ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אליאס שקור נגד יוסף נחלה :

בפני כבוד השופט רון שפירא, סגן נשיא

מבקש

אליאס שקור ת.ז. XXXXXX081
ע"י ב"כ עו"ד אבראהים חורי

נגד

משיבים

  1. יוסף נחלה ת.ז. XXXXXX788
  2. סאמר גרוס ת.ז. XXXXXX358
  3. אוסאמה חדאד ת.ז. XXXXXX760

ע"י ב"כ עו"ד אהרון גרץ (אליק)

החלטה

הרקע לבקשה וטענות הצדדים:
בפני בקשת רשות לערער על החלטת בימ"ש השלום בחיפה (כבוד השופטת רויטל באום) שניתנה ביום 6.11.16 בתיק עש"א 28679-10-16 ולפיה התנה בימ"ש קמא את עיכוב הליכי ההוצאה לפועל בתיק הוצל"פ 02-XX767-12-0 המנוהל נגד המבקש (החייב שם) בהפקדת סך של 500,000 ש"ח. הבקשה לעיכוב הליכי הוצל"פ הוגשה במסגרת ערעור שהוגש לבימ"ש קמא על דחיית רשם ההוצל"פ טענת פרעתי שנטענה על ידי המבקש.

על פי המתואר בבקשת הרשות לערער המבקש כיהן כבישוף וראש העדה הקתולית בארץ במשך כ-10 שנים ועד שפרש לגמלאות בחודש פברואר שנת 2014 או בסמוך לכך. המוטרנות היוונית קתולית באזור חיפה, עכו ושאר הגליל, מחזיקה ומנהלת, בין היתר, בית ספר השייך לה בשפרעם שנקרא "אלמדרסה אולאוסקופייה" והמשיבים פעלו כחברי ועדת הכספים הנבחרת בבית הספר הנ"ל וכן נציגי ועד ההורים של בית הספר. המבקש טוען כי המוטרנות, באמצעותו, פתחה חשבון בנק בבנק מרכנתיל סניף שפרעם, בו הופקדו סכומי כסף הקשורים לבית הספר ומינתה את המבקש, את הכומר פאוזי חורי ואת שלושת המשיבים כמורשי חתימה/מיופי כוח מטעמה בחשבון הנ"ל. נטען כי החל מחודש ינואר שנת 2010 או בסמוך לכך סרבו המשיבים לחתום על שיקים שונים שנועדו לתשלום לקרנות הפנסיה, הגמל וההשתלמות של מורי ועובדי בית הספר הנ"ל, לפיכך המוטרנות ביטלה את יפוי הכוח/ההרשאה שניתנה להם בחשבון המחלוקת ומחשבון זה שולם סך של 651,741 ₪ לקרנות הפנסיה בחתימת הבנק בלבד. המשיבים הגישו לביהמ"ש המחוזי בחיפה תביעה נגד המוטרנות והמבקש בטענה שהסך של 625,000 ₪ הוצא מהחשבון בניגוד לתנאי ניהול החשבון וביקשו שהמוטרנות תגלה דו"חות כספיים מטעמה, אך המוטרנות סירבה לגלות את המסמכים, כפי שנדרש. כפועל יוצא מכך נמחקה הגנתם של המוטרנות והמבקש וניתן נגדם פסק דין על סך 625,000 ₪ (במסגרת ת.א. 40644-06-10 של ביהמ"ש המחוזי בחיפה – כבוד השופט רניאל). המשיבים הגישו את פסק הדין הנ"ל לביצוע בלשכת ההוצל"פ נגד המבקש בלבד במסגרת תיק ההוצל"פ הנ"ל.

המבקש טוען כי עו"ד כרכבי, אשר ייצג את המבקש והמוטרנות, הגיש בשם המבקש בקשה בטענת פרעתי בתיק ההוצל"פ וטען כי פסק הדין נפרע על ידי הפקדות שונות לחשבון המחלוקת או על ידי קיזוזים. נטען כי עו"ד כרכבי הגיש גם בשם המוטרנות תביעה לגילוי חשבונות נגד המשיבים ע"ס 2,000,000 ₪ במסגרת תיק 26065-08-11. נטען כי לאחר שהמבקש פרש לגמלאות ונתמנה בישוף אחר במקומו, המוטרנות הגיעה להסכם עם המשיבים לפיו היא תחזור בה מהתביעה שהגישה נגדם לגילוי חשבונות והמשיבים יראו בפסק הדין הנ"ל כפסק דין שנפרע או שאין למלא אחריו עוד. נטען כי ההסכם הנ"ל יצר ניגוד עניינים בייצוגו של עו"ד כרכבי ולפיכך עו"ד כרכבי נאלץ להתפטר מייצוג המבקש והייצוג הועבר לב"כ המבקש הנוכחי. עוד נטען כי משנודע למבקש על קיום ההסכם הנ"ל ביקש, באמצעות בא כוחו הנוכחי, לתקן את טענת הפרעתי הנ"ל ולהוסיף את הטענה כי בין המוטרנות לבין המשיבים הושג ההסכם האמור ולפיכך יש לראות בפסק הדין כנפרע או שאין למלא אחריו עוד, אך רשם ההוצל"פ דחה את הבקשה והפנה את המבקש לפתוח הליך חדש בטענת פרעתי בעניין זה.

לטענת המבקש, לאחר שמיעת ראיות הצדדים נדחתה טענת הפרעתי הנ"ל על ידי רשם ההוצל"פ וערעור על ההחלטה שדחתה אותה הוגש לבימ"ש השלום בחיפה במסגרת תיק 33125-02-16. במקביל, המבקש הגיש בקשה שניה בטענת פרעתי במסגרתה טען לקיומו של ההסכם הנ"ל וביקש לאפשר לו להזמין עדים או מסמכים להוכחת טענתו היות והמסמכים הנוגעים לאותו הסכם מוחזקים בידי עו"ד כרכבי ובידי המשיבים או בא כוחם. במסגרת דיון שהתקיים בטענת פרעתי השנייה, קבע רשם ההוצל"פ כי הבקשה לא נתמכה בכל ראיה ולפיכך אפשר לב"כ המבקש לתקנה ולהתייחס לעניין סמכות רשם ההוצל"פ לדון בהסכם האמור. ב"כ המבקש הגיש בקשה מתוקנת בטענת פרעתי והפנה למספר עובדות המהוות לטענתו ראשית ראיה, במיוחד מכתבו של עו"ד כרכבי אשר נתקבל כתגובה לפנייתו של המבקש להמציא לו כל המסמכים או המידע המוחזק בידו בעניין ההסכם האמור. בהמשך גילה המבקש כי התצהיר שצורף לבקשה מטעמו לא נסרק עם הבקשה ולפיכך הגישו לתיק והעביר עותק ממנו לצד השני. המשיבים הגישו תגובתם לבקשה. ביום 11.9.16 דחה רשם ההוצל"פ את טענת הפרעתי השנייה מבלי לקיים בה דיון. ביום 12.9.16 נתן הרשם החלטה נוספת המתייחסת לתצהיר שהוגש וקבע כי אין בתצהיר שהוגש כדי לשנות את החלטתו הנ"ל.

המבקש טוען כי הגיש ערעור על שתי ההחלטות הנ"ל לבימ"ש השלום במסגרת תיק 28679-10-16. כמו כן, ביום 30.10.16 התקיים דיון בערעור הקודם שהוגש בתיק 33125-02-16 ובהמלצת בית המשפט הערעור נמחק והוחלט כי העירבון שהופקד במסגרתו על סך 50,000 ₪ יועבר לתיק הערעור 28679-10-16 אם תוגש בקשה לעיכוב הליכים והבקשה תתקבל. המבקש טוען כי הגיש בקשה לעיכוב הליכי ההוצל"פ בתיק 28679-10-16 ובימ"ש קמא הורה לו להמציא דף חשבון מתיק ההוצל"פ. ב"כ המבקש הוציא דף חשבון מתיק ההוצל"פ והודיע כי במסגרת הדיון שהתקיים בחודש יולי שנת 2 013 צוין כי שולם סך של 64,000 ₪ אך ככל הנראה סכום זה לא עודכן לתיק ההוצל"פ. ביום 4.11.16 נתן בימ"ש קמא החלטה כי דף החשבון שהוגש לו מתייחס לתקופה משנת 2014 וביקש דף חשבון משנת 2012. ב"כ המבקש גילה כי במערכת המחשוב של ההוצל"פ קיימת מערכת ישנה ומערכת חדשה ולכן הפעולות מלפני שנת 2014 לא הופיעו. לפיכך הוציא דף חשבון ישן והגישו לביהמ"ש, כאשר בדף חשבון זה הופיע הסכום של 64,000 ₪ בתשלום עבור החוב. ביום 6.11.16 נתן בימ"ש קמא החלטה לפיה צו עיכוב הליכים יינתן כנגד הפקדת סך של 500,000 ₪. על החלטה זו הוגשה בקשה זו למתן רשות לערער. המבקש מציין גם כי ביום 8.11.16 נתן בימ"ש קמא החלטה בערעור בתיק 33125-02-16 לפיה העביר את הפיקדון ע"ס 50,000 ₪ שהופקד בקופת ביהמ"ש לתיק הערעור נשוא בר"ע זו על חשבון העירבון שנקבע בהחלטת ביהמ"ש מיום 6.11.16.

לטענת המבקש, טעה בימ"ש קמא כאשר לא התייחס בהחלטתו לסיכויי הצלחת הערעור ולמאזן הנוחות. נטען כי סיכויי הערעור הינם טובים היות ורשם ההוצל"פ מנע ממנו זכות בסיסית במשפט והיא להביא ראיות ולהוכיח את גרסתו באמצעות עדים או מסמכים במסגרת טענת פרעתי. נטען כי טעה בימ"ש קמא כאשר נתן החלטה קצרה ללא נימוקים התומכים בקביעתו וכאשר לא נתן משקל לכך שבמסגרת טענת פרעתי הראשונה רשם ההוצל"פ מנע מהמבקש לתקן ולהוסיף את הטענה בעניין ההסכם הנ"ל בנימוק שבפניו פתוחה הדרך להגיש טענת פרעתי מחדש ומאידך מנע ממנו להביא ראיות ולהזמין עדים ואף דחה את טענת פרעתי השנייה ללא קיום דיון לגופו של עניין. נטען כי היה על בימ"ש קמא להתחשב בנסיבות המיוחדות של התיק ובעובדה כי אין מדובר בחוב אישי של המבקש אלא בסכום ששולם לסילוק חוב לקרנות המורים בחשבון השייך למוטרנות ולא לזוכים. לכן , כך נטען, היה על בימ"ש קמא לקבל את הטענה. נטען כי לא ייגרם כל נזק לזוכים אם יעוכבו ההליכים בתיק ההוצל"פ או לכל הפחות שמאזן הנוחות נוטה לצד המבקש. כן נטען כי שגה בימ"ש קמא כאשר לא נתן משקל לכך שהפקדת סך של 500,000 ₪ משמעה אי יכולת המבקש לעמוד בתנאי זה והדבר יגרום לו נזקים בלתי הפיכים. נטען כי היה על בימ"ש קמא להסתפק בהפקדת ערבון בסך 50,000 ₪ כפי שעשה ביהמ"ש במסגרת הערעור על טענת פרעתי הראשונה, סכום המופקד בקופת ביהמ"ש.

המשיבים טוענים כי בימ"ש קמא עשה חסד גדול בכך שהתנה את עיכוב ההליכים בהפקדת מחציתו של החוב, שכן היה מקום לדחות את הבקשה כולה. נטען כי מדובר בפסק דין שניתן על ידי כבוד השופט מנחם רניאל עוד ביום 22.2.2012 ושעליו לא הגיש המבקש כל ערעור. קרי, נטען כי מאז שנת 2012 החייב מתעתע במערכת באמצעות נקיטת הליכי סרק של טענת פרעתי אחת, ערעור עליה אשר נדחה ביום 30.10.16, הגשת טענת פרעתי שניה, שערעור עליה תלוי ועומד, העלאת טענות חדשות שאין להן כל בסיס או ראיה בכתב וכיוצ"ב. נטען כי במקביל לכל ההליכים המבקש לא שילם מרצונו ולו את חלקו הזעום של החוב והוא מסתתר מאחורי בקשות ועיכובי הליכים והגיעה השעה כי ישלם את חובו בתיק ההוצל"פ למימוש פסק הדין. כן נטען כי במקרה זה גובר האינטרס של גביית החוב לאחר חלוף מעל ל-4 שנים ממתן פסק הדין ודחיית טענת פרעתי הראשונה והערעור עליה וכי סיכוייו של המבקש קלושים ביותר להביא למהפך מבחינת הראיות. עוד נטען כי לאחר שהמבקש עשה ככל יכולתו לטעון בטענת הפרעתי הראשונה כי פרע את חובו בתשלומים שונים ולאחר שבקשתו נדחתה על הסף ולאחר שהערעור על החלטה זו נדחה, המבקש נאחז בטענה חדשה המוגשת בטענת פרעתי שניה כי בין המוטרנות לבין הזוכים (המשיבים כאן) הושג הסכם של ויתור הדדי על תביעות. נטען כי בידי המבקש אין שום ראיה או ראשית ראיה והוא איננו מציג ולו בדל ראיה להסכם שכזה, כאשר מנגד הוצגו ראיות על ידי המשיבים אשר מפריכות את הטענה.

לטענת המשיבים יש חשיבות רבה לגביית החוב בהקדם האפשרי שכן מדובר בכספי התלמידים שנלקחו על ידי המבקש מחשבון נאמנות שייעודם היה ניהול משותף של תשלומי ההורים לטובת בית הספר ולהבטחת ייעוד הכספים רק לצרכי מבנה ביה"ס והצרכים השוטפים כגון רכישת ציוד, תיקונים וכיוצ"ב. נטען כי החשבון היווה חשבון נאמנות בו שימשו השותפים כנאמנים על כספי ההורים ולהבטחת השימוש בהם לצרכי בית הספר בלבד. המשיבים טוענים כי המבקש לקח את כספי התלמידים שנועדו לצרכי בית הספר בלא שקיבל את הרשאתם, תוך שהוא פועל בניגוד למוסכם וללא כל ידיעת המשיבים ומשך הכספים מחשבון הנאמנות לצרכים אחרים ולא לצרכים שחשבון הנאמנות היה מיועד להם. כן נטען כי הוא שינה את זכויות החתימה בחשבון ללא הסכמת וידיעת המשיבים ובסופו של יום לא החזיר ואינו מתכוון להחזיר את הכספים שלקח מחשבון הנאמנות.

המשיבים טוענים כי מצבו של המבקש נחות אף במסגרת מאזן הנוחות שכן עסקינן בכספים שהוא חויב בפסק דין להפקידם בחשבון נאמנות המיועד לטובת תלמידי בית הספר והחשש שמא הוא לא יוכל להיפרע חזרה אם יזכה (וסיכוייו לכך קלושים בערעור) הינו נמוך מאוד. זאת בעוד שלמשיבים לא ידוע כיום אם ניתן להיפרע מהמבקש בכל החוב נשוא תיק ההוצל"פ ואם הוא כבר הבריח את נכסיו. נטען כי האינטרס העדיף הינו מימוש וביצוע פסק הדין, על אחת כמה וכמה אחרי שכבר נדונה בקשה לטענת פרעתי ראשונה ובקשה שניה שנדחתה.

באשר להבהרה שביקש בימ"ש זה בהחלטה מיום 10.11.16 בכל הנוגע לזהות הזוכה בתיק ההוצל"פ וזאת בשים לב להחלטת השופט רניאל בת"א 40644-06-10 מיום 27.2.12, ממנה נראה, לכאורה, כי למעט הסכום המפורט בסעיף ג' להחלטה (58,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק בגין הוצאות משפט) עיקר הסכום שנפסק אינו מיועד למשיבים אלא לנאמנות, כמפורט בסעיף ב' להחלטה המהווה פסק דין – טוענים המשיבים כי בתקופה בה לקח המבקש את כספי התלמידים ללא רשות המשיבים היו חברי ועדת הכספים הנבחרת של בית הספר בשפרעם בו למדו ילדיהם. נטען כי באותה העת נפתח חשבון הנאמנות נשוא פסק הדין והמשיבים היו הנציגים של ועד ההורים בחשבון הנאמנות ובניהולו ביחד עם המבקש, כך שחתימת המבקש ביחד עם חתימות של שניים מתוך 4 מורשי החתימה שמטעם התלמידים (שלושה מהם הם המשיבים) תחייב את הבנק. המשיבים טוענים כי אכן כל הכספים שישלם המבקש על חשבון חובו בתיק ההוצל"פ שנפתח למימוש פסק הדין יופקדו בחשבון נאמנות המיועד לטובת תלמידי בית הספר בהתאם לבקשת המשיבים ולנפסק בסעיף ב' בפסק הדין.

המבקש טוען בתשובה לתגובת המשיבים כי המשיבים פועלים בחוסר תום לב. נטען כי המשיבים טענו בתגובתם כי הסכום נמשך מחשבון בית הספר וכי הדבר פגע כביכול בתלמידי בית הספר, אך נמנעו במכוון מלציין כי הסכום שולם לקרנות המורים של בית הספר לטובת התלמידים והמשך פעילות סדירה של בית הספר והתייצבות המורים. כן נטען כי המשיבים התעלמו בתגובתם מהעובדה כי על אף שהסכום לא נכנס לכיסו האישי של המבקש הם פועלים לגבייתו ממנו מתוך שיקולים זרים ולא מוצדקים, על רקע סכסוך אישי לגבי ניהול ענייני העדה. נטען כי המשיבים העלימו מעיני ביהמ"ש כי המבקש פעל כאורגן/עובד של המוטרנות שהיא האחראית וכי על אף עובדה זו הם בחרו לפתוח בתיק הוצל"פ לביצוע פסק הדין נגד המבקש בלבד ולא נגד המוטרנות. כן נטען כי המשיבים העלימו מעיני ביהמ"ש כי ב"כ המשיבים, עו"ד ג'ובראן, שייצג את הזוכים ופעל נגד המוטרנות והמבקש הפך לב"כ המוטרנות לאחר פרישת המבקש מתפקידו וכי המוטרנות ועו"ד כרכבי שייצג את המוטרנות בעבר הם אלה שמחזיקים במסמכים שנתבקשו על ידי המבקש במסגרת טענת פרעתי השנייה והם אלה שסירבו למסור מסמכים אלה. המבקש טוען עוד כי המשיבים התעלמו בתגובתם מהעובדה כי באם יוצגו המסמכים המוכיחים את טענת המבקש בעניין ההסכם בין המוטרנות למשיבים המבקש לא יהיה חייב לקיים אחר פסק הדין או יהיה מקום לראות בחוק נשוא תיק ההוצל"פ כחוב שסולק. נטען כי המשיבים בחרו שלא לפתוח בהליכי הוצל"פ נגד המוטרנות, תוך ניצול לרעה של הליכי בימ"ש. המבקש טוען שוב כי ניתן לראות במכתבו של עו"ד כרכבי ראשית ראיה אם לא הודאה בקיום המסמכים וכן כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. נטען גם כי אם כוונת המשיבים להשתמש בכספים לטובת התלמידים היו צריכים לפעול במקביל לגביית החוב גם מהמוטרנות.

דיון והכרעה:
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, את החומר שהוצג לעיוני ואת ההחלטות של בימ"ש קמא הגעתי למסקנה כי יש לדחות את הבקשה למתן רשות ערעור.

אמנם סבורני כי רצוי היה שבימ"ש קמא ינמק יותר, ולו גם בתמצית, את הכרעתו לעניין הסכום שחייב את המבקש ל הפקיד כנגד עיכוב ביצועו של פסק הדין. יחד עם זאת, אורך ההנמקה הוא תלוי נסיבות . בענייננו מדובר בטענות שנדחו במסגרת שתי טענות פרעתי שטען המבקש וכן נדחה ערעור על ההחלטה בטענת הפרעתי הראשונה שהוגשה . כעת מדובר בערעור על ההחלטה בטענת פרעתי שניה שהוגשה על ידי המבקש, ככל הנראה מבלי שתמך בראיות את טענתו כי בין המוטרנות לבין המשיבים הושג ההסכם האמור ולפיכך יש לראות בפסק הדין כנפרע או שאין למלא אחריו עוד (אך לעניין זה אינני מביע כל עמדה שכן בקשת רשות הערעור איננה עוסקת בעניין זה וטרם ניתנה החלטתו של בימ"ש קמא לעניין זה) . כמו כן, מדובר בפסק דין משנת 2012 שהינו פסק דין חלוט ולא הוגש נגדו כל ערעור, כאשר חלק מהטענות שמעלה המבקש הינן כנגד דברים שנקבעו בפסק הדין עצמו.

הכלל הוא כי המשיבים, שהינם הזוכים על פי פסק הדין משנת 2012 , זכאים לממש את פירות זכייתם [ראו: רע"א 5164/16 מאיר ורדי נ' רינה בועז ז"ל (04.07.2016)] . כאמור, המבקש הגיש בקשה בטענת פרעתי שנדחתה וגם הערעור עליה נדחה. כעת מדובר בטענת פרעתי נוספת שנדחתה והערעור עליה עומד בפני בימ"ש קמא. כמו כן, כאמור, נראה על פני הדברים, וזאת מבלי להכריע בעניין זה, כי המבקש איננו תומך בראיות את הטענה לפיה בין המוטרנות לבין המשיבים הושג ההסכם האמור ולפיכך יש לראות בפסק הדין כנפרע או שאין למלא אחריו עוד. בנסיבות העניין, כמפורט לעיל, נראה כי במקרה זה אין מקום לחרוג מהכלל.

על כן, ולאור העובדה שמדובר בנושא שבו התערבות ביהמ"ש שלערעור תיעשה במקרים מצומצמים בלבד [ראו: רע"א 5164/16 מאיר ורדי נ' רינה בועז ז"ל (04.07.2016); רע"א 8207/16 מאיר ורדי נ' רינה בועז ז"ל (27.10.16)] , לא מצאתי כי יש מקום להתערב בהחלטתו של בימ"ש קמא או ליתן רשות ערעור בעניין זה.

מכל הטעמים שפורטו - הבקשה נדחית.

בשולי האמור, וכאשר החלטתי ניתנת בין חג המולד וראש השנה לעדה הנוצרית, מצאתי לנכון להעיר כי תמוהה בעיני שדווקא סכסוך מסוג זה מגיע להתדיינות ממושכת רבת הליכים בבתי המשפט. ראוי היה כי דווקא הצדדים לסכסוך זה יפעלו ברוח עקרונות הפשרה והסליחה, המהווים חלק מהמסד והבסיס בנצרות, וימצאו דרך ליישב את הסכסו ך בדרכים ראויות אחרות של הדברות והשכנת שלום בין ניצים.

בנסיבות העניין יישא כל צד בהוצאותיו.

המזכירות תעביר עותק לב"כ הצדדים ולתיק בימ"ש קמא.

ניתנה היום, כ"ח כסלו תשע"ז, 28 דצמבר 2016, בהעדר הצדדים.

ר' שפירא, ס. נשיא


מעורבים
תובע: אליאס שקור
נתבע: יוסף נחלה
שופט :
עורכי דין: