החלו לדון בנושא בכניסה לחנותו, הנתבע החל להתעצבן, לצעוק ולהכות את התובע בפניו ולבעוט בו בכל חלקי גופו, זאת מבלי שהתובע התגרה בו. אלון ואנשים נוספים הפרידו ביניהם והתובע השתרע על המדרכה.
בחקירתו העיד התובע כי הנתבע הכיר אותו שנים רבות וכי הם היו ידידים טובים (עמ' 7 ש' 27-29). בעת האירוע, ישבו אנשים עם הנתבע אך אינו יודע מי הם היו (עמ' 6, ש' 1-4). הוא העיד כי עסק בסידורים אישיים באותו זמן, וציין כי איננו זוכר אם היה עם אופניו, הגם שבדרך כלל הוא יוצא איתם. הוא העיד כי מנקודת המפגש עם הנתבע, הם צעדו ברגל לחנות של גיסו של הנתבע, אלון, שהיה מודע "לעניינים שלנו" (עמ' 6 ש' 12-16, עמ' 7 ש' 24).
הוא העיד כי האירוע התרחש בפתח חנותו של אלון, מחוץ לחנות, על המדרכה (עמ' 6 ש' 25). אך הוסיף כי ייתכן והאירוע התרחש בתוך החנות, הואיל ואינו יכול לזכור "שש שנים אחורנית" (עמ' 6 ש' 26 – עמ' 7 ש' 3). הוא העיד כי הנתבע נתן לו אגרוף אחד ושתיים שלוש בעיטות, אך לא דחף עם ידיו (עמ' 7 ש' 21-22).

29. הנתבע הצהיר כי במועד האירוע, כאשר התובע התקרב אליו יחד עם שני אנשים, החל ויכוח מילולי ביניהם. התובע החל לצעוק עליו בקולי קולות, שוב ושוב, מדוע הוא לא משלם לו את מה שהוא חייב לו כביכול. התובע דיבר אליו בזלזול רב, כינה אותו שוב ושוב בכינויי גנאי ואיים עליו תוך שימוש בצעקות רמות. הויכוח שביניהם הלך והחריף. אז התובע דחף קדימה בכוח את אופניו לעברו ופגע ברגלו ובמפשעתו. התובע ושני האנשים שהיו עימו המשיכו להתקדם באופן מאיים לעברו כאשר נרתע אחורה, עד אשר עמדו כמעט צמוד אליו והתובע עמד במרחק הבל-פה ממנו. נוכח התנהגותו זו של התובע לנוכח כעסיו ותחושותיו, פעל באופן אימפולסיבי כאשר דחף עם ידיו את התובע כדי להרחיקו מעליו. בתוך כך , פגע בו בשגגה כשהכה באגרופיו בפניו של התובע.

30. ב"כ הנתבע טען בסיכומיו כי יש לדחות את גרסת התובע אודות נסיבות האירוע. כך מפנה ב"כ הנתבע בעיקר לשוני הנטען במיקום האירוע, או מקום המפגש ביניהם בטרם האירוע וכיו"ב. אינני סבורה כי יש לייחס משקל לטענות אלה, כאשר הנתבע הורשע בדין וכאשר אין לרכיבים אלה כל רלבנטיות לגבי הגנת הנתבע. בדומה לכך, אין ליתן משקל לאי הצגת תיק המשטרה או הודעתו על ידי התובע. די בהצגת התיק הפלילי על מנת לבסס את גרסת התובע. לו כגרסת הנתבע, התובע אכן איים ותקף אותו בטרם הותקף, מצופה כי יהיה לכך ביטוי בראיות שנאספו בתיק החקירה, אשר הבשיל לכדי הגשת כתב אישום. הנני נותנת אמון בגרסת התובע.
מנגד, גרסת הנתבע, שוזרת לתוכה הכחשת המעשים בגינם הורשע. על פניו, גרסתו אינה מרימה את נטל ההוכחה המוטל עליו. כמו כן, הנתבע לא הביא לעדות את גיסו אלון.
התרשמתי כי גרסת הנתבע אינה קוהרנטית וכי אין ליתן אמון בכלל גרסתו, לרבות לעניין התנהלות התובע טרם התקיפה.

עוולת הרשלנות
31. ס' 35-36 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן – "הפקודה") קובעים:
"35. עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות - הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה.
36. החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף."

הריני סבורה כי הנתבע התרשל באשר להתנהלותו למול התובע. כך, מוטלת עליו חובת זהירות שלא לפגוע באדם אחר. הנתבע לא נקט בזהירות הנדרשת כאשר היה עליו להימנע מלהכותו. הכאת התובע הינה הפרה רבתית של חובת הזהירות. בעשותו כן, ובגרימת החבלות לתובע, גרם לנזקו של התובע. לנוכח התרשלות הנתבע, הפרת חובות הזהירות וקיומו של קשר סיבתי בין האירוע לפגיעת התובע, יש לחייבו בפיצויים בגין הנזקים הגופניים אשר נגרמו לתובע כתוצאה מהאירוע.
בכך התקיימו יסודות עוולת הרשלנות.

האשם התורם
32. בבואנו לבחון את קיומו של האשם התורם, המבחן המנחה הוא "מידת האשמה". דהיינו, על בית המשפט להציב את התנהגותם של הצדדים זה מול זה ולהכריע מה המשקל של האשמה המוסרית במעשיו ובמחדליו של כל אחד מהצדדים.
(ראו ע"א 316/75 שור נ' מדינת ישראל (משרד העבודה, מחלקת עבודות ציבוריות, נצרת) פ''ד לא(1) 299, 305 (1976); ו-ע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני-ברק פ''ד מג (3) 343, 350 (1989)).

33. עמד על כך בית המשפט העליון גם ב-ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית נ' תנעמי פ"ד נח(1) 1 (2003):
"האשם התורם מהווה הגנה למזיק לא מפני עצם האחריות בנזיקין גופה, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא נזקו (אנגלרד, ברק וחשין בספרם הנ"ל, בע' 236). בקביעת קיומו של אשם תורם יש תחילה לבחון אם, בנסיבות העניין, נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה (מבחן האדם הסביר); ואם נמצא שלשאלה זו יש להשיב בשלילה, כי אז תחולק האחריות לפגיעה על פי מבחן האשמה המוסרית, דהיינו, הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד..."

34. הנתבע לא הוכיח את גרסתו בדבר אשם תורם אשר לא גובתה בראיה כלשהיא מלבד עדותו. כך, לא הוכח כי הוא הותקף - או לכל הפחות חווה התנהלות מאיימת כלפיו - עובר לתקיפתו שלו. לנוכח אי מהימנות הנתבע, הנני דוחה את גרסתו גם לגבי אשם תורם.

35. לפיכך, הריני סבורה כי לא הוכחה מידת אשם תורם כלשהי מצד התובע.

הפרת חובה חקוקה

36. בעוולה זו, כבעוולת הרשלנות, ישנם שלושה מרכיבים מרכזיים לבחינה - חובה, הפרה ונזק (לעניין היחס בין הפרת חובה חקוקה לעוולת הרשלנות , ר' ע"א 4597/91 קיבוץ אפיקים נ' כהן פ"ד נ(2) 111 (1996), ע"א 3370/12 כהן נ' גדעון (פורסם במאגרים 26.1.14)).

37. התובע העלה בכתב תביעתו וכן בסיכומיו טענה זו, אולם נמנע מלציין אלו חובות חקוקות הופרו. הצגה כללית בלבד של הטענה, שאיננה מכוונת לחובה חקוקה קונקרטית שהופרה, אין די בה בכדי שניתן יהא לדון בה.
משכך, הטענה בדבר הפרת חובה חקוקה נדחית.

הנזק:

38. אני קובעת כי הוכחו יסודות עוולת התקיפה והרשלנות וכי הנתבע אחראי לפצות את התובע בגין כל הנזקים שנגרמו לו עקב האירוע מושא התובענה. משכך, יש לבחון את נזקו של התובע.

התובע הצהיר כי ממקום האירוע פונה באמבולנס לבית החולים השרון שבפתח תקווה. שם, אובחנו לתובע שבר בעצמות האף, שטף דם מתחת לעין שמאל, כאבים בצלעות וכאבי ראש וסחרחורות. הוא אושפז לשלושה ימים. הוא ממשיך לסבול עד היום מכאבים בכל גופו, כאבי ראש המלווים בבחילות וסחרחורות, כאבים חזקים באפו, לרבות אף סתום, נדודי שינה וסיוטים. בארבע השנים האחרונות הוא אף מוגבל בהליכתו. התובע צירף מכתב שחרור ממרכז הרפואי רבין (נספח ב'), המצביע על המטומה מתחת לעין שמאל, שבר באף ללא מקום להתערבות וכן העדר שברים בצלעות.
דא עקא, התובע לא תמך את תביעתו בחוות דעת רפואית המצביעה על נכות רפואית.

עזרת צד ג'
39. התובע טען כי בעקבות פגיעתו, הוא נזקק לעזרה צד ג' וצפוי להיזקק לכזו גם בעתיד. עקב היעדר אפשרות למימון עזרה בשכר, הוא נאלץ להיעזר בבני משפחתו שסייעו במטלות הבית השונות ובהסעה לטיפולים הרפואיים. הוא העריך את שווי הטבת נזקיו באופן גלובלי, על סך 28,000 ₪.
הוא העיד כי לא צרף מסמך המעיד על תשלומים לעזרת צד ג' להם נזקק בעקבות האירוע, שכן לא נתבקש לעשות, אך ייתכן וישנן קבלות שלא אסף (עמ' 8 ש' 15).

40. הנתבע טען בסיכומיו כי לא הוכחה טענת התובע ולפיה נזקק לעזרה שכזו. משכך, אין לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה.

41. ראש נזק זה נכלל בגדר נזק מיוחד הטעון הוכחות בראיות. לא הוצגו בפניי כל ראיות בדבר עזרה שקיבל התובע מצד בני משפחתו, מלבד עדותו. לנוכח טיב פגיעתו, מספר ימי האשפוז, משך ההחלמה והעדר נכות, אינני סבורה כי יש לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה.

הוצאות רפואיות
42. לטענת התובע, בעקבות התקיפה וכתוצאה ממנה, הוא נדרש להוצאות מרובות בגין הפינוי באמבולנס, אשפוז בבית החולים, בדיקות וטיפולים רפואיים ונטילת תרופות לשיכוך כאבים שאינן מכוסות בסל הבריאות. הוא הצהיר כי ייאלץ להוציא אף בעתיד סכומי כסף עבור שכר טרחת רופאים פרטיים, רכישת תרופות, ביצוע בדיקות וטיפולים רפואיים.
במקביל, הוא נאלץ וייאלץ לבצע נסיעות מרובות בתחבורה הציבורית ומיטיבים נוספים, על מנת להגיע לאותן בדיקות וטיפולים רפואיים. לדבריו, הוא לא השכיל לשמור את מלוא הקבלות בגין הוצאות אלו, הגם שניתן ללמוד עליהן מן החומר הרפואי המצורף. הוא העריך הוצאות אלו באופן גלובלי על סך 17,000 ₪.
הוא העיד כי לא צרף מסמכים רפואיים נוספים בדבר הצורך לטיפול תרופתי לו נזקק, הואיל ולא התבקש לכך.

43. הנתבע מצידו, טען כי לא הוגשו ראיות לעניין זה, לרבות מסמך, קבלה, או חשבונית כלשהם, המלמדות כי התובע אכן סובל מהבעיות הרפואיות להן טוען.

44. לעניות דעתי, אכן לא צורפו מסמכים וקבלות להוכחת הוצאותיו הכספיות של התובע בגין תרופות וטיפולים רפואיים, כמו גם נסיעות. אולם, היעדרן לא מחייב את המסקנה כי הוצאות שכאלו לא נעשו. שכן, לא מצופה מניזוק כי ישכיל לשמור את כלל הקבלות בדבר הוצאותיו הרפואיות בעת מצוקתו. משכך, הריני מורה על מתן פיצוי גלובלי על סך 2,500 ₪.

נזק לא ממוני - כאב וסבל

45. התובע טען כי כתוצאה מהתקיפה הוא אושפז בבית החולים למשך 3 ימים, במהלכם אובחן שבר באפו, המטומה מתחת לעין שמאל, כאבים בצלעות וכאבי ראש. התובע העיד כי אושפז לשני לילות בין שישי לראשון (עמ' 7 ש' 31). התובע טען כי סבל וסובל ממכות יבשות בכל גופו ומכאבים בראשו ובאפו, לרבות קשיי נשימה. הוא סובל מנדודי שינה ומסיוטים. למשך זמן רב לאחר התקיפה הוא צמצם את יציאותיו מחוץ לביתו, עקב תחושת בושה במצבו. גם לאחר שחזר לצאת את ביתו, הרכיב משקפי שמש גדולים להסתרת פציעתו. בארבע השנים האחרונות הוא אף מוגבל בהליכתו. התובע הצהיר כי צפוי להיגרם לו במשך כל ימי חייו כאב וסבל חמורים ביותר. מאדם שמצב בריאותו טוב, הפך לאדם הסובל מכאבים וממגבלות, וצפוי לסבול כך כל ימי חייו. בעדותו ציין, כי השמיעה שלו נפגעה וכי סובל מאף סתום ומקשיי נשימה (עמ' 8 ש' 5-8).
לפיכך, דרש בסיכומיו פיצוי בגין ראש נזק זה על סך 70,000 ₪.

46. בהתחשב בהיעדרה של נכות רפואית כלשהי, בהיקף ימי האשפוז של התובע בעקבות האירוע, ומנגד סבלו הרב בגין האירוע, מכל אלה יועמד רכיב הפיצוי בגין ראש נזק זה בחישוב גלובלי על סך של 30,000 ₪.
אבהיר כי פיצויים אלה הינם בנוסף לאלה שנפסקו לתובע בהליך הפלילי.

פיצויים עונשיים

47. התובע טען כי יש להטיל פיצויים עונשיים על הנתבע, בגין תקיפתו, כמו גם התנהלותו הפסולה בניהול התובענה, בין היתר באמצעות הגשות בקשות סרק במטרה להתיש את התובע ולגרום לסחבת בניהול התביעה. לדבריו, על בית המשפט להביע סלידתו מהתנהגותו הברוטלית של הנתבע אשר תקף את התובע אך בשל חוב כספי. זאת, באמצעות הטלת פיצויים עונשיים, על סך 100,000 ₪.

48. הנתבע טען כי אין להטיל פיצויים עונשיים, שכן אלו נפסקים רק במקרים חריגים בלבד בהם הייתה התנהגות המזיק מקוממת ומסלידה במיוחד, לרבות בעלת כוונה. לטענתו, דבר מעין זה לא הוכח בענייננו. יתר על כן, אם נגזרה ענישה בהליך פלילי, הטלת פיצויים שכאלו תהא חריג שבחריגים. אין זה המצב במקרה דנן, עת נוהל הליך פלילי כנגד הנתבע ונגזרה ענישה פלילית מספקת.

49. ס' 76 לפקודה קובע:
"פיצויים אפשר שיינתנו הם בלבד או בנוסף על ציווי או במקומו; אלא שאם —
סבל התובע נזק, יינתנו פיצויים רק בשל אותו נזק שעלול לבוא באורח טבעי במהלכם הרגיל של הדברים ושבא במישרין מעוולת הנתבע;

50. המטרה בדיני הנזיקין הינה השבת המצב לקדמותו. לעומת זאת, פיצוי עונשי מפצה מעבר להשבת המצב לקדמותו. ב- ע"א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל ואח' נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ פ"ד נח(4) 486 (2004) (להלן – "הלכת אטינגר") נקבע כי פיצויים עונשיים אינם "מרפאים" או "מתקנים" אלא נועדו להענשה והרתעה. המדובר בפיצויים שעל המזיק לשלם לניזוק בסכום שאינו משקף הערכה של הנזק שגרם המזיק לניזוק על ידי עוולה, אלא באים להעניש את המזיק על התנהגותו המזיקה ובכך לבטא סלידה ממנה.

51. בתי־המשפט בישראל הכירו באפשרות לפסוק פיצויים עונשיים, אך רק במקרים קיצוניים המערבים כוונה וזדון. כך, נקבע בהלכת אטינגר כי לא הוכרעה שאלת הסמכות של ביהמ"ש לפסוק פיצויים עונשיים וכי יש לעשות זאת לגבי עוולות שנעשו בכוונה או בזדון. עוד צויין כי בשיטות משפט שונות הכירו באפשרות לפסוק פיצויים עונשיים גם בתביעות המתבססות על עוולת הרשלנות, אולם בתי המשפט עושים זאת, על-פי-רוב, במשֹורה ובמקרים חריגים .

52. לעניות דעתי, המקרה דנן איננו עומד בשורה אחת עם המקרים המחייבים הטלת פיצויים עונשיים. הגם שהמדובר היה בתקיפה שנעשתה במתכוון, אינני סבורה כי יש בכוונה זו כדי זדון המחייב הטלת פיצויים נוספים, מעבר לקבוע בפקודה. לנוכח העונש אשר ה וטל על הנתבע בהליך הפלילי ויתר הנסיבות שבפני, הנני דוחה את הבקשה להטלת פיצויים עונשיים.

סוף דבר
53. התובע זכאי לפיצוי בגין נזקי הגוף שנגרמו לו באירוע:

הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה 2,500 ש"ח
כאב וסבל 30,000 ₪
____________________
ובסה"כ 32,500 ₪

אשר על כן הנני פוסקת לתובע פיצויים בסך כולל של 32,500 ₪.

54. על היתרה יתווסף הוצאות משפט בגין אגרה וכן שכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 7,605 ₪.

55. סכומים אלו - בתוספת תשלום ריבית והצמדה מיום פסק הדין ועד לתשלומם בפועל - ישולמו תוך 30 יום מהיום.

ניתן היום, י"ט שבט תשע"ז, 15 פברואר 2017, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: א.א.
נתבע: יצחק איפרגן
שופט :
עורכי דין: