ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מרים לבקוביץ נגד המוסד לביטוח לאומי :

לפני:

כבוד השופטת רוית צדיק
נציג ציבור (מעסיקים) גב' רונית סדן

התובעת:
מרים לבקוביץ
ע"י ב"כ עו"ד מוטי זילבר
-
הנתבע:
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ עו"ד רונית סגל

פסק דין

1. המחלוקת בתיק שלפנינו נוגעת ל אופן חישוב דמי הלידה להם זכאית התובעת .

2. בהתאם להסכמת הצדדים בדיון מיום 31.5.16, הוגשו סיכומים בכתב מאחר ומדובר בשאלה משפטית לגביה גיבשו הצדדים עובדות מוסכמות.

רקע עובדתי-
3. התובעת הינה ילידת 1982, עבדה כגננת במוסד החינוכי "קן ציפור", החל מיום 1.9.10.

4. התובעת יצאה לשמירת הריון ביום 7.8.13, ילדה בתאריך 10.3.14 ויצאה לחופשת לידה עד ליום 7.7.14, לאחריה שבה לעבודתה.

5. ביום 11.9.13 הגישה התובעת תביעה לגמלת שמירת הריון, אשר התקבלה על ידי הנתבע.

6. ביום 16.9.14 הגישה התובעת תביעה להפרשי דמי לידה, נוכח תשלום דמי הבראה אשר שולם לה על ידי המעסיק בשכר חודש 7/14.

7. הנתבע דחה את תביעת התובעת במכתבו מיום 17/9/14, כאשר הנימוק לדחיית תביעת התובעת הוא הוראת תקנה 5 לתקנות הביטוח הלאומי (תשלום ופטור מתשלום דמי ביטוח), תשנ"ה – 1995 (להלן: תקנה 5), הקובעת כי שכר נוסף ייפרס למספר חודשי העבודה באותה שנה ולא יותר מ – 12 חודשים ויצטרף לחישוב דמי הלידה. הנתבע הבהיר בהחלטתו כי מאחר והחישוב הינו חלוקה של דמי ההבראה 12 חודשים רטרואקטיבית מחודש 7/14, החלק היחסי של דמי ההבראה האחרון הינו חודש 8/13, על כן בחישוב השכר הקובע לחודש 7/13 לא נכלל רכיב ההבראה.

8. לתובעת שולמו דמי הבראה על ידי מעסיקה לשנת 2013 - בחודש 6/13 ולשנת 2014 – בחודש 7/14.

9. קיימת הסכמה בין הצדדים לגבי שיעור דמי הגמלה ששולמו לתובעת בגין חודשים 5-6/13. בדמי הגמלה לחודשים 5-6/13 הכליל הנתבע חלק יחסי מדמי ההבראה ששולמו לתובעת בחודש 6/13.

10. בחישוב בסיס השכר לחודש 7/13 לא נכלל רכיב דמי ההבראה אשר שולם לתובעת ב חודש 7/14.

השאלה השנויה במחלוקת-
11. אין מחלוקת בין הצדדים כי התחשיב מורכב מבסיס שכר לחודשים 5-7/13 ולגבי השכר הקובע לחודשים 5-6/13 אין מחלוקת (בו הכליל הנתבע את החלק היחסי של דמי ההבראה לשנת 2013). השאלה אשר במחלוקת הינה האם היה על הנתבע לכלול בחישוב הגמלה אשר שולמה לתובעת, וביתר דיוק בחישוב השכר הקובע לחודש 7/13, גם את החלק היחסי של דמי ההבראה אשר שולמו לתובעת בחודש 7/14?

עיקר טענות התובעת-
12. לטענת התובעת, אי הכללת רכיב דמי ההבראה ששולמו בחודש 7/14 בחישוב גמלתה, נוגד את עקרונות היסוד של השיטה בדבר הזכות לשוויון.

13. לשיטת התובעת, תקנה 5 עומדת בניגוד לחוק עבודת נשים, תשי"ד – 1954, מאחר ונוצר מצב בו עובדת אשר יוצאת לחופשת לידה ושבה לעבודתה בסיומה, כאשר עת שובה לעבודה משולמים לה דמי ההבראה, אינה נהנית מכך שדמי ההבראה ייחשב ו בבסיס השכר לצורך קבלת הגמלה, מאחר וחלפו 12 חודשים . לעמדת התובעת, תקנה 5 גוברת על חוק עבודת נשים, מאחר ולמעשה דורשים מהעובדת לשוב לעבודתה לפני שמסתיימת חופשת הלידה.

14. עוד טענה התובעת, כי לא ייתכן כי בגלל תזמון תשלום דמי ההבראה על ידי המעסיק ייגרם לעובד נזק, אף שברור כי דמי ההבראה משולמים בגין שנת העבודה הקודמת ולכן בתחשיב שכר רבע שנתי עבור הגמלה יש להוסיף 3/12 של דמי ההבראה בחישוב הגמלה.

עיקר טענות הנתבע-
15. הנתבע טען כי לא חישב בגמלה לה זכאית התובעת את רכיב ההבראה, בהתאם לדין.

16. הנתבע הוסיף וטען, כי ניתנה לתובעת האפשרות להוכיח כי מעסיקה לא שילם לה דמי הבראה, רק מפאת היותה בחופשת לידה ולא מכל סיבה אחרת. בהתאם לכך, היה על התובעת להוכיח כי המעסיק נוהג לשלם דמי הבראה בחודש יוני כל שנה (או לכל הפחות כי כך שולם בשנת 2014), ולא בחודש יולי וכי אך מפאת היותה של התובעת בחופשת לידה, נדחה מועד תשלום דמי ההבראה והתובעת קיבלה את תשלום דמי ההבראה בחודש יולי.

17. ככל שמעסיקה של התובעת משלם לכלל העובדים את דמי ההבראה בשנת 2014, בחודש יולי או מאוחר יותר, לא נוצר כל קיפוח בגין יציאת התובעת לחופשת לידה, בהתאם לחוק ולתקנה 5, מאחר ובכל מקרה, גם אם לא הייתה יוצאת התובעת לחופשת לידה, דמי ההבראה לא היו נכללים בחישוב חודש 7/13.

18. התובעת התעלמה מהודעת הנתבע ומהחלטת בית הדין על פיה עליה להמציא אישור מעסיק לעניין המועדים בהם משלם המעסיק לעובדיו את דמי ההבראה ובחרה שלא להגיש ראיות לעניין זה על כן ניתן להסיק כי אילו הובאה הראיה הייתה פועלו כנגדה. לפיכך, מאחר ונטל ההוכחה מוטל על התובעת, דין תביעתה להידחות.

דיון והכרעה-
19. נקדים אחרית לראשית, ונבהיר כי לאחר ששקלנו בכובד ראש את מכלול טענות הצדדים החלטנו כי דין תביעת התובעת להידחות, מהטעמים שיפורטו להלן.

20. תקנה 5 קובעת כדלקמן:
" על תשלום נוסף יחולו, לעניין תשלום דמי ביטוח, הוראות אלה: (1)אם שיעורו 25% או יותר משכר המינימום כהגדרתו בחוק שכר מינימום (להלן – שכר המינימום) יחולק לשנים עשר, והסכום המתקבל מהחלוקה האמורה יצורף לשכר החודש שבו שולם ולשכר כל אחד מאחד עשר החודשים שקדמו לו; תשלום נוסף כאמור, ששולם לעובד שעבד אצל מעבידו פחות מאחד עשר החודשים שקדמו לחודש שבו שולם, יחולק במספר החודשים שבהם עבד העובד אצל אותו מעביד (להלן – חודשי העבודה הקודמים), והסכום המתקבל מהחלוקה האמורה יצורף לשכר החודשי הרגיל בעד כל אחד מחודשי העבודה הקודמים...".

21. מעיון בהחלטת הנתבע מיום 17.9.14 במסגרתה הוחלט לדחות את תביעת התובעת לתשלום הפרשים בגין לידה (צורפה כנספח ב' לסיכומי התובעת), עולה כי הנתבע אכן ביסס את החלטתו על האמור בתקנה 5, התייחס לדמי ההבראה אשר שולמו לתובעת בחודש 7/14 כאל "תשלום נוסף" העולה על רבע השכר הרגיל ולכן בחלוקה שנתית רטרואקטיבית החלק היחסי האחרון הינו של חודש 8/14, בעוד החודשים הרלבנטיים לחישוב גמלת התובעת היו 5-7/13.

22. בהתאם לכך, החלטת הנתבע שלא להכליל בחישוב השכר הקובע לחודש 7/13 את החלק היחסי של דמי ההבראה ששולמו לתובעת בשנת 2014, ניתנה בהתאם להוראת תקנה 5 וכדין.

23. בכל הקשור לתקנה 5 ולבחינת חוקיותה באשר להכללת רכיב דמי הבראה בתחשיב דמי לידה, יפים לענייננו הדברים אשר נפסקו על ידי בית הדין הארצי בעניין עב 1166/00 יהודית הלפרין נגד המוסד לביטוח לאומי (פורסם בדינים ועובד, ניתן ביום 30.11.03 , להלן: פרשת הלפרין):
"א. מושא הדיון שלפנינו הוא תשלום דמי הלידה לו זכאית המערערת כמבוטחת, על בסיס הכנסתה כפי שהייתה בשלושת החודשים שקדמו ל"יום הקובע". בהקשר זה, עלינו לבחון את מהותם של דמי ההבראה באספקלריה של תקנות דמי הביטוח בלבד. שכן, בהן נקבע ההסדר החוקי לתשלום דמי הביטוח בו חייב המבוטח, מזה ולתשלום הגמלה לה זכאי המבוטח, מזה...
ג. ביסוד התקנות מצוי עקרון הפריסה, המגלם את הזיקה האמורה. עקרון זה מייתר את הצורך בבחינת מהותו של "התשלום הנוסף" אם הוא דמי הבראה, או משכורת חודש 13, או מענק - ובהשלכותיו של אותו תשלום, על משכורתו של המבוטח.
ד. מחוקק המשנה לא ראה לקבוע הסדר פריסה מיוחד ל"תשלום הנוסף" כשהוא "דמי ההבראה" אף לא להוציא תשלום זה מגדר תחולתו של "התשלום הנוסף". משכך הוא, אין ניתן לקבוע, ולו על דרך הפרשנות, הסדר תשלומים שונה מזה שמורות עליו התקנות, מבלי שנמצא כי הן לוקות בפגם מן הפגמים המחייבים התערבותנו בהן.
ה. ההפרשים הנתבעים על ידי המערערת, שהם החלק היחסי של דמי ההבראה כתוספת לבסיס התשלום של דמי הלידה, הינם בגדר "תשלום נוסף", כמשמעותו בתקנות דמי ביטוח.
ו. לפי שיטת הפריסה הקבועה בתקנות דמי הביטוח, אין ניתן להוסיף את דמי ההבראה כ"תשלום נוסף" ל"שכר החודשי הרגיל" של המערערת, כפי שהיה בשלושת החודשים שקדמו ללידה.
ז. שיטת פריסת התשלום שמבקשת המערערת, באופן שתהלום את צרכיה, אינה מתיישבת עם הדרך הנקוטה בתקנות דמי הביטוח וחורגת מהן.
ח. המערערת לא טענה לקיומה של עילה המצדיקה ביטולן של תקנות דמי הביטוח, או הוראה מהוראותיהן, או עשיית שינוי בהן, וכזאת, אף לא נמצאה בבחינתנו את העניין לגופו".

24. אומנם, התובעת הצביעה על כך שעקב אופן התחשיב עליו מורה תקנה 5 נגרם לה חיסרון כיס, אולם גם בעניין זה כבר הביע בית הדין הארצי את דעתו בפרשת הלפרין: "אינני מתעלמת מטענת המערערת, לפיה יצאה בחסרון כיס בשל עקרון הפריסה הקבוע בתקנות דמי הביטוח. אולם, מקובלת עלי טענתו של המוסד, כי בכל אחת משיטות הפריסה ישנם מבוטחים הזוכים מדרך החישוב וכאלה שאינם נשכרים הימנה.... הנה כי כן, יש והתקנות יטיבו עם האחד ויש ויטיבו עם האחר. יש ויפעלו לטובת המבוטח יש ויפעלו נגדו ".

25. נוסף על כך, נדחתה טענת התובעת בדבר פריסת דמי ההבראה ל – 12 חודשים: " לדעתי, אף אין ניתן לקבוע "פריסה רעיונית" של דמי ההבראה במסגרת הוראותיהן של תקנות הביטוח, על דרך הפרשנות, כפי שמציעה חברתי סגנית הנשיא אלישבע ברק – אוסוסקין, בחוות דעתה החולקת. שכן, תשלום דמי הבראה שנעשה באופן חד פעמי, הינו "תשלום נוסף" כהגדרתו בתקנות דמי הביטוח, ובמסגרת זו, אין למצוא בתשלום זה ייחוד על פני "תשלום נוסף" אחר המשתלם למבוטח באופן חד פעמי, כגון משכורת 13, או מענקים למינהו" (פסקה 24 לפסק הדין).

26. נוסיף, כי לא נסתר מעינינו כי הדיון בפרשת הלפרין נסוב סביב הוראת תקנות 5-6 לתקנות הביטוח הלאומי, בהתאם לאופן בו נוסחו אז, כאשר ביום 1.1.03 נכנסו לתוקף תקנות הביטוח הלאומי (תשלום ופטור מתשלום דמי ביטוח (תיקון), אשר בעקבותיו שונה אופן ניסוחה של תקנה 5, היא המושא לדיוננו כאן. אולם, לא מצאנו כי יש בשינוי הנוסח של תקנה 5 כדי לשנות את הרציונל אשר נקבע בפרשת הלפרין. גם בעניין זה, חיווה בית הדין הארצי את דעתו (פסקה 26 לפסק הדין): "סבירותן של תקנות דמי הביטוח אינה נפגמת גם אם בתיקון להן שונתה שיטת הפריסה והיא הולמת את השיטה לה טוענת המערערת. אלה גם אלה הולמות היו וטובות לשעתן".

27. בא כוח התובעת הפנה בסיכומיו לחוות דעתה של כבוד השופטת ברק בפרשת הלפרין, לפיה הפרשנות הראויה לתקנה 5 הינה כי יש לחלק את דמי ההבראה בשנים עשר ולהוסיף 3/12 דמי ההבראה לשכר המחושב לצורך דמי לידה, מאחר ואין כל סבירות במועד שרירותי בו אישה יולדת או בו מעביד משלם את דמי ההבראה מרצונו וברי כי תשלום דמי הבראה נעשה בגין שנה שלמה ועל כן בגין חלק של שנה משתלמים דמי הבראה פרופורציונאליים לחלק השנה .

28. אין בחוות דעתה של כבוד השופטת ברק כדי לסייע לתובעת, משני טעמים - הטעם הראשון, הינו כי כפי שציינו לעיל, דעתה של כבוד השופטת ברק אשר העלתה דברי טעם, נשמעה כדעת מיעוט ונדחתה על ידי דעת הרוב בפרשת הלפרין, אשר הינה ההלכה המחייבת כיום (ר' לעניין זה גם עב"ל 14209-03-11 יעקב קפלן נגד המוסד לביטוח לאומי (כב/ הש' רבינוביץ, פורסם בנבו, ניתן ביום 30.5.13) וכן ת"א 1046/10 בל ( ת"א) 1046-10 רחל בוסקילה נ' המוסד לביטוח לאומי (כבוד השופטת מוטולה, פורסם בנבו, ניתן ביום 18.11.12).

29. הטעם השני, הינו כי הוכח בפנינו כי במקרה דנן התובעת נמנעה מלהביא ראיות אשר יכולות היו להוכיח את טענותיה. התובעת טענה בפנינו כי מועד תשלום דמי ההבראה נדחה עקב שהייתה בחופשת לידה ומועד שובה לעבודה, על כן מהווה הפלייה לכאורה אל מול עובדים אחרים במקום עבודתה, בניגוד לחוק עבודת נשים.

30. מעיון בפסק הדין שניתן בפרשת הלפרין עולה, כי גם שם העלתה המערערת טענת הפליה באופן חישוב דמי הלידה, בגין מועד הלידה. לפיכך, אנו סבורים כי עניינה של התובעת כאן אינו שונה מעניינה של המערערת בפרשת הלפרין, שכן גם במקרה דנן וגם בפרשת הלפרין, מדובר במועד שרירותי בגינו נדחתה דרישת העובדת להכללת דמי ההבראה בחישוב דמי הלידה.

31. ככל שהיה בידינו לקבל את טענת התובעת כאן כי קופחה זכותה באופן מהותי ובאי סבירות קיצונית, מוצדקת טענת הנתבע על פיה במקרה דנן לתובעת אכן ניתנה אפשרות להגיש ראיות על מנת להוכיח את טענתה, אולם בחרה היא שלא לעשות כן.

32. בדיון אשר התקיים ביום 31.5.16 ניתנה החלטת בית הדין לפיה בא כוח הנתבע תפנה להתייעצות עם המשרד הראשי ותודיע עמדתה לבית הדין לעניין תביעת התובעת. בהתאם לכך, ביום 22.6.16 הגיש הנתבע את עמדתו והביע נכונות לבחון את הצעת בית הדין כפוף להמצאת אישור מעסיק לעניין המועדים בהם משלם הוא לעובדיו את דמי ההבראה.

33. ביום 22.6.16 ניתנה החלטתי לפיה על התובעת להגיש עמד תה עד ליום 28.6.16, אולם התובעת לא הגישה כל תגובה או עמדה מטעמה. ביום 21.7.16 ניתנה החלטה לפיה בהעדר הודעת בא כוח התובעת יוגשו סיכומי הצדדים. יצוין, כי מעיון במערכת נט המשפט עולה כי כלל ההחלטות נצפו על ידי בא כוח התובעת , לרבות הודעת הנתבע מיום 22.6.16. חרף זאת, לא הגישה התובעת כל תגובה או עמדה מטעמה ב עניין זה. בהמשך לכך, הגישה התובעת את סיכומיה כאשר גם במסגרת הסיכומים לא התייחסה התובעת להודעת הנתבע.

34. אם כן, שעה שהתובעת בחרה שלא להגיש כל ראיה מטעמה בדבר מועד תשלום דמי ההבראה על ידי מעסיקה, הצדק עם הנתבע והתובעת לא הצליחה לבסס את טענתה להפליה אל מול עובדים אחרים.

לפיכך, גם מטעם זה דין תביעת התובעת , להידחות.

סוף דבר-
35. התביעה נדחית.

כמקובל בהליכים מתחום הביטחון הסוציאלי, אין צו להוצאות.

לצדדים זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין.

ניתן היום, כ"ח חשוון תשע"ז, (29 נובמבר 2016), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

נציגת ציבור מעסיקים גב' רונית סדן

רוית צדיק, שופטת


מעורבים
תובע: מרים לבקוביץ
נתבע: המוסד לביטוח לאומי
שופט :
עורכי דין: