ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מדינת ישראל נגד אריה חיים סופיצייב :

בפני כבוד ה שופטת מיכל ברנט

המאשימה

מדינת ישראל

נגד

הנאשם

אריה חיים סופיצייב (עציר)

החלטה

כללי
ביום 18.12.16 זוכה הנאשם בבית המשפט העליון (בפסק דינו של כבוד השופט עמית), מעבירות של ניסיון לחבלה בכוונה מחמירה, עבירה לפי סעיפים 25 + 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ועבירת חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיפים 334 + 335(א)(1) לחוק העונשין.

התשתית העובדתית עליה לא היתה מחלוקת, כפי שתוארה בפסק דינו של כבוד השופט עמית הינה כי הנאשם, יליד 1982, סובל ממחלת נפש מסוג סכיזופרניה פרנואידית, מטופל תרופתית מזה שנים ומוכר למערכת בריאות הנפש. בבוקר יום ה-5.10.12, בסמוך לשעה 06:30, נסע הנאשם ברכבו של אביו (להלן: "הרכב") לדירת אחותו וגיסו (להלן: "המתלונן"), הנמצאת בקומה השלישית בבניין דירות ברמלה (בניין דירות ללא עמודים). המתלונן הזמין את הנאשם להיכנס לדירה, והנאשם נכנס לדירה ולאחר מכן יצא ממנה, ירד חזרה לרכב, נטל ממנו סכין בה הצטייד מבעוד מועד, הכניס את הסכין לכיס מכנסיו וחזר לדירה. עם כניסתו לדירה הבחין באחיינו בן הארבע יושב בסלון.
הנאשם אחז בפעוט במותניו, הרימו והשליכו אל מחוץ לחלון הסלון. הפעוט נפל ארצה, והמתלונן אשר שמע את החבטה רץ לחלון, ראה את בנו שוכב ללא ניע וזעק "לא". או אז שלף הנאשם את הסכין מכיסו, נופף בו, פגע בידו של המתלונן ונעץ את הסכין בחזהו של המתלונן. המתלונן העיף את הסכין מידיו של הנאשם, ובעודו מדמם רץ אל בנו, נשא אותו אל הדירה והזעיק את כוחות ההצלה. הנאשם נמלט מהמקום וכעבור שעתיים נעצר כשהוא נוסע ברכב על כביש 90 לכיוון אילת. באורח נס ניצל הקטין ונגרם לו קרע בטחול, ובחלוף 5 ימי אשפוז שוחרר לביתו. לגיס נגרם פצע דקירה בחזה ופצע שריטה ביד.

זיכויו של הנאשם היה מחמת הספק, וזאת לאחר שבית המשפט העליון סקר את חוות הדעת הפסיכיאטריות השונות בעניינו של הנאשם, ומצא כי נותר ספק סביר בשאלה אם נשללה מהמערער היכולת להימנע מעשיית המעשה אשר יוחס לו בכתב האישום, דהיינו חלה בעניינו החלופה השנייה של סייג אי השפיות לפי סעיף 34ח לחוק העונשין.

לצד זיכויו של הנאשם, ציין בית המשפט העליון בפסק דינו, כי בשים לב למסוכנות הנשקפת מהנאשם, הנלמדת ממעשיו של הנאשם ומחוות הדעת הפסיכיאטריות השונות בעניינו, יש לבחון האם חל בענייננו סעיף 15(ב) לחוק טיפול בחולי נפש, המאפשר לבית המשפט להורות על אשפוזו של הנאשם ("אשפוז כפוי") או על קבלת טיפול מרפאתי כפוי . לשם כך, עיכב בית המשפט העליון את שחרורו של הנאשם ממעצר, הפנה אותו לקבלת חוות דעת פסיכיאטרית עדכנית, התיר את אשפוזו לשם עריכת בדיקה והסתכלות על ידי הפסיכיאטר המחוזי במידת הצורך, והעביר את התיק להמשך דיון לפני.

האם יש מקום בענייננו להורות על אשפוזו בכפייה של הנאשם או על טיפול מרפאתי כפוי בהתאם להוראות סעיף 15(ב) לחוק הטיפול בחולי נפש? זו השאלה המצויה לפתחי כעת.

טענות ב"כ הצדדים
ב"כ הצדדים לא חלקו לפני כי הנאשם חולה בסכיזופרניה פרנואידית, וכי מדובר במחלה כרונית.

ב"כ המאשימה עמדה על המסוכנות הנשקפת מהנאשם, כפי שזו צוינה בפסק דינו של בית המשפט העליון, וכפי שזו נלמדת מאירועים אלימים בהם היה מעורב ואשר בגינם הוגשו כנגדו כתבי אישום: תחילה בגין איומים ובהמשך דקירה של רב, לאחר מכן בגין איומים על בן דוד והשלישי מושא פסק הדין בענייננו. כן הפנתה ב"כ המאשימה לאמירות בדבר מסוכנותו של הנאשם, הנלמדות מחוות הדעת של הגורמים שטיפלו בנאשם לאורך השנים מאז האירוע בגינו הוגש כתב האישום בתיק זה: חוות דעתה של ד"ר עמיטל (מיום 4.11.12) , שמצאה לציין שהנאשם בעל "דחפים איומים ונוראים בבסיס", וכי קיים חשש גבוה לביצוע מעשה אלים ובלתי צפוי; חוות דעתה של ד"ר מוסטבוי (מיום 6.5.13) , שציינה כי על אף הטיפול התרופתי הנאשם בלתי צפוי; חוות דעת פאנל המומחים (מיום 8.1.13) והתרשמות שירות המבחן (מיום 6.6.16), שהתייחס למסוכנות גבוהה, חוסר תובנה למחלה, פוטנציאל מסוכנות ממשית והיעדר דמויות סמכותיות שיכולות להשפיע עליו ולארגן אותו, ובכלל זה הוריו.

עוד הפנתה ב"כ המאשימה לאמירות של ד"ר עמיטל מתוך עדותה לפני ביחס למסוכנותו של הנאשם ולאי התאמתו למסגרת של טיפול מרפאתי כפוי בשל נתוניו האישיים – בשים לב לנטייה שלא ל יטול את התרופה באופן רציף, ובשים לב להשפעה השלילית המידית של הורדת מינון הטיפול על מצבו, על מהירות הגלישה הפסיכוטית והעובדה שבעניינו של הנאשם אותה גלישה מאופיינת באלימות פיזית.

בהתייחסה לחוות הדעת העדכנית של ד"ר אלש, מיום 21.12.16, חלקה ב"כ המאשימה על שימושו של ד"ר אלש במונח "רמיסיה" בחוות דעתו, שכן ד"ר עמיטל בעדותה ציינה כי נטילת טיפול תרופתי לבדה אינה רמיסיה, אלא זו מאופיינת באדם מתפקד בקהילה, מצב שאינו קיים בענייננו.
כמו כן עמדה על כך שמצבו של הנאשם יציב תודות לכך שהוא נוטל את התרופה בתנאי השגחה, וכי לא ניתן להפקיד את האחריות בידי הוריו, שכן הולדתו של תיק זה באי נטילת תרופות עת היה בהשגחת הוריו.

ב"כ המאשימה עמדה על כך שבניגוד לפסיכיאטר המחוזי, השוקל שיקול רפואי קליני בלבד, על בית משפט זה לשקול שיקולים רחבים יותר של שלום הציבור ובטחונו. כתימוכין לכך הפנתה לפסק דינה של כבוד השופטת ברק נבו בת"פ 33881-06-16 מדינת ישראל נ' פלוני , לבש"פ 2305/00 פלוני נ' מדינת ישראל ולבש"פ 509/12 מדינת ישראל נ' פלוני . לשיקולים העומדים בפני הועדה הפסיכיאטרית הפנתה לע"ו מחוזי חיפה 45233-09-12.

ב"כ הנאשם עמד מנגד על כך שהנאשם מאושפז כבר כ-4.5 שנים לאחר האירוע, מקבל טיפול תרופתי, ללא תקריות אלימות במהלך אשפוזו. נטען כי הציטוטים מתוך עדותה של ד"ר עמיטל , עדות שניתנה בשנת 2013 אינם רלבנטיים לעת הזו, בשים לב לחוות הדעת הפסיכיאטרית העדכנית שניתנה ע"י ד"ר אלש. נטען כי רופאיו של הנאשם מכירים אותו היטב ועל כן יש לסמוך על המלצתם, בשים לב להיכרותם רבת השנים עם הנאשם, וזאת בניגוד לפסק הדין בת"פ 33881-06-16 אשר הפנה בצדק לאשפוז כפוי, בשים לב להעדר היכרות של מערכת בריאות הנפש עם הנאשם שם.

עוד טען ב"כ הנאשם כי כאשר היו לנאשם התפרצויות ,הוא דיווח מבעוד מועד על כוונותיו ולא פעם באימפולסיביות או במידיות, ועל כן ניתן לאיין את המסוכנות במסגרת טיפול מרפאתי, שכן פסיכיאטר ידע להתמודד ולטפל בכך בהתאם.

ב"כ הנאשם הפנה לדו"ח עו"ס ממנו עולה שהנאשם הביע מוטיבציה להשתקם, כי במשפחה קיימת מערכת תמיכה וכי הומלץ לשלבו במפעל מוגן.

בשים לב לאמור עתר ב"כ הנאשם שלא לפגוע יתר הצורך בחירותו של הנאשם ולהסתפק בצו לטיפול מרפאתי כפוי בעניינו.

דיון והכרעה
מצבו הנפשי ומידת מסוכנותו של הנאשם – סקירה כאמור לעיל, הנאשם נעצר סמוך לאחר ביצוע המעשים, וחמישה ימים לאחר מכן הועבר למרכז לבריאות הנפש באר יעקב על פי צו אשפוז, לשם עריכת חוות דעת לגבי כשירותו לעמוד לדין ולגבי מצבו בעת ביצוע העבירות המיוחסות לו. מאז שהה הנאשם במעצר בתנאי אשפוז בבתי חולים פסיכיאטריים, עד ליום בו הועבר למב"ן שב"ס.

בחוות הדעת הראשונה שניתנה על ידי שלושה רופאים מהמרכז לבריאות הנפש בבאר יעקב ביום 4.11.12 (להלן: "חוות דעת עמיטל"), קיימת סקירה מקיפה של ההיסטוריה הרפואית של הנאשם, כפי שיפורט להלן:

הנאשם מוכר למערכת בריאות הנפש מאז היותו בן 17שנים, אז החל טיפול ברספרידל ובסרוקסט, ללא היענות לטיפול.

אשפוזו הראשון בבי"ח באר יעקב היה ביום 10.1.04 לאחר התפרצות אלימה בבית כנסת, במהלכה איים על רב. הנאשם אושפז בהסכמתו ועלה חשד למצב פסיכוטי, אולם לאור סירובו לקבל טיפול וחוסר שיתוף פעולה שוחרר כעבור יומיים.

במסגרת ההליך המשפטי שהתנהל נגדו הוא הופנה פעם נוספת לבית החולים באר יעקב ואושפז להסתכלות בין התאריכים 1.2.04-6.2.04, ונמצא כי הוא מצוי במצב פסיכוטי פרנוידיאלי המלווה במחשבות שווא של רדיפה (האמין כי הרב – מנהל הכולל בו למד – עשה לו כישוף ומנצל אותו) וסרב לקבל טיפול תרופתי בטענה שהוא בריא. אז נמצא כי הנאשם אינו כשיר לעמוד לדין, לא אחראי למעשיו והוצא צו לטיפול מרפאתי כפוי. בחלוף 19 ימים דקר הנאשם את הרב בחזהו, ובנסיבות אלה אושפז בבית החולים באר יעקב מתוקף צו אשפוז, וזאת מיום 25.2.04 ועד ליום 22.12.05. לאחר שחרורו מבית החולים המשיך הנאשם לקבל טיפול בקהילה.

בחודש נובמבר 2009, עקב מחשבות שווא רדיפתיות לגבי בן הדוד (רודף אחריו, שולט בו ו"מכניס לו טומאה"), אושפז הנאשם פעם נוספת בהסכמתו בבית החולים באר יעקב ביחידה פתוחה, מיום 13.11.09-29.11.09. במחלקה הועלה מינון לפונקס ולאחר הטבה שוחרר להמשך מעקב בקהילה אצל ד"ר וייזר.

מחוות דעתם של ד"ר אלה קפלן וד"ר אבישי שני מיום 30.7.13 עלה כי כשבוע לאחר שחרורו של הנאשם מאשפוז זה (בחודש נובמבר 2009) הביע הנאשם את רצונו לדקור את בן דודו ולהרגו, ועל כן נפתחה חקירה נוספת בגין איומים, אולם הנאשם לא נעצר ולכן הוזמנה חוות הדעת בשלב מאוחר.

בחוות הדעת של ד"ר עמיטל ישנה התייחסות למבחן MMPI שנערך לנאשם, ממנו עלה כי ישנה דיסימולציה, כי במצבים שבהם הוא חווה רגשות הוא עלול להגיב באימפולסיביות, ללא בקרה על מעשיו ובחוסר שיפוט. מצב זה מחמיר כאשר מעורבת אינטראקציה בינאישית. ההתמודדות יכולה להתבטא בתוקפנות כלפי המעורב או כלפי הנאשם עצמו (דכאון אכזבה תסכול).

כן צוין כי עלה חשד מצד האב שהנאשם אינו נוטל את התרופות באופן מסודר עובר למעשים שיוחסו לו בתיק זה, דבר שיש בו כדי להשפיע על התנהגותו של הנאשם.

בסיכומם של דברים ציינה ד"ר עמיטל בחוות דעתה כי:
"לאור עברו של הנאשם, חומרת מעשיו והתנהגות בעלת אופי אלים ובלתי צפוי ניכר כי הנבדק הינו מסוכן מאוד לזולתו וכי מסוכנות זו בלתי צפויה וקשה מאוד להערכה מוקדמת. נציין כי יומיים טרם המעשים שבנדון נבדק על ידי איש מקצוע ולא הציג סימן מתריע לבאות. לפיכך הנבדק הינו בעל מסוכנות גבוהה במיוחד וישנו חשש גבוה מאוד לביצוע מעשה אלים ובלתי צפוי ללא התראה מוקדמת וללא סימנים מקדימים".

אף בעדותה לפני חיוותה העדה דעתה כי הנאשם הוא "בעל דחפים איומים ונוראיים בבסיס" (פרוטוקול מיום 18.11.13 עמ' 36). על כן, ד"ר עמיטל וכן ד"ר מוסטבוי המליצו על אשפוז ממושך בבית החולים שער מנשה, המיועד לאנשים בעלי פוטנציאל מסוכנות גבוה.

חוות הדעת השנייה בעניינו של הנאשם ניתנה על ידי פאנל מומחים ביום 8.1.13, וממנה עלה, בין היתר, כי הנאשם דיווח לבודק כי עובר למעשים הפסיק ליטול את התרופה עקב תופעות לוואי (ריור), וכי הוא מועד לחזור על מעשה זה במידה וקונפליקטים אלו יחזרו. יחד עם זאת, סבר כי מכיוון שהוא נמצא בהפוגה יציבה מבחינת מחלתו, יכול הוא מבחינה פסיכיאטרית להשתחרר כבר עתה לביתו בשל העובדה ש"אשפוז במחלקה פסיכיאטרית לא יתרום מאומה לשיפור מצבו מעבר לטיפול בקהילה".

מתסקיר שירות המבחן שהוגש ביום 8.6.16 עלה כי להתרשמות שירות המבחן, שיתוף הפעולה של הנאשם עם המרפאה לבריאות הנפש בקהילה היה לקוי, הוא לא השתלב במסגרת שיקומית, ניכרו בתחילה קשיי השתלבות, התנגדות לטיפול, חוסר שיתוף פעולה וחוסר מוכנות להשתלב בפעילויות השונות במסגרת. בהמשך קיבל הנאשם את הטיפול באופן מסודר ותחת השגחה, ובמצבו חלה רגיעה, אולם הוא עדיין לא שיתף פעולה בטיפול ובמשימות תפקודיות שניתנו לחולים במחלקה, התקשה להבין מחלתו והוא זקוק לגבולות ברורים. כן התרשם שירות המבחן מהקושי של הורי הנאשם ומחוסר האונים בהתמודדות עם מצבו הבעייתי.

מחוות דעת פסיכיאטרית עדכנית שנערכה על ידי ד"ר אלש ביום 21.12.16 , בעקבות החלטת כבוד השופט עמית, עלה כי הנאשם אינו מגלה חרטה רגשית כלפי אלימותו הברוטאלית ואינו מפנים את הפסול במעשיו. ככלל, תמונת מצבו במהלך האשפוז כללה פאסיביות ואדישות, וזו השתנתה באופן ניכר רק בסמוך להעלאת תכנים הקשורים בשינויים בטיפול התרופתי או שחרורו מהמחלקה (טון דיבור גבוה, סף גירוי נמוך, אסרטיביות, תגובות שהפתיעו מבחינת עוצמתן במישור הוורבאלי וההתנהגותי).

מכל מקום, נמצא כי הנאשם מצוי כעת תודות להקפדה בטיפול התרופתי במצב של רמיסיה, ואינו זקוק להמשך אשפוז. יחד עם זאת, בשל דפוס חוזר בהפסקת נטילת הטיפול התרופתי וחזרה להתנהגות אלימה קיים פוטנציאל מסוכנות שדורש השגחה וטיפול מרפאתי כפוי.

המתווה הנורמטיבי
סעיף 15 לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991 קובע כך:
"(א)...
(ב) הועמד נאשם לדין פלילי ובית המשפט מצא כי הוא עשה את מעשה העבירה שבו הואשם, אולם החליט, אם על פי ראיות שהובאו לפניו מטעם אחד מבעלי הדין ואם על פי ראיות שהובאו לפניו ביזמתו הוא, שהנאשם היה חולה בשעת מעשה ולפיכך אין הוא בר-עונשין, ושהוא עדיין חולה, יצווה בית המשפט שהנאשם יאושפז או יקבל טיפול מרפאתי.

(ג) לא יתן בית משפט צו לפי סעיפים קטנים (א) או (ב) אלא לאחר קבלת חוות דעת פסיכיאטרית, ולצורך כך יצווה כי הנאשם יובא לבדיקה פסיכיאטרית....
(ד) בית המשפט לא יתן צו לטיפול מרפאתי אלא אם כן סבר שאין בכך כדי לסכן את שלום הציבור או את שלום הנאשם...".

מלשון החוק עולה, אם כן, כי לצורך בחינת השאלה האם הנאשם "עדיין חולה", נדרש בית המשפט לראיות שהובאו לפניו, כמו גם לחוות דעת פסיכיאטרית, וכי לא ינתן צו לטיפול מרפאתי מקום שקיים חשש לשלום הציבור או לשלום הנאשם.

פרשנות זו ננקטה בבש"פ 2305/00 פלוני נ' מדינת ישראל, שם ציין בית המשפט העליון (מפי כבוד הש' חשין), כי בעוד שהסמכויות העיקריות ב"מסלול האזרחי" נתונות בידי הפסיכיאטרים המחוזיים ובידי הוועדות הפסיכיאטריות, הרי שב"מסלול הפלילי" בעל הסמכות העיקרי הוא בית המשפט דווקא , ולא המומחים לבריאות הנפש (פסקאות 33 ו-37):
"...משיחליט בית המשפט כי פלוני או אלמוני אכן נושאים או נשאו בחולי נפש, מעוניינים ומבקשים אנו כי בית משפט, דווקא הוא ולא כל גוף אחר, יחליט באשר להמשך הטיפול: מה ייעשה כדי להגן על החברה – ועל הנאשם – מפני מעשים בעתיד שעלול הוא הנאשם לעשות...טעם הדבר הוא, שלעת החלטה על אשפוז נשקלים אף שיקולים שאינם שיקולי רפואה טהורים..." (פסקאות 42, 44).

כן צוין בפסק הדין, כי אף שוועדה פסיכיאטרית אמורה לדון אחת לשישה חודשים בעניינו של מי שאושפז על פי צו בית משפט, ורשאית היא להורות על שחרורו מאשפוזו ללא תנאי, הרי ש"נטל מוטל עליה להודיע על מועד השחרור לפסיכיאטר המחוזי, ליועץ המשפטי לממשלה, לפרקליט המחוז ולמשטרת ישראל, והיועץ המשפטי לממשלה רשאי לערער לפני בית המשפט המחוזי על החלטה זו. בדרך זו, נשמר אינטרס הציבור – ועמו אינטרס החולה – בידי אותם גופים שמתפקידם לאכוף את הדין הפלילי ולשמור על הסדר הציבורי".

כאמור, ב"כ הצדדים לא חלקו לפני כי הנאשם חולה בסכיזופרניה פרנואידית, וכי מדובר במחלה כרונית. כמו כן, אין חולק על כך שהנאשם מצוי עתה ב מצב של רגיעה והטבה ניכרת במצבו הנפשי תודות לנטילת הטיפול התרופתי, ועל כן סבר ד"ר אלש – על פי הקריטריונים והשיקולים הרפואיים גרידא - כי בשלב זה אין כל תועלת – הווה אומר: "תועלת רפואית" - בהמשך אשפוזו של הנאשם.

יחד עם זאת, הנאשם עדיין אינו מבין את הפסול שבמעשיו. מסוכנותו של הנאשם מתעוררת בעת שהוא מפסיק ליטול באופן קבוע את התרופות. הפסקות אלה התרחשו אצל הנאשם בעבר, ככל הנראה עקב תופעות הלוואי הנובעות מנטילתן, וכזכור, בסמוך לאחר מעצרו אף התבטא הנאשם כי הוא מעדיף להיות במאסר תקופה ממושכת על פני קבלת טיפול רפואי בבית חולים.

השפעת הפסקת נטילת התרופות על התנהגותו של הנאשם היתה משמעותית וכמעט מיידית, והתבטאה בהתעוררות הפרנואידיות ונקיטה בהתפרצות אלימה ומשמעותית על מנת להתמודד עם אותו פחד.

לנתונים אלה יש לצרף את דבריה של ד"ר עמיטל בחוות דעתה על כך שמספר גורמי מקצוע ובכללם אף הרופא המטפל הקבוע של הנאשם (ד"ר וייזר) לא זיהו את מצבו המסוכן, ימים ספורים עובר לאירוע (זאת אף בשים לב לאבחונו כדיסימולטיבי).

מסקנה מתבקשת מכך היא, כי בנסיבות אלה נדרש פיקוח צמוד והדוק על עצם נטילת התרופות, והסתפקות בטיפול מרפאתי כפוי כפי שנעשה בעבר עלולה להביא פעם נוספת להפסקה בנטילת התרופות ולהתפרצות אלימה מצד הנאשם, שכן פרק הזמן בין הפסקת נטילת הטיפול התרופתי לבין השפעותיו השליליות על הנאשם הינו קצר יחסית וניסיון העבר מלמד שלא היה סיפק בידי גורמי בריאות הנפש או בידי הוריו לגלות במועד את הפסקת נטילת הטיפול ולמנוע התפרצות אלימה.

פיקוח זה נדרש לשם שמירה על שלום הציבור ובטחונו, ואין די בטיפול מרפאתי כפוי על מנת להבטיחם.

לאור האמור, ובהתאם להוראות סעיף 15(ד1) לחוק הטיפול בחולי נפש אני מורה שהנאשם יאושפז, ותקופת האשפוז המירבית תהיה של 20 שנים (כתקופת המאסר המירבית לעבירות שביצע).

המזכירות תערוך צו אשפוז בהתאם לנוסח הצו שבתוספת לחוק האמור.

בשים לב לזיכויו של הנאשם ולפקיעת עיכוב שחרורו ממאסרו, ישוחרר הנאשם היום ממאסרו ויועבר לאשפוז בבי"ח פסיכיאטרי, אשר ייקבע על ידי הפסיכיאטר המחוזי ובמידת האפשר לבית החולים באר יעקב נוכח העובדה כי אביו של הנאשם הינו היחיד שמבקרו והןא מתגורר באזור המרכז.

העתק ההחלטה יועבר ללשכת הפסיכיאטר המחוזי.

ניתנה היום, כ"ח כסלו תשע"ז, 28 דצמבר 2016, במעמד ב"כ המאשימה עו"ד אביטל פינק , נציג מטעם ב"כ הנאשם עו"ד בקרמן והנאשם.


מעורבים
תובע: מדינת ישראל
נתבע: אריה חיים סופיצייב
שופט :
עורכי דין: