ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין משה אופיר נגד ידיעות אחרונות בע"מ :

התובעים

  1. משה אופיר
  2. מאיר בן אהרן
  3. מנחם בר און
  4. דוד דב
  5. הוכמן נפתלי
  6. עופר יעקב
  7. יעקב דני
  8. אבנר כהן
  9. יאיר כרמי
  10. ליבר חיים
  11. משה לסרי
  12. חנה לפלר
  13. ציון מדר
  14. מזור חיים
  15. מרגריטה מיכלסון
  16. בני מסינג
  17. ראובן קרני
  18. חיים רוזנבאום
  19. איתן רוזנקרנץ
  20. משה שלווין
  21. שלום משה
  22. שלמה שם טוב

ע"י ב"כ עוה"ד ירון לסטרל ואמרוסי-ישי

-

הנתבעות

  1. ידיעות אחרונות בע"מ
  2. דפוס ידיעות אחרונות בע"מ
  3. דפוס גלעד בע"מ

ע"י ב"כ עוה"ד סלע ובש

פסק דין

1. התובעים הם עובדים קבועים במחלקת המסדרה אצל הנתבעות והם מאורגנים בוועד עובדי הדפוס, המאוגד בהסתדרות העובדים הכללית החדשה.

הנתבעות הן חברות המוציאות לאור ומדפיסות את העיתון היומי "ידיעות אחרונות" (להלן – הנהלת העיתון).

2. ההליך שבפנינו הוא המשך לסכסוך קיבוצי שהתברר בבית דין זה ובבית הדין הארצי והסתיים בפסק דין שניתן ביום 4.5.08 (עס"ק (ארצי) 27/07, ס"ק (ת"א) 247/06, שהתברר בפני מותב בראשות סגן הנשיאה, כבוד השופט טננבוים; להלן – הסכסוך הקיבוצי, פסק דינו של בית הדין הארצי יכונה להלן – פסק הדין).

3. במסגרת הסכסוך הקיבוצי נדונה שאלת פרשנותו של הסכם קיבוצי משנת 2000 ונקבע שתוספת מוצ"ש שונה במהותה מתגמול עבור עבודה בשעות נוספות ולכן אין להכלילה כרכיב בחישוב תגמול המינימום. משמעותה המעשית של קביעה זו, שהוראותיה יובהרו בסעיפים הבאים, היא שהחל ממאי 2008 העיתון שינה את צורת תשלום תגמול המינימום באופן שהגדיל את התגמול. זאת מאחר שעד אותה עת, הנהלת העיתון כללה בחישוב תגמול המינימום את תוספת המוצ"ש ואילו לאחר מאי 2008, חישוב תגמול המינימום נעשה בהתעלם מתוספת המוצ"ש ששולמה לעובדים הזכאים לה. כלומר, ממאי 2008, הופסקה הכללת תוספת מוצ"ש בחישוב תגמול המינימום.

4. בהליך שבפנינו, הכולל 22 תובענות אישיות, נתבעים הפרשי שכר לתקופה שקדמה למועד שבו הנהלת העיתון החלה לפעול על פי פסיקת בית הדין, משנת 2004 ועד אפריל 2008.

5. המחלוקת בין הצדדים היא בעיקרה משפטית והיא עוסקת בשתי שאלות מרכזיות: האם קביעותיו של בית הדין הארצי חלות רק ממועד מתן פסק הדין (כפי עמדת הנהלת העיתון) או שהן חלות באופן רטרואקטיבי (כפי עמדת התובעים) והאם התובעים זכאים לסכומים שננקבו בכתב התביעה (שאלת חישוב הסכומים, התיישנות וויתור עקב חתימה על כתב סילוק עובר לפרישה).

6. הרקע העובדתי אינו שנוי במחלוקת, הוא תואר בפסקי הדין במסגרת הסכסוך הקיבוצי ועל כן יובא להלן בתמצית:

א. התובעים נמנים על קבוצה של עובדים המכונים "עובדים מובטחים". ההסכמים הרלוונטיים להליך זה הם הסכם קיבוצי מיוחד משנת 1986 (להלן - הסכם 86') והסכם קיבוצי מיוחד מיום 23.6.00 (להלן- הסכם 2000).

ב. בהתאם לסעיפים 13, 14, 16, 17 בהסכם 2000, לעובדים המובטחים מובטחת מכסה של שעות עבודה נוספות אותן העיתון אמור לספק, בשיעור של 100 שעות עבודה רגילות בחודש. זכות זו תכונה להלן - "תגמול המינימום".

ג. בנוסף, על פי סעיף 7 להסכם 86', התובעים אשר עובדים במוצ"ש ומוצאי חג, זכאים ל"תוספת מיוחדת בשיעור 3 שעות עבודה בתעריף 200%" והיא משולמת "בגין עבודת משמרת תיקנית מלאה, ובגין שעות נוספות באורך של משמרת תקנית". תוספת זו תכונה להלן – "תוספת מוצ"ש".

ד. במהלך השנים, הנהלת העיתון חישבה את תוספת המוצ"ש כחלק מהשעות הנוספות שהתובעים עבדו בפועל. עניין זה השפיע על חישוב תגמול המינימום ולמעשה גרם להקטנת ההפרש הכספי ששולם לתובעים. כך תוארו הדברים בפסק דינו של בית הדין האזורי (הההדגשה במקור – ד.ו.):

"בפועל לוקחים המשיבים בחשבון מכסת השעות הנוספות שבוצעו בפועל גם את התשלומים בגין תוספת מוצ"ש (סעיף 7 ל הסכם 86) וגם את התשלומים בגין תוספת נסיעה (סעיף 14 להסכם 90). על פי חישוב זה מוסיפים המשיבים למספר השעות הנוספות אשר בוצעו על ידי העובדים גם שעות בהתאם ליחידות של תוספת מוצ"ש ותוספת נסיעה. לדוגמא, עבור כל יחידה של תוספת מוצ"ש מוסיפים המשיבים שלוש שעות למספר השעות הנוספות שבוצעו בפועל. תוצאת החישוב זו הינה, כי לעובד משתלמת השלמת שעות נוספות בשיעור קטן יותר."

ה. בסכסוך הקיבוצי התבררה מחלוקת בין הנהלת העיתון ובין נציגות העובדים לגבי חישוב תגמול המינימום. בית הדין האזורי קיבל את עמדת נציגות העובדים וקבע ש"יש לחשב את הגמול בגין השלמת ההכנסה משעות נוספות על פי הוראות הסכם 2000 כך שיעשה ללא שילקחו בחשבון תוספת מוצ"ש ותוספת נסיעה". בית הדין הארצי אישר קביעה זו של בית הדין האזורי. (במסגרת הסכסוך הקיבוצי נדון נושא נוסף – תוספת נסיעה, אך הוא אינו חלק מהמחלוקת בתובענות שבפנינו).

ו. החל ממאי 2008, הנהלת העיתון מחשבת את תגמול המינימום על פי פסיקת בית הדין הארצי.

ז. ביום 26.5.2008 פנתה הסתדרות העובדים הכללית החדשה במכתב דרישה למר יעקב כפיר, משנה למנכ"ל ידיעות אחרונות וביקשה ליישם את פסק הדין, "לערוך חישוב עבור כל עובד ועובד, החל משנת 2000 ועד היום ולשלם לעובדים את ההפרשים להם הם זכאים, בתוספת ריבית והצמדה החל משנת 2000 ועד מועד התשלום". בנוסף התבקשה הנהלת העיתון לנהוג על פי הוראות פסק הדין מכאן ואילך.

ח. ביום 10.6.2008 השיבה הנהלת העיתון ש"פסק הדין לא קבע מועד כלשהו, ובוודאי לא נקבע בו כי הוא חל רטרואקטיבית. לאור זאת, קביעתך כאילו מגיעים לעובדים (מיהם עובדים אלה?) הפרשים כלשהם, היא קביעה כוללנית שאין לה כל בסיס".

7. להלן תמצית טענות התובעים:
א. על הנתבעות לשלם להם את הפרשי השכר בתקופה שממועד ההפרה ועד למתן פסק הדין של בית הדין הארצי, בחודש מאי 2008. אין בסיס משפטי בדין הכללי או בפסק הדין לעמדת הנהלת העיתון, לפיה משמעות פסק הדין היא שהמעסיק אינו נדרש לשלם הפרשים בגין תקופת העבודה, והיא אף חסרת הגיון. מדובר בפרשנות של הסכם קיבוצי שנחתם בשנת 2000 והפרשנות לא הוגבלה בזמן.
ב. הנהלת העיתון נטלה על עצמה סיכון באופן מודע, כיוון שלכל הפחות משנת 2005 היתה ערה לטענות העובדים לגבי חישוב תגמול המינימום ועל כן קבלת עמדתה כיום, תהווה עוול וחוסר צדק משווע.
ג. הכרעת בית הדין התייחסה לתכלית תגמול המינימום, לאומד דעתם של הצדדים להסכם 2000 ולמהות הזכות, במועד החתימה על ההסכם. כל אלה לא השתנו במועד מתן פסק הדין, אלא רק פורשו במסגרתו. בית הדין לא קבע הלכה חדשה ולא יצר הלכה חדשה, אלא פירש את ההסכם הקיבוצי וקבע שהאופן שבו הנהלת העיתון נהגה בשנים שקדמו להגשת התביעה, היה מנוגד להסכם הקיבוצי.
ד. מהותו של רכיב שכר היא קבועה ואינה משתנה לאורך השנים. התכלית של תגמול המינימום שנקבעה בשנת 2008, במסגרת פסק הדין, רלוונטית לכל תקופת ההסכם, גם לשנת 2005 וגם לשנת 2015. אין כל משמעות למועד בו פסק הדין פורסם.
ה. על פי ההלכה הפסוקה, כאשר ערכאה שיפוטית קובעת הלכה, תוקפה יהיה למפרע, כיוון שפרשנות חוק היא מעצם טיבה וטבעה דקלרטיבית.
ו. חישוב הסכומים שנתבעו פורט בטבלה ובחוות דעת מומחית, אשר הוגשה לבית הדין ולא נסתרה. כתב התביעה וחוות דעת המומחית כללו הסבר מילולי ביחס לאופן בו חושבו הסכומים, בצירוף דוגמאות. על כן אין לקבל את הטענה לפיה נפל פגם בכך שהתובעים לא צירפו את המסמכים או הנתונים הנחוצים לחישוב הסעדים.
ז. חזקה שהנהלת העיתון יכלה לאתר בנקל את תלושי השכר ודו"חות הנוכחות, שהם המסמכים הנדרשים לחישוב הסעדים שנתבעו. אם לא יכלה לעשות כן, יכלה לפנות לתובעים ולבקש מהם את גילויים. העובדה שלא נהגה כך מלמדת על חולשת טיעונה. מעבר לכך, במהלך הדיון הוכח שניתן היה בשנת 2012 לקבל נתונים לשנת 2002 ואף הוכח שהנהלת העיתון כלל לא ביררה את האפשרות לעשות כן.
ח. יש לדחות את טענות ההתיישנות והשיהוי. תקופת ההתיישנות היא שבע שנים וכוח התביעה המהותי היה בידי התובעים רק לאחר שניתן פסק הדין, במאי 2008. התביעה הוגשה כחמש שנים לאחר מכן ועל כן לא התיישנה. את טענת ההתיישנות יש לדחות גם מטעמים של חוסר תום לב.
ט. שיהוי כשלעצמו אינו מהווה עילה לדחיית התביעה והנהלת העיתון לא הוכיחה שנגרם לה נזק כלשהו מהשיהוי בהגשת התביעה. כיוון שהנהלת העיתון היתה ערה לטענות העובדים לכל הפחות משנת 2005, יכלה לכלכל צעדיה בהתאם והעובדה שבחרה לא לעשות כן אינה מהווה סיבה לדחיית התביעה.

8. להלן תמצית טענות הנתבעות:
א. אין מקום להחלה רטרואקטיבית של פסק הדין בסכסוך הקיבוצי. אם היתה כוונה ליישום רטרואקטיבי של פסק הדין, הדבר היה מצויין בו במפורש. הדבר נלמד, בין השאר, מהעובדה שבקשת הצד בסכסוך הקיבוצי כללה סעד של תשלום הפרשים לעובדים ואין התייחסות לנושא זה במסגרת פסק הדין.
ב. התביעה הוגשה בשיהוי, חמש שנים לאחר מתן פסק הדין. בשלב זה נגרמו לנתבעות נזק ראייתי, פגיעה חמורה באינטרס ההסתמכות שלהן והפסד כלכלי גדול עבורן. השיהוי הניכר בהגשת התביעה הוא בלתי סביר, מעיד שהתובעים זנחו את תביעתם ואין לקבלה כעת.
ג. עד מתן פסק הדין, במאי 2008, הנתבעות יכלו להניח שתשלום תוספת מוצ"ש יכול להיכלל במסגרת תשלום תוספת ההכנסה עבור 100 שעות עבודה נוספות והן התנהגו בהתאם. אם הנתבעות היו מודעות בזמן אמת לאפשרות שיקבע שאין מקום לכלול את תוספת מוצ"ש שבתגמול המיוחד בגין השעות הנוספות, הן יכלו לכלכל צעדיהן באופן שונה, לתכנן את כוח האדם ואת מתכונת ההעסקה.
ד. חלק מהתובעים (מס' 1, 2, 7, 12, 19, 20) סיימו את עבודתם לאחר שפסק הדין ניתן, נערך להם גמר חשבון והם קיבלו את כל המגיע להם בגין תקופת עבודתם.
ה. התביעה הוגשה בחודש פברואר 2013, כך שלכל היותר ניתן לתבוע תשלומים לתקופה של שבע שנים לאחור, ויש לדחות את הסף כל טענה או דרישה לתשלום שמועדו לפני פברואר 2006.
ו. טיעונם של התובעים לוקה בסתירה. מחד גיסא, נטען שהתביעה לא התיישנה כי עילת התביעה נוצרה רק בשנת 2008, במועד מתן פסק דין. מאידך גיסא, התובעים טוענים שיש לפרש את הפסיקה כחלה רטרואקטיבית.
ז. התובעים לא הוכיחו את תביעתם. מדובר בתביעה כספית ונדרשת הוכחה לגבי כל עובד ועובד את מספר השעות שעבדו, את המשמרות ואת הסכומים ששולמו להם. לכל הפחות היה על התובעים להציג את תלושי השכר הרלוונטיים במלואם, את דו"חות הנוכחות ואת התחשיבים המדוייקים עבור כל תובע ותובע.

9. נושאים דיוניים
א. במסגרת ההליך התקיימו שתי ישיבות הוכחות, בהן העידו מטעם התובעים מר שלום משה (להלן - שלום) ורו"ח הגב' אילנה בר תקווה, שנתנה חוות דעת שפירטה את הסכומים שנתבעו ואת אופן חישובם. מטעם הנתבעות העיד מר יעקב כפיר, משנה למנכ"ל ידיעות אחרונות (להלן - כפיר).
ב. עקב סיום כהונתו של נציג הציבור, מר שאול שני, מונה בהסכמת הצדדים, מר אבי ענתבי, כנציג ציבור (מעסיקים), לשם השלמת המותב (החלטות מיום 6.4.16 ומיום 3.5.16).

דיון והכרעה
10. בית הדין הארצי לא התייחס במסגרת פסק דינו לשאלת התחולה בזמן. המחלוקת העיקרית והמרכזית בין הצדדים היא בשאלת פרשנותו של פסק הדין. האם שתיקתו של פסק הדין בשאלת התחולה בזמן מלמדת על דחיית הסעד של תשלום רטרואקטיבי של הפרשי שכר או שיש להבין משתיקת פסק הדין שעניין זה לא הוכרע ויש לפרשו על פי כללי הפרשנות הרגילים.

11. הנתבעות הציגו את בקשת הצד בסכסוך הקיבוצי (נ/1) ובו התבקש, בין השאר, "להורות על תיקון החישוב של כמות השעות הנוספות שבוצעו בפועל, כך שייעשה ללא התייחסות לתוספות המיוחדות להן זכאי העובד, וכן על תשלום הפרשים לעובדים כמתחייב". מכאן למדות הנתבעות, שאם אין התייחסות בפסקי הדין לעניין תשלום ההפרשים לעבר, משמעות הדבר היא שבית הדין לא נעתר לסעד זה.

קראנו הן את פסק דינו של בית הדין האזורי והן את פסק דינו של בית הדין הארצי. שתי הערכאות לא התייחסו לשאלת יישומה המעשי של ההכרעה במחלוקת הפרשנית שנפלה בין הצדדים. להבנתנו, אין מדובר ב"הסדר שלילי", היינו אין הכוונה לדחייה של הסעד של תשלום הפרשים.

בפסק דינו של בית הדין האזורי, בית הדין הגדיר את הפלוגתא שבמחלוקת כך: "חישוב השלמת שעות נוספות מכוח ההסכמים הקיבוציים החלים על הצדדים". כלומר, מלכתחילה, בית הדין התייחס למחלוקת המהותית בדבר חישוב התוספות ופרשנות ההסכמים הקיבוציים ולא לשאלת יישום התוצאה אליה הגיע ו. בהתאם להגדרת הפלוגתא ברישא לפסק הדין, גם הסיפא של פסק הדין, המורה על התוצאה האופרטיבית, מתייחסת רק למחלוקת הפרשנית ולא ליישומה ("נוכח האמור לעיל, אנו מצהירים, כי יש לחשב את הגמול בגין השלמת ההכנסה משעות נוספות עלפי הוראות הסכם 2000 כך שיעשה ללא שילקחו בחשבון תוספת מוצ"ש ותוספת נסיעה").

מטבע הדברים, כאשר שאלת יישומו של פסק הדין האזורי או תחולתו בזמן, כלל לא נדונה במסגרת פסק הדין, אף בערעור שהוגש לבית הדין הארצי, נושאים אלה לא נדונו.

תוצאת האמור לעיל היא שאין בפסקי הדין קביעה לפיה אין ליישם את פרשנותו של בית הדין להסכמים הקיבוציים באופן רטרואטקיבי ואף אין לקרוא לתוכם קביעה שכזו באופן משתמע. מסקנה זו מתיישבת עם הוראות הדין בדבר פרשנות ותחולתם של פסקי דין, כפי שיפורט בסעיפים הבאים.

12. בבג"צ כנפי (בג"צ 221/86 כנפי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מא(1) 469 (1987)) נקבעו הדברים הבאים, בכל הנוגע לתחולה בזמן של פסקי דין (ההדגשה הוספה - ד.ו.):

"כאשר ערכאה שיפוטית קובעת הלכה, תוקפה של זו, בדרך כלל, הוא למפרע: פרופ' א' ברק, "חקיקה שיפוטית" משפטים יג ( תשמ"ג-מ"ד) 25, .51לשון אחר, ההחלטה המפרשת הוראת חוק היא מעצם טיבה וטבעה דקלראטיבית. פעולתה איננה רק מכאן ולהבא, אלא היא בגדר הצהרה על מובנו של דבר החקיקה מאז ומעולם. משמעות הדבר היא, שיש להתייחס לפירוש שקבעה ההלכה בענייננו כאל פירוש, שהיה קיים למן חקיקתו של סעיף 70( א) לחוק הנ"ל. זה כוחה של ההלכה הפסוקה אך זו גם חולשתה, שכן היא פוגעת לעתים בציפיות של אלה שפעלו על סמך הפירוש הקודם ( ברק, שם, בעמ' 73, וראה גם ג' טדסקי, "ההלכה לעתיד" מסות במשפט ( המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, תשל"ח) 25-53).

כך חזר בית המשפט העליון ופסק גם בבג"צ 3514/07 מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ נ' פיורסט, 13.5.12. ר' גם הנפסק ברע"א 7513/15 מנורה מבטחים פנסיה וגמל בע"מ נ' פלונית, 21.3.16, פסקה לו' לפסק הדין:

"ככלל, ברע"א 8925/04 סולל בונה בניין ותשתיות בע"מ נ' עזבון אלחמיד (2006) נקבע (ברוב דעות), כי הלכות חדשות של בית המשפט העליון חלות הן פרוספקטיבית והן רטרוספקטיבית על עניינים תלויים ועומדים."

כלומר, בהעדר התייחסות מפורשת במסגרת פסק הדין, יש לפרשו כמתיישב עם הדין הנוהג, לפיו פסקי דין המפרשים את הדין הם דקלרטיביים, וככאלה – תחולתם היא מיום יצירת הנורמה אותה פירשו.

13. ראוי להזכיר בהקשר זה, כי הסוגיה המשפטית שעמדה בפני בית הדין היתה פרשנות הסכמים קיבוציים. הפסיקה שהובאה לעיל התייחסה לפרשנות דבר חקיקה, ברם על פי משפט העבודה, ההסכם הקיבוצי הוא מונסטרום משפטי שגופו חוזה ונשמתו חוק (דב"ע לא/ 4-1 בנק אוצר לחייל – מרכז הסתדרות הפקידים, פד"ע ב 260 (1971)). על כן אין מניעה להחילה גם בעניין שבפנינו.

14. המסקנה מכל הפסיקה שהובאה לעיל היא שכאשר בית הדין הארצי קבע בפסק הדין שהפרשנות הנכונה של הסכם 2000 בעניין חישוב תגמול המינימום היא כטענת נציגות העובדים, הוא למעשה הכריז על הפרשנות הנכונה של ההסכם מיום חתימתו. כלומר, נדחית טענת הנהלת העיתון לפיה את פרשנות בית הדין להוראות ההסכם הקיבוצי משנת 2000 יש ליישם רק ממועד מתן פסק הדין, ממאי 2008.

מכאן נפנה לבחון אם התקיימו נסיבות המצדיקות קביעה לפיה פרשנות הסכם 2000 תחול רק ממועד פסק דינו של בית הדין ארצי, במאי 2008.

15. לצד הכלל לפיו פסק דין מצהיר על הדין ועל כן הוא חל באופן פרוספקטיבי ורטרוספקטיבי, קיימים מספר חריגים לכלל, המתקיימים בנסיבות מסויימות, כפי שיתואר להן (עע"מ 7335/10 קצין התגמולים – משרד הבטחון נ' לופו, 29.12.13, ההדגשה הוספה – ד.ו.):

"הלכה שיצאה מלפני בית משפט זה היא, כי נקודת המוצא העקרונית היא ליתן תוקף פרוספקטיבי ורטרוספקיבי להלכה שיפוטית חדשה (ראו רע"א 8925/04 סולל בונה בניין ותשתיות בע"מ נ' עזבון המנוח אחמד עבד אלחמיד ז"ל, פ"ד סא(1) 126, פסקה 5 לחוות דעתו של השיא ברק (2006) (להלן הלכת סולל בונה)). אולם לצד הכלל שוכן החריג לפיו יכול להינתן תוקף פרוספקטיבי בלבד בנסיבות מסוימות:
'שלילת הרטרוספקטיביות של ההלכה בתורת חריג מוצדקת רק כאשר קיים אינטרס הסתמכות הראוי להגנה, וכאשר אין בדין הכללי הגנה על אינטרס זה המונעת פגיעה; או כאשר מחיר ההיזקקות להגנת הדין הכללי הוא כה כבד עד כדי להופכה לבלתי כדאית. שאז, ראוי לשלול את הרטרוספקטיביות, וליתן להלכה החדשה תוקף פרוספקטיבי בלבד.
בכך לא מתמצה מבחנו של החריג. קיום הסתמכות שהחלה רטרוספקטיבית של הלכה חדשה תפגע בה, עדיין אינו מביא בהכרח, ובכל מקרה, לשלילת תחולתה הרטרוספקטיבית של ההלכה החדשה. אינטרס ההסתמכות אינו מוחלט. יש לאזן בינו לבין מלוא הערכים והעקרונות המתנגשים עמו (דנ"א 3993/07 פקיד שומה ירושלים 3 נ' איקאפוד בע"מ, פסקאות 45-46 לחוות דעתה של השופטת פרוקצ'יה (2011)(להלן – עניין איקאפוד)).
לפיכך, הנטל המוטל על המבקש שלא להחיל הכרעה שיפוטית באופן רטרואקטיבי, הוא כבד, שהרי עליו להראות שפסיקה זו היא בבחינת הלכה חדשה; עליו להראות שבהתבסס על ההלכה הקודמת נוצר אינטרס הסתמכות משמעותי ולגיטימי, שהוא סביר ואשר נפגע משינוי ההלכה. בעל דין אינו יכול לבוא בפני בית המשפט ולטעון להסתמכות כאשר היה עליו לצפות את השינוי המשפטי הקרב; ועל בית המשפט להשתכנע כי אין בדין הכללי כדי להגן על אינטרס ההסתמכות האמור. ולעיתים, גם בכל אלה לא יהא כדי לסייג את ההלכה החדשה (ראו עניין מבטחים, פסקאות 32-33 לחוות דעתה של הנשיאה בייניש)."

16. לטענת הנתבעות, אין ליישם את פסק הדין מהיום בו החלו לחשב את העבודה במוצ"ש כחלק מהשעות המובטחות, כיוון שלא ידעו בזמן אמת שאין מקום לעשות כן. טענה עובדתית זו נדחתה בפסק הדין האזורי, בו נקבע שנציגות העובדים פנתה להנהלת העיתון בבקשה להורות על תיקון החישוב במכתב מיום 27.12.05. במכתב זה נטען, בין היתר, כי "עמדת הנציגות הובהרה פעם אחר פעם במסגרת מפגשים בין הצדדים אך ההנהלה המשיכה להתעלם מפניות אלו" (פסקה 10 לפסק הדין). בית הדין הארצי אישר את הקביעה בפסק דינו ("במקרה שלפנינו לא מצאנו מקום להתערב בקביעתו העובדתית של בית הדין קמא לפיה – 'במקרה דנן לא מצאנו, כי הונחה תשתית עובדתית לטענה שהמבקשים הסכימו לדרך החישוב בה נקטו המשיבים'". (פסקה 6(ב) לפסק הדין)).

חיזוק לקביעות בתי הדין בעבר ניתן למצוא בעדותו של כפיר, במסגרת הליך זה (עמוד 27 לפרוטוקול, שורות 5-6):

"ש. אתה יודע משנת 2005 לכל המאוחר שיש מחלוקת בינך לבין העובדים.
ת. נכון."

ובהמשך (שורות 7-11):

"ש. בתצהירך כתבת "לו הייתי יודע...הייתי מתנהל אחרת". אני אומר לך שהיית יכול להתנהל אחרת כבר משנת 2005.
ת. אני חוזר שוב, בשנת 2005 עדיין שני הצדדים היו בחילוקי דעות, כל אחד בעמדתו הוא, ולכן זה הגיע לדיון משפטי. כשאני עומד על העמדה, זמן האמת הזה באיזשהו זמן אחרי פסק הדין או אחרי פסק הדין שבערעור, מאותו רגע הייתי יכול לחסוך את הכסף הזה."

מחלוקת זו, אשר הייתה ידועה להנהלת העיתון לא מנעה בעדה לפעול כפי שפעל ה. בהתנהלות זו יש נטילת סיכון מודעת שבית הדין לא יקבל את עמדת הנהלת העיתון ובמקרה כזה, יהיה עליה לשלם את הפרשי השכר. מעדותו של כפיר עולה שהנהלת העיתון היתה ערה לענין זה (עמוד 26, שורה 21):

"... זה סיכון לשני הצדדים, כל דיון משפטי זה תמיד לשני הצדדים."

17. היבט נוסף לשיהוי, אשר עלה בסיכומי הצדדים, הוא העובדה שהתביעות שלפנינו הוגש לבית הדין בחלוף כחמש שנים ממתן פסק הדין. על פי ההלכה הפסוקה "איחור בהגשת תביעה הוא כשלעצמו אינו מעיד על ויתורו או מחילתו של התובע על זכות התביעה. השתהות בתחום תקופת ההתיישנות הינה זכותו של המתדיין, והיא עשויה לעתים לשמש אמצעי חשוב בדרך לפתרון המחלוקת מחוץ לערכאות, לפיכך קיימת דרישה לקיום מצג ברור מצד התובע על אודות ויתור או מחילה מצדו על זכות התביעה הנתונה לו. דרישה זו מתיישבת עם הצורך להימנע מהטלת מגבלות דרקוניות על תובע הפונה לעזרת בית-המשפט בתוך תקופת ההתיישנות, והיא הולמת את המדיניות המשפטית המבקשת לעודד משא ומתן בין הצדדים להשגת פתרון לסכסוך מחוץ לפתחו של בית-המשפט, גם אם הדבר יארך זמן רב." (ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז (5) 433 (2003), פסקה 14 לפסק דינה של כבוד השופטת א'. פרוקצ'יה). על כן ככלל, השיהוי האזרחי הנטען במסגרת תקופת התיישנות הוא אמצעי שיש לעשות בו שימוש בנסיבות חריגות בלבד.

18. מהראיות עולה שסמוך לאחר מתן פסק הדין, ביום 26.5.08, ההסתדרות פנתה להנהלת העיתון במכתב בו דרשה את השלמת ההפרשים החל משנת 2000. בנסיבות אלה, ועל רקע עדותו של כפיר, אנו סבורים שעמדתה של הנהלת העיתון בעניין זה וסירובה להיעתר לדרישת נציגות העובדים, מהווה נטילת סיכון הנובעת מהמחלוקת בין הצדדים.

19. מסקנה זו מקבלת חיזוק מהעדויות שנשמעו לגבי התנהלות הצדדים עד להגשת התובענות שבפנינו. בקריאת העדויות יש לזכור כי מדובר בקבוצת עובדים מאורגנת, ובתקופה המדוברת התנהל מו"מ בין הצדדים בנושאים נוספים לבד מעניין הפרשי השכר בעקבות יישום פסק הדין.

על פי עדותו של שלום (סעיפים 29-30 לתצהירו), "במהלך התקופה שעד להגשת כתב התביעה, פניתי בשם ועד עובדי הדפוס ובשם התובעים, מספר פעמים למר כפיר יעקב, סמנכ"ל העיתון ודרשתי שההנהלה תשלם את הפרשי השכר להם זכאים העובדים מכוח פסר הדין הארצי. מר כפיר דחה את דרישתי והציע לשלם לעובדים סכומים נמוכים מאוד שאין קשר בינם ובין הסכומים המגיעים להם על פי חישוב גס שערך ועד העובדים באותה תקופה. במקביל, במסגרת הידברות עם גורמים אחרים בהנהלת העיתון, הוצעו לנו סכומים כספיים גבוהים יותר, אך עדיין רחוקים מאד מן הסכומים המגיעים לנו. במהלך התקופה הזו, התנהל בין הצדדים, יחד עם ההסתדרות הכללית, משא ומתן במספר נושאים... במהלך המשא ומתן שב ועד עובדי הדפוס והעלה את דרישתו לתשלום הפרשי השכר מכוח פסק הדין הארצי. הנהלת העיתון הסכימה עקרונית לכלול נושא זה בין הנושאים שעל סדר היום אך בהמשך סירבה לשלם לעובדים את מלוא הפרשי השכר המגיעים להם".

תמונה דומה עלתה מחקירתו הנגדית של שלום בבית הדין (עמוד 14, שורות 11-21):

"ש. מפנה לסעיף 25 לתצהירך, ולנספח ו' לכתב התביעה, מה שכתוב בתשובה הזו לא היה מקובל עליכם נכון?
ת. נכון, הוא לא היה מקובל.
ש. אתה יכול להציג לי את התשובה שעניתם למכתב הזה?
ת. לא זוכר אם אנחנו כתבנו מכתב תשובה לזה אבל אני יודע שהיו לנו שיחות עם כפיר, ולי היו שיחות מסדרון שדיברנו על הנושא הזה והוא לא שלל את העובדה שמגיע לנו איזשהו סכום, ואני שוחחתי עם כפיר בכמה הזדמנויות והוא רצה לתת לנו סכום וזה לא מה שרצינו, ואפילו פעם אחת עלתה הצעה של כפיר 1,000 ₪ בשביל לגמור את הנושא הזה ואני שואל אותו 'אתה מתכוון ל- 1,000 ₪ לכל אחד או לכולם?' והוא אמר '1,000 ₪ לכולם', כמובן שזה גרם פיצוץ. לאחר מכן כשעזבנו את הישיבה בפתאומיות, עברתי דרך איתן קווה והוא אמר לי שאני לא אשים לב למה שהוא אמר ושהוא התכוון ל- 1,000 ₪ לכל עובד."

כפיר לא הכחיש את השיחות שהתקיימו עם שלום, אם כי ניסה לתאר את הדברים כאילו מדובר בשיחות מסדרון בלתי מחייבות (עמוד 29, שורות 2- 9):

"ש. (כ)שהעד מטעם התובעים הצהיר שהצעת לו 1,000 ₪? הוא משקר?
ת. תראה, מוסא שלום הוא ידיד שלי ולי ולו היו שיחות ב- 4 עיניים בכל מיני נושאים, ואני התחייבתי שהשיחות האלה ישארו בגדר שיחות בין שני חברים ולכן אני לא יודע לאיזה הצעה, אנחנו דיברנו המון, והיינו עוברים במסדרונות עם טפיחה עם השכם, אם לזה מוסא קורא שקיימנו שיחות אז אני חולק עלייך.
ש. ועם אחרים לא קיימת שיחות מסדרון?
ת. אני לא זוכר. אני במסדרון פוגש לא מעט אנשים, אז יכול להיות שיש מקרה אחד ששאל אותי משהו, עניתי לו והמשכתי... "

20. לאור כל המתואר לעיל, לא מצאנו שהוכח אינטרס הסתמכות משמעותי ולגיטימי של הנתבעות, אלא שמדובר במצב בו היה על הנתבעות לצפות את השינוי המשפטי ודין טענת השיהוי, כטענת הגנה הבאה לדחות את התביעות כולן, להידחות. גם בחינת התנהלות הצדדים בתיק זה, מיום מתן פסק הדין הארצי ועד למועד הגשת התובענה, מביאה למסקנה דומה.

21. מכאן נפנה לדון בטענת ההתיישנות.

כזכור, פסק הדין של בית הדין הארצי ניתן ביום 4.5.2008. בחודש פברואר 2013, לאחר כחמש שנים, הוגשו התובענות שבפנינו.

בסעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958 ( להלן - חוק ההתיישנות) נקבע שהתקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה בשאינו מקרקעין היא שבע שנים. בסעיף 6 לחוק ההתיישנות נקבע כי "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". מהוראות אלה עולה כי אין לפסוק לתובעים סכומים הנובעים מעילות שהתגבשו לפני פברואר 2006.

22. מקובלת עלינו טענת הנתבעות, לפיה עמדת התובעים לפיה עילת התביעה קמה במועד מתן פסק הדין במאי 2008, אך הזכאות להפרשי השכר הנובעים מאותו פסק דין, קמה מיום חתימת ההסכם הקיבוצי, מעוררת קושי לוגי.

בנוסף, עמדת התובעים, לפיה עילת התביעה קמה במועד מתן פסק הדין, אינה מתיישבת עם ההלכה הפסוקה לפיה פסק דין הוא דקלרטיבי ומשום כך דרך כלל תחולתו רטרוספקטיבית ופרוספקטיבית (ר' לעיל, סעיפים 12-14 לפסק הדין).

23. התובענות שלפנינו הן להפרשי שכר. חוק הגנת השכר, תשי"ח – 1958 קובע בסעיף 9 ש"שכר עבודה המשתלם על בסיס של חודש ישולם עם תום החודש בעדו הוא משתלם". זכויות העובדים נשוא הליך זה נקבעו בהסכם קיבוצי משנת 2000. היינו, כל עובד ועובד יכול היה ורשאי היה לפנות לבית הדין לעבודה בתביעה אישית, שבמסגרתה תידון פרשנות ההסכמים הקיבוציים, כבר משנת 2000, או ממועד שבו לטענתו החל היישום השגוי של ההסכם הקיבוצי, על ידי הנהלת העיתון. בעניין זה כבר נפסק ש"הארגון אינו חייב לייצג את עניינו האישי של כל עובד, שכן אותו עובד רשאי להגיש את תביעתו בעצמו לבית-הדין". עוד נפסק שאין מניעה לברר תובענה הנוגעת להסכם קיבוצי בדרך של סכסוך היחיד (ע"ע (ארצי) 1210/02 ביברינג – אל על נתיבי אוויר לישראל בע"מ, פד"ע לח 115 (2002), ע"ע 300031/98 התעשייה האווירית לישראל בע"מ – מורג, פד"ע לה 289 (2000)).
24. המסקנה מן האמור לעיל היא שיש לקבל את טענת ההתיישנות של הנתבעות, לפיה בכל מקרה אין לפסוק לזכות התובעים הפרשי שכר לתקופה שקדמה לחודש פברואר 2006.

25. מכאן נפנה לבחינת הטענות בדבר חתימה על כתבי ויתור ופרישת חלק מהתובעים.
כפי שיפורט להלן, אנו סבורים כי יש לדחות את טענות הנתבעות בנושא.
עצם העובדה שחלק מהתובעים פרשו מהעבודה, לא יכולה להתפרש כוויתור על זכותם לתבוע הפרשי שכר. למעשה, שאלת הוויתור רלוונטית רק לגבי אחד התובעים, מר דני יעקב, אשר חתם על כתב ויתור.

את השאלה אם חתימתו של מר יעקב על כתב הוויתור שוללת ממנו את הפרשי השכר הנתבעים בהליך זה, יש לבחון לאור ההלכה הפסוקה לפיה " הכלל המושרש בבתי הדין לעבודה הינו כי יש ליתן משקל מועט יחסית לכתבי ויתור של עובדים וכי רק במקרים בהם ברור באופן חד משמעי כי העובד היה מודע לחלוטין לזכויותיו ולפירוטן והחליט לוותר עליהן ינתן משקל לחתימת כתב הוויתור." (דב"ע נו/29- 3 תנובה בע"מ - לוסקי, פד"ע לג 241 (1998) ור' גם דב"ע נב/217- 3 אגודה ארצית של מנהלים ומורשי חתימה של הבנק הבינלאומי הראשון לישראל - הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פד"ע כז 3, 35-34 (1994) ; דב"ע (ארצי) 98/ 10- 2 קנטי - דיגיטל אקויפמנט (זק) בע"מ, 1.6.99).

26. בכתב הוויתור עליו חתם מר יעקב אין התייחסות מפורשת למחלוקת נשוא הליך זה. כפיר נשאל לגבי נסיבות החתימה על כתב הוויתור והתיאור הכללי שמסר תומך במסקנה לפיה אין מדובר בוויתור מפורש ומודע לזכויות נשוא הליך זה או לתובענה זו (עמוד 34 לפרוטוקול, שורות 4-25):
"ש. לתצהירך שלך צירפת גם נספח ג', האם תובע מס' 7 קיבל בפרישתו זכויות מעבר למה שמגיע לו על פי הדין?
ת. קיבל את כל מה שמגיע לו, הוא ידע שהוא קיבל את מה שמגיע לו ולכן הוא גם חתם על זה.
ש. כתוב בנייר הזה שהוא מוותר על תביעתו בנושא תוספת מוצ"ש?
ת. למה צריך להיות כתוב? בנאדם יושב, מקבל תחשיב, חותם שאין לו תביעות בגין כל תקופת עובדתו מכל סוג שהוא... חתם, הוא הבין על מה הוא חותם.
...
ת. ...כל עובד שפורש יש הליך מסודר, יש טופס טיולים, ציוד שנמצא ברשותו, וכשמכינים לו את גמר החשבון ואת התשלום, הוא חותם על כתב היעדר תביעות.
ש. מישהו אמר לתובע שהוא מוותר על תביעתו בעניין הזה? אתה חושב שהוא היה מודע?
ת. האיש הזה אני מניח שהוא היה מודע אבל לא אני החתמתי אותו על כתב הוויתור, זה הליך רגיל של מדור משאבי אנוש. הוא חתם, ויש עובדים שלאו דווקא מהסקטור הזה ולא חותמים על כתב ויתור. אני לא בטוח שפקידת מדור שכר שהחתימה את העובד מודעת לתביעות."

מעדות זו אנו למדים שנסיבות החתימה על כתב הוויתור שהוצג לא התבררו על ידי כפיר ואף על פי עדותו שלו, הגורם המייצג את המעסיק, מולו העובד חתם, לא היה מודע לתביעות בבית הדין. משכך, לא ניתן לראות בלשון הכללית שבה המסמך מנוסח, כוויתור מודע על תובענה זו. מעבר לכך, אין כל ראיה שהעובד קיבל בפרישתו סכומים העולים על אלה המגיעים לו על פי הדין וגם לעניין זה משקל בהחלטה אם לתת לכתב הוויתור תוקף.
בנסיבות אלה, אנו סבורים שאין בחתימה על מסמך זה להוות חסם מפני תביעה זו שעניינה קבלת הזכויות שהוסכמו בין הצדדים בהסכמים קיבוציים.
27. החלק האחרון בפסק הדין יעסוק בשאלת חישוב הזכויות המגיעות לתובעים. לכתב התביעה צורפה טבלה (נספח ז'), ביחס לכל תובע ותובע, עם פירוט לגבי כל חודש עבודה, המרה של השעות הנוספות, קביעת היחס לערך שעה רגילה, מספר משמרות במוצ"ש, מספר שעות השלמה, ההפרש, התעריף השעתי ופרמיה של 36%.

בחוות הדעת שניתנה על ידי רו"ח בר תקווה, נרשם שחוות הדעת נערכה על סמך תלושי שכר ודו"חות נוכחות של התובעים לתקופה הרלוונטית, שנמסרו על ידי ב"כ התובעים. רו"ח בר תקווה הסבירה שבעקבות אישור שיטת החישוב, הוכן קובץ אקסל עם נוסחאות החישוב הרלוונטיות ואליו הוזנו נתונים לצורך ביצוע החישוב. כמו כן, רו"ח בר תקווה ערכה בדיקה מדגמית של חישוב הסעדים של כל אחד מהתובעים בקובץ ומצאה שהנתונים שהוזנו תואמים את הנתונים בתלושי השכר ודו"חות הנוכחות.

עיקר חוות הדעת הוקדשה להסבר של חישוב הסעדים, לרבות הסבר לגבי העמודות השונות שבטבלת האקסל.

28. אין מחלוקת שהמסמכים הרלוונטיים לחישוב הם תלושי השכר ודו"חות הנוכחות (עמוד 30 לפרוטוקול שורות 21-21). לטענת הנתבעות, אין בידן מסמכים עם הנתונים הרלוונטיים והיה על התובעים להציגם. איננו מקבלים טיעון זה. ראשית, במסגרת חוות דעת, אין חובה לצרף את האסמכתאות. אלה צוינו במסגרת חוות הדעת ואם הנהלת העיתון היתה מעוניינת בקבלתם, יכלה לפנות בעניין זה לתובעים או לבית הדין. רו"ח בר תקווה העידה בבית הדין, נחקרה בחקירה נגדית על חוות הדעת שערכה ותוכנה לא נסתר.

29. זאת ועוד, מדובר במסמכים המונפקים על ידי המעסיק. גם אם חלוף הזמן יכול ויביא לכך שחלק מהמסמכים והנתונים לא יישמרו, כבר צוין לעיל שהמחלוקת לגבי חישוב התוספת היתה ידועה כבר משנת 2005 ועל כן הנהלת העיתון אינה יכולה להיבנות מהטיעון של חלוף הזמן, בכל הנוגע לאי שמירת המסמכים הרלוונטיים. זאת ובנוסף – מעדותו של כפיר עולה כי הנהלת העיתון גם לא פעלה לאיתור מסמכים אלה (עמוד 30, שורות 11-15):

"ש. התביעה הוגשה בפברואר 2013, לפי ההיגיון שאתה אומר לנו עכשיו, 7 שנים אחורה, נתונים לשנת 2006-2007 היו צריכים להיות לכם.
ת. אמורים להיות אבל אני מניח שבגלל שאתה יודע ששימור מסמכים הולך כשהוותיק יותר למטה, וזה אולי בפינת המרתף שבכלל לא ניתן להשגה. לא נדרשתי לבדוק את זה וזאת לשאלתך אם בדקתי".

יתרה מכך, התובעים הציגו תדפיס נוכחות של אחד התובעים, המתייחס לחודש מרץ 2002 ועל פי הנתונים המופיעים בו, הוא הודפס בשנת 2012 (ת/1). היינו, היו בידי העיתון נתוני נוכחות ושכר גם לעשר שנים לאחור. ואם תטען שלא ברור אם העיתון יכול היה לשחזר את כל הנתונים הנדרשים – לא הובהר אילו נתונים היו חסרים או אילו נתונים העיתון יכול היה לשחזר, במגבלות טכניות או טכנולוגיות שעמדו בפניו. כל שנטען הוא שהתובעים לא הציגו את דרך החישוב ומעבר לכך, לא הובאה כל ראיה קונקרטית או טענה קונקרטית שיש בה להעיד על טעות בחישובי התובעים.

30. צודקות הנתבעות בטענה העקרונית לפיה על תובע להוכיח את תביעתו, לרבות את הסכומים שנתבעו. בעניינם של התובעים הוצגה חוות דעת מומחה ועורכת חוות הדעת נחקרה עליה בבית הדין. לא הוצגו בפניה נתונים סותרים לנתונים שעל בסיסם ערכה את חוות הדעת ואת החישובים או מסמכים שיש בהם לסתור נתונים אלה.

כפיר נשאל בחקירתו הנגדית לגבי נתון אחד – תעריף א' ותשובותיו בנושא היו מתחמקות (עמוד 29, שורות 17-25). עניין זה מעורר תמיהה, הן לאור בכירותו של מר כפיר והן כיוון שהוא העד היחיד מטעם הנתבעות, בהליך העוסק (בין השאר) בחישוב הפרשי שכר. בוודאי שאין בעדותו בעניין תעריף השכר לסתור את החישוב שנערך על ידי רו"ח או לעורר לגביו סימני שאלה שיביאו אותנו למסקנה שאין לקבל את חישוביה.

31. לסיכום האמור לעיל בנוגע לסכומים שנתבעו, אנו סבורים שיש לקבל את התביעות בכל הנוגע לסכומים שננקבו בנספח לכתב התביעה, החל מחודש פברואר 2006, בכפוף להסתייגות אחת נוספת שתובא להלן, בנושא חישוב הריבית.

32. מקובלת עלינו טענת הנתבעות, לפיה בטבלאות המפרטות את הסכומים הנתבעים, הוסף בכתב יד מספר המתיימר לייצג את הריבית שנוספה לחישובים, ללא הסבר מהי הריבית וללא עדות המאשרת כיצד נעשה החישוב. הסברה של המומחית במסגרת החקירה הנגדית הוא דל, אינו מופיע בגוף חוות הדעת ומסיבות אלה איננו מקבלים אותו (עמוד 9 לפרוטוקול, שורה 24 עד עמוד 9 שורה 8).

בנוסף, חישובי הריבית שנערכו בחוות הדעת בוצעו על קרן הסכומים שנתבעו, בעוד שבפסק דין זה נפסקים לזכות התובעים סכומים נמוכים יותר (בשל טענת ההתיישנות).

מסיבות אלה, הסכומים שעל הנתבעות לשלם לתובעים הם סכימה של הסכומים (קרן) המפורטים בטבלה שצורפה לכתב התביעה, ביחס לכל תובע ותובע, לתקופה שמחודש פברואר 2006 ועד אפריל 2008, על פי המפורט להלן:

א. משה אופיר – 5,431 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.10.2006 ועד התשלום בפועל (החודש האחרון בגינו נתבעו הפרשי השכר הוא ספטמבר 2006);
ב. מאיר בן אהרון – 24,996 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 15.3.2007 (אמצע התקופה המזכה, כנפסק בע"ע (ארצי) 51884-09-11 נוי טבך - אוניברסיטת חיפה, פסקה 66 לפסק הדין) ועד התשלום בפועל;
ג. מנחם בראון - 7,252 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 15.3.2007 (אמצע התקופה המזכה) ועד התשלום בפועל;
ד. דב דוד - 26,596 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 15.3.2007 (אמצע התקופה המזכה) ועד התשלום בפועל;
ה. נפתלי הוכמן – 20,450 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 15.3.2007 (אמצע התקופה המזכה) ועד התשלום בפועל;
ו. עופר יעקב – 21,185 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 15.3.2007 (אמצע התקופה המזכה) ועד התשלום בפועל;
ז. דני יעקב – 12,908 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 15.8.2007 (אמצע התקופה המזכה) ועד התשלום בפועל;
ח. אבנר כהן – 28,423 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 15.3.2007 (אמצע התקופה המזכה) ועד התשלום בפועל;
ט. יאיר כרמי – 23,056 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 15.3.2007 (אמצע התקופה המזכה) ועד התשלום בפועל;
י. חיים ליבר – 25,511 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 15.3.2007 (אמצע התקופה המזכה) ועד התשלום בפועל;
יא. משה לסרי – 16,037 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 15.3.2007 (אמצע התקופה המזכה) ועד התשלום בפועל;
יב. חנה לפלר – 16,111 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 15.3.2007 (אמצע התקופה המזכה) ועד התשלום בפועל;
יג. ציון מדר – 24,699 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 15.3.2007 (אמצע התקופה המזכה) ועד התשלום בפועל;
יד. חיים מזור – 19,466 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 15.3.2007 (אמצע התקופה המזכה) ועד התשלום בפועל;
טו. מרגריטה מיכלסון – 20,469 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 15.3.2007 (אמצע התקופה המזכה) ועד התשלום בפועל;

טז. בני מסינג – 12,489 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 15.3.2007 (אמצע התקופה המזכה) ועד התשלום בפועל;

יז. ראובן קרני – 26,654 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 15.3.2007 (אמצע התקופה המזכה) ועד התשלום בפועל;

יח. חיים רוזנבאום – 44,241 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 15.3.2007 (אמצע התקופה המזכה) ועד התשלום בפועל;

יט. איתן רוזנקרנץ – 23,659 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 15.3.2007 (אמצע התקופה המזכה) ועד התשלום בפועל;

כ. משה שלוין – 28,440 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 15.3.2007 (אמצע התקופה המזכה) ועד התשלום בפועל;

כא. שלום משה – 20,910 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 15.3.2007 (אמצע התקופה המזכה) ועד התשלום בפועל;

כב. שלמה שם טוב – 11,758 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 15.3.2007 (אמצע התקופה המזכה) ועד התשלום בפועל.

33. סוף דבר - התביעות מתקבל ות.

על הנתבעות לשלם לתובעים את הפרשי השכר על פי המפורט בסעיף 32 לפסק הדין.

בנוסף, הנתבעות ישאו בהוצאות כל אחד מהתובעים בסך 1,000 ₪ וכן בשכ"ט עו"ד בסך 20,000 ש"ח שאם לא ישולמו תוך 30 ימים, ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד התשלום בפועל.

ניתן היום, כ"ח כסלו תשע"ז, (28 דצמבר 2016), בהעדר הצדדים.

שולמית עתניאל שמואלי, נציגת ציבור (ע)

דגית ויסמן, שופטת

אבי ענתבי, נציג ציבור (מ)


מעורבים
תובע: משה אופיר
נתבע: ידיעות אחרונות בע"מ
שופט :
עורכי דין: