ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין קצין התגמולים לפי חוק הנכים נגד משה ז'בטני :

בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן
כבוד השופט י' אנגלרד
כבוד השופט מ' אילן

המבקש: קצין התגמולים לפי חוק הנכים

נגד

המשיב: משה ז'בטני

בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של
בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 1.11.98
בע"א 4116/98 שניתן על-ידי כבוד
השופטים: ש' פינקלמן, י' גריל, מ' נאמן

תאריך הישיבה: י"ג בתמוז תש"ט (27.6.99)

בשם המבקש: עו"ד ירון בשן

בשם המשיב: עו"ד אורי רוזן

בבית המשפט העליון

פסק-דין

השופט י' אנגלרד:

לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה - מפי השופטים ש' פינקלמן, י' גריל ומ' נאמן - אשר קיבל את ערעורו של משה ז'בטני נגד בצה"ל (להלן נכנהו "הנגד") על החלטת ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט1959- (להלן: "חוק הנכים") וקבע כי יש להכיר בנגד כנכה על פי החוק, בשל פגם בגבו, שנוצר עקב תאונת דרכים בה היה מעורב בעת שירותו הצבאי.

1. הנגד החל בשירות חובה בצה"ל בשנת 1970. נקבע לו פרופיל רפואי 82 בגין בעיות גב. יצוין כי לנגד מום מלידה בגבו. בתום שירות החובה פנה לשירות קבע בחיל החימוש, ושירת בין השאר כמכונאי רכב וכמכונאי גנרטורים. אין חולק, כי בעת שירותו הצבאי היה מעורב בתאונת דרכים כנוסע במכונית צבאית בדרך ליחידתו, תאונה שאירעה ביום 10.1.85.

2. המבקש, קצין התגמולים לפי חוק הנכים (להלן: "קצין התגמולים"), קיבל את תביעתו של הנגד באשר לפגימה בברכו כתוצאה מן התאונה ודחה את תביעתו ככל שנגעה לנזקים לגב התחתון, כשהוא מתבסס על חוות דעת רפואית, שנערכה עבורו על ידי ד"ר ג' וולפין, ששללה קיומו של קשר סיבתי, ככל שהדבר נוגע לנזקים אלו. ד"ר וולפין מצא כי הצילומים מעידים על בלט אחורי מרכזי מנימלי של הדיסק בין 1S - 5L עם לחץ קל על השק הדורלי. ד"ר וולפין ציין כי כבר בשנת 1972 התלונן הנגד על "כאבי גב לעתים קרובות", כי "קיימים רישומים בודדים בלבד על כאבי גב תחתון לאחר פברואר 1985" (לאחר תאונת הדרכים), כי לו נגרם שבר בחוליה מן התאונה היה הנגד סובל מכאבים עזים כבר ביום האירוע, וכי אפשר שמומו המולד של הנגד הוא שגרם לכאבים בגבו.

3. הנגד הגיש ערעור לוועדת הערעורים לפי חוק הנכים בטענה כי "הפגימה בגבו התחתון ממנה הינו סובל (פריצת דיסק) תוצאה ישירה היא מהחבלה שנחבל בתאונה הנידונה" (סעיף 1 להחלטת הוועדה). ועדת הערעורים החליטה ביום 6.1.98 לאשר את החלטת קצין התגמולים (ע.נ. 312/95). הוועדה סקרה את חוות הדעת מטעם קצין התגמולים, שהוכנה אף היא על ידי ד"ר וולפין (והיא בעיקרה חזרה על חוות דעתו הקודמת) וכנגדה את חוות הדעת מטעם הנגד, שנערכה על ידי ד"ר גוטפריד. ד"ר גוטפריד ציין כי ברישומי בדיקתו של הנגד לאחר התאונה לא הוזכרו כאבי גב וכי תלונות מסוג זה מופיעות ברישומים הרפואיים שנערכו כשבועיים לאחר התאונה. ד"ר גוטפריד התרשם כי קיימת עדות בצילומי גבו של הנגד לשבר בחוליה. ד"ר גוטפריד קבע כי לא מצא כל גורם לפגיעה בגב, זולת התאונה, ושלל את האפשרות כי הנזקים נגרמו כתוצאה מפגם מולד ולא מטראומה. עוד סקרה הוועדה את עדותו של הנגד בפניה, לפיה החל לסבול מכאבים בגב התחתון שלושה ימים לאחר התאונה וכאביו טרם התאונה נבעו מבעיות בצוואר אשר הקרינו אל הגב. הוועדה קבעה כי הנגד לא דיבר אמת:

לדעתנו ה[נגד] לא דיבר אמת. הלא עוד בשנת 1970 (שנת גיוסו לשירות חובה) נקבע לנגד, כזכור, פרופיל רפואי 82 בשל בעיות גב.

לא מוכן גם להשתכנע כי ה[נגד] לא ידע להבדיל בין כאבים בעורף לבין כאבים בעמוד השידרה המותני ואם סבור הינו שכאבים בעורף הם שהקרינו לעמוד השידרה המותני וכתוצאה מכך סבל גם באיזור זה מכאבים כי אז צריך להיות ברור ל[נגד] שמקור הפגימה איננו בעמוד השידרה המותני כי אם בעורף בלבד.

גירסת ה[נגד] איננה אמינה.

בביקוריו התכופים בפני רופאים של הועדות הרפואיות ידע ה[נגד] לפרט ולהבדיל בין כאבים בעורף לבין כאבים בגב ולא זו בלבד כי אם בפני הועדה הרפואית מיום 18.6.1972 (כ13- שנה לפני התאונה) הגדיר במדויק את מצבו וסיפר כי "..... מרגיש כאבים באזור העורף..... חולשה גופנית, כאבי גב לעיתים קרובות (ההדגשה לא במקור)..... מרגיש חולשה בכאבים באזור הראש והגב". (סעיף 9 להחלטת הוועדה)

הוועדה אימצה את חוות דעתו של ד"ר וולפין, לפיה לא נראו שברים בעמוד השדרה המותני של הנגד, וקבעה כי אף לו היו שברים, הללו יכולים היו להיגרם רק מחבלות קשות מן הסוג הגורם לכאבי גב ניכרים ביום האירוע ולאחריו, כפי שקבע ד"ר וולפין, כאבים אשר לא אובחנו אצל הנגד מיד לאחר התאונה. הוועדה קבעה כי לא הובאה בפניה הוכחה כי הנגד נחבל חבלה קשה כתוצאה מתאונת הדרכים, נהפוך הוא, בבדיקה רפואית התלונן הנגד על רגישות קלה בלבד למכה על המותן שלושה ימים לאחר התאונה.

4. על החלטת הוועדה הגיש הנגד ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה מכוח סעיף 34 לחוק הנכים. וזו לשון סעיף 34(א):

התובע או קצין התגמולים רשאים לערער על החלטת ועדת ערעור לפני בית המשפט המחוזי, בנקודה משפטית בלבד.

5. בפסק דינו ציין בית המשפט המחוזי, כי אמנם קיים כלל לפיו ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב במסקנותיה של הערכאה הדיונית וביסס את התערבותו בעניין שלפניו במילים הבאות:
ואולם, כללים אלה בדבר התערבות או אי התערבות בקביעות ומסקנות הערכאה הדיונית חייבים להיות מיושמים לפי הנסיבות הספציפיות של כל מקרה ומקרה.

בעניננו, התאונה בה טוען ה[נגד] כי נחבל התרחשה ב 10.1.85 ועדותו של ה[נגד] בפני הועדה נמסרה ביום 18.12.97, משמע, קרוב לשלוש עשרה שנים לאחר התאונה.

לא זו בלבד, בל נשכח כי ה[נגד] התגייס לצה"ל באוגוסט 1970, ועבר בדיקות בפני ועדות רפואיות, למשל, ב1972-, וב1977-, משמע, 25-20 שנה לפני מועד מתן עדותו.

מקובלת עלי איפוא, עמדת ב"כ [הנגד] לפיה לא זה המקרה בו יש לשים את הדגש על אמינות גירסתו של ה[נגד] כי אם על תכנם של המסמכים הרפואיים, המדברים בעד עצמם.(סעיף יא לפסק הדין, ההדגשות במקור).

בית המשפט המחוזי הסתייג מן המשקל הרב שנתנה, לטעמו, הוועדה לעדות הנגד:
נדבך חשוב למסקנות הועדה היה חוסר אמונה בעדות ה[נגד], שמסר בעדותו כי לפני התאונה...לא סבל מכאבי גב, ומכל מקום כי לא סבל מכאבי גב תחתון.

הועדה הבהירה שגרסת ה[נגד] איננה אמינה...
כבר הצבעתי על כך שחלק מן המסמכים הרלוונטים בעניננו נערכו לפני 20 שנה ואף 25 שנה. מדוע אם כן להתבסס על זכרונו של עד, ועל התרשמות בית המשפט מעדותו או מהסבריו, כאשר ניתן להתבסס על המסמכים גופם. (סעיף יב לפסק הדין).

6. משקבע בית המשפט כי לא היה מקום לתת משקל ראייתי רב, מטעמים של חלוף הזמן, לסוג מסוים של ראיות (היינו לעדות הנגד לפני ועדת הערעורים), נפנה לבחון את המסמכים גופם, תוך שהוא מעניק להם פרשנות שונה מזו שהוענקה להם על ידי הוועדה. כך קבע בית המשפט כי יש להתייחס לרישום שנעשה שלושה ימים לאחר התאונה, שעניינו רגישות למכה קלה במותן, כאל ראיה לכך שהתיעוד הראשוני לכאבי גב לא הופיע רק לאחר למעלה מחודש ימים כפי שקבע ד"ר וולפין בחוות דעתו. עוד נקבע כי לא הוכח כי תלונותיו של הנגד על כאבי גב טרם התאונה התייחסו לכאבים בגב התחתון (המותני), כפי שקבעה הוועדה. על כן קבע בית המשפט כי "אין כל ראיה בתיעוד הרפואי לכך שה[נגד] סבל עד לתאונה הנדונה מכאבים או ממגבלות בעמוד השדרה המותני מחמת הפגם המולד" וכי "מתוך אמירה כללית בדבר כאבי גב לא ניתן להסיק על קיום ליקוי בעמוד השדרה המותני..." (סעיפים יג-יד לפסק הדין). על בסיס פרשנותו זו קבע בית המשפט כי החלטת ועדת הערעורים בטעות יסודה ופסק, כי לא קיימת עדות לפגיעה בגב המותני של הנגד עובר לתאונה וכי לאחר התאונה "מופיעה במסמכים הרפואים התיחסות מפורשת לאזור עמוד השדרה המותני" (סעיף יד לפסק הדין). בית המשפט מסכם את מסקנותיו:

בנסיבות אלה איני סבור שניתן לקיים את פסק-דינה של הועדה אשר שמה, לכאורה, את הדגש, לדעתי, על התרשמותה השלילית מעדות ה[נגד], בעוד שלדעתי, בעיקר בגלל מימד הזמן, יש להעדיף את המסקנה הנובעת מן המסמכים... (סעיף טו לפסק הדין).

7. בידוע, כי על פי הלכת בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123, אין בית משפט זה נותן רשות ערעור לערעור שני אלא בהתקיים התנאי, שהבקשה מעלה שאלה בעלת השלכות חוקתיות, ציבוריות או משפטיות החורגות מתחומה של הבקשה המסוימת. ואמנם, כדי לצאת ידי חובתה של הלכת חניון חיפה, קצין התגמולים הרחיב את היריעה על גישתו העקרונית של בית המשפט המחוזי בחיפה. הוא טען כי בית המשפט המחוזי בחיפה התעלם מהוראת סעיף 34 לחוק הנכים וכי מדובר בהתעלמות שיטתית, אשר אינה מיוחדת לפסק הדין נשוא בקשה זו. לטעמו נוהג בית המשפט המחוזי בחיפה בערעורים על החלטות ועדת הערעורים משל היו ערעורים רגילים על פסיקת בית משפט השלום, בכך שאינו מסנן את הערעורים שלפניו במסננת השאלה המשפטית, אשר נקבעה בחוק, כי אם בוחן לגופן טענות עובדתיות. כך, שאלת האמון שניתן בעד אשר העיד לפני ועדת הערעורים היא כולה שאלה שבעובדה. המסמכים, אשר נותחו על ידי בית המשפט המחוזי, עמדו כולם אל מול עיני הוועדה בעת החלטתה, דבר שניתן לו ביטוי בהתיחסותה המפורשת של הוועדה אל המסמכים. על כן, מדובר בהתערבות במסקנות רפואיות, באשר "דברי הוועדה הם תיזה רפואית מנומקת ושלמה" ולא בשאלה משפטית. קצין התגמולים - לשם ביסוס טענתו כי התערבותו של בית המשפט המחוזי בחיפה בהחלטות שבעובדה היא ביטוי של שיטה קבועה - צירף פסק דין נוסף של בית המשפט המחוזי בחיפה בעניין אחר. גם שם, כך טענתו, הראה בית המשפט המחוזי בחיפה כי ידו נטויה להתערב במסקנות עובדתיות, שאינן שאלה שבמשפט. פסק הדין המצורף הוא ע"א (חיפה) 4301/98 ברוך בן יעיש נ' קצין התגמולים (לא פורסם). במקרה זה בחן בית המשפט המחוזי את הממצאים העובדתיים, אך הגיע בסופו של דבר למסקנה כי הדין עם קצין התגמולים. מסקנה זו מנעה מקצין התגמולים את האפשרות לערער על עצם הנוהג, שאינו כדין, לטעמו, של בית המשפט המחוזי לעסוק בשבתו בערעור בבדיקת הממצאים העובדתיים, וזאת בניגוד לסייג המצוי בסעיף 34 לחוק הנכים.

8. נמצא, כי הצידוק לערעור שני אינו טמון בהחלטה המסוימת הנדונה, אלא בדרכו השיטתית של בית המשפט המחוזי בחיפה להתעלם מן המגבלה שהוטלה על ערכאת הערעור על ידי סעיף 34 לחוק הנכים. בלשונו של קצין התגמולים, התערבותו של בית משפט זה נחוצה כדי:

להעמיד את הדין והסדר המינהלי על תיקונם לשם עשיית דין צדק ולעידוד המינהל התקין וחלוקת התפקידים הראויה בין רשויות השלטון: להשיב למי שמונו לכך ע"י המחוקק והם מיומנים בכך, את הכוח להעריך עניינים רפואיים מובהקים (סעיף 21 להשלמת הטיעון מטעם קצין התגמולים).

9. יצוין, כי בעבר הועלתה טענה דומה על ידי קצין התגמולים במסגרת בקשת רשות לערער בפני נשיא בית משפט זה ברע"א 8449/96 קצין התגמולים נ' מור בשן (לא פורסם). קצין התגמולים נסה להראות כי בבית המשפט המחוזי בחיפה התפתחה מגמה חדשה, הסוטה מפסיקת בית המשפט העליון וכי תופעה זו מצדיקה את התערבותו של בית משפט זה, על מנת שישיב את הסדר על כנו. בדחותו את הבקשה, ציין הנשיא א' ברק, לאחר עיון בפסקי הדין אליהם הפנה קצין התגמולים, כי:

לא מצאתי גישה אחידה, הרכב אחד, סמיכות עניינים או סמיכות זמנים בין פסקי הדין שצרף [קצין התגמולים] לבין פסק הדין נשוא בקשה זו. כל פסק דין עומד לעצמו, בנסיבותיו ובאופן בו יושמה ההלכה הנוהגת. (סעיף 5 להחלטה).

10. ואמנם, לטעמי, יש לבחון, בהקשר זה, כל מקרה ומקרה לחוד. עם זאת, התעלמות גלויה ומודעת של בית המשפט המחוזי מהסייג המצוי בסעיף 34 לחוק הנכים מצדיקה את התערבותו של בית משפט זה בערעור שני, גם אם המדובר במקרה יחיד. לכן, מן הראוי, לשוב ולבחון את פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנסיבות המקרה הנדון. בית המשפט המחוזי היה מודע למגבלה על התערבותו כערכאת ערעור, אך הוא מצא כי נסיבות המקרה הצדיקוה. מדבריו עולה כי הפגם שמצא בפסק דינה של ועדת הערעורים נוגע למשקל הראייתי שהוועדה נתנה לעדותו של הנגד לעומת המסמכים הכתובים, לפיהם מן הראוי היה להגיע למסקנה כי קיים קשר סיבתי בין התאונה לבין נזקו. בית המשפט המחוזי היה בדעה כי עדות כללית של עד על אירועים שהתרחשו שנים רבות לפני מתן העדות אינה בעלת משקל רב כאשר קיימות ראיות שנתחברו בזמן אמת.

11. אם נבחן כעת את מהות ההתערבות - בשאלה עובדתית או בשאלה משפטית - הרי נאמר כבר, בסוגיה דומה, על ידי השופטת מ' בן פורת, בע"א 81/84 שחורה פרוז'נסקי נ' מנהל מס שבח מקרקעין איזור המרכז (לא פורסם):

שאלת מעמדם הנורמטיבי של סוגי ראיות שונים, להבדיל משאלת מהימנותן ומשקלן של הראיות היא שאלה משפטית הראויה להתברר בפני ערכאת ערעור.

בנסיבות המקרה הנדון דומה, כי לפי תפיסתו של בית המשפט המחוזי מדובר היה בסוגיה של בחינת מעמדם הנורמטיבי של סוגי ראיות.

12. לגופה של האבחנה בין שאלה משפטית לבין שאלה עובדתית כתב חברי, המשנה לנשיא ש' לוין, בספרו תורת הפרוצדורה האזרחית (ירושלים, 1999) בעמוד 193, את הדברים הבאים:

נראה לנו, שכמו בסוגיות אחרות של פרשנות אין לדיבור "שאלה שבדין" או "שאלה משפטית" משמעות אחידה לכל המצבים ויכול שלענין דבר חקיקה אחד יכולה סוגיה אחת להיחשב כ"שאלה משפטית" אך לא כן הוא באשר לדבר חקיקה אחר. כך, למשל, אפשר לפרש דבר חקיקה פלוני, בעניני מסים, המגביל את הערעור ל"שאלה משפטית" שעניינו אך ורק בקביעה מושגית הנוגעת לדיני מסים, מן הטעם שענינו של הציבור בקביעת פרשנותו הנתונה של הדין בענייני מסים ורק למטרה זו ניתנה לבעל הדין הנפגע זכות ערעור ולא לכל מטרה אחרת הנוגעת לאינטרסים הפרטיים שלו. לפי פרשנות אפשרית זו, גם אם טעה בית המשפט טעות נורמטיבית בענין צדדי, כמו קבילות ראייה, אין מדובר ב"טעות משפטית" לענין נימוקי הערעור במקרה דנן, אלא על בית המשפט להניח שנקודת המוצא לדיון בערעור היא ה"נתון" שנקבע, מבלי להכנס לדיון אם חלה טעות בקביעתו אם לאו; מאידך גיסא, ניתנים דברי חקיקה אחרים להתפרש בדרך שונה, המביאה בחשבון גם את אינטרסי הפרט ברמות שונות, לפי הענין: ברמת ישום הדין על העובדות, ואף בדרך שבה נקבעו הנתונים הרלבנטיים או באחת מהן. הפרשנות בענין זה יכולה להשתנות ממקרה למקרה לפי תכלית החוק, המתפרש על ידי בית המשפט. לענין זה יכול בית המשפט להיעזר בכמה סימנים חיצוניים: האם מדובר בערעור שהוא בחינה חוזרת משפטית בנושא שבו הוכרע על ידי מספר ערכאות קודמות או רק ערכאה קודמת אחת? מה ההרכב המקצועי של הערכאות הקודמות והאם הוא כולל משפטנים או מורכב רק מהם? ככל שבחינת הנושא תעלה שמדובר יותר בבדיקה ערעורית שלישית (או במספר גדול יותר) וככל שההחלטות בערכאות הקודמות ניתנו על ידי יותר הרכבים של משפטנים, קל יהיה יותר לפרש את ה"שאלה המשפטית" הדרושה לדיון בדרך המצמצמת את היקף הערעור.

13. נוטה אני לדעתה של השופטת מ' בן פורת, כי בהקשר הנדון "שאלת מעמדם הנורמטיבי של סוגי ראיות" היא בבחינת שאלה משפטית. אך גם אם ניתן לחלוק על גישה זו, הרי בית המשפט המחוזי ביסס על תפיסה זו את התערבותו במקרה הנדון. התוצאה היא כי הנימוק של קצין התגמולים להתערבותנו, שנועדה, כביכול, "להעמיד את הדין והסדר המינהלי על תיקונם לשם עשיית דין צדק ולעידוד המינהל התקין וחלוקת התפקידים הראויה בין רשויות השלטון" - אין לו על מה להישען במקרה זה. בית המשפט המחוזי הניח כי לפניו שאלה משפטית. כפי שצוין בהלכת חניון חיפה:

אמת המידה, על-פיה יוכרע בבקשה, אינה אם אכן מקובלת על בית המשפט, שדן בבקשת הרשות לערער, התוצאה, אליה הגיעה הערכאה הקודמת, ואם היה פוסק בדרך בה פסקה הערכאה הקודמת. יכול שהמסקנות של הערכאה הקודמת לא יהיו מקובלות על בית המשפט, הדן בבקשת הרשות לערער, ובכל זאת לא תוענק הרשות, כי אין מתגלה טעם בעל משקל, לאורו מוצדק לדלות את המקרה המסוים דווקא מבין אחרים שנתבררו בפני הערכאה הקודמת, ואשר לגביהם הוגשה בקשת רשות לערער. (עמודים 127-128).

חזקה על בית המשפט המחוזי בחיפה, כי הוא מודע לסייג החקיקתי, המגביל את התערבותו של בית המשפט לערעורים בהחלטותיה של ועדת הערעורים, לשאלות משפטיות בלבד וכי הוא יפעל בהתאם לסייג זה.

אי לכך, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. המבקש ישלם למשיב הוצאות משפט בסך 20,000 ש"ח.

השופטת ט' שטרסברג-כהן:

אני מסכימה.

ת

השופט מ' אילן:

אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט אנגלרד.

ניתן היום, ו' באדר ב' תש"ס (13.3.2000).

ט
העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
98080010.Q06 שב


מעורבים
תובע: קצין התגמולים לפי חוק הנכים
נתבע: משה ז'בטני
שופט :
עורכי דין: