ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין א.נ. שיין שירותים פיננסים בע"מ נגד סמי לוי :

לפני: כבוד השופט מאיר יפרח

המערערת:
א.נ. שיין שירותים פיננסים בע"מ

נגד

המשיב:
סמי לוי

בית משפט קמא (כבוד השופטת נ' גרוסמן, סגנית נשיא) דחה את תביעותיה השטריות של המערערת נגד המשיב (ת"א 60302-06-14 ו-ת"ט 35367-03-15). הדחייה נומקה בכך שהשיקים שהוגשו לביצוע – נפרעו על ידי המשיב. המערערת סבורה כי אין להסכין עם קביעה זו של בית משפט קמא; לעומתה, סבור המשיב כי היה על בית משפט קמא לסלק התביעות על הסף מחמת הפרת הוראות חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג – 1993 (להלן: " חוק הסדרת הלוואות").

פסק דין

בית משפט קמא (כבוד השופטת נ' גרוסמן, סגנית נשיא) דחה את תביעותיה השטריות של המערערת נגד המשיב (ת"א 60302-06-14 ו-ת"ט 35367-03-15). הדחייה נומקה בכך שהשיקים שהוגשו לביצוע – נפרעו על ידי המשיב. המערערת סבורה כי אין להסכין עם קביעה זו של בית משפט קמא; לעומתה, סבור המשיב כי היה על בית משפט קמא לסלק התביעות על הסף מחמת הפרת הוראות חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג – 1993 (להלן: " חוק הסדרת הלוואות").
עיקרי העובדות הנוגעות לעניין, הם אלה: המערערת אוחזת בשני שיקים שמשכה חברת סמפורו בע"מ לפקודת המשיב, האחד בסכום של 133,500 ₪ והשני בסכום של 158,000 ₪. מועד הפירעון של שני השיקים הוא 27.5.11. שני השיקים הוסבו (במועדים שונים, עובר למועד הפירעון) על ידי המשיב על החלק ובנוסף על כך, התחייב המשיב (על גב השיקים) לפני המערערת כי הוא ערב לפירעון השיקים. אין חולק כי בשיקים אלה נעשו שתי עסקות ניכיון עם המערערת. האחת – ביום 28.2.11 והאחרת – ביום 7.4.11. פסק דינו של בית משפט קמא אינו מכיל קביעה ברורה באשר לזהות הגורם שביצע את העיסקות עם המערערת, לאמור: האם המשיב הוא הצד השני לעיסקה (חרף היותו פושט רגל בעת ביצוע העיסקות) או שמא החברה המושכת (סמפורו בע"מ), שהמשיב הוא בעליה, היא שביצעה את עיסקת הניכיון (באמצעות מנהלה, המשיב). מכל מקום, משלא נפרעו השיקים, הגישה אותם המערערת לביצוע בלשכת ההוצל"פ (השיק הראשון הוגש לביצוע בחודש אוגוסט 2012 והשני – בחודש פברואר 2015). המשיב הגיש התנגדויות לביצוע השיקים. הדיון בשתי התובענות אוחד בהסכמת הצדדים ולבקשתם.

כעולה מכתבי הטענות, נסבה המחלוקת בבית משפט קמא על שתי סוגיות מרכזיות: האחת – כלום חל על ענייננו חוק הסדרת הלוואות ומהי התוצאה הנובעת מתחולתו;
השנייה – האם פרע המשיב את השיקים נושא ההליכים, אם לאו.

העיון בפסק הדין מעלה כי בית משפט קמא אמר דברים אלה לגבי חוק הסדרת הלוואות:

"הצדדים ייחדו בטיעוניהם מקום לשאלה האם מדובר בעסקה עליה חל חוק הסדר הלוואות חוץ בנקאיות, כאשר כל צד מבקש למצוא תימוכין לטענותיו בהוראות החוק.
אומר, כי חוק הסדר הלוואות חוץ בנקאיות כשמו כן הוא. הוא מטיל מגבלות על המלווה, על מנת שלא תיפרץ הגדר הכלכלית והלווה החוץ בנקאי ייקלע לקושי כלכלי עצום.
עם זאת, המחוקק הכיר בצורך בקיום מנגנון של הלוואות חוץ בנקאיות, לא סגר את הדלת בפני הלווים או המלווים לפיו ואף אנו בפסק דין זה לא נעשה כן.
נוכח שיעורי הריבית הגבוהים שהתובעת עצמה הצהירה עליהם, אני מקבלת את עמדת הנתבע כי אם מדובר בעסקת הלוואה שנעשתה על דרך של ניכיון שיקים, וכי זוהי הלוואה חוץ בנקאית.
אולם, אין בכך כדי לגרוע מחובתו של הלווה החוץ בנקאי, להשיב למלווה ובענייננו זו התובעת, את תמורת ההלוואה".

(עמ' 8 שורות 17 – 30 לפסק הדין).

בית משפט קמא קבע: "אני מקבלת את עמדת הנתבע כי אם מדובר בעסקת הלוואה שנעשתה על דרך של ניכיון שיקים, וכי זוהי הלוואה חוץ בנקאית". לטעמי, עולה מהקשר הדברים כי המילה "אם", היא מילה שנשתרבבה לתוכן הכתוב בהיסח הדעת והמשפט הנכון הוא זה: " אני מקבלת את עמדת הנתבע כי מדובר בעסקת הלוואה שנעשתה על דרך של ניכיון שיקים, וכי זוהי הלוואה חוץ בנקאית". מנגד, בסיפא לפסק הדין נקבע: " ... טענת הפגמים בכתב התביעה והחמרה הנדרשת עקב תחולת החוק להסברת הלוואות חוץ בנקאיות נדחתה ..." (עמ' 12 שורות 15 – 16 לפסק הדין), כך שאין לדעת בוודאות אם נתקבלה הטענה בדבר תחולת החוק, אם לאו. עם זאת, דומה שבית משפט קמא לא נדרש לתוצאה הנובעת מתחולת החוק, הואיל וקיבל את טענת הפירעון שהעלה המשיב, היא הטענה המהותית.
אשר לפירעון השיקים, בית משפט קמא קיבל את טענת המשיב לפיה שילם הוא (למר איתי ניב מטעם המערערת) סכום של 291,500 ₪, במזומן, עת האחרון בא לבית המשיב, עת קצרה לפני מועד הפירעון של השיקים.
קביעתו זו של בית משפט קמא נסמכה על התרשמותו מדברי המשיב, אשר העיד באופן אמין, משכנע וקוהרנטי וגרסתו צלחה את מבחן החקירה שכנגד (שהייתה קצרה ביותר). לכך נתווסף העדר הסבר מצד המערערת לטעם בגינו המתינה תקופה כה ארוכה בגביית השיקים ומדוע לא שלחה היא אל המשיב מכתב דרישה מייד עם חילול השיקים. לא זו אף זו, בית משפט קמא זקף לחובת המערערת את אי-העדתו של מר ניב כעד מטעמה, הגם שעדותו יכולה הייתה לבסס את עמדת אחד מן הצדדים באשר לטענת הפירעון שהעלה המשיב (היינו: את עמדת המשיב שפרע את סכום השיקים במזומן לידי מר ניב; או את עמדת המערערת הטוענת שלא היו דברים מעולם).

כל אחד מבעלי הדין סבור כי קביעותיו של בית משפט קמא צריכות להשתנות, כאמור בפתח פסק דיני.
אפתח בטענות המשיב שהן מעין טענות סף באופיין. לשיטתו של המשיב, ראוי היה לדחות התביעות על הסף מפאת אי-קיום הוראות חוק הסדרת הלוואות. כך למשל המערערת לא צירפה עותק מחוזה ההלוואה (סעיף 8 (א) לחוק הסדרת הלוואות) ולא פירטה בכתב התביעה (הוא בקשת הביצוע) את הפרטים הנדרשים (סעיף 8 (ב) לחוק הסדרת הלוואות). המשיב סבור כי הוראות אלה הן מהותיות וקוגנטיות ומשהפרה אותן המערערת – היה על בית משפט קמא לדחות את תביעותיה מטעם זה בלבד.
איני סבור כך. אכן," ... דווקא אופיה הנשכני, הבוטה, של ההלוואה החוץ-בנקאית, ואופיו הבעייתי של השוק האפור – ואינני מדבר במערערת דנא דווקא, ואיני בא לפגוע בה כשלעצמה – לא רק מצדיקים אלא גם מחייבים הקפדה על כל תגיהן ודקדוקיהן של הוראות החוק, וחובתנו לעמוד על משמר זה " (ע"א 9044/04 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' צוניאשוילי, ניתן ביום 24.6.07, פורסם במאגר נבו, מדברי השופט רובינשטיין, כתארו אז, בדעת היחיד שלו. ראו גם רע"א 2050/09 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' עאמר, ניתן ביום 23.4.09, פורסם במאגר נבו; רע"א 2132/09 אברם נ' בס, ניתן ביום 8.7.09, פורסם במאגר נבו).
אולם, הקפדה זו אינה מיטיבה עם המשיב. הסנקציה בגין אי קיום הוראת סעיף 8 לחוק הסדרת הלוואות, אינה סילוק התביעה וכפירה בזכות המלווה להשבת כספיו. הפרת החובה לצרף את חוזה ההלוואה לכתב התביעה, מונעת מבית המשפט לוודא למשל שתנאי החוזה אכן מקיימים את הוראות חוק הסדרת הלוואות בכלל, וההוראות הנוגעות לשיעור העלות הממשית של האשראי וכן שיעור ריבית הפיגורים (סעיפים 5 ו-6 לחוק הסדרת הלוואות), בפרט. תוצאתה המרכזית של הפרת הוראותיו (הקוגנטיות) של סעיפים 5 – 7 לחוק, היא שלילת כוחו של המלווה לאכוף על הלווה את תשלומי הריבית שהאחרון התחייב לשלם. כך עולה מעיון בסעיף 9 לחוק, המתיר לבית המשפט לפעול (גם מיוזמתו-שלו) ליצירת התאמה בין חוזה ההלוואה העומד לדיון, לבין הוראות חוק הסדרת הלוואות. להשגת תכלית זו, העניק החוק כלים אחדים לבית המשפט, ובהם סמכות לבטל את החוזה או את התנאי המפרים את הוראות סעיפים 5 – 7 לחוק הסדרת הלוואות, או לשנותם, והכל – על מנת לאיין את תוצאות ההפרה. עם זאת, יוטעם כי בית המשפט לא הוסמך לבטל כליל את חוזה ההלוואה ולפטור את הלווה מהשבת ההלוואה.
בפרשתנו, אין כל ראיות באשר לשיעור העלות הממשית של האשראי או שיעור הריבית בגין ההלוואה. ידוע לנו סכום השיקים (133,500 ₪ ו-158,000 ₪). גם אם ייחשבו כל התשלומים שביצע המשיב למערערת (ובכך אני מכוון לסכומים הבאים: 33,500 ₪ הנזכר בקבלה מוצג 12 לתיק מוצגי המערערת; 22,800 ₪, הנזכר בקבלה מוצג 15 לתיק מוצגי המערערת; 29,800 ₪ וכן 15,000 ₪, הנזכרים בקבלה מוצג 16 לתיק מוצגי המערערת, ובסה"כ – 101,100 ₪, קרן) כתשלומים החורגים מן המותר בחוק הסדרת הלוואות – עדיין אין בכך כדי לאיין כליל את זכות המלווה להשבת (יתרת) כספיו, צמודה כדין (קרי: לא צמודה על פי ההסכם).
המשיב לא הבהיר בטיעוניו מהו הבסיס המשפטי לטענתו לפיה דין התביעה היה להידחות על הסף, ולא בכדי, שכן סבורני שאין בנמצא בסיס כאמור. בדומה, נתקשיתי להסכין עם טענת המשיב במהלך הדיון, לפיה אין לפנינו תביעת השבה וכי מטעם זה, אין לזכות את המערערת בסעד שלא תבעה. דעתי היא שעצם העובדה שהמערערת אינה רשאית לתבוע (בנסיבות) את ריבית הפיגורים, מחמת הפרת תנאי סעיפים 5 – 7 לחוק הסדרת הלוואות, אינה פוגמת כמלוא הנימה בזכותה לתבוע את קרן החוב בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק. לא לשון חוק הסדרת הלוואות ולא תכליתו לא כיהו בזכות המלווה להשבה של קרן ההלוואה כשהיא משוערכת כדין. כך, אגב, מביא חוק הסדרת הלוואות לעיקור אי חוקיות ה עלולה להיות טמונה בחוזה הלוואה, לניתוב תנאי החוזה לפסים החוקיים ואכיפת החוזה בהתאם .
המערערת זכאית אפוא לתבוע מן המשיב את קרן החוב (לאמור: הסכום הנקוב בכל אחד מן השיקים) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, בהפחתת הסכומים ששולמו על חשבון החוב (101,100 ₪, כמפורט לעיל) כשהם צמודים ונושאי ריבית כחוק מיום תשלומם ואילך.

בית משפט קמא קיבל את טענת המשיב לפיה פרע הוא את חובו למערערת, עת מסר למר ניב סכום של 291,500 ₪, במזומן. זאת, בעיקר על שום התרשמותו של בית המשפט מאמינות גרסת המשיב, מחד גיסא והעדר הסבר סביר מפי המערערת באשר לטעם שבגינו נמנעה המערערת הן ממשלוח מכתב דרישה למשיב והן מהגשת השיקים לביצוע עת רבה לאחר חלוף מועד פירעונם, מאידך גיסא.
דא עקא, הפלוגתה שעניינה פירעון סכום השיקים על ידי המשיב למערערת, כלל לא הייתה צריכה להכרעה. היא חרגה מן השאלות השנויות במחלוקת. מלכתחילה, אכן טען המשיב כי פרע את סכום השיקים למערערת. טענה זו הופיעה בתצהיריו אשר תמכו בהתנגדויות, הפכו לכתב הגנה ולתצהיר עדות ראשית והוא אף נחקר (קצרות) בעניין זה במהלך ישיבת ההוכחות (עמ' 25 שורות 7 – 17 לפרוטוקול). אולם, המשיב לא העלה בסיכומיו את טענת הפירעון . משכך, אין מנוס מן המסקנה כי הטענה נזנחה. המערערת עמדה על כך בפתח סיכומיה בבית משפט קמא. אולם, בית משפט קמא נדרש לטענת הפירעון חרף הימצאותה מחוץ ליריעת המחלוקת. יש אפוא ממש בטענת המערערת שבית משפט קמא לא היה צריך לדון בטענת הפירעון ולבטח לא להשתית עליה את דחיית התביעות.
אכן, ההלכה הפסוקה, הן משכבר הימים (ע"א 388/63 קולבינגר נ' רענני, פ"ד יז 3002 (1963)) והן בהאידנא (רע"א 3642/15 שלמה אדרי שירותי חשמל בע"מ נ' אדרי, ניתן ביום 9.6.15, פורסם במאגר נבו), היא שטענה אשר הובאה בכתב טענות אך לא הועלתה בסיכומים – היא טענה שנזנחה ובית המשפט שוב לא יידרש אליה. מצב דברים זה אירע בפרשתנו. בהינתן האמור, בית משפט קמא לא היה צריך לבסס את הכרעתו לחובת המערערת על טענה (כה מרכזית, כטענת הפירעון), מחמת זניחתה.

התוצאה היא כי יש לקבל הערעור ולבטל את פסק הדין, וכך אני מורה. תביעת המערערת מתקבלת במובן זה שאני מחייב את המשיב לשלם למערערת את סכום שני השיקים (133,500 ₪ ו-158,000 ₪), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 27.5.11 ואילך, בהפחתת הסכומים הבאים: 33,500 ₪, כערכם ביום 28.2.11; 22,800 ₪, כערכם ביום 7.4.11; 29,800 ₪, כערכם ביום 7.7.11, 15,000 ₪, כערכם ביום 20.7.11 והכל – בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מן המועדים הללו ואילך.
המשיב יישא בהוצאות המערערת ובשכ"ט עו"ד בסכום של 20,000 ₪, בשתי הערכאות.
הליכי ההוצל"פ בתיק 20-12230-12-5 ובתיק 546014-02-15 יימשכו כסדרם לגבי הסכומים שנפסקו לעיל.

ניתן היום, כ"ח כסלו תשע"ז (28 דצמבר 2016), בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: א.נ. שיין שירותים פיננסים בע"מ
נתבע: סמי לוי
שופט :
עורכי דין: