ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין זרעיני חברה להובלות בע"מ נגד מועצה מקומית כפר קרע :

בפני כבוד ה שופט דר' מנחם רניאל

עותרת

זרעיני חברה להובלות בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד יאיר אבני

נגד

משיבה

מועצה מקומית כפר קרע
ע"י ב"כ עו"ד חן סומך

פסק דין

לפניי עתירה מינהלית, במסגרתה ביקשה העותרת לאסור על המשיבה לפרסם מכרז להפעלת תחנת מעבר לפסולת יבשה (להלן: "תחנת המעבר"), במקרקעין המצויים צפונית לכפר קרע וידועים כחלקה 82 בגוש 12123 (להלן: "המקרקעין"), עד לסיומו של הסכם ההתקשרות שנכרת בין הצדדים להפעלת תחנת המעבר עד לסוף חודש מרץ 2021.

רקע עובדתי

1. בשנת 2010 פרסמה המשיבה מכרז שכותרתו "הזמנה לקבלת הצעות להפעלת תחנת מעבר בכפר קרע" לבחירת מפעיל לתחנת המעבר (מכרז מספר 18/2010, להלן: "המכרז"). העותרת, שזכתה במכרז ביום 19.1.11, חתמה עם המשיבה על הסכם להפעלת תחנת המעבר, כשתקופת ההסכם נקבעה לשנה אחת, עם אופציה להארכה לחמש שנים כולל, קרי לכל המאוחר עד יום 28.2.16 (להלן: "ההסכם המקורי", נספח 4 לתשובה לעתירה).

2. בדצמבר 2012 חתמו הצדדים על הסכם נוסף (להלן: "הסכם ההארכה", נספח 5 לתשובה לעתירה), לפיו תקופת ההסכם היא לשנה אחת החל מיום החתימה, אך המשיבה רשאית להאריך את תקופת ההסכם עד ל-10 שנים כולל. על פי הנטען בעתירה, בעקבות החתימה על הסכם ההארכה, השקיעה העותרת מתחילת שנת 2013 ועד ליום 30.6.16 סך של 2,041,112 ₪ בציוד על מנת להגדיל את היכולת לטפל בכמויות פסולת גדולות יותר.

3. בתחילת אוגוסט 2016 התקבל אצל העותרת מכתבו מיום 31.7.16 של עו"ד הישאם מסארווה, היועץ המשפטי של המשיבה (להלן: עו"ד מסארווה), לפיו מאחר שהסכם ההארכה לא אושר על ידי משרד הפנים, ההסכם היחיד שבתוקף הוא ההסכם המקורי, בו נקבעה תקופה של חמש שנים, כך שהחל מיום 1.3.16 מפעילה העותרת את תחנת המעבר ללא הסכם התקשרות וללא כל זכות שבדין, ולכן המשיבה מתעתדת לצאת במכרז פומבי לבחירת מפעיל לתחנת המעבר (נספח 9 לעתירה).

4. העותרת פנתה למשיבה בבקשה לקבל לידיה העתק מהסכם ההארכה שנחתם בין הצדדים ומסמכים נוספים שנזכרו במכתבו של עו"ד מסארווה, הנוגעים לפניית המשיבה למשרד הפנים. לאחר מכן העותרת, שטענה כי לא זכתה לכל מענה מהמשיבה, הגישה בקשה למתן צו מניעה זמני, שנדונה בפני השופט א' קיסרי (ת"א (חי') 23256-08-16).

5. בהתאם להחלטת השופט קיסרי, המציאה המשיבה לעותרת ביום 16.8.16 את המסמכים שהוגשו למשרד הפנים, ומשכך קבעה השופטת ע' אטיאס, בהחלטתה מיום 18.8.16, כי התייתר הדיון בבקשה לסעד זמני ולמעשה גם בתביעה שהוגשה על ידי העותרת. ביום 1.9.16 הגישה העותרת בקשה למחיקת התובענה בת"א (חי') 23256-08-16 ולאחר מכן הוגשה העתירה שבפניי.

תמצית טענות הצדדים בסיכומיהם

טענות העותרת

6. לטענת העותרת, אומנם הסכם ההארכה כולל תנאי מתלה של אישור משרד הפנים לפי סעיף 190א לצו המועצות המקומיות (א), התש"יא-1950 (להלן: "צו המועצות המקומיות"), אך בנסיבות העניין לא היה צורך משפטי לקבלת אישור ממשרד הפנים לצורך הארכת החוזה, מן הטעם שהמקרקעין אינם שייכים למשיבה, ובניגוד למה שנכתב במכתבו של עו"ד מסארווה בטופס הבקשה לאישור עשייה במקרקעין של רשות מקומית (נספח 14 לעתירה), המקרקעין לא הופקעו לטובת המשיבה והם נותרו בבעלות המועצה האזורית מנשה.

7. לטענת העותרת, היא לא קיבלה את המקרקעין לשימושה, אלא נבחרה במכרז להפעיל את תחנת המעבר עבור המשיבה. היא ספק של המשיבה, המספקת את השירותים אותם היא אמורה לספק, במקרקעין שאינם של המשיבה , ואין המדובר בגוף שקיבל קרקע ציבורית לשימושו הפרטי על דרך מכירה, השכרה, שימוש וכדומה. מי שקיבל את זכות השימוש במקרקעין זו המשיבה, מהמועצה האזורית מנשה, כך שאם היה צורך באישור משרד הפנים לשימוש , הוא במישור היחסים בין בעלת המקרקעין (מועצה אזורית מנשה) לבין המשיבה.

8. לגישת העותרת, הצדדים הסכימו באופן וולנטרי להכליל תנאי מתלה של אישור משרד הפנים לפי סעיף 190א לצו המועצות המקומיות, ולכן המחלוקת העובדתית בין הצדדים היא בשאלות הבאות:
א. האם נציג העותרת, מר מאהר זרעיני (להלן: מר זרעיני), מסר את פניית המועצה לאישור הסכם ההארכה למשרד הפנים יחד עם דובר המועצה, כטענת המשיבה;
ב. מתי למדה העותרת על תשובת משרד הפנים;
ג. האם המשיבה מנעה את קיומו של התנאי המתלה בכך שלא סיפקה למשרד הפנים את מכלול המידע הנדרש לצורך מתן אישור לפי סעיף 190א לצו המועצות המקומיות.

9. לטענת העותרת, היא לא ידעה כלל שנערכה פנייה למשרד הפנים לאישור התנאי המתלה שבהסכם ההארכה, לא ידעה על תשובת משרד הפנים ולא קיבלה עותק ממנה טרם המצאת המסמכים בהתאם לצו שניתן על ידי כבוד השופט קיסרי באוגוסט 2016.

10. העותרת טענה, כי במכתב הפנייה של המשיבה למשרד הפנים מיום 25.2.13, בבקשה לאשר את ההסכם ההארכה, חסרים פרטים רבים שיכלו ויצרו תמונה שונה וחלקית מזו שהייתה במציאות. כך, במכתב הפנייה לא הוסבר שהחוזה המועבר לאישור משרד הפנים הוא הסכם הארכה, שבין חתימתו לבין ההסכם המקורי שנחתם על פי מסמכי המכרז חלפו כשנתיים. כן לא הוסבר, מדוע הוחלט להאריך את ההתקשרות ולא צורף ההסכם המקורי החתום בין הצדדים.

11. לטענתה, מהאופן בו נוסח מכתב הפנייה ומהמסמכים שצורפו אליו, ניתן בטעות לחשוב שהסכם ההארכה לתקופה של 10 שנים נחתם מיד עם הזכייה במכרז, במקום ההסכם המופיע במסמכי המכרז, וכי רק כשנתיים לאחר חתימתו מתבקש לפתע אישור שר הפנים. בתגובה לתשובת משרד הפנים מיום 24.12.13 היה צורך למסור פרטים נוספים, הבהרה ומשלוח האומדן וההסכם המקורי שנחתם, עם הסבר להחלטה להאריך את תקופת ההתקשרות, שבאה שנתיים לאחר ההסכם המקורי. המשיבה לא עשתה כן ו בכך מנעה את קבלת אישור משרד הפנים.

12. לטענת העותרת, עו"ד מסארווה הודה בחקירתו שהן המשרד לאיכות הסביבה והן משרד הפנים אמרו שלא תהיה כל בעיה לאשר את הסכם ההארכה, עוד לפני שנחתם הסכם ההארכה עמה. לפיכך, לא יהיה זה מופרך להניח שלו עו"ד מסארווה היה משיב למכתב ממשרד הפנים ומבהיר את הטעון הבהרה, הסכם ההארכה היה מאושר. הדבר היחיד שהשתנה בין המועד בו נשלחה הבקשה לאישור החוזה המותקן לבין המועד בו הגיעה תשובת משרד הפנים הוא הרכבה של המועצה והעומד בראשה.

13. העותרת טענה, שבמועד בו נתקבלה תשובת משרד הפנים, "נוח" היה למשיבה לא לקדם את קבלת האישור. המשיבה התעלמה מהמכתב, הסתירה אותו מהעותרת, אפשרה לה להמשיך כרגיל ולהשקיע כספים בשדרוג הציוד מתוך ידיעה שיש בינה לבין המשיבה הסכם לתקופה של 10 שנים, ורק בקיץ 2016, שנתיים ושבעה חודשים לאחר קבלת המכתב ממשרד הפנים, שכלל לא פסל את אישור ההסכם, הודיעה לה המשיבה כי מאחר ולא ניתן אישור משרד הפנים, הסכם ההארכה אינו תקף. בנסיבות אלה, כך לטענתה, בהן מחדליה של המשיבה הביאו לכך שלא ניתן אישור משרד הפנים כמוסכם על ידי הצדדים בהסכם, מנועה המשיבה מלטעון כי הסכם ההארכה אינו תקף מחמת העובדה שלא התקבל אישור שר הפנים לפי סעיף 190(א) לצו המועצות המקומיות, לפי סעיף 28(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"). על כן, יש להיעתר לעתירה וליתן צו האוסר על המשיבה לפרסם מכרז חדש, עד לסיום תקופת ההתקשרות ביניהן על פי ההסכם ההארכה , קרי חודש מרץ 2021.

טענות המשיבה

14. המשיבה טענה, כי על פי ההסכם ההארכה, אין לעותרת זכות לשימוש בתחנת המעבר ל-10 שנים רצופות, אלא לכל היותר ל-5 שנים, כאשר למשיבה זכות להאריך את ההסכם בחמש שנים נוספות, ובסך הכל ניתן להאריך את זכות השימוש ל-10 שנים. נוסף על כך שהזכות להארכת ההסכם היא של המשיבה, למשיבה זכות בכל עת ובכל זמן להפסיק את החוזה בהודעה מוקדמת של 30 יום, מבלי צורך לנמק עמדה זו, דבר שהעותרת מתעלמת ממנו כאילו ואינו קיים.

15. המשיבה דחתה את טענת העותרת בדבר ידיעתה המאוחרת בדבר החלטת משרד הפנים וטענה כי גם בהנחה שרק בתאריך 16.8.16, עת מסרה המשיבה לב"כ העותרת את המסמכים שנקבעו על ידי כבוד השופט קיסרי, נודע לעותרת על החלטת משרד הפנים שלא לאשר את ההסכם, אין אפשרות לקבל את העתירה ולזכות את העותרת בסעד של אכיפה להסכם מותלה שמעולם לא אושר.

16. לטענת המשיבה, בעת הגשת העתירה ידעה העותרת על החלטת משרד הפנים, ולכן ההחלטה המינהלית עליה היה על העותרת להשיג ולערור היא החלטת משרד הפנים שלא לאפשר את הארכת ההסכם. העותרת , במודע ובאופן מכוון , לא תקפה את ההחלטה המינהלית האוסרת את המשך זכות השימוש, לא תיקנה את העתירה ולא צירפה את משרד הפנים כמשיב בעתירה, ורק מטעם זה יש לדחות את העתירה.

17. המשיבה הדגישה כי השינוי בתנאי ההסכם המקורי, כפי שבא לידי ביטוי בהסכם ההארכה משנת 2012, היה שינוי בתנאי המכרז, הטעון אישור- חוקית, מינהלית וחוזית, כך שהעותרת מבקשת שבית המשפט יצווה על המשיבה לחתום או לקיים הסכם לא חוקי. שעה שלא נתקבל אישור משרד הפנים, מכל סיבה שהיא, הסכם ההארכה אינו בתוקף ואינו חוקי.

18. לטענת המשיבה, גרסתו וידיעתו של עו"ד מסארווה הייתה יכולה להיות רלוונטית, אלמלא מסמכים ברורים, המדברים בעד עצמם, על קיום התנאי המתלה ועל ידיעת העותרת על קיום התנאי המתלה, כאשר גם במועד המאוחר ביותר בו ידעה העותרת על קיום התנאי המתלה, לגרסתה, עדיין היא הייתה חייבת לפעול אחרת מהדרך בה פעלה, ולכל הפחות לצרף את משרד הפנים לעתירה ולתקוף את מכלול שיקוליו בעניין זה.

19. המשיבה ציינה, כי סוגיית הפסקת ההסכם אינה סוגיה שמסורה או יכולה להיות מסורה להכרעתו של בית משפט זה, שכן מדובר בסוגיה של פיצוי בגין טענה להפרת הסכם, שהיא אזרחית במהותה ונוגעת למישורים החוזיים בין הצדדים ו לשאלת האפשרות להתנות על תרופות חוזיות. התרופה הרלוונטית לעניין זה היא תרופת האכיפה אותה מבקשת העותרת להפעיל, בעוד שניסוח החוזה שבין הצדדים שולל תרופת אכיפה. לשון החוזה מקנה זכות ביטול בשיקול דעת מוחלט של המשיבה וקובעת תרופות של פיצוי בלבד, כלומר קיים בחוזה ויתור מפורש על זכות האכיפה ולעותרת אין כל זכות משפטית לאכיפת ההסכם.

20. המשיבה טענה שאין לקבל את טענת העותרת כאילו המשיבה סיכלה או מנעה את קיום התנאי המתלה, נהפוך הוא. המשיבה עשתה כל שמוטל עליה על מנת לקבל את אישור משרד הפנים, ומי שהחליט בסופו של דבר שלא להיעתר לבקשה היה משרד הפנים, כאשר שיקול דעתו לא הותקף, משרד הפנים לא צורף לעתירה כצד נחוץ ולא הוגשה עתירה כנגד הפעלת שיקול הדעת של המשרד באי אישור ההסכם ההארכה. לבד מהעובדה ששיקולי משרד הפנים סבירים וראויים, מדובר במעשה עשוי לכל דבר ועניין, ויש לדחות את העתירה.

דיון והכרעה

21. ראשית אציין, כי המשיבה בחרה להקדיש כמחצית מסיכומיה לטענה שההסכם אותו צירפה העותרת לעתירה כהסכם ההארכה (נספח 6 לעתירה) אינו ההסכם הנכון, אף שהעותרת ציינה עוד בראשית סיכומיה כי "העותרת הסכימה לכך שההסכם עליו תתבסס העתירה הינו ההסכם שעמד בפני משרד הפנים... קרי ההסכם הכולל תנאי מתלה של אישור משרד הפנים לפי סעיף 190א לצו המועצות המקומיות" (סעיף 6 לסיכומיה). כלומר, אין מחלוקת כי הסכם ההארכה הוא בנוסח שצורף כנספח 5 לתשובת המשיבה (ולא בנוסח שבנספח 6 לעתירה).

22. המשיבה הגדילה לעשות וטענה שהעותרת הסתמכה על "הסכם כוזב" ופעלה ב"ניסיון להטעות את ביהמ"ש ולטעון כאילו נספח 6 הוא ההסכם המחייב בין הצדדים" (סעיפים 8 ו-20 לסיכומי המשיבה). דברים אלו נטענו רק על מנת להטיל ספק באמינות העותרת, ואין בהם ולא כלום.

23. השוני בין שני ההסכמים שהציגו הצדדים כ"הסכם ההארכה" מתבטא בכך שבהסכם שצורף כנספח 6 לעתירה, תאריך אישור החתימה המופיע בשולי העמוד האחרון הוא מיום 11.12.10, בעוד שבהסכם ההארכה שצורף כנספח 5 לתשובה לעתירה, מופיע תאריך אחר, 26.12.12. שוני נוסף הוא שבהסכם שצורף לעתירה לא מופיע סעיף 21.6 המכפיף את ההסכם ותוקפו לאישור משרד הפנים.
24. העותרת הבהירה בסיכומיה (בסעיפים 4-5) שהעתק הסכם ההארכה, כפי שנמסר לה על ידי המשיבה וצורף כנספח 6 לעתירה, לא כלל תנאי של אישור משרד הפנים לפי סעיף 190א לצו המועצות המקומיות. רק לאחר קבלת תגובת המשיבה, ולאחר שבית משפט זה נתן צו המופנה למשרד הפנים להמציא את ההסכם שעמד בפניו בעת שנתן את תשובתו, התברר שהעמוד האחרון בהסכם ההארכה, הכולל את התנאי המתלה, חסר ובמקומו צורף בטעות העמוד האחרון של ההסכם המקורי. בניגוד לתמונה אותה ניסתה לצייר המשיבה בסיכומיה, טעות זו נגרמה על ידי המשיבה במסירת המסמכים על ידה, ואין לה לבוא בטענות כלפי העותרת, ובטח שלא לפגום באמינותה.

25. המשיבה בעצמה הודתה בכך בתשובתה לעתירה (בסעיף 69): "למען הסדר הטוב יוער, כי במסגרת המצאת המסמכים למבקשת, העבירה המועצה למבקשת את נוסחו של הסכם 2 כפי נוסחו בנספח 6 לבקשה, כלומר ללא סעיף 21.6 בעמוד האחרון, זאת עקב טעות בהיסח הדעת בעת הגשת המסמכים לבית המשפט (בעת הכנת המסמכים להגשה לבית המשפט, צורך עקב טעות מנהלתית העמוד שלא כלל את סעיף 21.6). אולם, לאחר הגשת העתירה/בקשה ובמהלך הכנת התגובה דנא נתגלתה הטעות, כאשר הנוסח הנכון של הסכם 2, הינו כמפורט בנספח 4 לעיל- הכולל את סעיף 21.6 בעמוד האחרון להסכם (סעיף ההתניה)". ניתן לראות בניסיונה זה של המשיבה להשחיר פניה של העותרת, נדבך בהתנהלות המשיבה והיועץ המשפטי מטעמה כלפי העותרת .

26. הטענות הרבות של העותרת בדבר העדר צורך באישור משרד הפנים להסכם עומדות בסתירה להסכמת ב"כ העותרת בעת הדיון בפני, בעמ' 3 לפרוטוקול. תחילה שאלתי את ב"כ העותרת בעמ' 2 שורה 9 ואילך, אם העתרת מסכימה שהיה צורך לקבל את אישור משרד הפנים להסכם ההארכה. ב"כ העותרת השיב בשלילה, אבל לאחר דיון קצר בענין זה, הסכים בעמ' 3 שורה 12 שנסיבות ענין זה היה צורך באישור משרד הפנים להסכם ההארכה. למרות זאת הקדיש טענות רבות לנושא הצורך באישור, והאם הוא וולונטרי או לא. אעסוק בענין זה בהמשך.

27. העתירה מתבססת על הסכם הארכה שנחתם בין הצדדים , המזכה את העותרת להפעיל את תחנת המעבר עד חודש מרץ 2021. קודם לכן חתמו הצדדים על ההסכם המקורי בו נקבע כי "תקופת הסכם זה הינה לשנה אחת החל מיום חתימת הסכם זה. אך המועצה רשאית להאריך את התקופה באותם התנאים עד ל-5 שנים כולל" (סעיף 14 להסכם המקורי).

28. מאחר ששטחה של תחנת המעבר לפסולת יבשה לא הספיק להכיל את כל הפעילות המתבצעת בה, וערמות של פסולת הונחו מחוץ לגבולותיה, תמך המשרד להגנת הסביבה בהצעה שתחנת המעבר תהפוך לתחנת מיחזור אזורית, תוך הרחבת שטח התחנה מ-3 דונם ל-10 דונם (נספח 3א לעתירה). ביום 9.11.12 התקיים דיון ברשות מקרקעי ישראל בבקשת המשיבה להגדיל את שטח תחנת המעבר ל-10 דונם וסוכם, כי הרשות תסכים לבקשה לאחר שתאושר תכנית ובכפוף לקבלת אישור המשרד להגנת הסביבה (נספח 4 לעתירה).

29. לאור רצון המשרד להגנת הסביבה והמשיבה להגדיל את שטח תחנת המעבר התנהל מו"מ באשר להארכת תקופה החוזה. העותרת ביקשה שהחוזה עמה יוארך לתקופה של עשרים שנה, אך בסופו של דבר הוסכם להאריך את החוזה לתקופה קצרה יותר. כפי שציינה המשיבה, הרציונל שעמד מאחורי ההחלטה להאריך את תקופת ההתקשרות קשור לעובדה שהנהלת המועצה דאז לא רצתה לשאת בהוצאות ההרחבה והפיתוח של תחנת המעבר, לרבות הוצאות הכנת תכנית מפורטת לצורך כך. לכן הוחלט להסכים להארכת תקופת ההתקשרות של הסכם המכרז ל-10 שנים, בכפוף לכך שהעותרת תישא בעצמה בכל הוצאות ההרחבה, לרבות הכנת תכנית מפורטת והכשרת שטח תחנת המעבר (סעיף 39 לסיכומי המשיבה).

30. להסיר ספק, אני מקבל את טענת העותרת, שהגם שהארכת ההסכם תעשה על ידי המשיבה, הזכאית להפסיק את ההסכם בכל עת, כל פעולה כזו היא החלטה מינהלית שיש לקבלה מנימוקים סבירים וראויים, והעותרת היתה רשאית להניח, שהיעדר נימוקים סבירים להפסקת ההסכם או לאי הארכתו, הוא היה ממשיך להתקיים 10 שנים.

31. הסכם ההארכה נחתם על ידי העותרת והמשיבה ואושר על ידי מועצת המשיבה בישיבתה מיום 18.12.12 (נספח 7 לתשובה לעתירה), בהסתמך על חוות דעת משפטית של עו"ד מסארווה מיום 15.12.12 שציין, בין השאר, כי אין מניעה חוקית לאישורו על ידי משרד הפנים, וכי ההסכם "טעון אישור משרד הפנים כמתחייב מהוראות סעיף 190א לצו המועצות המקומיות" (נספח 6 לתשובה לעתירה).

32. על פי לשון ההסכם, שהיא ברורה ואינה משתמעת לשתי פנים, נקבע בסעיף 21.6 להסכם ההארכה, כי "נותן השירותים הינו מודע ומסכים לכך, כי הסכם זה על תנאי, מותנה באישור מליאת המועצה ואישור משרד הפנים כמתחייב מפרק 13 לצו המועצות המקומיות ובמיוחד סעיף 190א, 191, מאחר ומדובר במתן זכות שימוש במקרקעין לתקופה העולה על 5 שנים" (ההדגשות שלי- מ' ר').

33. התנאי בסעיף 21.6 להסכם ההארכה הוא תנאי מתלה, כפי שקובע סעיף 27(ב) לחוק החוזים: "חוזה שהיה טעון הסכמת אדם שלישי או רישיון על פי חיקוק, חזקה שקבלת ההסכמה או הרישיון הוא תנאי מתלה".

34. ביום 26.12.12 חתם בא כוחה של העותרת דאז שהוא מאשר שמנהל העותרת חתם בפניו על החוזה וכי הוא מחייב את העותרת בתור נותן השירותים (עמ' 10 למטה, נספח 5 לתשובה לעתירה). על כן, אני דוחה את טענת העותרת, ככל שהיא עדיין טוענת כך, שידעה על קיומו של התנאי המתלה בהסכם ההארכה רק במועד בו המשיבה מסרה לא את העתקי המסמכים בשנת 2016.
35. התנאי המתלה תואם את האמור בסעיף 190א לצו המועצות המקומיות, הקובע כך:
"190א. עסקאות במקרקעין
(ב)מועצה רשאית להשכיר מקרקעין או להרשות שימוש במקרקעין שאין בו משום שכירות, אולם השכרת מקרקעין לתקופה העולה על חמש שנים והשכרת נכס שחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972, חל על שכירותו, טעונות החלטה ואישור כאמור בסעיף קטן (א)".(ההדגשה שלי- מ' ר').

36. תכליתן של הוראות הדורשות את אישור המועצה והשר לעסקאות במקרקעין, כדוגמת סעיף 190א לצו המועצות המקומיות, היא לפקח על פעולות הרשות המקומית ולהבטיח תקינות, מניעת שחיתות, טוהר מידות וכדומה (בג"ץ 4401/10 גל נ' עיריית רחובות [טרם פורסם] (24.3.11)).

37. אני דוחה את טענת העותרת, ככל שהיא עדיין טוענת כך, שאין צורך משפטי לקבל אישור ממשרד הפנים, היות שהמקרקעין אינם שייכים למשיבה. זכות החזקה בשטח תחנת המעבר, הפעלת התחנה ותחזוקתה הוענקו למועצה בתקנון התכנית שחלה על המקרקעין (נספח 1 לתשובה לעתירה), וכידוע מעמדה הנורמטיבי של התכנית הוא כשל חיקוק (עע"מ 6486/10 ברגר נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה הוד השרון, [טרם פורסם] (25.12.11)). מכאן, שלמשיבה זכות שימוש והחזקה במקרקעין, שהיא שכירות המקרקעין כאמור בחוק השכירות והשאילה, התשל"א – 1971.

38. אני דוחה את הטענה שהעותרת כלל לא קיבלה את המקרקעין לשימושה, וכי מהות ההתקשרות בין הצדדים היא ב"זכות הפעלה" בלבד (סעיף 45 לעתירה). השירותים שהוזמנו במסגרת המכרז היו "הפעלת/תחזוק תחנת המעבר, ניקיון, שילוט, גידור, שמירה ואבטחה וכל השירותים השומרים על תקינות פעילותה של תחנת המעבר" (סעיף 12 לחוברת המכרז, נספח 2 לעתירה). הן בהסכם המקורי והן בהסכם ההארכה נקבע, בסעיף 9.3, כי "לצורך הפעלת התחנה לנותן השירותים תהיה חזקה של בר רשות כל המבנה של תחנת המעבר" (ההדגשה במקור). ב בג"ץ 10907/04 ישראל סולדוך ואח' נ' עיריית רחובות [טרם פורסם] (1.8.10) , שדן בהקצאת קרקע לפי סעיף 188 לפקודת העיריות [נוסח חדש], המקביל לסעיף 191א לצו המועצות המקומיות, צוין כי "מהוראות אלה עולה, כי החלטת עירייה להשכיר נכס מקרקעין לתקופה העולה על חמש שנים טעונה אישור שר הפנים. בפרשנות תכליתית רחבה, מתבקש כי גם כאשר ההקצאה נעשית במסגרת מתן רשות שימוש ללא תמורה, לתקופה העולה על חמש שנים, ידרש אישור שר הפנים". קל וחומר שנדרש אישור שר הפנים כשמדובר במתן רשות שימוש בתמורה, גם אם לא מדובר בהשכרה. בנסיבות אלה, אין פלא שב"כ העותרת הסכים כי בנסיבות העניין אכן היה צורך באישור משרד הפנים להסכם ההארכה (עמ' 3 לפרוטוקול, שורה 13), וחבל שהתעלם מכך בטענותיו.

39. הסכם ההארכה נחתם ואושר אצל המשיבה בדצמבר 2012. במכתב מיום 25.2.13 (נספח 8 לתשובה לעתירה) פנה הממונה על תחום הנכסים במועצה למשרד הפנים בבקשה לאישור חוזה ההתקשרות עם העותרת:
"הנכם מתבקשים בזאת לאשר את חוזה ההתקשרות עם חב' זרעיני, למתן זכות שימוש בקרקע/במבנה (תחנת המעבר)...
להלן פירוט העובדות והרקע להתקשרות נשוא הבקשה:
...
7. בחודש 11/2010 פרסמה המועצה המקומית כפר קרע מכרז מס' 18/2010 לשם בחירת מפעיל לתחנה...
8. חב' זרעיני להובלות בע"מ זכתה במכרז והחלה בתחילת שנת 2011 להפעיל את תחנת המעבר בהתאם להנחיות ודרישות המשרד להגנת הסביבה.
9. לאחרונה הפנה היועמ"ש של המועצה את הנהלת המועצה לכך, כי מאחר ומדובר בחוזה למתן זכות שימוש ועשייה במקרקעין לתקופה העולה על 5 שנים, יש צורך באישור מועצת הרשות לחוזה ההתקשרות וכן אישור משרד הפנים, ומכאן האיחור בהגשת הבקשה.
10. רצ"ב העתק מהחוזה, אשר נחתם לאחרונה עם המפעיל הנ"ל, לרבות העתק צילומי מהמכרז על כל נספחיו.

אי לכך הנכם מתבקשים לאשר את החוזה המצורף לבקשה זו."

40. עוד אעסוק בנוסחו של מכתב זה. מכל מקום, טענה המשיבה שבקשה זו לאישור הסכם ההארכה הוגשה למשרד הפנים באופן ידני על ידי נציג המועצה, מר איברהים אבו עטא, ביחד עם נציג העותרת, מר זרעיני , אל מול טענת העותרת, הנתמכת בתצהיר, שידעה לראשונה על הגשת הבקשה למשרד הפנים, להבדיל מהצורך בהגשתה, בשנת 2016. מר אבו עטא לא התייצב לחקירה בדיון בבקשה לצו ביניים, ועל כן, כפי שאמרתי בדיון, אתעלם מתצהירו. העותרת הפנתה גם לכך שהעתק הפנייה למשרד הפנים לא כלל חותמת "נתקבל", מה שמחזק את המסקנה שכלל לא בוצעה מסירה ידנית. מכל מקום, טענת המשיבה לא הוכחה, ואני דוחה אותה.

41. ביום 24.12.13 השיב משרד הפנים (נספח 9 לתשובה לעתירה):
"הנדון: בקשה לאישור התקשרות עם חברת זרעיני להובלות בע"מ

הבקשה נבדקה בלשכה המשפטית של משרדנו ולהלן הערותיה:

  1. מהו האומדן שהיה במכרז? זה לא צורף לבקשה. בפני חברי ועדת המכרזים צריך להיות מונח האומדן, שהוכן ע"י איש מקצוע.
  2. תקופת ההסכם על פי ההודעה שפורסמה ועל פי מסמכי המכרז הייתה חמש שנים ואילו בהסכם שנחתם התקופה היא עשר שנים.

לא ניתן לאשר תקופה שונה מהתקופה שפורסמה במסמכי המכרז"

42. אני מקבל את טענת העותרת, שנוסח הבקשה לאישור ממשרד הפנים שהגישה המשיבה הכשיל את קבלת האישור. זאת, משום שלפי הבקשה לאישור הוצג למשרד הפנים הסכם ההארכה ל- 10 שנים, כהסכם הנובע מהמכרז, שהיה ל- 5 שנים, ומשום שנאמר בה שהצורך באישור נובע מכך ש"לאחרונה" הפנה היועץ המשפטי את תשומת הלב לצורך באישור . מכאן הבין משרד הפנים, שהסכם ההארכה נחתם לפני זמן רב, סמוך לעריכת המכרז, ולאחרונה נזכרו שיש צורך באישור. בנסיבות אלה, כאשר הדברים מוצגים למשרד הפנים על ידי המשיבה בצורה לא נכונה, אין פלא שמשרד הפנים משיב שתקופת ההסכם המוצג לאישורו, שהוא מבין שהוא ההסכם כתוצאה מהמכרז, אינה מתאימה למכרז. מכל מקום, משרד הפנים לא דחה את בקשת האישור, אלא העיר הערות. אילו עשתה המשיבה את המוטל עליה ומבהירה למשרד הפנים שאין מדובר בהסכם בעקבות המכרז אלא בהסכם הארכה לאור הצורך שהמשרד להגנת הסביבה עודד אותו, וכי אין שחר לטענה שלאחרונה הפנה היועץ המשפטי את תשומת הלב לצורך האישור, אפשר שמשרד הפנים היה מאשר את ההסכם, כפי שצפה היועץ המשפטי, באחת מגירסאותיו. אלא שביני לביני, חל שינוי לבבות אצל המשיבה, משהוחלף ראש הרשות המקומית, כטענת העותרת, שלא נסתרה בראיות המשיבה. לכן לא טרחה המשיבה להמשיך בביצוע ההסכם שחתמה והיה עליה לדאוג לאישורו.

43. בהקשר זה אני דוחה את הטענות החוזרות והנשנות של המשיבה, כאילו היה צריך להפנות את העתירה כלפי משרד הפנים ולצרף את משרד הפנים. לא היה צורך בכך, משום שאין לעותרת כל טענה כנגד משרד הפנים. אין טענה שמשרד הפנים, בנתונים שהוצגו לו על ידי המשיבה, פעל בחוסר סבירות. אכן, אם נערך מכרז לחמש שנים ונחתם הסכם לעשר שנים, ההסכם אינו מתאים למכרז. הטענות הן כלפי המשיבה, שהציגה למשרד הפנים מצג לא נכון, ולא טרחה לתקנו כך שהעובדות הנכונות יובאו בפני משרד הפנים. המשיבה היא הצד הנכון לעתירה, ולא משרד הפנים.

44. מכאן לשאלה מתי הודיעה המשיבה לעותרת על תשובות משרד הפנים – האם בתחילת 2014, כטענת המשיבה, או בתחילת אוגוסט 2016, כארבע שנים לאחר חתית הסכם ההארכה, במכתבו של עו"ד מסארווה, כטענת העותרת. טענת העותרת נתמכה בתצהיר, וב"כ המשיבה לא ביקש לחקור את המצהיר. טענת המשיבה נתמכה בתצהירו של עו"ד מסארווה, לפיו הודיע על תשובת משרד הפנים לנציג העותרת בתחילת 2014.

45. יש להצטער על עדותו של עו"ד מסארווה בפני. עו"ד מסארווה הוא היועץ המשפטי של המשיבה. ככזה, הוא נושא בתפקיד של "שומר סף של שלטון החוק", והוא אינו רק מייעץ אלא גם מפקח על פעולות הרשות (בג"ץ 5134/14 התנועה לאיכות השלטון נ' מועצת מקרקעי ישראל (ניתן 14.11.16). עדותו בפני לא היתה מופת של שמירת שלטון החוק, אלא עדות בלתי אמינה של מי שאפשר שהוא רואה את תפקידו כהגנה על מעשי הרשות, ולא כמי שהאמת נר לרגליו.

46. לגבי ההודעה לנציג העותרת, בתחילת 2014, העיד עו"ד מסארווה בחקירתו הנגדית שהודיע למר זרעיני על תשובת משרד הפנים "בעל פה אמרתי מפורשות". מכיוון שתמוה שיועץ משפטי מודיע הודעה חשובה בעל פה ולא בכתב, נשאל כיצד ייתכן שאין שום מסמך בכתב שהוצא לעותרת והכל נעשה בעל פה. תשובתו היתה "סברתי שמזכיר המועצה יטפל בעניין ויוציא הודעה בכתב" (עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 19-23). סברה זו נסתרת על ידי העובדה, שאם מזכיר המועצה היה מודיע הודעה בענין הסכם של המועצה, היה מעביר העתק ליועץ המשפטי. עו"ד מסארווה ידע שמזכיר המועצה לא הוציא העתק כזה לעותרת, ולמרות זאת הוא לא מצא לנכון להוציא הודעה בכתב לעותרת. בצר לו, טען עו"ד מסארווה לא הודיע בכתב לעותרת, משום שלא היה בידו עותק מתשובת משרד הפנים - "לא החזקתי בעותק מהמכתב אחרת הייתי מוציא" (עמ' 5 לפרוטוקול, שורה 27). זאת אומרת, שמדובר במניעה פיזית. היועץ המשפטי של המועצה לא מחזיק בעותק ממכתב משרד הפנים, לכן הוא לא יכול להעביר העתק לעותרת. שני הצדדים של המשוואה בלתי סבירים. לא סביר שלא יהיה ליועץ המשפטי העתק משרד שהגיע למועצה המקומית בנוגע לאישור הסכם שעליו חתמה המועצה המקומית. אם לא מסמכים בקשר להסכמי המועצה, איזה מסמכים צריכים להגיע ליועץ המשפטי. גם הצד השני של המשוואה לא סביר – היועץ המשפטי אינו מנוע מלהודיע את התוצאה הידועה לו בכתב, גם אם אינו מעביר העתק התשובה המלאה.

47. עו"ד מסארווה העיד שאינו יודע אם העותרת קיבלה עותק מתשובת משרד הפנים לפני מתן הצו ע"י כבוד השופט קיסרי (עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 11-19), למרות שבסעיף 65 לתשובת המשיבה, שעו"ד מסארווה אישר כידועה לו באופן אישי, נאמר שהמסמכים שהתבקשו על ידי העותרת בפני השופט קיסרי "היו בידי המבקשת עצמה ויועמ"ש המועצה מסר אותם בעצמו לידי נציג המבקשת מר מאהר זרעיני". בהמשך העיד, כי הוא לא מסר לעותרת עותק מהמכתב, מאחר שקודם להגשת הבקשה למתן הצו להמצאת המסמכים לא התבקש לעשות כן (עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 23-32). טענתו זו נסתרת על ידי המכתב מיום 3.8.16 שנשלח אליו על ידי העותרת, בו התבקש מפורשת להעביר לידיה את "תשובת משרד הפנים לפיה הוא אינו מאשר את ההסכם" (נספח 10 לעתירה). סתירה זו אינה הסתירה היחידה העולה מחקירתו הנגדית של עו"ד מסארווה. לאחר מכן שינה עו"ד מסארווה את גירסתו פעם נוספת והעיד כי אותו עותק נמסר על ידו באופן אישי לעותרת כבר בסוף חודש מאי 2016 (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 8-27):
"ש. מקודם העדת שלא מסרת למר זרעיני מעולם את התשובה של משרד הפנים אלא רק מסרת בעל פה את התוכן שלה. עכשיו אתה אומר שלאחר הישיבה לפני כ-3 חודשים במועצה, מסרת את תשובת משרד הפנים למר זרעיני. ראשית, מתי הייתה הישיבה שאתה מדבר עליה?
ת. התייחסתי בתשובה שלי לפני כן לתקופה של סוף 2013 תחילת 2014, ובקשר לתיק שהתנהל לפני הש' קיסרי לא הייתי מעורב בו אישית. הישיבה התקיימה אני צריך להסתכל כדי להגיד מתי (מעיין) בחודש יוני 2016 נראה לי או ספטמבר. אהה, זה מופיע במכתב שלי מתי התקיימה הישיבה ואני בודק ומשיב שכתוב שהישיבה התקיימה ב-24.5.16 וזה מופיע במכתב שלי שהועבר לנציג המבקשת.
ש. אז מתי מסרת למר זרעיני את המסמך...?
ת. יומיים אחרי הישיבה, זאת אומרת בסוף מאי ש. מתי מסרת למר זרעיני את המסמך שהוא תשובת משרד הפנים לבקשה לאישור?
ת. בסוף מאי 2016 או תחילת יוני
ש. עם מכתב מצורף או פגישה פנים מול פנים שזה אתה מוסר לו את המכתב ולא מלווה אותו בשום דבר?
ת. פנים אל פנים במועצה."

48. אם ניתן לחשוב, שבזאת תמו שלל גירסאותיו של עו"ד מסארווה, טעות היא בידינו. גרסאות סותרות ניתן למצוא בעדותו של מר מסארווה גם בכל הנוגע לטענתו בנוגע לחוקיות הסכם ההארכה. בחוות דעתו מיום 15.12.12, שהוגשה למועצה טרם אישור ההסכם, כתב עו"ד מסארווה "אין כל מניעה חוקית ו/או חוזית להתקשרות בהסכם מושא חוות דעתי" (גירסה ראשונה). בחקירתו הנגדית העיד "מראש ידעתי שההסכם לא אושר לי וזאת הייתה דעתי בטרם שהועברה הבקשה למשרד הפנים" (עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 26-27. ההדגשה שלי- מ' ר') (גירסה שניה) . כלומר, לפחי הגירסה השניה, כבר בשעה שאישר למועצה שאין כל מניעה חוקית או חוזית להתקשרות בהסכם, ידע שההסכם לא יאושר.

49. עו"ד מסארווה נשאל, מדוע , אם כך ידע, לא יידע את המועצה על כך שלשיטתו ההסכם לא יאושר, והתחמק מתשובה עניינית, אלא הסביר מדוע סבר (עוד לפני חתימת ההסכם לפי אישורו) שהסכם ההארכה לא יכול לזכות לאישורו של שר הפנים (עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 9-13):
"ש. בניגוד למה שכרגע העדת באופן מפתיע ולראשונה שידעת מראש שההסכם הזה לא יאושר לא נתת לזה שום ביטוי בחוות הדעת. חוות הדעת בכפוף לאישור שר הפנים אתה אומר הוא גם חוקי גם עונה מבחינה חוזית ואין מניעה חוקית, אז למה יידעת שמשהו לא בסדר עם ההסכם ולמה לא נתת לזה ביטוי?
ת. היו כמה סיבות. קודם כל מכוח סעיף 27 לחוק יסודות התקציב נאמר במפורש שכל הסכם מעל 3 שנים מצריך אישור שר הפנים, מה עוד קיים חוזר משרד הפנים שאומר במפורש שכל הסכם עם ספק צריך להעביר לאישור הרפרנט שמטפל באישורי ההסכמים במשרד הפנים, צריך להעביר תוך 3 חודשים מיום עריכת המכרז, ומאחר וחלפה תקופה ארוכה מאז עריכת המכרז לא היה סיכוי שההסכם יאושר."
כלומר, עו"ד מסארווה ידע שההסכם לא יאושר משום הוא זקוק לאישור משרד הפנים, כפי שאכן נכתב בו, ומשום שידע, לשיטתו, כבר בדצמבר 2012, לפני חתימת ההסכם, שההסכם יוגש לאישור משרד הפנים יותר מ- 3 חודשים לאחר עריכת המכרז, ולכן לא יאושר. כלומר, הוא ידע היטב שיש מניעה חוקית לאשרו כאשר אישר שאין מניעה חוקית, וידע שההסכם יוצג כנובע מהמכרז ולא כהסכם הארכה לאחר ההסכם שהוא תוצאת המכרז, למרות שזו אינה המציאות. דהיינו, הוא ידע מראש שההסכם יוצג בצורה לא נכונה בפני משרד הפנים, באופן שימנע אישורו. פלאי פלאים. זה שומר הסף של המשיבה.

50. כדי להשלים את התמונה, או כדי לסבך אותה עוד יותר, נשאל עו"ד מסארווה איך חוות דעתו למועצה טרם החתימה מתיישבת עם דבריו שהחוזה בניגוד לחוק יסודות התקציב ולנוהלי משרד הפנים. תשובתו היתה "כי התקיימו כמה ישיבות במשרד להגנת הסביבה, היו מעורבים גם גורמים ממשרד הפנים, והיתה גם פניה אז בזמנו אליי להאריך את ההסכם ושמבחינתם לא תהיה בעיה לאשר את ההסכם עם חברת זרעיני" ובהמשך אישר שהמשרד להגנת הסביבה ומשרד הפנים אמרו לו שאין בעיה והם יאשרו את זה כי הם רוצים (עמ' 9 שורות 19-25). נניח לעובדה שזו לא תשובה לשאלה. מסתבר לפי עדות עו"ד מסארווה, שבאותה שעה שנתן אישור שאין מניעה חוקית לחתימת ההסכם, ובאותה שעה שבה ידע שלא ינתן אישור משרד הפנים להסכם, ידע גם שמשרד הפנים אמר לו שאין בעיה והם יאשרו את הארכת ההסכם. לא פחות ממדהים.

51. כללו של דבר, איני מאמין לעדותו של עו"ד מסארווה. הוא לא הודיע לעותרת על תשובת משרד הפנים עד מכתבו מיום 31.7.16, ולא מסר לעותרת העתק תשובת משרד הפנים עד מסירת המסמכים בעקבות החלטת השופט קיסרי.

52. קבלת אישור משרד הפנים, דהיינו קיום התנאי המתלה, היה מוטל על המשיבה. המשיבה היא שהכשילה את קבלת האישור. היא הגישה למשרד הפנים בקשה שאינה מציגה את הארכת ההסכם כהוויתה, אלא בצורה שגויה, ואולי, לאור עדות עו"ד מסארווה, הדבר נעשה במכוון. ההיא לא קיבלה תשובה שלילית, אלא תשובה הדורשת הסברים, אבל לא נתנה שום הסברים נוספים, למרות שאלו היו בידיה, ואילו ניתנו, אפשר שהיה מתקבל האישור. היא לא הבהירה שהסכם ההארכה הוא אינו ההסכם המקורי שנחתם בעקבות המכרז, אלא הארכה שלו. כך היתה סרה תלונת משרד הפנים על כך שבעקבות המכרז חותמים על הסכם לתקופה השונה מתקופת המכרז. בכך, מנעה המשיבה את קיומו של התנאי המתלה, ומתקיים האמור בסעיף 28(א) לחוק החוזים, שכותרתו "סיכול חוזה":
"היה חוזה מותנה בתנאי מתלה וצד אחד מנע את קיום התנאי, אין הוא זכאי להסתמך על אי-קיומו".
המשיבה אכן אינה זכאית להסתמך על אי קיום התנאי המתלה. השאלה היא האם הסעד הראוי במקרה זה הוא הסעד המבוקש בעתירה.

53. העותרת טענה שהמניעים האמיתיים שעומדים בבסיס מכתבו של עו"ד מסארווה מיום 31.7.16 (נספח 9 לעתירה), בה הודיע להם על כך שהמשיבה מתכננת לצאת במכרז פומבי לבחירת מפעיל לתחנת המעבר, קשורים לעובדה שראש המועצה הנוכחי, שמונה בשלהי שנת 2013, "שם לנגד עיניו למטרה לפגוע במבקשת בכל דרך אפשרית", כך ש"מכתב יועמ"ש המועצה הוא המשכה ושיאה של אותה התנכלות" (סעיפים 57-60 לעתירה). אכן, יש רגליים לדבר, שרצון רע מטעם המשיבה כלפי העותרת עמד ביסוד פעולות המשיבה. זאת אני מסיק מכך, שלא רק שהמשיבה לא העבירה למשרד הפנים את הפרטים הנדרשים בתשובה לבקשה לקבלת האישור, אלא גם מכך, שלא הודיעה לעותרת על העדר אישור משרד הפנים, ובהניחה לה לפעול כאילו אין שום בעיה בהסכם. אף לשיטת המשיבה, למרות שההסכם המקורי לפי המכרז הסתיים ביום 28.2.16, לא הודיעה המשיבה לעותרת על העדר אישור משרד הפנים ויציאה למכרז חדש סמוך לפני מועד זה, או מייד לאחריו, אלא כעבור עוד חמישה חודשים, במכתב מיום 31.7.16. לא הפריע למשיבה שהעותרת מנהלת את תחנת המעבר בהעדר הסכם.

54. למרות שהמשיבה היא האחראית לאי קבלת אישור משרד הפנים, ולאי מתן הודעה לעותרת על העדר האישור עם קבלת תשובת משרד הפנים, העובדה היא שההסכם לא אושר, ועל כן אין לו תוקף. הסכם ההארכה הוא שינוי תנאי המכרז, כפי שכתב גם פרופ' עומר דקל במאמרו "שינוי תנאיה של התקשרות שנכרתה באמצעות מכרז", משפט ועסקים ה' 287, 295 (2006), (להלן: דקל) : "הרחבה או הארכה של התקשרות קיימת הינן מקרים פרטיים של שינוי תנאי ההתקשרות... שינוי מהותי של תנאי ההתקשרות שקול בעיני מחוקק-המשנה לכריתתו של חוזה חדש, המחייבת עריכת מכרז – אלא אם כן קיים לגבי ההתקשרות פטור מפורש מעריכת מכרז...". בהמשך מאמרו, בעמ' 306, התייחס דקל לחשש מהפגיעה בעקרון השוויון עקב הארכת תקופת ההתקשרות ללא מכרז: "הענקת טובת הנאה כלכלית נוספת לזוכה במכרז המקורי, ללא מתן תחרות וללא מתן הזדמנות שווה גם למציעים האחרים להתמודד על טובת הנאה זו, פוגעת בזכותם של המתמודדים האחרים לשוויון הזדמנויות ולתחרות הוגנת; שכן, אילו ידעו מציעים אלו שתנאי ההתקשרות בפועל יהיו שונים מהתנאים שפורטו במסמכי המכרז, ייתכן שהיו מגישים הצעה שונה מזו שהגישו בפועל... שיטת משפט הרואה באינטרס הציפייה אינטרס הראוי להגנה אמורה להגביל את האפשרות לשינוי מאוחר של תנאי ההתקשרות לנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן בלבד".

55. אין מדובר בשינוי תנאי התקשרות שהתחייבה עקב שינוי בנסיבות, ו אני דוחה את טענת העותרת שהמשיבה "תיקנה את תנאי החוזה" מכוח הסמכות המסורה בידיה לעשות כן (סעיף 53 לעתירה). למשיבה לא הייתה סמכות לעשות כן , מכיוון שמדובר כאן בהתקשרות חדשה, להקמת תחנת מיחזור אשורית במקום תחנת המעבר שאליה התייחס המכרז. התקשרות זו יש לעשות במכרז, והעובדה שהמשיבה נהג שלא כראוי בקשר להסכם ההארכה אינה יכולה לרפא פגם זה. למשיבה כשלעצמה אין סמכות לחתום על הסכם כזה, וכפיית העותרת על המשיבה שאינה מוסכמת להתקשר אתה בהסכם ללא מכרז וללא אישור אינה ראויה. גם טענת מניעות כנגד הרשות מתקבלת רק בגדר סמכותה של הרשות. תרופתה של העותרת היא בהגשת תובענה מינהלית בגין הנזקים שנגרמו לה עקב התנהגות המשיבה, לרבות הוצאות העתירות שנאלצה להגיש, אך לא בכפיית הסכם ללא מכרז.

סוף דבר

56. על פי כל האמור לעיל, אני דוחה את העתירה המצווה על המשיבה להמנע ממכרז להפעלת תחנת מעבר לפסולת יבשה (להלן: "תחנת המעבר"), במקרקעין המצויים צפונית לכפר קרע וידועים כחלקה 82 בגוש 12123 (להלן: "המקרקעין"), עד לסיומו של הסכם ההתקשרות שנכרת בין הצדדים להפעלת תחנת המעבר עד לסוף חודש מרץ 2021.

למרות דחיית העתירה, ולאור קביעותי דלעיל כלפי המשיבה, אני מחייב את המשיבה לשלם לעותרת הוצאות משפט בסך 17,550 ₪ ועוד אגרת בית המשפט, כשהם צמודים ונושאים ריבית כחוק.

ניתן היום, כ"ט חשוון תשע"ז, 30 נובמבר 2016, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: זרעיני חברה להובלות בע"מ
נתבע: מועצה מקומית כפר קרע
שופט :
עורכי דין: