ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין grezgabier sagdoer דרכון UNA נגד עמותת ישיבת מיר לצעירים ע.ר :

לפני:

כבוד השופט דניאל גולדברג
נציג ציבור (עובדים) גב' חיה דסקל
נציג ציבור (מעסיקים) מר חיים בריל
התובע
grezgabier sagdoer דרכון UNA02322
ע"י ב"כ: עו"ד אפרת מור-מילמן
-
הנתבעים
1. עמותת ישיבת מיר לצעירים ע.ר 580248458
ע"י ב"כ: תמר ברש אבירם
2. עינאד אבו רמילה ת.ז. XXXXXX780
ע"י ב"כ נסרי עאמר ועו"ד סנדי אמרזיען

קלינור אחזקות בע"מ ח.פ. 513343947
ע"י עו"ד דוד בכור ועו"ד חזי יעל - צד ג'

פסק דין

הנתבעת 1 היא עמותה המנהלת את ישיבת מיר לצעירים בירושלים, בה לומדים אברכים ותלמידי ישיבה (להלן: "הישיבה")
התובע, מר Sagdoer Grezgabier, עובד זר מאריתריאה, הועסק בישיבה כעובד ניקיון בשכר מינימום שעתי בין יולי 2007 ליוני 2013.
הצד השלישי, חברת קלינור אחזקות בע"מ, סיפקה שירותי ניקיון לנתבעת 1 באמצעות קבלן משנה, מר עינאד אבו רמילה, הנתבע 2.
לאחר סיום עבודתו הגיש התובע תביעה זו בה עתר לחייב את הנתבעים 1 ו-2 בתשלום פיצויי פיטורים, החזר הוצאות נסיעה, דמי חגים, פדיון חופשה ופיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה.
הנתבעת 1 הגישה בקשה לדחיית התביעה נגדה על הסף בטענה כי היא לא העסיקה את התובע. הבקשה נדחתה בהחלטת בית הדין מיום 18.11.13.
ביום 26.1.14 הגישה הנתבעת 1 בקשה למשלוח הודעת צד ג' לחברת קלינור אחזקות בע"מ, ובקשתה התקבלה בהחלטת בית הדין מיום 25.2.14 ( ההחלטה מפנה להחלטה אחרת שניתנה על ידי בית הדין בתיק 15053-08-13, אשר בו ובשישה תיקים נוספים התקבלה בקשת ישיבת מיר למשלוח הודעת צד ג' לחברת קלינור אחזקות בע"מ, ונקבע שההחלטה שם תקפה גם לבקשה שהוגשה בהליך זה).
הודעת צד ג' הוגשה ביום 1.5.14 וכתב הגנה להודעה לצד ג' הוגש ביום 11.5.14.
בכתב ההגנה להודעה לצד ג' התבקש בית הדין לסלק את ההודעה לצד ג' מחמת היעדר סמכות עניינית של בית הדין לדון בתביעה שבין הנתבעת 1 לצד ג'. לטענת צד ג' אין כל עילה לחייבה בפיצוי המודיעה בגין תשלומים בהם תחויב המודיעה וממילא עילה זו והסעדים הנתבעים מכוחו אינם בסמכות בית הדין. לגופו של עניין טענה צד ג' כי הנתבע 2 העסיק את התובע ולקח אחריות מלאה על העסקת התובע ותשלום זכויותיו ( כפי שעולה מכתב הגנתו) ואין כל יריבות בין המודיעה לבין התובע או בין צד ג' לבין התובע.
ביום 15.5.14 התקיים דיון מוקדם בתיק זה יחד עם שישה תיקים נוספים של עובדי ניקיון נגד הנתבעים וצד ג' בתיק זה ( תיקים 15053-08-13, 15041-08-13, 15022-08-13, 15011-08-13, 14989-08-13 ו- 14978-08-13 שם יוצגו התובעים באמצעות בא כוח אחר. ב"כ הנתבעים בתיקים הנ"ל הם ב"כ הנתבעים בתיק זה). ב"כ התובעים הודיעו כי הם עומדים על המשך התביעה נגד הנתבעת 1 בטענה כי היא הייתה מעסיקה במשותף ובשל אחריותה לתנאים שנקבעו ולביצוע התשלומים על ידי הנתבע 2. ב"כ הנתבעת 1 טען כי הנתבעת 1 אינה צד נכון בתיק וכי היא צורפה להליכים הנ"ל בשל חשש התובעים שלא יהיה להם ממי להיפרע. עוד נטען כי לנתבע 2 קיימות ערבויות במשרד התמ"ת ( היום משרד הכלכלה) וכי בהתייחס לתקופה שלפני 11/09, עבודות הניקיון בוצעו על ידי חברת " מרחב אבטחה שמירה ניקיון ושירותים בע"מ" אשר פורקה. לטענת הנתבעת 1, תביעות חוב של עובדים שעבדו בתקופה זו הוגשו למוסד לביטוח לאומי וכי היא מסכימה לצרכי פשרה לסייע לתובעים להיפרע מהמל"ל על התקופה הרלוונטית. בית הדין נתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים כי יצמצמו את יריעת המחלוקות ביניהם ולאחר גיבוש רשימת מוסכמות ופלוגתאות תשלח לצדדים החלטה על הגשת תצהירי עדות ראשית וכן תהיה התייחסות לשאלה אם יש מקום לאחד את הדיון בכל התיקים ( כולל בתיק זה).
ב"כ הנתבעת 1 התנגדה לאיחוד הדיון בתיקים והתנגדותה התקבלה בהחלטת בית הדין מיום 21.9.14 בה נקבע כי יקוים הדיון בנפרד בכל אחד מהתיקים.
ביום 21.10.14 ניתנה החלטה על הגשת תצהירי עדות ראשית. ביום 11.1.15 הוגש תצהיר התובע. ביום 1.4.15 הוגש תצהיר עדות הנתבע 2. ביום 17.5.15 הוגש תצהיר עדות מטעם הנתבעת 1 ( של העד מר יחזקאל לוין, מזכיר הנתבעת 1) וביום 9.7.15 הוגש תצהיר עדות מטעם צד ג' (של העד מר אורי נחום, מנהל מרחב ירושלים של קבוצת מיקוד עליה נמנית חברת קלינור, צד ג').
ביום 10.9.15 התקיים דיון הוכחות במהלכו נשמעו עדות התובע, הנתבע 2 ומר יחזקאל לוין מטעם הנתבעת 1. ביום 29.10.15 נשמעה עדותו של מר אורי נחום, מטעם צד ג', חברת קלינור.
סיכומי התובע הוגשו ביום 2.12.15. סיכומי הנתבע 2 הוגשו ביום 31.1.16. סיכומי הנתבעת 1 הוגשו ביום 8.2.16 וסיכומי צד ג' הוגשו ביום 28.2.16.

ואלה הן העובדות העולות מכתבי הטענות והראיות והעדויות שהובאו לפנינו התובע הועסק בישיבה כעובד ניקיון בשכר מינימום שעתי מחודש יולי 2007 עד חודש יוני 2013.
בין הנתבעת 1 לבין צד' ג' נחתם הסכם התקשרות מיום 1.11.09 לביצוע עבודות ניקיון עבור הנתבעת 1 . הסכם נוסף נחתם בחודש 5/13.
בתקופה שקדמה לחודש 11/09, הנתבעת 1 קיבלה שירותי ניקיון מחברת " מרחב אבטחה שמירה ניקיון ושירותים בע"מ" (להלן- "מרחב") אשר ניתן נגדה צו פירוק.
בין צד' ג' לבין הנתבע 2, מר אבו רמילה, נחתם ביום 1.11.09 הסכם התקשרות לביצוע עבודות ניקיון. ממועד זה או בסמוך לכך ( מחודש 12/09) העסקת התובע הייתה באמצעות הנתבע 2.
הנתבע 2 העסיק בין חמישה עשר לעשרים עובדים בתקופת ההתקשרות שלו עם צד' ג' לביצוע עבודות ניקיון בישיבה.
הנתבע 2 הנפיק לתובע תלושי משכורת החל מחודש 12/09.
התובע חתום על מסמך "אישור תנאי העסקה" מיום 1.12.09.
הנתבע 2 שילם לתובע את שכרו. בחלק מתקופת עבודתו של התובע שולם לו חלק משכרו בצ'ק וחלק אחר ניתן לו במזומן והתובע הוחתם על אישור קבלת הסכומים ששולמו לו במזומן. הסכומים ששולמו לתובע במזומן לא באו לידי ביטוי בתלושי המשכורת.
התובע החל להחתים כרטיס נוכחות ( שהותקן בישיבה) מחודש 12/09 ( בתקופה שקדמה לכך מולאו דו"חות נוכחות ידניים).
בסוף כל חודש נציג של צד ג' שלח לנתבע 2 באופן מרוכז את דו"חות הנוכחות של התובע ( ושל עובדים נוספים שהועסקו על ידי הנתבע 2 בעבודות ניקיון אצל הנתבעת 1) והנתבע 2 וצד ג' התחשבנו ביניהם לעניין התמורה המגיעה לנתבע 2 בגין עבודות הניקיון שביצעו העובדים.
הנתבע 2 העסיק בעבודות ניקיון בישיבה שלושה מפקחי ניקיון שהיו דוברים את שפתו של התובע ו הם היו מפקחים על עובדי הניקיון, בכללם התובע. בין היתר, הם היו מוסרים לו את תלושי המשכורת ( כשנבצר מהנתבע 2 לעשות כן בעצמו) ומתרגמים לתובע את הרשום בתלוש. בנוסף הם היו נותנים לו הוראות לביצוע עבודות ניקיון.
התובע סיים את עבודתו בסוף חודש יוני 2013, בנסיבות השנויות במחלוקת בין הצדדים.
התובע חתם על " כתב פשרה סילוק וקבלה" מיום 14.7.13 לפיו שולם לו על ידי הנתבע 2 סך של 24,000 ₪ בגין תקופת העבודה שמיום 1.12.09 ועד 1.7.13.

המחלוקות
להלן נפרט את הפלוגתאות הדורשות הכרעתנו:
מי העסיק את התובע? האם הנתבעים 1-2 היו מעסיקים במשותף של התובע כטענתו, או שמא נכונה טענת הנתבעים לפיה הנתבע 2 בלבד העסיק את התובע?
מהו תוקף מסמך הוויתור עליו חתם התובע בחודש יולי 2013?
מהן נסיבות סיום עבודתו של התובע- האם פוטר או התפטר? בתוך כך- האם התובע זכאי לפיצויי פיטורים ובאיזה שיעור?
האם התובע זכאי לתשלום פדיון חופשה ובאיזה שיעור?
האם התובע זכאי לתשלום דמי חגים ובאיזה שיעור?
האם התובע זכאי להחזר הוצאות נסיעה ובאיזה שיעור?
האם התובע זכאי לפיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה ובאיזה שיעור?
האם יש לקבל את ההודעה לצד ג' שהגישה הנתבעת 1 נגד צד ג?

זהות המעסיק
אין כל מחלוקת על כך שהנתבע 2 היה מעסיקו של התובע בתקופה החל מחודש 12/09 עד לסיום עבודתו.
התובע והנתבעת 1 חלוקים בשאלה אם הנתבעת 1 הייתה מעסיקה במשותף של התובע בתקופת העסקתו בישיבה, החל מחודש 7/07.
בהתייחס לתקופת העבודה של התובע בין חודשים יולי 2007 ועד נובמבר 2009, מכתבי טענות הצדדים עולה כי התובע הועסק באמצעות מרחב, נגדה ניתן צו פירוק.
התקשרויות הנתבעת 1 עם חברת מרחב ולאחר מכן עם צד ג' היו התקשרויות למיקור חוץ של עבודת הניקיון בישיבה. הנתבעת 1 היא ישיבה ופעולת הניקיון אינה פעולתה העיקרית או ליבת עיסוקה. לפיכך מיקור חוץ של עבודות הניקיון לצד ג' היא לגיטימית ומטרתה אינה מנוגדת לתקנת הציבור או לחובת תום הלב ולא נפל בה פגם המאיין את תוקפה מכוח סעיף 30 לחוק החוזים.
עם זאת, עשויות להתקיים נסיבות בהן גם מזמין של שירות במיקור חוץ יחוב כלפי עובדי קבלן השירות. לפיכך נדון תחילה בתביעות התובע ונכריע בהן. ככל שתביעות אלה עילתן בתקופת העסקתו של התובע אצל הנתבע 2, נחייב את הנתבע 2 בהתאם. לאחר מכן נדון בשאלה אם יש מקום להטיל אחריות לתשלום הסכומים שייפסקו או חלקם גם על הנתבעת 1, וכן נבדוק אם ישנן תביעות שעילתן בתקופת העסקתו של התובע לפני 12/09 שלגביהן יש להטיל אחריות על הנתבעת 1.

תוקף כתב פשרה סילוק וקבלה
כמבואר לעיל, התובע חתם על " כתב פשרה סילוק וקבלה" מיום 14.7.13 לפיו שולם לו על ידי הנתבע 2 סך של 24,000 ₪ בגין תקופת העבודה שמיום 1.12.09 ועד 1.7.13.
התובע טען בכתב תביעתו כי " הוא הוחתם בכפייה על מסמך שאת מרבית תוכנו לא הבין והוא קיבל 24,000 ₪, כפי שנאמר לו על ידי הנתבע 2, זהו הסכום המירבי שהוא מוכן לשלם לו".
התובע מבקש כי בית הדין יקבע כי המסמך עליו חתם ביום 14.7.13 אינו בר תוקף מחייב וכי הסכום ששולם במסגרתו הוא לכל היותר תשלום בגין הפרשי שכר המגיעים לו בגין גמול שעות נוספות ( אותם הוא לא תבע בהליך זה).
הנתבע 2 מכחיש את טענת התובע כי הוחתם בכפייה. לטענת הנתבע 2 התובע חתם מרצונו החופשי לאחר שהתפטר מעבודתו וביקש לבצע גמר חשבון.
הנתבע 2 העיד בתצהירו כי "התובע פנה למשרדו של עו"ד נסרי עאמר וחתם מרצונו החופשי על הסכם פשרה לסילוק סופי, ותורגמה לו בשפת האם שלו ע"י אחד העובדים, ואף חתם על קבלת השיק, פנה לבנק ופרע את השיק, דברים אלה עומדים בניגוד גמור כי חתם בכפיה...".
הנתבע 2 העיד בעדותו בבית הדין כי התובע רצה לעבוד בתל אביב וכי במשך שבועיים הם שוחחו בעניין גמר חשבון בגין תקופת עבודתו ולבסוף סוכם כי ישלם לו את הסכום הנ"ל ולצורך כך הוא ביקש מבא כוחו שיכין את המסמך וכי החתימה על המסמך התבצעה במשרדי בא כוחו בנוכחותו ובנוכחות העובד בהתה שהגיע עם התובע ותירגם לו את המסמך ( כתוארו בעדותו " בהתה תירגם לו, הוא היה המתורגם, הוא בא איתו"- עמוד 10 לפרוטוקול הדיון מיום 10.9.15, שורות 17-25).
עדותו של הנתבע 2 לפיה המסמך תורגם לתובע על ידי בהתה מקובלת עלינו ומהימנה עלינו והיא נתמכה בעדותו של התובע בבית הדין ( עמוד 5 לפרוטוקול הדיון מיום 10.9.15, שורות 13-14).
חרף האמור לעיל, החלטנו שלא לאשר את תוקפו של כתב הויתור עליו חתם התובע, וזאת בהתאם להלכה הקובעת כי יש ליתן משקל מועט לכתבי ויתור המתייחסים לזכויות המוענקות לעובדים מכוח חקיקת המגן ו/או הסכמים קיבוציים. לעניין זה נקבע כי כתב ויתור יהיה בר תוקף רק אם העובד היה מודע באופן מלא לזכות עליה הוא מוותר, ואם נמסר לו בטרם חתימתו על כתב הויתור חשבון ברור ומובן של הסכומים שיקבל במסגרתו ונוסח כתב הויתור עליו הוא חתם ברור וחד משמעי ( דב"ע נד/ 3-229 חמת ארמטורות ויציקות נ' נעים, פד"ע לג 260; דב"ע נב/ 217-3 אגודה ארצית של מנהלים ומורשי חתימה של הבנק הבינלאומי הראשון לישראל נ' הסנה חברה ישראלית לביטוח, פד"ע כו 3).
מעיון במסמך הויתור עליו חתם התובע עולה כי הוא נעדר כל פירוט של הזכויות המגיעות לתובע בגין תקופת עבודתו, שיעורם ותחשיבם. אמנם בסעיף 2 למסמך כתב הויתור צוין כי " בעת חתימת כתב פשרה סילוק וקבלה זה, נערך סיכום ביני לביניכם בקשר לכל התשלומים אשר טענתי כי הגיעו לי מכם וזאת לאחר קבלת פירוט חשבון הכולל את כל הסכומים המגיעים לי". עם זאת, לא פורטו במסמך כתב הויתור ( ואף לא במסמך נלווה אליו) מהן הזכויות המגיעות לתובע, שיעורם ותחשיבן. על כן אנו סבורים כי סעיף 2 לכתב הויתור אינו ממלא את הדרישות שנקבעו להכרה בכתב ויתור כבר תוקף מחייב.
לפיכך, אנו דוחים את טענת הנתבע 2 לפיה התובע מנוע מלתבוע זכויות בגין תקופת עבודתו בשל חתימתו על מסמך כתב הויתור מיום 14.7.13.

נסיבות סיום עבודת התובע
לאחר שבחנו את הראיות והעדויות שהובאו לפנינו הגענו לכלל מסקנה כי התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את טענתו לפיה הוא פוטר מעבודתו על ידי הנתבע 2.
התובע מסר גרסאות סותרות במסגרת כתבי טענותיו ועדותו בבית הדין בעניין נסיבות סיום עבודתו.
בכתב תביעתו טען התובע: "ביום 30/6/13 פוטר בשל הפסקת עבודה של הנתבע 2 עם הנתבעת, כפי שנמסר לתובע...". על גרסה זו חזר התובע גם בתצהירו: "ביום 30/6/13 פוטרתי בגלל הפסקת עבודה של הנתבע 2 עם הישיבה, כפי שאמרו לי."
לעומת זאת, בעדותו בבית הדין טען התובע כי הנתבע 2 פיטר אותו ( עמוד 2 לפרוטוקול הדיון מיום 10.9.15, שורות 36-37: " הוא אמר לי לך", עדותו בעמוד 5, שורות 3-4: " הוא אמר לנו תלכו").
בהמשך עדותו בבית הדין טען לראשונה כי נציג הנתבעת 1, " שמעון", פיטר אותו ( עדותו בעמוד 6, שורות 10-11: " שמעון. אמר לנו, כולכם לכו").
הנתבע 2 העיד כי הוא סיפק שירותי ניקיון אצל הנתבעת 1 עד חודש 8/13, חודשיים לאחר סיום עבודת התובע. התובע אישר בעדותו בבית הדין כי לאחר שסיים את עבודתו אצל הנתבע 2 הוא החל לעבוד " במקדונלדס" בראשון לציון ( עדותו בעמוד 3 לפרוטוקול הדיון מיום 10.9.15, שורות 28-29). עדות זו של התובע מתיישבת עם עדותו של הנתבע 2 בבית הדין לפיה " התובע אמר לי שהוא רוצה ללכת לעבוד בתל אביב..." (עדותו של הנתבע 2 בעמוד 10 לפרוטוקול הדיון מיום 10.9.15, שורה 17).
לפיכך, אנו קובעים כי לא הרים את הנטל להוכיח כי פוטר.
בהתאם לכך אנו דוחים את תביעת הת ובע לפיצויי פיטורים.

פדיון חופשה
התובע טען כי לא יצא לחופשה שנתית ולא קיבל פדיון חופשה בגין תקופת עבודתו. התובע עתר לתשלום בסך 6,696 ₪ בגין 36 ימי חופשה, בשים לב לתקופת ההתיישנות.
הנתבע 2 טען כי התובע יצא לחופשה והוא שילם לו בגין חופשה בתלושי המשכורת וניהל רישום של מאזן ימי החופשה של התובע בתלושי המשכורת.
מעין בתלושי המשכורת של התובע עולה כי מאזן ימי החופשה שלו לא התעדכן בהתאם לזכאות המגיעה לו. כך למשל בתלושי המשכורת של שנים 2011-2013 עודכנו לתובע 0.83 ימי חופשה בלבד. בתלושי המשכורת של שנת 2010 הנתבע לא ניהל רישום של מאזן ימי החופשה של התובע.
התובע זכאי לתבוע פדיון חופשה בעד שלוש שנות עבודתו האחרונות ושנת העבודה השוטפת בהתאם לוותקו במקום העבודה החל מחודש 7/07. בגין תקופה זו התובע זכאי ל-46 ימי חופשה בתשלום לפי שכר המינימום היומי למי שמועסק שישה ימים בשבוע בתקופה הרלוונטית.
לפי חישוב שערכנו בהתאם לממוצע שכר המינימום שהיה רלוונטי לתקופה זו, הסכום המגיע לתובע בעד 46 ימי חופשה הוא 7,728 ₪. מסכום זה יש לנכות את הסכומים ששולמו לתובע בגין חופשה בתלושי המשכורת בסך כולל של 3,186 ₪. לפיכך התובע זכאי להפרשים בגין חופשה בסך של 4,542 ₪ וזה הסכום שאנו פוסקים לו בגין רכיב זה.

דמי חגים
התובע עתר לתשלום בסך 7,030 ₪ בגין 54 ימי חג בניכוי ימי החג הנוצריים שחלו בשבתות (38 ימי חג).
דמי חגים הינם זכות שנקבעה בהסכמים הקיבוציים כדי לפצות עובד ששכרו מחושב על בסיס יומי או שעתי בגין אי עבודה בחגים.
התובע אישר בעדותו בבית הדין כי עבד כל ימי החג ( בעמוד 4, שורות 20-25), כך ששכרו לא נפגע עקב החג. מנגד התובע לא תבע גמול בעד עבודה בימי חג.
לפיכך התביעה לדמי חגים נדחית.

פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה
התובע עתר לתשלום פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה בסך 6,480 ₪ ( החל משנת 2008) בגין גמל ו-6600 ₪ בגין פיצויים.
אנו דוחים את תביעת התובע נגד הנתבע 2 בגין אי הפרשה לפנסיה בגין התקופה שקדמה לחודש 12/09, שכן הנתבע 2 לא העסיקו בתקופה זו והתובע לא הצביע על כל מקור נורמטיבי לפיו יש לחייב את הנתבע 2 בגין תקופה זו.
אנו מקבלים את תביעת התובע נגד הנתבע 2 לפיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה בגין התקופה שמחודש 12/09 עד 6/13 ( סה"כ 43 חודשים) בגינה היה זכאי להפרשות בגין פנסיה בהתאם לממוצע שכר המינימום לאותה תקופה שעמד על 4,100 ₪, לפי שיעור הפרשה 6% (במקום 5% שהוא השיעור הקבוע בצו ההרחבה בענף הניקיון משנת 1979 ) בהתאם לצו ההרחבה בדבר הגדלת פנסיית יסוד, אשר הוחל על כל העובדים בישראל המבוטחים בקרן פנסיית יסוד ומעבידיהם (י"פ 3672 (תשמ"ט) (25.6.89) ע' 3411).
לפיכך התובע זכאי לפיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה בסך 10,578 ₪ (4,100 ₪ כפול 6% כפול 43 חודשים), וזה הסכום שאנו פוסקים לתובע בגין רכיב זה עבור התקופה שמחודש 12/09 עד 6/13.
בהתייחס לתקופה שבין חודש יולי 2007 עד לחודש 11/09, ממוצע שכר המינימום עמד על 3,780 ₪, והתובע היה זכאי לשיעור הפרשות 6%. בגין תקופה זו התובע זכאי לפיצוי בסך 3,859 ₪ (לפי חישוב 3,780 ₪ כפול 6% כפול 17 חודשים).
תביעת התובע בגין רכיב זה עמדה על 13,080 ₪. מכיוון שאין באפשרותנו לפסוק לתובע מעבר למה שתבע, אנו פוסקים לתובע את הסך של 2,502 ₪ (שהוא ההפרש המתקבל מחיסור של הסכום שפסקנו לתובע בגין תקופת עבודתו אצל הנתבע 2- בסך 10,578 ₪ מסכום תביעתו הכולל ברכיב זה בסך 13,080 ₪).
כפי שיפורט להלן, החלטנו לחייב את הנתבעת 1 לבדה בתשלום המגיע לתובע בגין אי הפרשה לפנסיה עבור התקופה שבין חודשים יולי 2007 עד נובמבר 2009.

החזר הוצאות נסיעה
התובע עתר לתשלום בסך 6,000 ₪ בגין תקופת עבודתו שקדמה להעסקתו באמצעות הנתבע 2.
תביעת התובע ברכיב זה לא פורטה וממילא התובע לא הצביע על כל מקור נורמטיבי מכוחו יש לחייב את הנתבע 2 בגין רכיב זה עבור התקופה שקדמה לחודש 12/09.
לפיכך, התביעה לתשלום החזר הוצאות נדחית.

קיזוז סך של 24,000 ₪
על אף שטענת הקיזוז לא הועלתה על ידי הנתבע 2 באופן מפורש בכתב הגנתו נתייחס לטענה זו שהועלתה על ידי הנתבעים בכתבי טענותיהם. לטענת הנתבעים יש לקזז מכל סכום שיפסק לתובע את הסכום שקיבל בסך 24,000 ₪ ביום 14.7.13 לאחר חתימתו על מסמך כתב הויתור.
החלטנו לדחות את טענת הקיזוז שהעלו הנתבעים. בעניין זה מקובלת עלינו טענת התובע כי יש לייחס את הסכום שקיבל התובע בסך 24,000 ₪ לסכומים המגיעים לו מהנתבע 2 בגין עבודתו בשעות נוספות ( אותם הוא לא תבע בשל כך שהוא ייחס את הסכום שקיבל על חשבון הסכומים המגיעים לו בגין שמול שעות נוספות).
הנתבע 2 אישר בעדותו בבית הדין כי התובע לא קיבל גמול בעד עבודה בשעות נוספות וכי השכר ששולם לו היה על בסיס חישוב של מספר שעות עבודה במכפלת תעריף שכר שעתי ( עדותו בעמוד 9 לפרוטוקול הדיון מיום 10.9.15, שורות 11-14, עמוד 10, שורה 12).
לפיכך, טענת הקיזוז נדחית.

חבות מזמינת השירות - נהתבעת 1
להלן נפרט את עיקרי טענות התובע לעניין חבות הנתבעת 1 :
מעולם לא נחתם עם התובע הסכם עבודה ולא ניתנה לו הודעה לעובד. התובע היה "צריך לנחש כי הנתבעת 1 מחליפה חברות שמעסיקות אותו באמצעותן כאשר הוא אינו קורא ו/או דובר עברית כלל".
התובע לא קיבל גמול בגין השעות הנוספות הרבות שעבד. פחות מחצי מהן נרשמו בכל תלוש, ואת היתרה שקיבל במזומן –קיבל כמכפלה פשוטה של שכר שעתי מינימלי, בהיקף השעות בלבד.
הנתבעים לא שילמו לתובע זכויות סוציאליות בסיסיות והתובע היה כ"עובד שקוף" שנוצל על ידם.
הנתבעת 1 התעלמה לחלוטין מהאופן הבלתי חוקי שבו הועסק התובע משך תקופה כה ארוכה, עצמה את עיניה למתרחש, סחרה בו מעל גבו והתעלמה לחלוטין מן האופן שבו הועסק באמצעות קבלנים.
הנתבע 2 קיבל שכר שעתי בסך 29.5 ₪ מצד ג' וממנה גזר 1.5 ₪. ה-27 ₪ שנותרו היו אמורים לשמש לתשלום שכרו של התובע שעבד למעלה מ-300 שעות כל חודש וכן עבור זכויותיו הסוציאליות. בכך קשרה הנתבעת 1 את עצמה ביחסים בלתי חוקיים עם צד ג' ונתבע 2 ויש לחייב אותה כמעסיקה במשותף.
להלן נפרט את עיקרי טענות הנתבעת 1:
בהתייחס לתקופה שקדמה לחודש 11/09- הנתבעת התקשרה עם "מרחב" שפורקה. העובדים שהועסקו בחברת "מרחב" שהתפרקה פנו בתביעות חוב למוסד לביטוח לאומי ולא ברור מדוע התובע לא עשה כן.
בהתייחס לתקופה שמחודש 11/09 – הנתבעת 1 איתרה חברת ניקיון חלופית שתבע את עבודות הניקיון במקום חברת "מרחב" שפורקה. בהתאם לכך, התקשרה הנתבעת 1 עם קלינור, צד ג'.
חוזי ההתקשרות שנחתמו בין הנתבעת 1 לקלינור (מנובמבר 2009 ומחודש מאי 2013) קבעו כי חוזה ההתקשרות אינו יוצר יחסי עובד מעביד בין הקבלן לבין המשתמש ובין עובדי הקבלן לבין המשתמש. כן נקבע כי כל העובדים שיועסקו בבניין מטעם הקבלן יהיו עובדי הקבלן בלבד ועל הקבלן תחול האחריות המלאה לכל התשלומים בגין יחסים אלו.
הנתבעת 1 העבירה לצד ג' את כל התשלומים שהייתה מחוייבת לשלם לה בהתאם להסכמים עליהם חתמו, תשלומים שהיה בהם כדי לכסות את מלוא התשלומים לעובדים בתוספת רווח לצד ג'.
בהתאם למזכר ההבנות, צד ג' לקח על עצמו את מלוא האחריות בדבר החיובים שייפסקו בגין העסקת התובע מחודש 12/09 ועד למועד סיום עבודתו.
הפיקוח על עבודת התובע נעשה באמצעות עובדי הנתבע 2 או עובדי צד ג' בלבד. צד ג' הציב מנהל עבודה מטעמו שתפקידו היה מתן הוראות לעובדים. מעבר לכך פיקוח שמבצע המשתמש בתבנית העסקה מורכבת אינו מצביע בהכרח על זהות המעסיק והוא פועל יוצא מההתקשרות והצורך בבדיקה של מילוי תנאי ההסכם ברמה הנדרשת.
שקלול מירב הסממנים הרלוונטיים מצביע על כך שהתובע הועסק באמצעות הנתבע 2.

הכרעה

לאחר שבחנו את הראיות והעדויות שהובאו לפנינו ועיינו בטענות הצדדים הגענו לכלל מסקנה כי בנסיבות עניינו של התובע מוצדק להטיל אחריות על הנתבעת 1, ולהלן נימוקינו.
רוב תקופת העבודה בוצעה לפני חקיקת החוק להגברת האכיפה של דיני העבודה, תשע"ב-2011 (להלן- חוק הגברת האכיפה של דיני העבודה ) והתובע גם לא עתר לכל סעד מכוח חוק זה לגבי התקופה שלאחר כניסתו לתוקף של החוק.
עם זאת, גם בתקופה שקדמה לחקיקת החוק להגברת האכיפה של דיני העבודה, ניתנו על ידי בתי הדין לעבודה פסיקות המטילות אחריות על מזמין השירות – " המשתמש". ההצדקה לחיובו של המשתמש היתה מניעת מצב שבו מי שנהנה מעבודתו של העובד , בין ישירות ובין בעקיפין, להתחמק מכל אחריות כלפי העובד והותרתו בפני שוקת שבורה ((ר' דב"ע מו 3/155 אלכסנדר תעשיות נעליים בע"מ נ' יצחק חילו, עבודה ארצי, כרך כ', 118; דב"ע נד/96-3 מ.ב. מחלקת הבניה של הקיבוץ הארצי בע"מ נ' ח'ליל עבד אל רחמן עבד ואח', פד"ע כט 151 ולהלן- עניין הקיבוץ הארצי ; וראו גם ע"ע 1218/02 XUE BIN ואח' נ' א. דורי חברה לעבודות הנדסה בע"מ, עבודה ארצי כרך ל"ג(12), 37)).
כפי שנקבע בעניין הקיבוץ הארצי, בהיעדר חקיקה המגינה על עובדים המועסקים בתבניות העסקה מורכבות, על הפסיקה להשתחרר מגישה "פורמלית" ולקדם את מטרותיהם של חוקי המגן להבטחת זכויותיהם של העובדים החלשים. על בית הדין לסייע לאכיפתם של חוקי העבודה המגן והשגת מטרותיהם, אפילו הדבר כרוך בחיפוש פתרונות חדשים לבעיות חדשות.
גישה זו יושמה על ידי בית הדין האזורי לעבודה בתל- אביב בתיק עב' 3054/04 שמואלוב נ' משה פונס שירותי ניקיון ואחזקה בע"מ ( ניתן ביום 10.12.06, להלן: "עניין שמואלוב"). באותו עניין נקבע כי יש לפרש בהרחבה את פסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה המטילה אחריות על משתמש גם במקרים שבהם הקבלן הוא קיים וסובלנטי, וזאת לדוגמא במקרים שבהם המשתמש חתם על "חוזה הפסד", שהתמורה המשולמת על פיו אינה יכולה לכסות את כלל התשלומים המגיעים לעובד על פי חוקי העבודה, הסכמים קיבוציים וצווי ההרחבה.
אנו סבורים כי בנסיבות בהן מעורב קבלן משנה בהעסקת העובד, יש לבחון בזהירות יתרה את ההתקשרות שבין המשתמש לקבלן ולקבלן המשנה, שכן כל "מתווך" נוסף בין המשתמש לבין העובד מגביר את החשש שתשלומי מזמין השירות לקבלן לא יכסו את העלויות הכרוכות בהעסקה כדין של עובדי הקבלן.
יש להעמיד את מזמין השירות והקבלן עמו הוא מתקשר בחזקה לפיה בין מטרות ההתקשרות ביניהם היא הבטחת תשלום זכויותיו של עובדי הקבלן כדין. העברת העבודה בקבלנות משנה מסכנת את הבטחת תשלום שכרו וזכויותיו של העובד, ואמורה להדליק נורת אזהרה אצל המזמין שמא המחאת חיובי הקבלן כלפיו לקבלן משנה אינה מסכנת את מטרת העסקתם כדין של עובדי הקבלן.
במצב דברים בו התעריף המשולם על ידי המשתמש לקבלן השירותים מכסה את תשלום שכרו וזכויותיו של העובד ומותיר בידי הקבלן רווח קטן, הרי שכל העברה נוספת לקבלן משנה תהווה "נגיסה" נוספת בתעריף או כאמור ב"סל הזכויות" שיקבל העובד בסופו של יום, שכן הרווח של קבלן המשנה בדרך התקשרות זו יבוא על חשבון העובד החלש.
הנתבעת 1 טענה כי צד' ג' לא קיבל את הסכמתה להעברת עבודות הניקיון לקבלן משנה, הנתבע 2. הגם שמבחינה "פורמאלית" לא הושגה הסכמתה של הנתבעת לכך, הרי שהנתבעת שבחצריה בוצעה העבודה ראתה מי מבצע בפועל את העבודה. אנו מתקשים להאמין כי הנתבעת 1 לא ידעה כי הנתבע 2 נשכר על ידי צד ג' להעסיק את העובדים שבחצריה. אנו סבורים כי "שתיקת" הנתבעת 1 לנוכח המתנהל בחצריה משך תקופה כה ארוכה מהווה הסכמה שבהתנהגות.
לנתבעת 1, שבחצריה הועסק התובע משך תקופה כה ארוכה, קיימת "מעין אחריותה משותפת", שהיא תולדה של החבות לבדוק ולהקפיד כי הקבלן עמו היא התקשרה נושא בתשלום זכויות העובדים (ע"ע 273/03 דברת שוואב – מדינת ישראל ואח', פס"ד מיום 2.11.06 טרם פורסם). אחריות זו חלה גם אם הקבלן מעסיק קבלן משנה.
משתמש המסכים או "עוצם את עיניו" להעברת שירותים שהזמין מקבלן לביצוע באמצעות קבלן משנה, מבלי לבדוק ולוודא כי העברה זו אינה פוגעת בזכויות הבסיסיות של אותו עובד המועסק בחצריו, מסתכן בכך שתוטל עליו האחריות לתשלום מלוא הזכויות המגיעות לעובד בגין תקופת עבודתו בחצריו.
מעבר להמחאת חיובי צד ג' לנתבע 2, בפועל התרחשה בחצריה של הנתבעת 1 העסקה של התובע תקופה ארוכה תוך קיפוח זכויותיו לפי חוק המגן, בין היתר בכל הנוגע לתשלום גמול בעד עבודה בשעות נוספות. בית הדין סבור כי נסיבות כאלה מצדיקות הטלת אחריות של הנתבעת 1 לזכויות המגן של התובע, בדומה לנפסק בעניין שמואלוב.
אשר על כן החלטנו להטיל אחריות על הנתבעת 1 לתשלום זכויותיו של התובע על פי פסק דין זה, ביחד ולחוד עם הנתבע 2.

ההודעה לצד ג'
החלטנו לדחות את ההודעה לצד ג' מאחר שעילת התביעה שפורטה בהודעת צד ג' כלפי קלינור היא התחייבות לשיפוי המעוגנת בהסכם ההתקשרות שבין השתיים. מדובר בעילה חוזית- מסחרית בין צדדים שאינם עובד ומעסיק ( והדברים יפים ונכונים אף ל"מזכר ההבנות" שנחתם בין השתיים בשלהי ההליך שאיננו נדרשים לדון בו). עילה זו אינה מקיימת את שני התנאים הקבועים בסעיף 24 ( א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969 (להלן- חוק בית הדין לעבודה) –מבחן העילה ומבחן הצדדים. לפיכך, עילה זו אינה בסמכות בית הדין לעבודה והיא נדחית בזאת.

סוף דבר
תביעת התובע מתקבלת באופן שבית הדין מחייב את הנתבע 2 לשלם לתובע את הסכומים הבאים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.7.13 ועד למועד התשלום בפועל:
פדיון חופשה בסך 4,542 ₪.
פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה בסך 10,578 ₪.
הנתבעת 1 תישא באחריות יחד ולחוד עם הנתבע 2 לתשלום הסכומים המפורטים בסעיף 90 לעיל, וכן תשלם לתובע פיצוי נוסף בגין אי הפרשה לפנסיה בגין תקופת עבודתו מחודש 7/07 עד 11/09, בסך 2,502 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.12.09 עד לתשלום בפועל.
כל אחד מהנתבעים ישלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך 2, 000 ₪.
ההודעה של הנתבעת 1 לצד ג' נדחית. הנתבעת 1 – המודיעה בהודעת צד ג' – תשלם לצד ג' שכ"ט עו"ד בסך 2,000 ש"ח .

ערעור בזכות על פסק הדין בתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ח כסלו תשע"ז, (28 דצמבר 2016), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

"ההחלטה נחתמה בידי נציגי הציבור ועותק נמצא בתיק בבית הדין. לצדדים מופץ עותק בחתימה אלקטרונית של השופט לבדו".

נציג ציבור

נציג ציבור

דניאל גולדברג, שופט


מעורבים
תובע: grezgabier sagdoer דרכון UNA
נתבע: עמותת ישיבת מיר לצעירים ע.ר
שופט :
עורכי דין: