ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין המוסד לביטוח לאומי נגד אבי קובלסקי :

לפני:

כבוד השופטת כרמית פלד

המערער
1. המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ: עו"ד איילת ברעם
-
המשיב
1. אבי קובלסקי
ע"י ב"כ: עו"ד יואב גפני

פסק דין

לפניי ערעור המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המוסד") על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 5/11/15 (להלן: "הוועדה"), אשר התאימה למשיב נכויות זמניות וכן נכות יציבה בשיעור 20% ובנוסף הפעילה תקנה 15 ברבע כך שבסך הכל נקבע כי למשיב נכות יציבה בשיעור 25% בגין ליקוי בברך שמאל החל מיום 1/11/12 (להלן: "החלטת הוועדה").
א. מבוא
המשיב, יליד 1952, נפגע בברך שמאל ביום 28/11/10 בתאונה אשר הוכרה כתאונת עבודה (להלן: "התאונה").
הליקוי בברך הוכר כתאונת עבודה בסיומו של הליך קודם שהתנהל בבית הדין בב"ל 6550-02-12 (להלן: " ההליך הקודם"). הצדדים חלוקים בשאלה האם ההכרה בוצעה על דרך של החמרה אם לאו.
וועדה רפואית מדרג ראשון מיום 17/11/14 קבעה למשיב נכויות זמניות שונות ובנוסף קבעה למשיב נכות יציבה בשיעור 10% בהתאם לפריט ליקוי 35(1)ב לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז 1956 (להלן: "התקנות"), בניכוי מצב קודם בשיעור 5% בהתאם לפריט ליקוי 35(1)(א)-(ב), כך שבסך הכל הותאמה למשיב נכות יציבה בשיעור 5% החל מיום 1/11/12 (להלן: "החלטת הדרג הראשון").
המשיב הגיש ערר על החלטת הדרג הראשון ובעקבותיו התכנסה הוועדה מושא ענייננו, אשר החלטתה כמפורט לעיל. על החלטתה זו של הוועדה נסוב ערעור המוסד שלפניי.
ב. טענות הצדדים
טענות המוסד הינן בתמצית, כדלקמן:
הוועדה לא התייחסה כלל לסוגיית ניכוי מצב קודם ולא שקלה האם יש מקום לנכות נכות בגין מצב קודם. חובת ההתייחסות לסוגיית מצב קודם נובעת משלושה מקורות שונים.
ראשית, הפגימה בברך שמאל כתאונה, הוכרה על דרך של החמרה ומטעם זה כשלעצמו אין מקום להתעלם מסוגיית המצב הקודם.
בתמיכה לטענה בנוגע להכרה על דרך ההחמרה מציין המוסד כי פסק הדין בהליך הקודם ניתן לאחר שהודיע המוסד כי מחמת הספק הוא נכון להכיר בתביעה במישור של החמרה. לאחר שניתנה למשיב הזדמנות להגיש תגובתו ניתן ביום 25/5/14 פסק הדין בהליך הקודם אשר קבע "נוכח הודעתו של הנתבע אני מצהיר בזאת כי האירוע מיום 28/11/10 הינו בגדר תאונה בעבודה כמשמעותה בחוק" (להלן: " פסק הדין בהליך הקודם"). בשים לב לתוצאת ההליך הקודם נשלח למשיב מכתב הכרה מיום 19/6/14 בו צויין כי הפגימה שהוכרה כתוצאה מהתאונה הינה "ברך שמאל (החמרה)" .
שנית, קיימים ממצאים ותיעוד רפואי מהתקופה שלפני התאונה, בשנים 2003 ו- 2004, המתייחסים לליקוי בברך שמאל.
שלישית, הוועדה מדרג ראשון ניכתה נכות בגין מצב רפואי קודם וערר המשיב התייחס לכך. גם מטעם זה כשלעצמו היה על הוועדה להתייחס לענין המצב הקודם.
טענות המשיב בתמצית הינן, כדלקמן:
הפגימה בברך לא הוכרה כהחמרה. לא היתה כל קביעה שיפוטית בהקשר זה ואף הוגשה התנגדות המשיב לענין זה במסגרת ההליך הקודם. לכן המוסד לא היה רשאי לקבוע זאת במכתב ההכרה.
אף אם הפגימה הוכרה ע"י פקיד תביעות בטעות כהחמרה, הרי שלוועדה ממילא קיימת סמכות להתערב בקביעה זו שהינה קביעה רפואית.
החלטת הוועדה מנומקת כדבעי. הוועדה בחנה את כלל מצבו של המשיב ומאחר והיתה מיודעת בהחלטת הוועדה מדרג ראשון, ממילא לא ניתן לומר שסוגיית מצב קודם נעלמה מעיניה. הוועדה החליטה החלטה רפואית מובהקת שלא לנכות מצב קודם.
ג. דיון והכרעה
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בכל המסמכים שהוגשו לתיק בית הדין, מצאתי כי דין הערעור להתקבל. להלן אפרט טעמיי.
בהתאם לסעיף 213 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה – 1995 (להלן: "החוק") במסגרת ערעור על החלטות ועדות לעררים, מוסמך בית הדין לדון בשאלות משפטיות בלבד. לא אחת נפסק, כי על בית הדין לבחון אם הועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה (עב"ל 10014/98 הוד נ' המוסד לבטוח לאומי פד"ע לד 213 - 1999).
אחת החובות המוטלות על הועדה לעררים, שהינה גוף מעין שיפוטי, היא חובת ההנמקה שמטרתה לאפשר ביקורת שיפוטית של בית הדין על החלטותיה (ר' דב"ע 1318/01 עטיה נגד המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו 60). בית הדין הארצי פסק כי "ההנמקה צריכה שתהיה כזאת שממנה ילמד לא רק רופא אחר את הלך המחשבה שהביא להחלטה, אלא גם שבית הדין יוכל לעשות זאת ולעמוד על כך אם הועדה נתנה פירוש נכון לחוק" (דב"ע (ארצי) מג/1356 – 01 לביא נגד המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יז 130).
ד. מן הכלל אל הפרט
הדרג הראשון סיכם את מסקנתו באופן הבא:
"המצב סופי. בבדיקת הדימות ובארתרוסקופיה הודגמו שינויים נווניים בליטרה הפטלופמורלית שאינם קשורים לפגיעה הנדונה. כמו כן הודגם קרע במיניסקוס הפנימי שמחמת הספק מוכר בגין הפגיעה הנדונה. נכותו הכוללת היום 10% 35(1)(ב) לאחר מיניסקטומיה והטריית סחוס ניווני בטרוכליאה. נכותו קודם לפגיעה הנדונה בשיעור מחצית הנכות 5% 35(1) בין א' לב'. נכותו לאחר ניכוי מצב קודם 5% בגין הפגיעה הנדונה".

בערר מיום 11/1/15 שהגיש המשיב על החלטת הדרג הראשון השיג המשיב גם על סוגיית ניכוי מצב קודם. הדבר עולה בבירור מהערר. בסעיף 3 לערר צויין, בין היתר, "אי אפשר להלום ואי אפשר להבין לא את שיעור הנכות ולא את ניכוי המצב "הקודם" שאין לו תיעוד של ממש במובן תלונות או מצב הדמייתי או אזכור מצב הדומה בכלל לזה הקיים היום". ובסעיף 7 לערר צויין, בין השאר, "אין להתחשב במצב קודם אלא אם כן בתיעוד הרפואי יש כדי ללמד על פתולוגיה של ממש...בתלונות הספורדיות על כאבים אין די כדי להוות בסיס לניכוי נכות על בסיס"מצב קודם"...".
הוועדה מושא עניינו התכנסה ביום 11/3/15 וסיכמה את ממצאיה באותו מועד באופן הבא:
"בניתוח מיום 6/4/11. מצב לאחר כריתה חלקית של מיניסקוס פנימי וחיצוני. דוח ניתוח 5/7/12 בוצע כריתה חלקית נוספת של מיניסקוס פנימי. CT ברך שמאל לאחר ניתוח. מצב לאחר מיניסוטומי לטרלית ו...חלקי אין עדות להשניית הקרע.
בבדיקה: משתמש בקב הליכה. בשכיבה חוסר יישור 20 מעלות ברך שמאל הגבלה בתנועות הפיקה אין נוזל חופשי. כיפוף עד 90 מעלות ברך יציבה לצדדים סימן מגרה קדמי ואחורי שלילי אין אפשרות לבצע מבחן מניסקלי..
הועדה מקבלת את הערר וקובעת נכות 20% לפי 35(1)(ג)"

בנוסף קבעה הוועדה נכויות זמניות וכן ביקשה חוו"ד ועדת הרשות לענין תקנה 15. ביום 5/11/15 התכנסה הוועדה שוב (לאחר התכנסות שניה ביום 7/10/15 אליה לא הופיע המשיב ומשכך התכנסה בשלישית). במועד זה קבעה הוועדה, לאחר עיון בדוח ועדת הרשות, כי יש מקום להפעיל תקנה 15 ברבע ומשכך העמידה את נכותו היציבה של המשיב על 25% מיום 1/11/12.
עיון בפרוטוקולים של הוועדה מעלה כי הוועדה אכן לא התייחסה כלל לסוגיית ניכוי מצב קודם.
סבורני כי הדבר עולה כדי פגם משפטי, שכן בנסיבות הענין היה על הוועדה להתייחס לנושא זה. היעדר ההתייחסות אינו מאפשר לעקוב אחר הלך מחשבתה של הוועדה בסוגיה זו ומשכך לא ניתן להעביר את שבט הביקורת השיפוטית על ההחלטה.
כאמור, הוועדה מדרג ראשון ניכתה מצב קודם והתייחסה לענין זה ברחל בתך הקטנה. ערר המשיב התייחס גם הוא לענין זה ובמסגרתו נדרשה הוועדה לשקול גם את הנושא האמור. בנסיבות אלה היה על הוועדה לבחון את סוגיית המצב הקודם ולקבוע האם יש מקום לנכות נכות בגין מצב רפואי קודם אם לאו.
המוסד צירף לכתב הערעור מסמכים רפואיים ממועדים הקודמים לתאונה (מהשנים 2003-2004) המתעדים, בין היתר, "כאב פטלופמורלי עם חריקות" בברכיים. לכאורה יש בכך כדי לתמוך בטענת המוסד לפיה היה מקום כי הוועדה תשקול את סוגיית המצב הקודם ותתייחס לכך במסקנתה .
באשר למחלוקת בין הצדדים ביחס לשאלה האם התאונה הוכרה על דרך ההחמרה אם לאו – נוכח מסקנתי לעיל ומאחר וללא קשר לשאלה האמורה היה על הוועדה לדון בסוגיית נכוי מצב קודם, אין מקום להיכנס לעובי קורת הטענות הסותרות.
די לציין בהקשר זה, להשלמת התמונה, כי מחוו"ד המומחה ד"ר יוג'ין כהן מיום 17/4/14 אשר הוגשה לתיק בית הדין במסגרת ההליך הקודם, עולה, לכאורה, כי למשיב היה ליקוי מסויים בבר ך עובר לתאונה. המומחה מצא כי ביחס לחלק מהליקויים בברך שמאל קיימת לתאונה השפעה מכרעת (ואציין למעלה מן הדרוש כי אין קביעה זו משמעה בהכרח היעדר כל מצב קודם) וביחס לחלק אחר של הליקויים בברך שמאל קבע כי, לכאורה, אין קשר לתאונה. כך או כך, אין מקום בהליך זה לקבוע האם פסק הדין בהליך הקודם הכיר בפגימה על דרך של החמרה אם לאו. די בכך שקיים תיעוד מסויים אשר עשוי להעיד על מצב קודם, באופן שדורש התייחסות הוועדה לנושא. בנסיבות אלה ונוכח המסקנות לעיל ממילא היה על הוועדה להתייחס לסוגיית ניכוי מצב קודם.
משקיימת בהחלטת הוועדה אי בהירות אשר אינה מאפשרת לעקוב אחר הלך מחשבתה בנוגע לסוגיית ניכוי מצב קודם, מדובר בפגם משפטי שבעטיו יש להשיב את הענין לוועדה לצורך הבהרה.
סוף דבר – הערעור מתקבל.
עניינו של המשיב יוחזר לוועדה רפואית לעררים (נפגעי עבודה) על מנת שזו תשקול החלטתה בשנית ותנמק האם יש לנכות מהנכות היציבה של המשיב נכות בגין מצב רפואי קודם וככל שיש מקום לעשות כן – מה שיעור הנכות שיש לנכות, בהתאם לאיזה פריט ליקוי ומדוע יש לנכותה. המשיב וב"כ יוזמנו לוועדה ויוכלו לטעון בפניה טרם מתן החלטה. החלטת הוועדה תהיה מפורטת ומנומקת.
משמצויים אנו בהליכים מתחום הבטחון הסוציאלי לא מצאתי מקום לפסוק הוצאות.
על פסק הדין ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, ח' שבט תשע"ז, (04 פברואר 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .


מעורבים
תובע: המוסד לביטוח לאומי
נתבע: אבי קובלסקי
שופט :
עורכי דין: