ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אלדן תחבורה בע"מ נגד אשינטי ראשד :

לפני כבוד ה רשמת הבכירה נעמה פרס

התובעת

אלדן תחבורה בע"מ

נגד

הנתבעים
1.אשינטי ראשד
2.דרור כהן
3.בסט קאר חברה לשירותי רכב בע"מ

פסק דין

א. תמצית התביעה וטענות הצדדים
1. זוהי תביעה לתשלום סך של 12,671 ₪, שעילתה נזקי רכוש שנגרמו לרכב התובעת, בעטיה של תאונת דרכים מיום 24.10.13 (להלן - התאונה). התאונה התרחשה בשעה 16:30 או במועד סמוך לכך, בצומת הרחובות משכית ומדינת היהודים בהרצליה, והיו מעורבים בה, רכב התובעת מסוג פורד פוקס מ.ר. 19-802-76 (להלן- רכב התובעת) ורכב הנתבעים מסוג שברולט קרוז מ.ר. 47-346-72 (להלן - רכב הנתבעים). התאונה התרחשה עת פנה רכב התובעת ימינה מהנתיב האמצעי (מתוך שלושה נתיבים) ואילו רכב הנתבעים נסע ישר מהנתיב הימני, בו הנסיעה מותרת ימינה בלבד.

2. התביעה הוגשה כנגד שלושה נתבעים: הנתבע 1 הינו מי שהתובעת טוענת כי נהג ברכב (להלן – הנהג). הנתבע 2 הינו מעסיק ו של הנתבע 1 במועד התאונה (להלן – המעסיק). הנתבעת 3 היא בעלת הרכב שהוחכר למעסיק בעת האירוע.

טענות התובעת
3. ה תובעת טוענת, כי הנתבע 1 הוא זה שנהג ברכב במועד התרחשות התאונה, והוא אחראי כלפיה כגורם הנזק תוך שהוא נוהג בניגוד לסימון שהיה על גבי הכביש.

4. כלפי הנתבע 2 טוענת התובעת לאחריות עקיפה , בתור מעסיק הנהג וחוכר הרכב, וזאת משום שהנהיגה של הנתבע 1 ברכב בוצעה במהלך עבודתו אצל הנתבע 2.

5. לבסוף, כלפי הנתבעת 3 נטען, כי היא בעלת הרכב. בהיותה של הנתבעת 3 חברה להשכרת רכבים , היה עליה – על פי דין – לבטח את רכב הנתבעים בביטוח שיכלול כל אירוע נזק, ומבלי לסייג את הביטוח בכל סייג. שעה שסייגה הנתבעת 3 את ביטוח רכב הנתבעים בהתייחס לנהג מסוים, הרי שהיא אחראית כלפי התובעת בהתאם לדוקטרינת ה"מעין מבטח", וכן בהתאם לעוולת הפרת חובה חקוקה המעוגנת בסעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן – הפקודה).

טענות הנהג והמעסיק
6. בכתב ההגנה מטעם המעסיק, ששימש למעשה גם ככתב ההגנה של הנהג, נטען כי הנתבע 1 לא נהג ברכב , אלא נהדם אחר. שעה שהאדם האחר היה רשום בפרטי חוזה ההחכרה של המעסיק מול ומשכך על הנתבעת 3 – לשאת בנזק.

7. מעבר לזאת נטען, כי בהתדיינות קודמת שבין המעסיק ובין הנתבעת 3 – שעסקה בפרשה אחרת, אך לה צורפה גם פרשת היחסים שבין המעסיק ובין הנתבעת 3 בנוגע לרכב הנתבעים – שילם המעסיק השתתפות עצמית בגובה של 3,000 ₪ ומשכך כל אחריות, א ם קיימת כזו, היא על הנתבעת בלבד. המעסיק הגיש לעיוני את מסמכי התיק בבית משפט השלום בירושלים.

8. בדיון שהתקיים לפניי נטען גם, כי בחוזה ההחכרה רשום עובד אחר של הנתבע 2, אך במועד התאונה הוא כלל לא הועסק על ידיו. כן נטען, כי קיימת הודעת דואר אלקטרוני מיום 20.02.2014 אשר בה הודיע המעסיק על כך שברכב הנתבעים משתמש עובד אחר שלו – הנהג – וכי יש להחליפו במקום האדם (אחיו של הנהג) שהיה רשום כמשתמש מורשה (בנוסף למעסיק) ברכב הנתבעים. משכך, ככל שזה נוגע למעסיק ולנהג, הרי שהם שניהם מבוטחים, וככל שתהיה אחריות על הנתבעים , על הנתבעת 3 לשאת בה, בין אם האירוע מבוטח בביטוח חיצוני אצל איילון, ובין אם ל או, שאז פועלת הנתבעת 3 כמעין מבטחת.

טענות הנתבעת 3
9. הנתבעת 3 טענה בכתב ההגנה מטעמה , בראש ובר אשונה, כי לא מתקיימת כנגדה עילת תביעה באשר היא לא גרמה לכל נזק ישיר או עקיף לרכב התובעת. עוד טענה הנתבעת 3 , כי היא ביטחה את רכב הנתבעים בפוליסת ביטוח אצל איילון, אך זו האחרונה דחתה את הדרישה לטיפול בתאונה זו ותשלום תגמולי ביטוח, ככל שאלו מגיעים, בטיעון כי הנהג לא היה מורשה לנהוג ברכב הנתבעים במועד האירוע, ומשכך התאונה אינה מכוסה בפוליסה.

10. מכאן טענה הנתבעת 3 , כי כיוון שהנהג נהג ברכב בלא רשות, ובניגוד להסכם החכירה, הרי שגם הנתבעת 3 עצמה – כצד שלישי – לניזוק (התובעת) ולמזיק הישיר (הנהג) אינה אחראית בכל אחריות כלפי התובעת. המעסיק העביר את השימוש ברכב לנהג, בלא שעדכן וקיבל את אישור הנתבעת 3 (ואישור כזה, צוין, לא היה מתקבל שכן נהגים בגיל הזה לא מורשים לנהוג ברכבי הנתבעת 3 כמדיניות של הנתבעת 3 ), ומחדל זה רובץ לפתחם של הנהג והמעסיק.

ב. דיון
השאלות השנויות במחלוקת
11. זיקוק טענות הצדדים מקים למעשה שתי מערכות יחסים בין הצדדים. מחד – מערכת היחסים שבין התובעת ובין כל הנתבעים. מאידך – מערכת היחסים בין הנהג והמעסיק ובין הנתבעת 3 . השאלות השנויות במחלוקת במערכת היחסים הראשונה הן כדלקמן:
על מי מוטלת האחריות לגרם התאונה;
האם לתובעת עילת תביעה כנגד הנתבעת 3 ;
שאלת הנזק.

12. במערכת היחסים השנייה, בין הנהג והמעסיק ובין הנתבעת 3 , מעבר לשאלות שהובאו מעלה, שנויות במחלוקת השאלות הבאות:
האם הנהג היה מורשה לנהוג ברכב הנתבעים;
האם התשלום שבוצע על ידי המעסיק בנוגע לרכב הנתבעים מחייב את הנתבעת 3 באופן זה שהוא מקים השתק כלפי האחרונה לטענה כי רכב הנתבעים אינו מבוטח (בין אם באמצעות ביטוח פנימי של הנתבעת, כמעין-מבטחת, ובין אם באמצעות חברת איילון) ;
במידה והתשובה לשאלה הראשונה חיובית, האם על הנתבעת 3 לשאת במלוא הנזק או לשפות את הנהג והמעסיק בגין חיובם ככל שיוטל כזה עליהם.

האשם בתאונה
13. נהג רכב התובעת, מר סער כרמי, אישר בעדותו בדיון את הטענות העובדתיות שנטענו על ידי התובעת: כי הוא נהג ברכב במועד ובשעה האמורים, וכי בעת ניסיונו לפנות ימינה מנתיב המאפשר פניה ימינה ונסיעה ישר, פגע בו רכב הנתבעים, הנהוג על ידי הנהג, שעה שרכב הנתבעים נסע ישר בנתיב הימני המאפשר נסיעה ימינה בלבד.

14. כמו כן בדיון הוצגו תמונות צבע של הרכבים המעורבים, תמונות צבע של רישיון הנהג שצילם מר כרמי במקום האירוע; וכן תמונת הנתיבים ממקום האירוע . מהתמונה עולה, כי חלוקת הנתיבים היא כמפורט בכתב התביעה וכפי שעולה מעדות מר כרמי (נתיב ימני – פניה ימינה בלבד. בנתיב זה נסע רכב הנתבעים. נתיב אמצעי – מותר לפניה ימינה , שמאלה ונסיעה ישר. בנתיב זה נסע רכב התובעת. ונתיב שמאלי בו מותרת פניה שמאלה בלבד).

15. נוכח עדותו של מר סער כרמי, והראיות שהוצגו, וכן נוכח טענות אחרות כפי שיפורט בהמשך (בין היתר עצם תשלום ההשתתפות העצמית על ידי המעסיק בתובענה בירושלים), הרי שיש לקבוע כי האשם בתאונה הוא על הנהג, ומשמע על רכב הנתבעים.

עילות התביעה כנגד הנתבעים
16. למעשה, לא הייתה כל מחלוקת בין הצדדים בדבר האחריות הישירה של הנהג לגרם התאונה . לגבי הנתבע 2, אין מחלוקת כי הוא נושא באחריות עקיפה בנזיקין בהיותו מעסיק הנהג. אחריות זו מושתתת על סעיף 13 לפקודה.

17. המחלוקת העיקרית התמקדה במישור היחסים שבין התובעת והנתבעת 3 . טענתה העיקרית של התובעת כלפי הנתבעת 3 היא כי האחריות של הנתבעת 3 כלפי התובעת היא ישירה ( בניגוד לאחריותו העקיפה של המעסיק) והיא שאובה מחובתה של הנתבעת 3 לבטח את רכב הנתבעים בביטוח שיכסה את כל סוגי הנהגים והאירועים. חבות זו מבוססת על היותה של הנתבעת 3 חברה להשכרת רכבים הפועלת על פי ההסדרים הקבועים בצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הסעת סיור, הסעה מיוחדת והשכרת רכב), הת שמ"ה – 1985 (להלן – צו הפיקוח).

18. הנתבעת 3 לעומתה טענה כי די בביטוח שהיא עשתה ובהסדר שנעשה בינה ובין המעסיק המגדיר ומגביל את השימוש ברכב למשתמשים מסוימים, אשר לא כוללים את הנהג. שעה שכך, יצאה היא ידי חובתה לערוך ביטוח לרכב הנתבעים ואין להטיל עליה אחריות כלפי התובעת. לעניין טענה זו, ענתה התובעת הן בכתב התשובה והן בסיכומיה ביום הדיון, כי חוזה ההשכרה הוא חוזה אחיד ומקפח, ואין לאכוף בו את ההוראה עליה מנסה הנתבעת 3 להתבסס.

19. בחינת טענות הצדדים והדין מעלה, כי הדין עם התובעת. לקביעה זו תשתית מושרשת הן בדין החקוק והן בפסיקה הענפה אשר יצאה מבתי המשפט השונים, כפי שיפורט להלן:

20. סעיף 40 לצו הפיקוח מאפשר השכרת רכב אם קיים לרכב זה ביטוח (בנוסף לתנאים אחרים) ומפנה להוראת סעיף 19 (7) לצו הפיקוח. סעיף 19 (7) לצו הפיקוח קובע, בתורו, כי למפקח על התעבורה סמכות לקבוע האם לרכב קיים ביטוח נאות, ומשכך יש בסמכותו לקבוע איזה סוג ביטוח יש לערוך לרכבים של חברה להשכרת רכבים.

21. ואכן המפקח השתמש בסמכותו זו שעל פי צו הפיקוח. הצדדים טענו להוראת מפקח התעבורה מיום 01.03.1989. הוראה זו לא הוגשה לתיק, ואין אפשרות לאתרה במאגרים הממוחשבים. אולם אין צורך להיזקק להוראה זו, שכן קיימת הוראה מעודכנת יותר של המפקח הארצי על התעבורה במשרד התחבורה, שתאריכה 15.12.2008 ( ההנחיה מצויה באתר משרד התחבורה; להלן – הוראת המפקח). בהתאם להוראה זו, ונוכח סמכותו של המפקח על התעבורה על פי סעיף 19 (7) לצו הפיקוח, נקבעו שתי אפשרויות לחברת השכרת רכבים בכל הנוגע לביטוח רכביה. החלופה הראשונה מחייבת את חברת ההשכרה לנהוג כאילו הייתה מבטחת עצמה (ביטוח עצמי) ולהתחייב לפצות כל צד שלישי כאילו הייתה מבטחת בעצמה. החלופה השנייה מחייבת עריכת ביטוח אשר יכסה את כל הנזקים עד לסכום של 400,000 ₪ בהתאם לפוליסה שבתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי), התשמ"ו – 1986 (להלן – הפוליסה התקנית).

22. בפסיקה ענפה ושיטתית של בתי המשפט השונים נקבע, כי הפרת ההוראות הנ"ל על ידי חברת השכרת רכבים מהווה עוולה של הפרת הוראה חקוקה בהתאם ל סעיף 63 בפקודה, והיא תישא בנזקים שנגרמו לניזוק , במקרה זה התובעת, כתוצאה מאי-עריכת ביטוח שיכלול כל נהג, בלא חריגים, אשר עשוי להשתמש ברכב מוחכר שבבעלותה ( תא"מ (שלום הרצ') 274040-08-14 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' אלבר ציי רכב (ר. צ.) בע"מ (פורסם בנבו; 05.05.2016); תא"מ 3489-11-13 אלבר ציי רכב (ר. צ) בע"מ נ' ביקוב (פורסם בנבו; 24.04.2016); ת"א (שלום רמ') 20917-09-12 דומיקאר בע"מ נ' שלי (פורסם בנבו; 23.07.2015); ת"ק (ים) 8176-01-12 כהן נ' אלבר צייר רכב (ר. צ) בע"מ (פורסם בנבו; 06.09.2012; להלן – פרשת ניו קופל); ת"א (שלום ת"א) 12085/03 ניו קופל בע"מ נ' יעקב (פורסם בנבו; 19.09.2004); ת"א 124755/00 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' דהן (פורסם בנבו; 01.11.2004 ; להלן – פרשת דהן); ת"א (שלום ת"א) 55256/03 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' מינקוביץ' (פורסם בנבו; 11.09.2005 ; להלן – פרשת מינקוביץ')). מקרה זה אינו שונה כלל ועיקר.

23. אכן, הסיטואציה בה מעורבת חברה להשכרת רכב שונה. הסכם השכירות יכול ומגביל את הנהג או הנהגים המורשים לנהוג ברכב, אין מדובר על רכב פרטי, ולמעשה המשתמש אינו משתמש ברכוש שלו. הדבר כמובן משליך על רצונו וציפיותיו לביטוח אותו רכוש חכור. משכך, הפסיקה ראתה במקרה מתאים של רכב שכור להחיל את דוקטרינת הרשו ת הראשונית: שעה שהסכימה בעלת הרכב (חברת ההשכרה) לשימוש ברכב – בייחוד תמורת תשלום, אך לא רק – לאדם אחר (חוכר הרכב), אין היא יכולה להתנער מהחובות שלה שעה שהרשות הראשונית שניתנה לחוכר הרכב עברה לנהג אחר. משנ יתנה הרשות – היא קיימת לכל נהג מורשה, בין אם מטעם חברת ההשכרה ובין אם הרשות ניתנה על ידיד חוכר הרכב (ת"א ( שלום ת"א) 32286/06 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' עזרא (פורסם בנבו; 28.04.2009).

24. הפסיקה הרחיבה וראתה בחברת השכרת רכב כמעין-מבטחת, שעה שהן מתפקדות לעתים, ובהתאם להוראת המפקח, כמבטחות "פנימיות" של הרכבים שבבעלותם, ושעה שהסכם ההשכרה עצמו כולל הוראות ביטוחיות מובהקות ביחסים שבין חברת ההשכרה וחוכר הרכב (פרשת דהן, לעיל, בפסקה 38 לפס"ד). קיומן של הוראות אלו והיסודות הביטוחיים שהסכם ההשכרה מטילים חובות של מעין מבטח על חברת ההשכרה כאילו הייתה חברת ביטוח לכל דבר ועניין במערכת היחסים שלה עם שוכר הרכב וצד שלישי שנפגע מהרכב המושכר (ת"א (שלום י-ם) 5881/05 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' טופ בע"מ פסקה 6 לפסה"ד (פורסם בנבו; 10.01.2008) . לעניין זה יצוין, כי חוק חוזה הביטוח, התשמ"א – 1981, לא כולל הגדרה של "מבטח" אלא מתייחס למהות ותוכן החוזה לשם קביעה ובחינת השאלה האם מדובר על חוזה ביטוח, בניגוד לבחינת הצדדים המתקשרים בחוז ה זה (ירון אליאס דיני ביטוח 27 (מהדורה שנייה, 2009); שחר ולר חוק חוזה הביטוח, התשמ"א – 1981 כרך ראשון 165 (2005); ת"א (שלום ת"א) 182492/02 אוטו גלס בע"מ נ' טיולי גילי 1989 בע"מ (פורסם בנבו; 20.01.2004)).

25. הנתבעת 3 ביקשה להסתמך על שלושה פסקי דין לעניין זה, אשר לטענתה הגבילו את האחריות של חברת השכרת רכב כאילו הייתה חברת ביטוח ובהתאם להגבלות החלות על החבות של חברות ביטוח :

בפרשת טופ (ת"א ( שלום י-ם) 588/05 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' טופ בע"מ (פורסמה בנבו; 10.01.2008) נדונה שאלת מעמדה של חברת השכרת רכבים (שבפרשייתה גם כן הנתבעת דנן) כמעין מבטחת, וכמבטחת הלכה למעשה ביחסיה כלפי הצדדים השלישיים. אלא שפרשה זו לא תורמת מאומה לטענות הנתבעת 3 . ראשית, נקבע בפרשת טופ, כי חברת השכרת רכבים רשאית ליהנות מהשתתפות עצמית, וככל שהנזק פחות מסכום ההשתתפות העצמית – אין עילת תביעה כנגד חברת השכרת הרכבים. אולם המסקנה מפסיקה זו היא – כי חברת השכרת רכבים הינה אכן מעין מבטח ביחסיה עם הניזוק.

בפרשת פיין (ת"א ( שלום י-ם) 6860/07 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' פיין (פורסם בנבו; 03.01.2013) נקבעו שני עניינים הרלוונטיים לתובענה זו. ראשית, נפסק כי בין חברת השכרת רכב לניזוק קיימת יריבות ישירה נוכח הפרת הוראות צו הפיקוח (והוראות המפקח) בעוולת הפרת הוראה חקוקה, ככל שחברת השכרת רכבים לא ערכה ביטוח לרכב הפוגע. לצד זאת נקבע, כי אין להתעלם מהעובדה כי ברכב שנדון שם, השתמש אדם שאינו מורשה, ככל שהדבר מתייחס לחברת השכרת הרכבים, ומשכך לא הוחלה אחריות על חברת השכרת הרכבים מפאת חריגת המשתמש מרשות החברה בשימוש ברכב.

בפרשת בראל (ת"א ( שלום ת"א) 41563/08 אלבר ציי רכב בע"מ נ' בראל (פורסם בנבו; 12.08.2010) הציע בית המשפט להחיל על חברות השכרת הרכבים את החובה להוכיח, כי המשתמש "הבלתי מורשה" ברכב הגביר את הסיכון שלה, כפי שהדבר נהוג כלפי חברות ביטוח מן המניין. לצד זאת, ונוכח פרשנות הסכם ההשכרה הספציפי שנדון בפרשה זו, הגיע בית המשפט למסקנה כי אין להטיל אחריות על חברת השכרת רכבים.

26. עיון בפסיקה מאוחרת יותר לפרשת פיין ופרשת בראל מביאני למסקנה – כי נטיית הפסיקה דהיום שונה מעט והולכת צעד אחד קדימה (פרשת ניו קופל, לעיל; תא"מ (שלום כ"ס) 51742-11-13 הכשרה חברה לביטוח בע"מ נ' שלמה תחבורה (2007) בע"מ (פורסם בנבו; 25.09.201 5); תאמ (שלום רמ') 22131-05-14 אופרייט ליס בע"מ נ' ש. שלמה רכב בע"מ (פורסם בנבו; 17.01.2016); תא"מ (שלום ת"א) הראל חברה לביטוח בע"מ נ' אלבר ציי רכב (ר. צ.) בע"מ (פורסם בנבו; 05.05.2016 ). התכלית העומד ת מאחורי צו הפיקוח והוראות המפקח – הוא לוודא, כי צד שלישי הנפגע מרכב חברת השכרת רכבים יהיה מכוסה בכיסוי ביטוחי בגין נזקו בלי קשר לאדם המשתמש באותו רכב חכור. הכרה באפשרות החרגת נהגים על ידי חברת השכרת רכבים, על ידי הצבת סייגים ל"נהג מורשה" או "נהג רשום" וכיוצא באילו – מוציאה מתוכן את צו הפיקוח והוראות המפקח ובהכרח אינה מקיימת את תכליתם (פרשת מינקוביץ', לעיל).

27. בהעדר פסיקה בסוגיה זו מפי בית משפט העליון או של בתי המשפט המחוזיים, ראוי לקבוע כי מדיניות משפטית ראויה תחייב חברות השכרת רכבים לערוך חוזה ביטוח לרכבן , בלא תלות בנהג אשר נוהג בהן, בין אם הוא "נהג רשום", ובין אם הוא "חוכר רשום" וכיוצא באלו. הפרתה של חובה זו נוכח הוראות צו הפיקוח והוראות המפקח – מקימה עוולה של הפרת חובה חקוקה. מעבר לכך, בשאלת היותה של חברת השכרת רכב מעין מבטחת, נדמה כי לאור הפסיקה שהובאה לעיל אין כבר מחלוקת פסיקתית בדבר החלת דוקטרינות ביטוחיות על חברות השכרת רכב, ביחסיהן עם הצד השלישי (הניזוק) ואף חוכרי הרכבים עצמם.

28. לבסוף, בסוגיה זו, גם בחינת טענות הצדדים בדוקטרינות ביטוחיות וחבות חברות הביטוח מביאה למסקנה, כי יש חבות על הנתבעת 3 . כך, בפרשת פוגריבצקי נקבע, כי חברת ביטוח אינה יכולה לסייג את פוליסת הביטוח כך שלא תחול על נהיגה תחת השפעת אלכוהול. בפרשה זו נקבע, כי הפוליסה התקנית (שבתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי), התשמ"ו – 1986) מסייגת את מקרה הביטוח רק לשימוש בסמים מסוכנים, ונוכח הרציונאלים העומדים בבסיס חוזה הביטוח, אין לאפשר הכנסת חריג וסייג נוסף בדמות שימוש באלכוהול. נוכח פסיקה זו ובאנלוגיה ממנה, אין לאפשר לחברת השכרת רכבים – כמבטח למעשה – לסייג את תחולת הפוליסה "הפנימית" (או החיצונית שערכה, ככל שערכה, אצל חברת ביטוח) בנהג בלתי רשום או בלתי מורשה מטע מה, ובלבד שהוא בעל רישיון נהיגה (ע"א (ת"א) 1632/94 פוגריבצקי נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו; 24.03.1996).

מסקנתי זו תתחזק נוכח הקביעות בהמשך בדבר היחסים שבין הנתבעת 3 ובין הנהג והמעסיק.

שאלת הנזק
29. סכום התביעה הועמד ע"ס 12,671 שהוא הסכום המשוערך של 12,564 ₪ (מיום האירוע ועד יום הגשת התביעה). בהתאם לכתב התביעה ראשי הנזק הם כדלקמן: נזק לרכב ע"פ דו"ח שמאי – 10,669 ₪; שכ"ט השמאי (ללא מע"מ) – 400 ₪; ירידת ערך רכב התובעת – 1,344 ₪; שירותי גרר – 151 ₪.

30. כל רכיבי התביעה מופיעים בחוות דעת השמאי, זולת שירותי הגרר. לטענת התובעת חוות דעת השמאי לא נסתרה, לא התבקשה חקירתו על ידי מי מהנתבעים, ולא הוגשה חוות דעת נגדית סותרת. משכך יש לקבל את האמור בה. בדיון טענה הנתבעת 3 , כי לא צורפו תמונות צבע של הרכבים המעורבים (אף שאלו צורפו בדיון), כי לא התייצב נציג "מטעם חברת הביטוח" (כך במקור), וכי יש לצרף קבלות תיקון שאינן קבלות התובעת עצמה.
31. נוכח העובדה, כי לא הוגשה חוות דעת שמאית נגדית, לא התבקשה חקירתו של השמאי – יש לקבל את חוות דעתו כסבירה וראויה . לא ברור איזה נציג היה צריך להעיד מטעם התובעת עצמה, אך ספק אם נציג כאמור יכול להעיד על גובה הנזק. בכל הנוגע לטענה, כי לא צורפו קבלות הרי שעיון בצרופות כתב התביעה מעלה כי צורפו גם צורפו קבלות של מוסך בו תוקן הרכב – וכל האמור בהם לא נסתר.

בכל הנוגע לרכיב הגרר – לא צורפו קבלות בגינו, וא ף נהג התובעת העיד, כי הרכב כלל לא נגרר (עמוד 5 לפרוטוקול, שורה 2). משכך, התובעת אינה זכאית לרכיב זה של התביעה.

בסיכום האמור לחלק זה – זכאית התובעת לסך של 12,413 ₪. לסכום זה יש להוסיף הצמדה כחוק והצמדה מיום הגשת התביעה (8.9.14).

האם הנהג היה מורשה לנהוג ברכב הנתבעים
32. כעת יש להידרש לשאלה האם היה רשאי הנהג לנהוג ברכב. לצד טענות הצדדים, הרי שלא הובאה מלוא מערכת היחסים שבין המעסיק ובין הנתבעת 3 , ולא היה ניתן לעמוד על מלוא ההתכתבות (לה טען המעסיק) בינו ובין הנתבעת 3 , בין היתר בשאלת הוספת הנהג לרשימת המורשים לנהיגה ברכב הנתבעים. משכך, ונוכח המסקנה מעלה – אין להכריע בשאלה זו כל ממצא עובדתי מפאת העדר הבאת ראיות מצד כל המעורבים בת ביעה.

תשלום ההשתתפות העצמית
33. האם התשלום שבוצע על ידי המעסיק בנוגע לרכב הנתבעים מחייב את הנתבעת 3 באופן זה שהוא מקים השתק כלפי האחרונה לטענה כי רכב הנתבעים אינו מבוטח (בין אם באמצעות ביטוח פנימי של הנתבעת 3 , כמעין מבטחת, ובין אם באמצעות חברת איילון)?

34. המעסיק הציג המהלך הדיון כתבי בי-דין מתובענה קודמת ש התבררה בינו ובין הנתבעת 3 בבית המשפט השלום בירושלים (תא"מ (שלום י-ם) 3552-02-14 בסט קאר חברה לשירותי רכב בע"מ נ' כהן) אשר במסגרתו נדון עניין הקשור לרכב אחר – שב ין המעסיק והנתבעת 3 . ואולם, במסגרת רכיבי התביעה תבעה הנתבעת 3 מהמעסיק גם תשלום של 3,000 ₪ בגין השתתפות עצמית עבור הרכב מושא תובענה זו – רכב הנתבעים (להלן – תיק ירושלים).

35. הנתבעת 3 טענה, כי התשלום שהתקבל בסך 3,000 ₪, והיא לא הכחישה קבלתו, לא נועד עבור "השתתפות עצמית" אלא עבור כיסוי חלק מהנזקים של רכב הנתבעים (לא ברור האם מדובר על נזקים לרכב הנתבעים עצמו או הנזקים שגרם רכב הנתבעים). עוד נטען על ידי הנתבעת 3 , כי לא ידעה, כי ברכב השתמש אדם בלתי מורשה, הנהג בתובענה זו, ומשכך ומתוך נקודת הנחה כי הנהיגה בוצעה על ידי המעסיק או אדם מורשה אחר שהיה רשום בחוזה ההשכרה – ביקשה לגבות את ההשתתפות העצמית, ובמידת הצורך להפעיל את הפוליסה בחברת הביטוח איילון.

36. בסעיף 15 לכתב התביעה בתיק ירושלים דרשה הנתבעת 3 תשלום הסך של 3,000 ₪ בגין רכב הנתבעים בתובענה זו, שכן לטענת הנתבעת התקבל אצלה מכתב מחברת הביטוח איילון בגין תאונה שגרם רכב הנתבעים. בהמשך, במהלך הדיון מיום 02.07.2014 לפני סגן הנשיא, כבוד השופט אברהם רובין, הסכ ים המעסיק לשלם את הסך של 3,000 ₪ (כאשר טען כי הנתבעת 3 סירבה לקבל סכום זה קודם לכן), והדבר קיבל תוקף של החלטה. לבסוף, בהתאם להסכמת הצדדים, ניתן ביום 03.07.2014 פסק דין בתיק ירושלים, על דרך הפשרה בהתאם לסעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984, שפסק את אשר פסק, בו נכלל התשלום לו הסכים המעסיק לשלם כדמי השתתפות עצמית בסך 3,000 ₪.

37. אין מחלוקת כי פסק הדין בתיק ירושלים תקף, ולא הוגש עליו כל ערעור. משכך, הוא מחייב את הצדדים. השאלה בשלב זה היא מה משמעות פסק הדין לענייננו.

38. עיון בפרוטוקול הדיון, ובכתבי הטענות שהוגשו על ידי המעסיק מתיק ירושלים, מעלה, כי שאלת ההשתתפות העצמית נדונה בין הצדדים ואף הוכרעה בהסכמה. יתרה מזאת, בהמשך, כאמור כל התיק הסתיים בפשרה בפסיקה על פי סעיף 79א. פסק הדין הכריע בפלוגתא בעניין ההשתתפות העצמית, וגם חייב את המעסיק לשלם את סכום ההשתתפות העצמית. הנתבעת 3 אינה יכולה לטעון לטענה הסותרת קביעה זו (נינה זלצמן מעשה-בית-דין בהליך אזרחי 146 (1998)), והיא מושתקת מפני טענה זו. משכך, המסקנה היא, כי הנתבעת 3 נטלה על עצמה חובות מבטח ביחסיה בינה ובי ן המעסיק, בין אם מדובר על ביטוח פנימי, בו הנתבעת 3 מתחייבת לשאת בנזק, ובין אם בהפעלת ביטוח חיצוני אצל חברת הביטוח איילון או חברה אחרת.

39. מעבר לזאת, ובהמשך לאמור מעלה, חוזה ההשכרה כולל הוראות ביטוחיות מובהקות ויסודות ביטוחיים קלאסיים. כך פרט לסכום "ההשתתפות העצמית" שנקבע, ושכאמור שולם, נקבעו הוראות לעניין גניבה, והוראות לעניין העדרו של ביטוח או אחריות הנתבעת 3 במקרה של נזק לגלגלים ושמשות. ואולם, ההסכם אינו כולל כל הוראה המחריגה – באופן מודגש ובלתי משתמע לשני פנים – את זהות הנהג או מאפייניו (כגון גילו או ניסיונו בנהיגה), ואינ ו מציי ן מפורשות, כי הרכב לא יהיה מבוטח באם זהות המשתמש בו תהיה שונה מהמצוין בחוזה. בחינת ההסכם אף מביאה למסקנה הפוכה: כך, בסעיף 1 מצוין כי האחריות על הרכב תהיה גם בידי השוכר וגם הנהג; כי בכל מקרה של גניבה או תאונה או נזק שיגרם לצד שלישי ישלם השוכר השתתפות עצמית כדין כסכום שאינו שנוי במחלוקת.

40. נוכח כל האמור לעיל – מתפקדת הנתבעת 3 גם כמבטחת של המעסיק, ואף של העובד, אשר נהג ברכב ברשות המעסיק, כשלוחו ובשבילו. בשילוב מסקנה זו עם העובדה כי המעסיק שילם דמי השתתפות עצמית, ו"הפעיל" הלכה למעשה את האחריות של הנתבעת 3 , הרי שהיא מתפקדת כמבטחת גם ביחסים שבין הנהג (הנתבע 1) והמעסיק (הנתבע 2).

האם על הנתבעת 3 לשאת במלוא הנזק או לשפות את הנהג והמעסיק בגין חיובם 41. שאלה אחרונה לדיון בתובענה זו היא חלוקת התשלום בין הנתבעים ובין עצמם. המעסיק טען, כי שעה ששילם את דמי ההשתתפות העצמית, הרי שכל נטל התשלום ראוי שיפול על הנתבעת 3 . המעסיק עמד מאחורי אחריותו להתנהלות הנהג, אשר השתמש ברכב בזמן העבודה ולצורכי העבודה, ומשכך "הפעיל" את הפוליסה של הנתבעת 3 . בין אם הנתבעת 3 נושאת בנזק בביטוח פנימי, ובין אם הנזק – בסופו של דבר – ישולם על ידי חברת ביטוח חיצונית, סבור המעסיק, כי על הנתבעת 3 לשאת בנזק בתובענה זו.

42. כאמור, הנתבעת 3 טענה לעניין זה במסגרת השאלה הקודמת, וכל טענותיה שם יפות גם לשאלה זו.

43. הלכה ידועה ומושרשת היא, כי בתביעות נזיקין – אין הכרח להגיש הודעות לצדדים שלישיים בין הנתבעים בינם ובין עצמם (בר"ע 92/76 לה-נסיונל חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' ישראל טוב פ"ד ל(3) 305, 308 (1976). אף שהגשת הודעה לצד שלישי (מצד הנהג והמעסיק כלפי הנתבעת 3 ) הייתה יכולה למנוע עמימות וחוסר בהירות בדבר החזית הפנימית ביניהם, הרי שבנסיבות העניין שאלה זו התחדדה ונידונה בהרחבה בין הצדדים (לרבות התובעת) במהלך הדיון במשפט וגם בכתבי הטענות. מה גם, כי לא פעם הגשת הודעות לצד שלישי בי ן מזיקים בינם ובין עצמם מסרבלת דווקא (רע"א 2237/12 שירותי בריאות כללית נ' טוויל (פורסם בנבו; 14.06.2012) ). בכל מקרה, אין הגשת ההודעה לצד שלישי מהווה תנאי לדיון במידת "האשם" של כל מזיק ומזיק כלפי התובעת, ובין הנתבעים עצמם האחד כלפי השני (ת"א (שלום ת"א) 17385-11-14 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' אבירן (פורסם בנבו; 02.05.2016)).

44. בחינת טענות הצדדים מביאה למסקנה, כי מידת האשם של כל אחד מהנתבעים כלפי התובעת שווה, כאשר כלפי כל אחד מהנתבעים יש עילת תביעה שונה – בנזיקין, לצד (אך לא במקום) תביעה בעילה סטטוטורי ת כלפי הנתבעת 3 בהתאם לסעיף 68 ל חוק חוזה הביטוח, התשמ"א – 1981. משכך, כלפי התובעת חבים הנתבעים יחד ולחוד.

45. ואולם בחינת טענות הנתבעים – האחד כלפי השני – מביאה למסקנה, כי לנהג ו המעסיק קיימת זכות השתתפות מלאה מהנתבעת 3 בהתאם לסעיף 84 לפקודת הנזיקין . שעה ששולם, כאמור, התשלום בגין ההשתתפות העצמית, מנועה הנתבעת 3 לטעון לאי-קיומו של הסדר ביטוחי (וזה יכול להיות ביטוח פנימי של הנתבעת 3 , כך שהיא נושאת בנזק, או ביטוח חיצוני על ידי חברת ביטוח מן המניין).

סיכום ומסקנות
46. נוכח כל האמור לעיל – אני מחייבת את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובעת את הסך של 12,413 ₪. לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה כחוק מיום הגשת התביעה ( 8.9.14) ועד למועד התשלום המלא בפועל.

47. כן אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת את אגרת בית המשפט בסך 379 ₪, שכר עד התובעת, כפי שנפסק בדיון ושכר טרחת עו"ד בשיעור 17.55% מסכום הנזק שנפסק. הסכום הכולל ישולם תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.

48. ביחסים שבין הנתבעים – בכל סכום שישולם על ידי הנתבעים 1 ו - 2 – תשפה הנתבעת 3 את הנתבעים 1 ו-2, לרבות רכיבי ההוצאות ושכר הטרחה של התובעת.

49. אני פוטרת את התובעת מתשלום המחצית השנייה של האגרה.
ניתן היום, כ"ז חשוון תשע"ז, 28 נובמבר 2016, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: אלדן תחבורה בע"מ
נתבע: אשינטי ראשד
שופט :
עורכי דין: