ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יוסף חדד נגד עיריית עכו :

בפני כבוד ה שופטת לובנה שלאעטה חלאילה

תובע

יוסף חדד
ע"י ב"כ עו"ד ש. זוהר

נגד

נתבעת

עיריית עכו
ע"י ב"כ עו"ד ת. נוימן

פסק דין

תביעה המוגשת על פי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק").
התביעה הוגשה, במקור , נגד דובר עיריית עכו, מר ישי דהאן (להלן: " דהאן" או " הדובר "), בגין מכתב ששלח בדואר אלקטרוני ביום 28.5.2012, לעורכת עיתון "צפון 1" בו שימש התובע באותה עת, ככתב ספורט (להלן: "המכתב").
בהחלטה מיום 13.1.2014 הכיר ביהמ"ש בחסינותו של הדובר כעובד ציבור והנתבעת, עיריית עכו, נכנסה בנעליו.
הצדדים חלוקים בשאלה, האם המכתב מהווה לשון הרע ואם עומדת לנתבעת הגנה לפי החוק, זאת בצד המחלוקת סביב גובה הפיצוי.
המכתב וטענות הצדדים
ביום 28.5.2012, בבימ"ש השלום בעכו, נערך דיון בתביעה שהגיש ידיד של התובע, שכיהן אז כחבר מליאת מועצת העיר עכו, מר שלמה פדידה, נגד דובר העירייה מר דהאן ונגד היועמ"ש של העירייה.
מר פדידה היה מיוצג בדיון ע"י עו"ד שלמה בר לב והנתבעים שם ע"י עו"ד נוימן, מי שמייצג את הנתבעת גם בהליך זה. בדיון נכח גם התובע כאן והדובר בעצמו.
לאחר הדיון, ובאותו יום, שלח דובר העירייה בדוא"ל מכתב לעורכת העיתון "צפון 1" (להלן: "העיתון") שכותרתו "התנהגותו המבישה של הכתב יוסי חדד"; זו לשונו של המכתב :
"הבוקר (א) נערך בבית משפט השלום בעכו דיון בעניינו של חבר מועצת העיר שלמה פדידה נגד הח"מ ויועמ"ש העירייה. במהלך הדיון נכח גם כתבכם מר יוסי חדד, שליווה את מר פדידה.
לצערי הרב, במהלך כל הדיון השמיע מר חדד דברי גנאי ושקרים נגד הח"מ ונגד העירייה.
לא יעלה על הדעת, שאדם המתיימר להיות "עיתונאי" יישב בדיון, ינקוט עמדה, יכפיש וישתמש בביטויים שהנייר לא יכול לסבול אותן, וכל זאת תוך שהוא מציג עצמו כעיתונאי.
אין זו הפעם הראשונה שמר חדד נוהג בדרך פסולה ומעוותת זו , תוך רמיסה גסה של כללי האתיקה העיתונאית ומייצג באורח שלילי את עיתון צפון 1.
אודה על העברת תוכן הדברים הללו לידיעת מר שלמה לונדון.
בברכה
שרון דהאן."
העתקים מהמכתב, כפי שעולה מהמכתב עצמו, יועדו למר שלמה לונדון מו"ל העיתון ומר גיל מכלוף, מנהל העיתון.
התובע טען כי לדיון ביום 28.5.2012 שהתנהל בדלתיים פתוחות, הגיע שלא במסגרת עיסוקו כעיתונאי אלא כאדם פרטי וחבר של מר פדידה. במהלך הדיון הוא ישב בסוף האולם, לא פצה פיו, לא הביע דעה ולא הכפיש כל גורם ונדהם לדעת שלאחר הדיון, שלח הדובר לעורכת העיתון מכתב בעניין התנהגותו בדיון, שתוארה כ"מבישה" , ומבקשתו להעביר תוכן ההודע ה למו"ל של העיתון ולמנהלו.
מדובר לטענתו ב"פרסום" שקרי ומשפיל שנועד לפגוע בו, בכבודו ו בעיסוקו כעיתונאי והינו משום הוצאת לשון הרע שאינה זוכה לכל הגנה בחוק.
עוד טען כי מערכת היחסים בינו לבין הדובר היתה מתוחה ועל רקע זה ניסה האחרון להתנכל לו בכל הזדמנות אפשרית ולפגוע במשרתו כעיתונאי, זאת כנראה לאור העובדה שהוא נהג לכתוב כתבות עיתונאיות המבקרות לא אחת את העירייה והתנהלותה וגם לאור טענתו של הדובר בעבר כי התובע לא פרסם תגובת העירייה בנושא שזכה לפרסום מצידו של התובע.
הנתבעת טענה מנגד כי התובע נהג, בתור כתב ספורט, לבקר בחריפות ואף להכפיש את העירייה ועובדיה, ניצל את מקצועו כשופרו של מר פדידה, מקורבו וחבר באופוזיציה, ללא גילוי נאות בעניין והתנהגותו לא עלתה בקנה אחד עם כללי האתיקה העיתונאית וסיקור הוגן.
לעניין התנהגותו בדיון עצמו נטען כי באותו יום הוא הגיע עם מר פדידה לביהמ"ש, ישב לצידו באחד מספסלי האולם מאחורי הדובר והשמיע במהלך הדיון באוזני חברו, דברי גנאי ושקרים כנגד העירייה וכנגד הדובר מטעמה ואמר , בין היתר "הדובר הזה התרשל, הוא לא מקצועי, מגיע לו שיאכל אותה, צריך להיכנס בו אישית, תראו לו מה זה, שישלם מכספו" ודברים ברוח זו.
מר דהאן ששמע היטב אותן אמרות מצא פגם בכך שאדם המתיימר להיות עיתונאי ומקיים קשרי עבודה עימו כדובר העירייה, הגיע לדיון כדי לתמוך בחברו ועל מנת להכפישו ולהלהיט את האווירה ולכן מצא לנכון לפנות לעורכת העיתון המעסיק את התובע ולהלין בפניה.
הנתבעת הפנתה למספר כתבות שפרסם התובע בהן הכפיש את התנהלות העירייה, דבר שהביא את הדובר להתלונן בעבר בפני עורכת העיתון בהודעת דוא"ל קודמת בה נכתב "חבל שהעיתון מאפשר למר חדד לנצל את הבמה עבור אחרים וזאת בלשון המעטה בכתבה שכל מטרתה להכפיש את העירייה והעומד בראשה" (הודעה מחודש 7.2010- נספח ג' לכתב התביעה). בשל כך מחפש התובע "להתנקם" בדובר והגשת התביעה נועדה להרפות את ידו מעשיית מלאכתו הציבורית נאמנה.
לטענת הנתבעת, אין במכתב נושא התביעה בנסיבות בהן נעשה משום פרסום לשון הרע, שליחתו לא נעשתה בכוונה לפגוע או להזיק לתובע ומר דהאן פעל בתום לב ומתוקף תפקידו כדובר העירייה. לחילופין, נטען שמדובר ב"פרסום מותר" מכוח סעיף 13 לחוק וכי חלים בנסיבות העניין הגנות מכוח סעיף 14 לחוק בדבר "אמת בפרסום" ומכוח סעיף 15 לחוק. לחילופי חילופין, טענה הנתבעת כי חלים עליה ההקלות שבסעיף 19 לחוק, טענה כי לתובע אין שם טוב והכחישה את זכותו לפיצויים מכוח החוק.
ראיות הצדדים
התובע תמך את תביעתו בתצהירי עדות ראשית שלו, של חברו מר פדידה ושל עו"ד שלמה בר-לב, המייצג בתביעה שהתנהלה בעכו; אלה הצהירו כי הוא לא השמיע במהלך הדיון ביום 28.5.2012 בו נכחו, כל דברי גנאי והכפשה נגד העירייה או נגד מר דהאן.
לתצהירים צורפו העתק המכתב, פרוטוקול הדיון בבימ"ש השלום בעכו ומספר כתבות שפורסמו ע"י דהאן, בעת עיסוקו כעיתונאי ובטרם מונה לדובר הנתבעת, המבקרות לשיטת התובע את התנהלות העירייה.
הנתבעת מנגד התבססה על תצהיר עדות ראשית של דהאן ואף שהוגש תחילה תצהיר מטעם עו"ד נוימן שנכח מטעמה בדיון מיום 28.5.2012, היא וויתרה על התצהיר בשלב מאוחר יותר, בשים לב ל כך שהוא המייצג בהליך זה ומפני שלא ישב בקרבת התובע בדיון ועדותו לכל היותר היא מפי השמועה (מפיו של הדובר) .
לתצהירים צורפו : נהלים של מרכז השלטון המקומי (המגדירים את תפקיד הדובר ברשות מקומית), העתקים של ידיעות עיתונאיות שפורסמו תחת שם התובע, העתק תלונה של הדובר לשבועון "שעה טובה" מיום 1.12.2012 (בעניין כתב אחר), העתק תמלילים של שתי תוכניות ספורט ששודרו ברדיו בימים 30.9.2013 ו-1.10.2013, העתק תמונות התובע במהלך קמפיין הבחירות לעירייה של שלמה פדידה, העתק דו"ח מעקב ותצפיות כפי שנמסר לעירייה (בנושא מקום מגורי התובע), העתק מכתבי ראש העירייה לתובע מהימים 16.1.2014 ו- 3.2.2014, כתבות בעיתונות אודות דרישת ראש העיר להדיח את התובע ממועצה העיר וכתבות עיתונאיות מיום 28.2.2014 בדבר התפטרות התובע ממועצת העיר.
ניסיונות ביהמ"ש, בשלבים שונים של ההליך, להביא את הצדדים לידי הסכמות לא צלחו ומשכך נשמעו ראיות הצדדים ופסק הדין ניתן לאחר הגשת סיכומים בכתב מטעמם.
לשון הרע – דיון ומסקנות
המתווה לבחינת תביעה המוגשת לפי חוק איסור לשון הרע מורכב מארבעה שלבים שסוכמו ע"י כבוד השופט עמית בפס"ד אילנה דיין ( ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין –אורבך ) כדלקמן : "בשלב הראשון נבחנת השאלה אם הביטוי מהווה לשון הרע על פי אחת מארבע החלופות בהגדרה שבסעיף 1 לחוק, והאם מתקיים יסוד הפרסום כמשמעותו בסעיף 2 לחוק. רק אם התשובה חיובית עוברים לשלב הבא ובוחנים אם הביטוי נהנה מאחת החסינויות המוחלטות (פרסומים מותרים) הקבועות בסעיף 13 לחוק. אם נכנס הפרסום לד' אמות אחת החסינויות - דין התביעה להידחות. אם לא כן, אנו עוברים לשלב הבא ובוחנים אם הפרסום מוגן על פי אמת המידה הקבועה בסעיף 14 לחוק על שתי רגליה - אמת בפרסום ועניין ציבורי. אם הפרסום אינו נהנה מהגנה זו, יש להמשיך ולבחון אם הפרסום מוגן בתום ליבו של המפרסם, בגדר אחת מהחלופות הקבועות בסעיף 15 לחוק במשולב עם חזקות תום הלב בסעיף 16. היה ונתברר כי הפרסום אינו נהנה מהגנת סעיף 14 או מהגנת סעיף 15, או-אז עוברים לשלב הרביעי של הסעדים " (ההדגשות לא במקור ).
בחינת כל אחד מהשלבים לא נעשית במנותק מהשלבים האחרים ועל פני הדברים קיימים יחסי גומלין בין השלבים השונים.
נתחיל את המסע, ביסוד הפרסום ונומר כי אין מחלוקת בענייננו שהמכתב נשוא התביעה נשלח בדוא"ל לעורכת העיתון והגיע אליה. בנוסף העיד התובע שהמכתב נשלח גם למו"ל של העיתון ולמנהל שלו ועיון בו מלמד, כאמור, כי העתקו יועד לשני אלה (מר לונדון ומר מכלוף). כך או כך ומאחר ואין מחלוקת שהמכתב נשלח אל עורכת העיתון, עונה הוא על דרישת הפרסום כהגדרתה בסעיף 2 לחוק.
האם תוכן המכתב מהווה לשון הרע ?
המונח "לשון הרע" מוגדר בסעיף 1 לחוק כדבר שפרסומו עלול –
"(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו"
המבחן באמצעותו ייקבע אם דברים שפורסמו עלולים להוות לשון הרע הוא מבחן אובייקטיבי במהותו ולא סובייקטיבי (ע"א 466/83 שאהה אג'מיאן נ' הארכיהגמון דרדריאן, פ"ד לט (4) 734, 740). אין הוא מתמצה בתחושה הסובייקטיבית של העלבון, כפי שחש אותו הפרט שמיוחסים לו דברים פוגעים, אלא ביסוד אובייקטיבי, לאמור מה השפעתם של הדברים להערכה לה זוכה הפרט בעיני הבריות.
מבחן זה נשען למעשה על מטרת החוק, שהינה מניעת פגיעה בנפגע, בין אם היתה מכוונת ובין אם לאו. מכאן גם אין חשיבות לדרך שבה הובן הפרסום על ידי הנפגע, וגם לא לדרך שבה הובן הפרסום בפועל על ידי מי שאליו הגיע הפרסום. (ספרו של א. שנהר דיני לשון הרע 119 (תשנ"ז -1997) (להלן: "שנהר").
ועוד, על פי ההלכה אין צורך בהבאת ראיות בדבר המשמעות שקורא (או שומע) מסוים או סוג קוראים (או שומעים) זה או אחר ייחסו לפרסום הנדון; בית המשפט הוא שקובע אם אכן מהווים הדברים לשון הרע (ע"א 89 /334 רבקה מיכאלי נ' בלה אלמוג, פ"ד מו (5) 555, 562).
יישום עקרונות אלה על המקרה כאן מחייב את המסקנה שיש במכתב, משום הוצאת לשון הרע כלפי התובע. על פי המכתב, התובע שנכח בדיון בביהמ"ש, השמיע במהלך כל הדיון, אמרות שונות העולות כדי "דברי גנאי ושקרים" נגד הדובר ונגד העירייה, תוך שימוש במילים וביטויים קשים ותוך שהציג את עצמו כעיתונאי.
בעיני הקורא הסביר, הצטייר התובע במכתב כדמות שלילית ו כמי שמספר שקרים, מתנהג ומתבטא בצורה לא ראויה, על אף היותו בתפקיד עיתונאי וכי מדובר בהתנהגות המאפיינת אותו שכן "אין זו הפעם הראשונה" בה מתנהג באותה צורה.
במכתבו הביע דהאן את דעתו שמדובר בהתנהגות פסולה ומעוותת, המנוגדת לכללי האתיקה העיתונאית ומייצגת באורח שלילי את העיתון בו עובד התובע.
בפסיקה כבר נקבע כי הטלת דופי במקצועיותו של אדם בתחום שבו הוא עוסק תיחשב כלשון הרע (ראו שנהר 128-129, מפנה לע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות, פ"ד מט(2) 843) ו בענייננו אנו מדובר במכתב שנשלח ע"י אדם בעל תפקיד ציבורי, דובר עיריית עכו, לעורכת העיתון בו עובד התובע, המייחס התנהגות לא מקובלת ולא מכובדת, שבוצעה במהלך דיון בבית משפט ותוך ייצוג העיתון. מכתב זה, לפי תוכנו וזהות מנסחו עלול להשפיל את התובע, לבזותו ולפגוע בעבודתו בעיתון ובהקשר זה אין רבותא לצורת העסקתו בעיתון , כשכיר או כ'פרילנסר' כפי שטענה הנתבעת, שכן יש בו כדי להשפיע על עצם עבודתו מול העיתון, היקפה והמשכה. מכאן, אני קובעת כי תוכן המכתב מהוה לשון הרע.

האם מדובר ב"פרסום מותר"?
סעיף 13 לחוק מונה רשימת פרסומים "מותרים" שאינם מהווים עילה למשפט פלילי או אזרחי ומעניק הגנה מוחלטת, שאיננה מסויגת בדרישות אמיתות הפרסום או תום הלב בפרסום. אדם המפרסם לשון הרע בנסיבות סעיף 13 ייהנה מהגנה, גם אם מדובר בפרסום כוזב או אם פעל בזדון.
הנתבעת טענה לתחולת סעיף 13 (9) לפיו פרסום מותר הוא: "פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור".

סעיף משנה זה עניינו פרסומים הנוגעים לביצוע תפקידם של ממלאי תפקידים רשמיים ושל רשויות רשמיות ונועד להתיר פרסומים, שחובה לפרסמם או שיש רשות לפרסמם על פי היתר של רשות מוסמכת כשת כלית הסעיף היא להבטיח כי המפרסמים פרסום מכוח חובה שבדין או על פי היתר, יוכלו לבצע את תפקידם.

הנטל להוכחת קיומן של נסיבות המקנות הגנה מוחלטת מכוח סעיף 13 (9) לחוק חל על הנתבעת, ולאחר שבחנתי את טענות הצדדים והראיות בתיק, לא שוכנעתי כי הנתבעת עמדה בנטל זה.
עפ"י הנטען, הפרסום נעשה במסגרת תפקידו של דהאן כדובר רשות מקומית והחסינות שניתנה עפ"י החלטת ביהמ"ש מיום 13.1.14 נותנת גושפנקא לכך ואולם גם אם נצא מנקודת הנחה כי הפרסום נעשה במסגרת תפקידו, א ין בהוראת סעיף 13 (9) כדי לתן הגנה מוחלטת לכל פעולה הנעשית במסגרת זו ויש להראות כי הפרסום נעשה מכוח סמכות על פי דין ותוך כדי הפעלת הסמכות עפ"י דין.
לשיטת הנתבעת, תפקידו של הדובר מחייבו להיות בקשר רציף עם העיתונות ולדאוג שסיקור העיתונות כלפי העירייה יהיה הוגן. במסגרת זו, רשאי הוא להעביר מכתב תלונה לכלי תקשורת כזה או אחר, המתייחס לעיתונאי מסוים, להתנהגותו ולאופן סיקור העירייה, ו לתמיכה בטענתה הפנתה להגדרת תפקידו של הדובר בנהלים שפורסמו ע"י המרכז לשלטון המקומי בנושא "דובר הרשות המקומית מעמדו והגדרת תפקידו".
ובכן טיעון זה, הנכון בחלקו ביחס לזיקה בין דובר רשות מ קומית לבין התקשורת ובכלל זה בינו לבין עורך עיתון כזה או אחר, אינו הופך אותו כמי שרשאי, וודאי לא כמי שחייב, לפנות ככל העולה על רוחו בכל עניין.
את המונחים בסעיף 13 המגדירים את היקף ההגנה המוחלטת, יש לפרש בדווקנות, לאור מטרתו של הסעיף להעניק הגנה לפרסומים הנוגעים לתחום תפקידם של ממלאי תפקידים רשמיים ושל רשויות רשמיות ואין הכוונה היא לאפשר לכל ממלא תפקיד רשמי או ציבורי להתבטא או לכתוב מכתבים בכל ענין וכאוות נפשו, ואין מקום להרחיב את תחולתו מעבר למתבקש מלשונו.
ראו בהקשר זה את דבריו של א' שנהר בספרו דיני לשון הרע (תשנ"ז-1997), בעמ' 204: "ההגנה לא תחול על כל פרסום הבא בעקבות הוראה או היתר של רשות מוסמכת, שכן המפרסם צריך להצביע על כך שאותה רשות היתה מוסמכת 'כדין' להורות או להתיר את עשיית הפרסום שבגינו ננקט ההליך". (עוד ראו: ע"א (מח' ים) 45661-12-10 עו"ד רזיאל גסלר נ' עיריית ירושלים).
חייבת להתקיים אפוא זיקה בין עצם הפרסום, נסיבות הפרסום ותוכנו לבין המפרסם ותפקידו. העובדה כי המכתב נשלח ע"י דובר העירייה אל עורכת העיתון, על רק זיקתו במסגרת תפקידו לעיתונות , אינה יכולה להכשיר פנייה יזומה ועצמאית שלו, שאינה קשורה לכל כתבה שמפרסם העיתון או הכתב סביב העירייה או כל פעילות שלה, אודות כתב שהתנהלותו לא מצאה חן בעיניו. לדובר לא ניתנה סמכות או היתר כלליים לבקר את הכתב או להעריך ולבחון את התנהגותו, ודאי לא כאשר פועלו של זה לא היה ב"כובעו" ככתב וכאשר נוכחות בסיטואציה עליה הלין הדובר לא הית ה לשם סיקור עיתונאי כזה או אחר.
בהקשר זה אפנה לע"ע 26198-07-13 ד"ר סיגל שוורץ נ' ד"ר אמיר אברמוביץ, שם נקבע ע"י ביה"ד הארצי לעבודה כי לצורך הענקת חסינות מוחלטת בהקשר בו אנו עוסקים, יש להצביע על מקור סמכות נורמטיבי קונקרטי, אשר חייב או התיר את ביצוע הפרסום ואין די בהפניה למקור סמכות כללי וערטילאי.
עיינתי בנהלים אליהם הפנתה הנתבעת בעניין תפקידו של הדובר ובסעיף 3 אליו הפנתה בפרט, ולא מצאתי בהם כדי לסייע לה. בסעיף 3 לנהלים נקבע, בין היתר, כי: "הדובר אחראי למתן תשובות לעיתונאים, הפונים ללשכת ראש הרשות ומחלקותיה, תוך תיאום עם גורמים מקצועיים שונים, ברשות המקומית ובהתאם לעמדות של ראש הרשות".
תוכן המכתב מעיד שהוא לא נעשה בעקבות או בזיקה לכתבה כזו או אחרת, או לפניה של העיתון אליו או לעירייה, בעניין הקשור אליה, זאת בשונה למשל משתי הודעות שצירפה הנתבעת ואשר נשלחו בעבר ע"י דהאן לעורכי עיתונים, אחת מהן בעניין התובע.
בנוסף, בהתאם לנהלים שהוגשו, לא מעט פעולות להן אחראי הדובר, בדומה להוראה שבסעיף 3 לנהלים, מחיבות אישור ראש הרשות או תיאום עימו, לצורך הוצאתן לפועל. דהאן לא טען שהתייעץ עם גורם כלשהו טרם שליחת המכתב לעורכת העיתון וברור כי לא ניתן להתייחס לפרסום נושא התביעה כחלק מהסברה, יחסי ציבור, שיווק והפקות של הרשות, להם אחראי הדובר ברשות מקומית.
לאור כל האמור, אני דוחה את טענת הנתבעת לתחולת ההגנה מכוח סעיף 13 (9) לחוק.
בכתב ההגנה טענה הנתבעת לתחולת סעיפים 13 (7) ו- 13 (11) לחוק. בסיכומיה לא חזרה על טענה זו ונראה כי היא זנחה אותם. עם זאת ואך למעלה מן הנדרש אומר כי משני סעיפים אלה לא תבוא ישועה לנתבעת.
מדובר בסעיפים הנותנים הגנה על חזרה על מה שכבר פורסם. סעיף 13 (7) עניינו חזרה על פרסום בהליך שיפוטי וסעיף 13 (11) עוסק בחזרה על פרסומים מוגנים. תנאי מקדמי לתחולת הגנות אלה היא שהמפרסם הציג את הפרסום שלו כחזרה גרידא על דברים שנאמרו בפרסום קודם. המפרסם חייב להבהיר בצורה מדויקת את מקור המקור עליו הוא מסתמך והפרסום החוזר מותנה בכך שמהווה דין וחשבון "נכון והוגן" על הפרסום שעליו חוזרים. די למעשה בדברים אלה, בפער התהומי בין פרוטוקול הדיון שהתקיים בביהמ"ש בעכו (שאין בו כל זכר להתבטאות כזו או אחרת של התובע) לבין תוכן המכתב שנשלח ע"י הדובר ודי בתיאור ההתרחשות מנקודת מבטו של אחרון זה מבלי שידווח על המילים והאמרות שאמר התובע, כדי ללמד כי ההגנה שבסעיפים אלה לא רק שאינה חלה, אם כי אינה רלוונטית כלל ! (ראו לעניין סעיף 13 (7) , פסה"ד שניתן ב רע"א 1389/16 פאיז אשתיוי נ' זכי כמאל).
אמת בפרסום – האם כן ?
סעיף 14 לחוק שעניינו "אמת בפרסום" מורה כי: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".
סעיף זה קובע למעשה שני תנאים מצטברים להכרה בהגנה מכוחו: פרסום אמת מבחינה עובדתית ופרסום שהוא בעל עניין ציבורי.
המרכיב הראשון נוגע למידת ההתאמה בין תוכן הפרסום לבין המציאות האובייקטיבית, כפי שהיא מוכחת באמצעות הראיות המובאות במשפט, אולם הוא איננו מספיק לצורך תחולת הסעיף וכדי ליהנות מההגנה צריך המפרסם להצביע גם על כך שבדבר הפרסום היה "עניין ציבורי".
לצורך קביעת קיומו של עניין ציבורי בפרסום, "אין החוק דורש כי מושא הפרסום יהיה בהכרח איש ציבור או דמות ציבורית. האינטרס שמאחורי הגנת אמת הפרסום – הרצון לאפשר שיח חופשי ופתוח בנושאים שיש בהם חשיבות או עניין ציבורי – עומד על רגליו שלו, גם כאשר עוסק הפרסום באדם פרטי שנקלע אל תוך נסיבות המציפות עניין ציבורי" (פסה"ד בעניין אילנה דיין שצוטט לעיל).
לשיטת הנתבעת, המכתב מהווה פרסום אמת ביחס למי שאינו "אזרח מן השורה" אלא עיתונאי המסקר את העירייה, וככזה הוא נתון לביקורת גם מצידו של דובר העירייה, שרשאי לפנות לממונה עליו בעיתון כאשר יש מקום לכך, אלא שגם אם אקבל את הטענה לקיום "עניין ציבורי" בפרסום, אני סבורה שהנתבעת לא הצליחה לעמוד בנטל המוטל עליה להוכחת הטענות העובדתיות המיוחסות לתובע בפרסום.
העובדה היחידה שאינה שנויה במחלוקת בהקשר זה הינה דבר נוכחותו של התובע בדיון מיום 28.5.2012. התנהלותו באותו דיון עומדת בבסיס המחלוקת בין הצדדים וטענות הצדדים בעניינה קוטביות, כאשר אל מול הנטען במכתב הדובר, לאמור שהתובע השמיע במהלך כל הדיון, דברים נגד הדובר ונגד העירייה, תוך שימוש במילות גנאי, שקרים, הכפשות ו"ביטויים שהנייר לא יכול לסבול אותן", זה טען, שלא הוציא מילה מפיו ותמך את גרסתו בעדויותיהם של מר פדידה ועו"ד בר-לב, שנכחו אף הם בדיון והעידו שלא שמעו שהתובע אמר בדיון דברים כלשהם בגנות העירייה.
גרסתו של התובע ועדיו לא נסתרה ו לכל הפחות ניתן לומר כי עדותו של דובר העירייה נותרה בגדר עדות יחידה, שלא נתמכה בראיה חיצונית כלשהי, ואין בה כשלעצמה, לעומת יתר הראיות בתיק, כדי לבסס את גרסתה העובדתית של הנתבעת, בעניין זה.
ואולם, אם נלך צעד נוסף ניתן לקבוע כי גם אם היו התבטאויות כאלה ואחרות של התובע במהלך הדיון, הרי שהדובר הגזים והפריז בתיאור הסיטואציה ונראה כי המכתב לא באמת שיקף את מה שהתנהל בדיון.
ראשית יודגש כי מהמכתב ניתן להבין כי בדיון שהתקיים הציג התובע את עצמו כעיתונאי או כי היתה זיקה בין עיסוקו כעיתונאי לבין נוכחותו בדיון, שכן הדובר כתב : "לא יעלה על הדעת, שאדם המתיימר להיות "עיתונאי" יישב בדיון, ינקוט עמדה, יכפיש וישתמש בביטויים שהנייר לא יכול לסבול אותן, וכל זאת תוך שהוא מציג עצמו כעיתונאי".
בתצהירו, לעומת זאת, לא טען דהאן שהתובע הציג את עצמו בדיון כעיתונאי ולשאלה אם הדבר היה כך השיב "לא זכור לי, הוא הגיע כחבר של פדידה, אני מתאר לעצמי מן הסתם" (שורה 29, עמ' 18 לפר') ואכן נראה כי זה לא הגיע לדיון במסגרת תפקידו כעיתונאי אלא כאדם פרטי וחבר של מר פדידה ולא הציג את עצמו כעיתונאי, בניגוד לנטען במכתב.
שנית - בניגוד ל מה שמשתמע מהמכתב, היינו כי התובע השמיע את דבריו באולם ביהמ"ש במהלך כל הדיון, הצהיר דהאן כי התובע ישב באחד מספסלי האולם, מאחוריו, והשמיע את אמרותיו באוזני חברו, מר פדידה, שישב לצידו בתחילת הדיון (סעיף 19 לתצהיר). בעדותו אף הוסיף דהאן שהתובע "לחש" את דבריו למר פדידה (שורה 28, עמ' 17 ושורה 5 , עמ' 18).
גרסה זו לפיה התובע "לחש" את הדברים באוזני חברו, לא ממש מתיישבת עם התיאור בפרסום לפיו הוא "השמיע" את דבריו במהלך כל הדיון בביהמ"ש .
שלישית - קיים פער בין התנהלות הדיון ביום 28.5.2012 כפי שמשתקפת מפרוטוקול ביהמ"ש (נספח ב' לתצהירי התובע), לבין התמונה העולה מקריאת המכתב, ו ניתן להניח כי אם השמיע התובע דברים קשים במהלך הדיון בצורה כה בוטה כפי שנטען, הדבר היה זוכה להערה או ביטוי כלשהו בפרוטוקול, במיוחד אם הושמעו "לאורך כל הדיון" בו נוכחו עורכי דין המייצגים את הנתבעת. בפועל, הפרוטוקול נעדר כל התייחסות לאמרות כלשהן מצד התובע.
רביעית – עפ"י המכתב , התובע השמיע כלפי הדובר "דברי גנאי ושקרים", הכפשות ו"ביטויים שהנייר לא יכול לסבול אותן" , שעה שהמכתב אינו כולל ולו אחת מהאמרות בגינן הוא נשלח. אותן אמרות זכו להתייחסות בסעיף 20 לתצהירו של הדובר, שם נטען: "כך למשל, אמר התובע במהלך הדיון – "הדובר הזה התרשל, הוא לא מקצועי, מגיע לו שיאכל אותה, צריך להיכנס בו אישית, תראה לו מה זה, שישלם מכספו".
על אף שדהאן העיד שאמרות התובע "הרתיחו אותו" (שורות 23-24, עמ' 17 לפר') והציקו לו (שורות 7-8 , עמ' 21 לפר'), הוא לא ידע בחקירתו להשיב בצורה ישירה מה היו אותן אמרות והפנה לאמור בתצהיר מטעמו. אף עלה הרושם כי הוא לא באמת 'זוכר' מה היה תוכנן של האמרות, מקום בו, לאור החומרה בה מתוארים הדברים, ניתן היה לצפות כי יזכור, לכל הפחות, חלק מהן.
מנגד הוא כן 'זכר' שהתובע ה שמיע דברים גם כלפי העירייה ונגדה , חרף העולה מהתצהיר כי אלה הופנו אך ורק כלפיו, והעיד "הוא דיבר באופן כללי, איזה מין עירייה זו" (שורה 17, עמ' 18) – אולם בין אמרה זו לבין "דברי גנאי ושקרים" המתוארים במכתב, המרחק רב.
פער רב אף בא לידי ביטוי בין התיאור שדהאן נתן בעדותו ביחס להתנהגות התובע בדיון לבין התיאור במכתב ששלח ובעוד שכתב במכתב כי מדובר בהתנהגות "פסולה ומעוותת" הנעשית תוך "רמיסה גסה" של כללי האתיקה העיתונאית, בעדותו בפני תיאר את ההתנהגות כהתנהגות "לא מנומסת" וכלשונו "לא אמרתי יותר מזה שהכתב שלהם לא מנומס" (שורה 17, עמ' 21 לפר') !
לאור כל האמור הגעתי למסקנה כי המכתב לא שיקף את התנהלותו של התובע באולם ומכאן שלא עומדת לנתבעת הגנה של "אמת בפרסום".

הגנת תום הלב
סעיף 15 לחוק קובע, כי "תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשתה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו". בסעיף 16, שעניינו בנטלי ההוכחה של הגנת תום לב, נקבע :
"(א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום-לב.
(ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:
(1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;
(2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;
(3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15.".
הסעיף כולל אפוא שני מרכיבים: הפן החיובי של החזקה, שלפיו בוחנים אם הפרסום לא חרג מתחום הסביר בנסיבות העניין, שאז חזקה עליו כי נעשה בתום לב, אלא אם הוכח אחרת; והשני הפן השלילי שלה, שלפיו נבחן אם הפרסום לא היה אמת והמפרסם לא האמין באמיתותו, או לא נקט אמצעים סבירים לברר את אמיתותו, שאז חזקה שהוא לא נעשה בתום לב; חלופה נוספת לצד הנגטיבי - כאשר המפרסם התכוון לפגוע בנפגע במידה גדולה מהסביר, לצורך ההגנה על הערכים המוגנים על ידי הגנת תום הלב (ע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי)ץ כדי לעמוד בהגנת תום הלב, על הנתבעת להוכיח שלושה תנאים: א. הפרסום נעשה בתום לב, ב. התקיימה אחת הנסיבות הקבועות בסעיף 15 לחוק ו- ג. אותו פרסום לא חרג מן הסביר, בהתאם לסעיף 16 לחוק. אך אם הוכיח התובע אחת משלוש חלופותיו של סעיף 16(ב) לחוק, כי אז מתהפכת הקערה על-פיה וקמה חזקה הפוכה, שהפרסום נעשה שלא בתום לב, ואם הנתבע איננו סותר את העובדות עליהן נסמכת חזקה זו, כי אז יימצא חייב בדין. (ראה ע"א 184/89 טריגמן נ' טיולי הגליל (רכב) 1966 בע"מ .
ברע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר ( 12.11.2006) פירט כבוד השופט ריבלין את השיקולים שיש לקחת בחשבון, בעת בדיקת השאלה, אם פרסום מסוים נעשה בתום לב, כאשר מקצת משיקולים אלה משתקפים מחזקות תום הלב הקבועות בסעיף 16 לחוק. בין היתר, יש לבחון את הכוונה שעמדה מאחורי הפרסום, האם כוונת זדון או שמא כוונה אחרת; את אמונתו הכנה של המפרסם באמיתות הפרסום; את נושא הפרסום ומושאו, האם נסב על דמויות ציבוריות ועל סוגיות פוליטיות, אקטואליות או אחרות שלציבור עניין בהן; את מידתיות הפרסום- לשונו, סגנונו, נוסחו, והיקף התפרסותו , כאשר כל אלה עומדים אל מול העניין שבו עוסק הפרסום.
הנתבעת טענה שהדובר מטעמה "עשה את הפרסום" בנסיבות סעיפים 15 (3), 15(4), 15(6), 15 (8) ו- 15 (10) לחוק, האמין באמיתות הפרסום ולא חרג מתחום הסביר ומכאן חזקה שהפרסום מטעמו נעשה בתום לב, בהתאם לסעיף 16 (א) לחוק. לשיטתה, התובע לא הצליח להוכיח כי התקיימה אחת החלופות המפורטות בסעיף 16 (ב) ולכן קמה לה הגנת תום הלב.
מנגד, חזר התובע על טענתו כי מדובר בפרסום שקרי והמניע של דהאן בפרסום היה לפגוע בו ובעיסוקו כעיתונאי ולגרום לפיטוריו.
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ובזיקה ל קביעותיי לעיל לעניין הגנת "אמת בפרסום", אני סבורה כי לא עומדת לנתבעת הגנת תום הלב. כאמור, המכתב לא משקף את התנהלות התובע בדיון, אינו מהווה פרסום אמת ולטעמי חרג מתחום הסביר בעצם ההפרזה וההקצנה בתיאור הדברים ובשיפוט הדובר ביחס להפרת כללי האתיקה העיתונאית .
עצם הקביעה כי המכתב אינו משקף את התנהלות התובע בדיון והפער בין האופן בו התייחס הדובר להתנהלות התובע במכתב לעומת הראיות והעדויות בתיק, כולל עדותו שלו, שוללים מניה וביה את הגנת תום הלב, שכן יש בתיאור הדברים בצורה לא נכונה ע"י הדובר כדי ללמד על כך שהמכתב נשלח שלא בתום לב. בנוסף לכך, מדובר במכתב המנוסח בצורה חריפה ובו מיוחסים לתובע תכונות שליליות, חוסר מקצועיות, והתנהגות פסולה ו מנוגדת לכללי האתיקה ובכך חרג מתחום הסביר בתיאור הסיטואציה שהיתה בדיון.
יודגש כי בבוא ביהמ"ש לבחון אם הפרסום חרג מתחום סביר באותו נסיבות, בוחן הוא בין היתר את לשון הפרסום, סגנון הפרסום, האם לא ניתן היה להשיג את המטרה של הפרסום בדרך שתפגע פחות בנפגע ואם הדברים שפורסמו היו גורפים מדי.
בנסיבות אלה נראה כי המניע לשליחת המכתב היה מעבר להגשת "דיווח" או "תלונה" אובייקטיביים על התנהגות התובע בדיון, אם כי רצונו של התובע לפגוע בעבודתו של התובע, בצורה כזו או אחרת, ואולי בכך לחסוך או למתן את שבט ביקורתו בעתיד. מסקנה זו מתחזקת גם לאור דרישתו להעביר את תוכן הדברים למו"ל של העיתון ולמנהל שלו.
לאור האמור, ומבלי להתייחס לכל אחת מהנסיבות שטענה הנתבעת להתקיימותן, מבין אלה שבסעיף 15, שוכנעתי כי הפרסום נעשה שלא בתום לב ו חרג מתחום הסביר בנסיבות העניין ובכל מקרה, שוכנעתי שעסקינן בפרסום שאינו אמת וכי הדובר לא האמין באמיתות הפרסום, כך שלכל הפחות עומדת לתובע חזקה שלא נסתרה שהפרסום נעשה שלא בתום לב (סעיף 16 (ב) לחוק).
מכאן, אני קובעת כי לא עומדת לנתבעת הגנת תום הלב בפרסום.
הנזק והפיצויים
לאחר שקבעתי כי הפרסום מהווה לשון הרע ולא עומדת לנתבעת הגנה כלשהי, קמה לתובע זכות לפיצויים ללא הוכחת נזק, בהתאם לסעיף 7א לחוק.
במסגרת השיקולים השונים לקביעת שיעור הפיצוי, יש ליתן את הדעת ל נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה ובין היתר, לחומרת הפרסום המהווה לשון הרע, תפוצתו, היקפו, התנהגות המפרסם עובר לפרסום ואחריו, התנהגות הניזוק ו מעמדם של הפוגע והנפגע. בהקשר זה יש לתת משקל לכוונות המפרסם כמו גם לראיות הנתבעת אודות אופיו של התובע, עברו והתנהגותו גם לאחר הפרסום . (ע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי, ע"א 802/87 נוף נ' אבנרי, פ"ד מה (2) 489 (1991)ׂׂ ו ספרו של שנהר, עמ' 398).
התובע טען שהפרסום גרם לו נזק וכאב רב, בושה , עוגמת נפש ופגיעה בשמו הטוב. לטענתו, מדובר בפרסום שנעשה במטרה לפגוע בפרנסתו ומר דהאן לא מצא לנכון להתנצל או לחזור בו מהאמירות הפוגעניות בפני מערכת העיתון.
עפ"י עדותו, לאחר קבלת המכתב התקשרו אליו עורך הספורט, העורכת ראשית של העיתון, מנהל העיתון והיועץ המשפטי שלו; "הם ביקשו שאביא את פרוטוקול הדיון, אמרו שאם אני אמרתי מילה, אני הולך הביתה. הייתי בהלם. הלכתי הבאתי את הפרוטוקול". (שורות 30-33, עמ' 8 ושורות 1-2 עמ' 9).
הנתבעת טענה מנגד שהתובע לא הוכיח כי נגרם לו נזק כלשהו ועל כן אין מקום לפיצויו; לחילופין, וככל שביהמ"ש ימצא שיש לפצות את התובע, ביקשה הנתבעת להתחשב בכך שהפרסום לא נעשה במטרה לפגוע בתובע ו בכך שלשיטתה ממילא אין לתובע שם טוב נוכח התנהגותו לפני ואחרי הפרסום.
לשיטתה, מדובר ב"פוליטיקאי" שהתנהג ככזה, גם בזמן ששימש כתב בעיתון ולאורך כל הדרך הסיקור העיתונאי שלו בעניינים הקשורים לעירייה, לא היה אובייקטיבי כי אם מושפע מחברותו עם חבר האופוזיציה, מר פדידה, דבר הפוגע בכללי האתיקה העיתונאית.
בנוסף העלתה הנתבעת טענות שונות הנוגעות לתקופת הבחירות בשנת 2013, כשנה לאחר מועד פרסום המכתב נושא התביעה, אז התמודד התובע למועצת העיר עכו במסגרת הרשימה של מר פדידה והם נבחרו למועצה כסיעת האופוזיציה.
עפ"י טענתה, המשיך התובע לשמש כעיתונאי עד הרגע האחרון לפני הבחירות והיה אחראי לפרסומים פוגעניים בפיסבוק נגד ראש העירייה, בגינם מתנהלת תביעת לשון הרע נגד התובע . זאת ועוד, לאחר שנבחר למועצה, התברר כי התובע מסר דיווח לא נכון ביחס למקום מגוריו וכי בזמנים הרלוונטיים לבחירות התגורר בנהריה ומנוע היה מלכהן כחבר מועצה בעיריית עכו בהתאם לפקודת העיריות (הנתבעת הפנתה בעניין זה לדו"ח חוקר שהוגש לעירייה בנושא - נספח 6 לתצהיר מטעמה). משכך היה, פעל ראש העיר להפסקת כהונתו כחבר מועצה.
הנתבעת מבקשת למעשה להתחשב בהתנהגות זו של התובע וטענה כי גם אם ייפסק לו פיצוי, הרי שיש לפסוק לו פיצוי מינימאלי.
התובע טען בתגובה : א. מעולם לא נדרש ע"י מערכת העיתון בו עבד לכתוב, בכתבות שפרסם, את דבר חברותו עם פדידה, אף שהמערכת ידעה את מקור ידיעותיו ועל הקשר ביניהם ואין בעובדה שהוא שימש כעיתונאי בתקופה בה היה מועמד לבחירות בשנת 2013 כדי להעיד על שמו הרע. ב. התביעה שהוגשה נגדו ע"י ראש העיר הייתה עקב יריבות אישית ופוליטית ומשטרם ניתן פסק דין, אין משקל ונפקות לטענות הנתבעת בעניין זה. ג. הטענות בדבר מקום מגוריו של התובע הן עדויות סברה שלא הוכחו. דו"ח החוקר לא הוגש והתובע העיד כי בתקופה הרלוונטית, מרכז חייו היה בעיר עכו. ד. לגבי נסיבות הפסקת כהונתו כחבר מועצה, טען התובע כי בניגוד לגרסת הנתבעת, הוא התפטר לאחר שהושפל בפני הנוכחים בישיבת המועצה ע"י החברים בה.
איני נדרשת להכריע אם הצהרתו של התובע אודות מקום מגוריו הצהרת אמת היתה, ואם היה אחראי לפרסומים כאלה ואחרים נגד ראש העיר (ובעניין אחרון זה מתנהלת, כאמור, תביעה בין הצדדים הרלוונטיים). בכל מקרה, לא ניתן לשלול את זכותו של התובע לשם טוב ולפיצוי בגין לשון הרע שבפרסום המכתב. מנגד, אין ספק כי יש בהתנהלותם של שני הצדדים, לפני ואחרי הפרסום, וביריבות הפוליטית הקיימת – יריבות שדומה כי תחילתה קדמה להתמודדות התובע בבחירות - כדי להשליך על שאלת הפיצוי.
בבואי לשקול את גובה הפיצוי ההולם בנסיבות כאן, לקחתי בחשבון בין היתר, את העובדה שאין כל אינדיקציה לכך שהמכתב 'זכה' לפרסום שהוא מעבר למכותבים. כן לקחתי בחשבון כי לא נגרם כל זק ממון בעקבות משלוח המכתב וכי הפסקת עבודתו של התובע בעיתון לא היתה קשורה למכתב. במצב דברים זה, לאור תוכן המכתב, היקפו המצומצם, נסיבות הפרסום והתנהגות שני הצדדים, כולל כמובן זו של התובע, לפני ואחרי הפרסום, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע פיצויים בסך של 10,000 ₪ .
בנוסף, תשלם הנתבעת לתובע הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 4,500 ₪.
סכומים אלו ישולמו תוך 30 ימים, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.
המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, ט"ו טבת תשע"ז, 13 ינואר 2017, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: יוסף חדד
נתבע: עיריית עכו
שופט :
עורכי דין: