ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין רותי לסרי נגד המוסד לביטוח לאומי :

לפני: כבוד השופט יוחנן כהן

התובעת:
רותי לסרי, ( ת.ז.-XXXXXX641)
ע"י ב"כ: עו"ד אלי דמרי

-
הנתבע:
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ: עו"ד ליאת מיכאל י

פסק דין

1. תביעתה של התובעת להכיר באוטם שריר הלב שאירע לה ביום 16/02/2014 (להלן: "האירוע") כפגיעה בעבודה, נדחתה על ידי הנתבע, כמפורט במכתב הדחייה מיום 19/06/2014, מן הטעם שלא הוכח קיום אירוע תאונתי שאירע תוך כדי ועקב העבודה.
על פי מכתב הדחייה, האוטם התפתח כתוצאה ממחלה טבעית והשפעת העבודה, אפילו אם הייתה כזו, פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים.
כנגד דחייה זו הוגשה התביעה שלפניי.

2. ביום 2/5/2016 התקיימה בתיק ישיבת הוכחות, במהלכה העידה התובעת בעצמה והעדות מטעמה: הגב' סיגל ברקו והגב' בלורייה אלמקייס; מטעם הנתבע העיד החוקר מר יעקב תורג'מן.

בישיבה שהתקיימה ביום 26/09/16 נשמעו סיכומי הצדדים בעל פה.

3. להלן הראיות שהוגשו לתיק:
ראיות התובעת:
המסמכים שהוזכרו בתצהיר התובעת ואשר צורפו לכתב התביעה (נספחים ת/1 – ת/ 4).

ראיות הנתבע:
טופס תביעה לתשלום דמי פגיעה מיום 21/5/14 – נ/1;
הודעת התובעת לחוקר המל"ל שנגבתה ביום 16/6/14 – נ/2;
תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה מיום 20/2/14 – נ/3;
עמ' מכרטיסה הרפואי של התובעת מיום 16/2/14 – נ/4;
מכתב שחרור מבית החולים סורוקה מיום 5/3/14 – נ/5.

רקע

4. התובעת ילידת 1957 עבדה בזמנים הרלוונטיים בדואר ישראל, סניף ירוחם, בתפקיד אשנבאית.

5. כמפורט בכתב התביעה ובתצהיר מטעמה טוענת התובעת, כי למרות החלטת ועדה רפואית לפיה התובעת תעבוד למול קהל בהיקף של 50% ממשרתה, נדרשה התובעת על ידי ההנהלה לעבוד למול קהל מעבר למגבלות האישור. מפעם לפעם הייתה התובעת רוטנת על כך ומעלה בפני מנהליה את עובדת האישור הרפואי המופר. התשובות שהיו מועברות אל התובעת, באמצעות המנהלת הישירה שלה היו שהעניין בטיפול וכי יימצא פיתרון לעניין בהקדם האפשרי, אך הדברים התעכבו.

ביום 13/2/14, היה אמור מנהל האזור להגיע אל הסניף, דבר שאינו שיגרתי כלל, והתובעת ידעה כי עניינה נמצא בטיפול וציפתה למוצא פיו של המנהל. כאשר הגיע המנהל אל הסניף עם איש ועד, פנתה אליו התובעת בתקווה כי תקבל תשובה חיובית לעניינה, אלא שלתדהמתה היא נתקלה בתשובה לפיה "אין מה לעשות בשלב זה" ובהתעלמות גסה מפנייתה.

התובעת כעסה הן על העובדה שעניינה עוד לא הוסדר והן על העובדה שהמנהל התעלם ממנה ואיש הוועד לא התערב בנעשה ופנתה אל המנהלת הישירה שלה על מנת לנסות ולשנות הדברים כבר באותו הרגע, תוך שהיא כועסת מאוד.

פנייתה של המנהלת אל מנהל האזור גם הושבה ריקם אך המנהלת לא סיפרה לתובעת על פנייתה זו.

ביומיים שלאחר מכן, בימי שישי-שבת, התובעת לא עבדה וניסתה להירגע בחיק משפחתה מאירועי יום חמישי, אך לא הצליחה והחליטה כי ביום ראשון היא פונה שוב אל המנהלת שלה ודורשת פיתרון מיידי.

ביום 16/2/14, יום ראשון, התובעת הגיעה לעבודה בשעות הבוקר ופנתה אל המנהלת שלה ואז נדהמה לשמוע מפי המנהלת כי גם היא פנתה עוד ביום חמישי אל מנהל האזור וכי גם היא שמעה את התשובה שלפיה אין מה לעשות.

ברגע זה התובעת איבדה לחלוטין את שלוותה, החלה צועקת ומשתוללת, רתחה מזעם, הודיעה כי תתבע אנשים באופן אישי ולא הצליחה להירגע (להלן: "האירוע").

התובעת שבה לעבודתה וניסתה להירגע אך ללא הצלחה ולאחר מספר שעות החלה להרגיש חום עז ולחץ בחזה ולא הצליחה לתפקד.

התובעת פונתה ממקום עבודתה ישירות אל בית החולים סורוקה שם אושפזה ואובחנה כמי שלקתה באוטם שריר הלב ואף עברה ניתוח מעקפים.

6. התובעת טוענת כי התרחשות העניינים ביום האירוע ובסמוך לו הינם בבחינת "אירוע חריג", אשר מהווה בסיס ראוי למינוי מומחה רפואי מטעם בית הדין.

המסגרת הנורמטיבית

7. תאונת עבודה מוגדרת בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: "החוק") כ:
"תאונה שאירעה תוך כדי ועקב עבודתו אצל מעבידו, ובעובד עצמאי - תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו במשלח ידו".

בהתאם לפסיקה, "המבחן היסודי להיותו של אירוע ' תאונה' הוא ה'פתאומיות'... ופתאומיות פירושו אירוע שניתן לאתר ובמישור הזמן - הווה אומר מתי אירע ובמישור השטח - הווה אומר לקבוע בדיוק את המקום שבו אירע..." [מנחם גולדברג עוקדן הביטוח הלאומי פרק ה', עמ' 1.137 (הוצאת סדן, אפריל 2006) וההפניות שם]. מכאן, שתנאי ראשון לבחינת קיומה של " תאונה", הינו קיומו של אירוע תאונתי - קרי, אירוע בלתי צפוי מראש, שניתן לאיתור מבחינת המקום והזמן.
בכל מקרה בו נטען כי אירוע תאונתי גרם לפגיעה ולנזק שבגינם נתבעים דמי פגיעה, יש להוכיח כי קיים קשר סיבתי בין האירוע לבין העבודה, וכי הנזק הנטען אכן נגרם בעטיה של העבודה ולא בעטיים של גורמים אחרים שאינם קשורים לעבודה. זהו התנאי השני לבחינת קיומה של " תאונה", כמשמעה בסעיף 79 לחוק [ דב"ע ( ארצי) מ"ח/50-0 המוסד לביטוח לאומי - מלכה ויקטור, פד"ע כ(1) 284, 288-289 (1989)].

הדבר נכון גם כאשר מתעוררת שאלה של הכרה באירוע לבבי כתאונת עבודה. במקרה כזה, יש לבחון תחילה האם השכיל התובע להוכיח כי אירע לו בעבודתו אירוע יוצא דופן, חריג מבחינת המאמץ הגופני או הנפשי. ככל שהתובע לא הוכיח כי התרחש אירוע חריג, התביעה נדחית מבלי להיזקק לבחינת הקשר הסיבתי ולמידת ההשפעה של האירועים בעבודה על הופעתו של האירוע הלבבי [ בג"ץ 4690/97 המוסד לביטוח לאומי – ביה"ד הארצי לעבודה ועובדיה כרם, פ"ד נג(2) 529, 541, 544 (1999); בג"ץ 3523/04 גבריאל למברגר - בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד נח(5) 104, 107 (2004)].

הקביעה אם היה אירוע חריג בעבודת התובע, אשר לקה באוטם שריר הלב, היא " קביעה עובדתית-משפטית, הנשענת על חומר הראיות שלפני הערכאה הדיונית" [תב ( ארצי) נה/150-0 מיכאל שביט - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כט(1) 268, 272 (1995)]

גם ויכוח קשה או התרגזות יכולים להוות " אירוע חריג" לעניין זה. במקרה כזה הקביעה בדבר חריגות הדחק הנפשי או עוצמת ההתרגזות תיבחן באופן סובייקטיבי אצל האדם המדובר, וביחס לעבודתו השגרתית והרגילה. הבחינה הסובייקטיבית לדחק הנפשי טעונה כשלעצמה ראיות אובייקטיביות, ואין די בעצם אמירתו של המבוטח כי התרגז התרגזות חריגה כדי הוכחת הדחק הנפשי הבלתי רגיל [ עב"ל ( ארצי) 458/99 פלבסקי מאיר - המוסד לביטוח לאומי, עמ' 2-3 (11/3/02)].

נטל הראיה מונח לפתחו של התובע. עליו להביא ראשית ראיה ש"אכן קרה אירוע תאונתי בעבודה הקושר את הפגימה לעבודה". [בג"ץ 1262/94 שרה זילברשטיין - בית הדין הארצי לעבודה, פד"י מ"ח(4), 837, עמ' 845 (1994)].
ראשית ראיה לקרות האירוע הנטען משמעה עדים לקרות האירוע, או עדים שבפניהם התלונן התובע בסמוך לאירוע על קרות האירוע [ דב"ע ( ארצי) מט/0-23 המוסד לביטוח לאומי - שמעון הירשהורן פד"ע כ', 349, 350 (1989)].
ואולם כאשר אין לתובע עדות ממשית בכל הקשור לאירוע התאונתי שהוא טוען, " יפנה בית הדין לשאר העדויות והראיות שהובאו בפניו על מנת ללמוד מהם אם אכן קרתה לתובע תאונה בעבודה כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי. אחד הסימנים לקרות התאונה הוא אנמנזה. בהוכחת האירוע יש לייחס משקל רב לאנמנזה, רישומי בית החולים, מתוך ידיעה, שהיא פרי ניסיון, שרישומים אלה מהימנים ומדויקים שכן יש להניח כי אדם הפונה לטיפול רפואי ימסור את העובדות הנכונות על מנת לזכות בטיפול נכון" [עב"ל ( ארצי) 232/09 יוסף חוש - המוסד לביטוח לאומי, עמ' 6 (ניתן ביום 6/7/09)].
על פי ההלכה הפסוקה, בבוא בית הדין לקבוע עובדתית אם התרחשה תאונה במהלך העבודה אם לאו, עליו לייחס משקל רב להתבטאויותיו של תובע בסמוך לאחר האירוע הנטען, מועד שניתן להניח, כי האיש מסיח לפי תומו. בית הדין יעדיפן, בדרך כלל, על פני התבטאויות מאוחרות יותר של תובע בעת הגשת התביעה לבית הדין [ עב"ל ( ארצי) 686/08 חכם בראנסי - המוסד לביטוח לאומי, עמ' 7 (ניתן ביום 20/12/09)].

דיון והכרעה

8. לאחר שבית הדין שמע את העדויות, שקל את הראיות שהוצגו לפניו וכן עיין בסיכומי באי כוח הצדדים, תוך יישום ההלכה האמורה על כלל נסיבות המקרה, הגיע לכלל מסקנה כי לא עלה בידי התובעת להרים את הנטל המוטל עליה – להוכיח כי בסמוך לפני האירוע ה לבבי – בו לקתה ביום 16/2/14 אירע לה אירוע חריג, וזאת מהטעמים שיפורטו בהמשך להלן.

האם היה אירוע חריג בעבודת התובעת, אשר קדם להופעת האוטם?

9. התובעת כאמור, מייחסת את תחילת היווצרות המצב שהביא לאירוע הלבבי/אוטם שריר הלב בו לקתה לאירוע, קרי לתקרית שאירעה בינה לבין מנהל האזור בדואר ביום ה-13/2/2014. לטענתה, לאחר האירוע הרגישה פגועה מהיחס המשפיל ומההתעלמות הגסה מפניותיה בכל הנוגע להעסקתה בניגוד להנחיות רפואיות של הוועדה הרפואית. לאחר אירוע זה, פנתה ביום ראשון, ה-16/2/2016 ישירות לגב' בלוריה אלמקייס – המנהל ת הישירה שלה, ואז נדהמה לשמוע מפי המנהלת כי גם היא פנתה עוד ביום 13/2/14 אל מנהל האזור וגם היא שמעה את התשובה שלפיה אין מה לעשות. לטענתה, מששמעה את תשובת המנהלת איבדה לחלוטין את שלוותה, רתחה מזעם, צעקה והשתוללה מכעס עד אשר חשה ברע ולאחר מכן פונתה לבית החולים סורוקה.

10. גירסתה העובדתית הראשונה של התובעת הועלתה על הכתב בטופס התביעה לדמי פגיעה, אשר הוגש ביום 21/5/2014 (נ/1), כדלקמן:

"תיאור הפגיעה: עבודה שגרתית – שירות הלקוח ואז הרגשת קוצר נשימה ודקירות בחזה. הוזעק רופא למקום – הוא שלח לטיפול נמרץ".

אם כן, עוד בגירסה העובדתית הראשונה של התובעת לנסיבות פגיעתה, כלל לא מוזכר כל אירוע חריג ספציפי אשר אירע תוך כדי או בסמוך לפגיעה. כל שהתובעת מתארת במעמד זה, היא עבודה שגרתית – שירות של לקוח ולאחר מכן הרגשת קוצר נשימה ודקירות בחזה.

11. התובעת שוב מסרה את גירסתה, ארבעה חודשים לאחר האירוע הלבבי, וזאת בפני חוקר הנתבע ביום 16/6/2014 (נ/2). התובעת נשאלה מה אירע לה בעבודתה, וכך השיבה:
"המקרה שלי קרה בתאריך 16/02/14 באותו יום התחלתי לעבוד רגיל בשעה 07:30 הרגשתי טוב עבדתי רגיל זה היה יום עבודה רגיל כמו כל יום עבדתי באשנבאות ומיון כשיש קצת לקוחות אז אחת מאתנו עושה מיון של דואר רשום וככה כמו כל יום אנחנו עושים הכל. בסביבות השעה 12:00 הרגשתי צריבה ותעוקת נשימה הייתי עם העובדת רוחי שישבה לידי והמנהלת גלוריה שישבה מאחורה, הלכתי הכנתי לי כוס תה לגמתי לגימה והרגשתי דקירה חזקה בצד שמאל מהגב, ואחרי זה דקירה מקדימה, היו לי כאבי תופת, הזמנו מקופת חולים והרופא הגיע ובדק אותי והזמין טיפול נמרץ משם פינו אותי לסורוקה, אושפזתי ועברתי צינטור וקבעו שאני צריכה מעקפים...
באותו יום לא היה לי ריב או סכסוך עם אחד מהקהל או מהעובדים, לא רבתי עם רוחי או גלוריה, זה היה יום עבודה רגיל לכל דבר, לא היה איזה משהו חריג, היה קהל רגיל כמו כל יום...
למה הגשת את המקרה כתאונת עבודה? זה קרה לי בעבודה זה לא פעם ראשונה שאני סובלת מהלב בשנת 2008 עברתי צינתור לפני 5-6 שנים ועשו לי קפיץ ויש לי גם לחץ דם וסוכרת, אני טופלתי בתרופות במשך כל השנים...
למה הגשת את המקרה כתאונת עבודה, אם בעבר עברת צינתור ויש לך עבר בלב? כי זה קרה לי בעבודה ולא בבית, הייתי בזמן העבודה, גם ההתקף הראשון קרה בעבודה והכל בגלל העבודה אם לא, לא היה קורה לי כלום, אני חושבת שהכל צולם במצלמות של הדואר." (הדגשה שלי, י.כ.)

12. הנה כי כן, הן בכתב התביעה לדמי פגיעה (נ/1) והן בהודעתה בפני חוקר המוסד (נ/2) מסרה התובעת גירסה חד משמעית ולפיה לא התרחש אירוע חריג בעבודתה במועד האירוע או בסמוך לו. לעומת זאת בכתב התביעה שהגישה לבית הדין שינתה התובעת את גירסתה ותיארה מסכת עובדתית שונה לחלוטין. כאשר נתבקשה להסביר את השוני בין גירסאותיה, השיבה כדלקמן:

"ש. מה ההבדל אם הוא אומר יעקב מביטוח לאומי או יעקב החוקר, אם ברור מהחקירה שאת מספרת לו על המקרה שקרה ב-16/2/14, בין אם זה חוקר בין אם זה פקידה שיושב במשרד המל"ל, למה את לא מספרת לו על אירוע שקרה לך בעבודה שאת קושרת אותו לאירוע הלבבי?
ת. כי הוא אמר לי שהוא רוצה לדעת עלי, ומן הסתם זה לא מכובד שאני אספר על איך שהתנהגתי באותו יום כי אני בעצמי מתביישת על איך שהתנהגתי באותו יום.
ש. שואל אותך החוקר במפורש, "למה הגשת את המקרה כתאונת עבודה", ואת משיבה, זאת אומרת שאת מבינה שיושב אדם שרוצה להבין למה זה קשור לעבודה, ועדיין את בוחרת לספר לו על יום שגרתי בעבודה ומסבירה שזה קרה לך בעבודה ולא בבית, למה את לא מפרטת את כל הנסיבות?
ת. כי אני עדיין לא ידעתי שאני צריכה להגיד לו את כל מה שהרגשתי כי לא היה לי נוח, ולא היה לי נעים לומר לאותו אדם את מה שקרה באותו יום כפי שאמרתי הרגשתי מבויישת מאיך שהתנהגתי באותו יום של המקרה."
(פרוטוקול מיום 2/5/16, עמ' 5, ש' 11-23).

13. בהמשך חקירתה הנגדית התבקשה התובעת להסביר מדוע בטופס התביעה לא פירטה את גירסתה כפי שהוצגה במסגרת ההליך המשפטי דנן, וכך העידה:

"ש. אני מראה לך את נ/1 טופס התביעה, זאת חתימתך?
ת. כן.
ש. את מגישה תביעה למל"ל כדי שיכירו באירוע הלבבי שלך כתביעה בעבודה?
ת. אני לא יודעת לומר אירוע לבבי, זה מה שקרה לי בעבודה, אני מכוונת למה שקרה לי בעבודה.
ש. שואלים אותך "כיצד נגרמה...." כתב "עבודה שגרתית, שירות הלקוח ואז הרגשתי קוצר נשימה ודקירות בחזה"... איך תסבירי את זה, פתאום בכתב התביעה ובתצהיר סיפור אחר?
ת. נכון. כי לא אמרו לי שאני נחקרת.
ש. נ/1 זה לפני שנחקרת ואת בחרת מה לכתוב שם?
ת. אני יודעת שפינו אותי מהעבודה ומה שקרה זה היה בעבודה, וכאילו בשבילי זה מספיק כתאונת עבודה ולא ידעתי על כל השאר.
ש. את משתמשת במיוחד בביטוי "עבודה שגרתית" ומה שאת מתארת היום בתצהיר שונה ב180 מעלות.
ת. נכון. כי אני הייתי בטירוף של לא 180 מעלות מיליון שמונה מאות מעלות, אני לא ראיתי את עצמי בכזו הסטריה וכזה שיגעון.
ש. את מדבר על פגיעה מ-2/11 והתביעה הוגשה ב-5/14, זה לא תוך כדי הלחץ והטירוף שאת אומרת שהיה בפברואר?
ת. נכון.
ש. זה ביישוב הדעת ישבת וכתבת טופס, כאן לא הטעו אותך?
ת. זה הכל נגרר מזה שדחו את התביעה.
ש. נ/1 זה פתיחת התביעה, אף אחד עוד לא דחה אותך?
ת. את הטופס אני הגשתי אחרי שיעקב היה. אני גם לא החלמתי, הייתי עדיין חולה.
...
ש. לשאלת בית הדין – את אמרת שזה היה אחרי החוקר יעקב, וזה לא יכול להיות זה היה בעקבות הגשת התביעה?
ת. אז אני לא זוכרת את סדר הדברים."
(פרוטוקול מיום 2/5/16, עמ' 6 ש' 1-31).

14. בתצהיר עדותה הראשית ובתביעתה טענה התובעת כי החוקר מטעם המוסד לא ציין בפניה כי היא נחקרת לגבי האירוע הלבבי שאירע לה ועל כן הוטעתה על ידי החוקר הן בהצגת הדברים על ידו והן בשאלות אשר הציג בפניה ובכך פעל במכוון להכשילה על מנת שתביעתה לא תוכר.

אלא מאי? שאותה הגירסה שמסרה התובעת לחוקר ולפיה לא התרחש כל אירוע חריג במועד האירוע או בסמוך לו והקשר היחיד אותו העלתה התובעת לעבודה היא העובדה כי האוטם בו לקתה התרחש בזמן עבודתה , נמסרה גם בטופס התביעה לדמי פגיעה שהגישה התובעת למל"ל (נ/1), אשר נכתב עוד בטרם החקירה, ולא תחת לחץ החוקר, השפעתו או הטעייתו, לכאורה.

15. בנוסף להתרשמות זו, הכללים בעניין חשיבותה ומהימנותה של הודעה ראשונית לחוקר המוסד, כמו גם לעניין חובת תום הלב של המבוטח בהתנהלותו מול המוסד, נקבעו בשורה ארוכה של פסקי דין, והם בחזקת מן המפורסמות.

על פי הפסיקה, יש ליתן משקל להודעות בפני חוקר המוסד, וכפי שנפסק, הערכאה הדיונית המתרשמת מעדותו של העד, רשאית להעדיף את דבריו בפני חוקר המוסד על אלה שאמר בפני בית הדין (דב"ע נה/0-167 אינתיסר מחמוד – המל"ל ; דב"ע לא/0-61 כוכבי – המל"ל , פד"ע ב' 99, 80).

16. בנקודה זו, הנני קובע כי אין לקבל כמהימנה את עדות התובעת, משאין ספק כי בעדותה בבית הדין "שיפצה" התובעת את גירסתה המקורית, כפי שמסרה בכתב התביעה לדמי פגיעה (נ/1) ובהודעתה לחוקר המוסד (נ/2) , ושינתה אותה לצורך הדיון.

יפים לעניין זה דברי בית הדין הארצי בדב"ע נז/0-37 חיים אוחנה – המוסד לביטוח לאומי , עבודה (ארצי) לא(3) 66:

"צדק בית הדין קמא בקביעתו כי קיימת סתירה מהותית בין גרסאות המערער וכי יש להעדיף את גרסת המערער בהודעה בפני חוקר המשיב על פני גרסתו בפני בית הדין. מסקנה זו נשענת על פסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה. לעניין זה ראה: דב"ע נב/0-13 מירון – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ"ד 82, 87: "עם זאת, רשאי בית הדין לא להאמין לעדים המעידים לפניו, כאשר הוא מצביע על "הסתירות" בין דבריהם בבית הדין לבין תשובותיהם לחוקר המוסד כדו"חות שהוגשו לבית הדין". ועוד נאמר בעניין זה כי דברים שנאמרו בהודעה לחוקר "יכולים לסייע בהתדיינות לעמוד על מהימנות עד, כך שסתירה בין עדות ובין "הודעה" יש להסביר וליישב ( דב"ע מא/0-72)".

הוא הדין בענייננו.
נוכח כל האמור לעיל סבור בית הדין כי לא עלה בידי התובעת להסביר וליישב את הסתירות בין עדותה בבית הדין לבין הדברים אשר מסרה לחוקר המוסד והדברים שהצהירה עליהם תחת אזהרה בכתב התביעה לדמי פגיעה (ראה סעיף ט' לנ/1).

17. התובעת טענה כי התביישה לפרוס בפני החוקר את השתלשלות האירועים ואת התנהגותה במועד האירוע. כפי שפירטנו לעיל, בטופס התביעה יכלה התובעת לגולל את הסיפור ולכתוב את נסיבות האירוע, ללא כל קושי וללא כל בושה. בחקירתה הנגדית לא הצליחה התובעת להסביר וליישב את הסתירות בין האמור בטופס התביעה לבין גרסתה בבית הדין.

18. התובעת טענה כי אין ליתן כל משקל מבחינה ראייתי לדו"ח החקירה, לאור הכשלים המהותיים שעלו מהחקירה ומפעולות החוקר. אליבא דתובעת, החוקר לא הציג את עצמו, לא את נושא הדיון, לא כתב את השאלות וכל שטען בפני התובעת כי הוא מבקש לדעת עליה מעט פרטים ולא ציין בפניה כי הוא מבצע חקירה לגבי האירוע הלבבי שאירע לה. בהתנהלות זו, יש לראות, לטענת התובעת, כהטעייה על ידי החוקר על מנת להכשילה ועל מנת שלא לבחון את תביעתה כראוי.

19. חוקר המוסד, מר יעקב תורג'מן, נשאל בעניין הליך גביית ההודעה מהתובעת, והטענה בדבר הטעיית התובעת, וכך העיד בבית הדין:

"ת. אני התקשרתי לתובעת והזמנתי אותה לסניף ירוחם, לא הזמנתי אותה לכוס קפה, הזדהתי כחוקר, שאלתי אותה על התאונה שלה, היא הגישה תביעה להכיר בתאונה כתאונת עבודה והחזרתי את התיק למחלקה. כתוב בסעיף 27 לתצהיר התובעת שהיא לא טרחה לשתף את החוקר. היא נשאלה מה קרה ואיך קרה, אם הייתה עונה הכל היה נכתב. אם היה צריך לחקור עוד משהו אז היה נחקר עוד משהו. יש כאלה עשרות תיקים בשנה.
...
ש. אני מציע לך שגם באותו מועד לא שאלת אותה שאלות ספציפיות אם האירוע היה חריג או לא היה חריג?
ת. היא נשאלה ואמרה שבאותו יום לא היה משהו חריג או ריב או סכסוך, היא גם נשאלה על המקרה הקודם מעבר לתאונה הנוכחית, שהיא טענה שגם המקרה הקודם קרה בעבודה וגם על זה היא נשאלה".

בהמשך חקירתו הנגדית נשאל החוקר מדוע לא גבה עדויות מחברותיה לעבודה של התובעת, וכך השיב:

"ש. תאשר לי שבמהלך העדות, הגב' לסרי ציינה לא מעט שמות שהיו נוכחים?
ת. אין פה שמות, אם הייתה מציינת היו נרשמים. לאחר עיון נוסף אני רואה רוחי, גלוריה, אבל לא מתואר שם אירוע, מתואר כמה כל אחת מקבלת לקוחות.
ש. אני מזמין אותך לתקן את התשובה ומקל עליך, ומפנה אותך גם למקומות שהיא אומרת שהן היו עדות לתעוקת חזה?
ת. כן. בסדר. אין שם אירוע... הן עדות לזה שהיא לא הרגישה טוב, אך לא נמסרה גירסה על אירוע שהן היו עדות לו.
...
ש. היום בדיעבד, האם ניתן לסבור שבדיעבד היה ניתן לבצע חקירה מעמיקה יותר?
ת. לא. אני רוצה להוסיף רק שיש לי מנהל מחלקה והוא עובר על כל תיק ועל העדויות ואם יש צורך הוא מחזיר לי את זה להמשך חקירה לפני שזה מגיע בכלל למחלקה".
(פרוטוקול מיום 2/5/16, עמ' 13 ש' 29 – עמ' 15 ש' 12).

20. עדות החוקר מטעם המוסד לביטוח לאומי נמצאה מהימנה על בית הדין , החוקר הציג את עצמו ואת תפקידו בפני התובעת, שאל אותה שאלות הנוגעות לתביעה שהגישה להכיר באירוע מיום 16/2/14 כתאונת עבודה. החוקר בדק האם אירע אירוע חריג בעבודתה של התובעת, ולא מצאנו ממש בטענת התובעת ולפיה החוקר הטעה אותה או הכשיל אותה. עדותו של החוקר הייתה קוהרנטית, עקבית וסדורה ולא מצאתי כל דופי בעדותו ובהתנהלותו אל מול התובעת, כפי שביקשה לטעון התובעת.

21. תמוהה בעיני בית הדין דווקא גירסת התובעת כי לא ידעה שהחוקר מבצע חקירה לגבי האירוע הלבבי. משעה שהגישה התובעת תביעתה למוסד להכיר באירוע הנטען כתאונת עבודה (ביום 21/5/2014) , בסמוך לפני החקירה (שהתקיימה ביום 16/6/2014) , חזקה עליה כי ידעה אודות מטרת פניית החוקר אליה. בנסיבות אלה אנו מוצאים כי טענת התובעת בעניין זה הינה בגדר התממות ועצימת עיניים. לכך יש להוסיף את הדברים הבאים שהעידה התובעת בפני בית הדין:

"ש. איפה נערכה החקירה?
ת. במוסד לביטוח לאומי.
ש. אם זה נערך במוסד לביטוח לאומי, איך לא ידעת שזה איש שקשור לביטוח לאומי?
ת. זה לא שאני לא ידעתי שמדובר באיש מטעם המוסד לביטוח לאומי. הוא התקשר אלי הביתה והוא שאל אותי אם הוא יכול לפגוש אותי במוסד לביטוח לאומי בשעה 10:00... ואני השבתי שכן."
(פרוטוקול מיום 2/5/16, עמ' 5, ש' 4-10).

22. עיון בכתב התביעה מלמד שהתובעת ניסתה להאדיר גם את הביקור של מנהל האזור מיום 13/2/2014, כאשר ציינה כי מדובר ב"דבר שאינו שגרתי כלל" (סעיף 3(י) לכתב התביעה). לעומת גירסתה זו של התובעת, מסרו העדות מטעמה גירסה אחרת לפיה מדובר בביקור שגרתי (ראה: עדות הגב' סיגל ברקו, עמ' 10 לפרוטוקול מיום 2/5/2016, ש' 16-21; עדות הגב' בלוריה אלמקייס, עמ' 11, ש' 27-28).

23. מאחר ונטל ההוכחה מוטל על התובעת, לא ברור מדוע לא הזמינה התובעת לעדות את מנהל האזור ואיש הוועד, אשר לטענתה גרמו לכל האירוע הנטען. זאת ועוד, בטופס התביעה לדמי פגיעה ציינה התובעת כי העדות לאירוע הן בלוריה ורותי, ובאופן תמוה רותי כלל לא הוזמנה לעדות. התובעת טענה בעדותה כי רותי חששה להעיד, אך לטענה זו לא מצאנו כל ביסוס.

הלכה פסוקה היא כי הימנעות מהבאת עדים רלוונטיים פועלת לחובת בעל הדין שנמנע מלהביאם, כך שקיימת חזקה שאילו הובאה אותה עדות, הייתה פועלת לחובת הצד שלא הביאה (ראה: ע"ע (ארצי) 691/07 טובול חומרי בניין (1990) בע"מ – שלמה בן עטר, פורסם בנבו).

24. זאת ועוד, משמיעת העדויות מצאנו כי התובעת הייתה מתלוננת פעמים רבות לגבי נושא קבלת הקהל, על רקע בעיותיה הרפואיות ומנהל האזור תמיד היה עונה שאין לרשות הדואר מספיק כוח אדם . וכך העידה הגב' אלמקייס בעניין זה:

"ש. הבעיה של התובעת היתה בעיה שהיא ידועה לו?
ת. היטב.
ש. בביקורים שלו מעת לעת הייתה עולה הבעייה הזו?
ת. כן. הבעיה הזו היתה עולה כל הזמן. וגם התובעת הייתה מתלוננת כל פעם וגם אני הייתי אומרת לו כל פעם "מספיק צריך לגמור עם העניין של רותי".
ש. ומה הוא היה עונה?
ת. הוא תמיד היה עונה "שאין לנו כוח אדם"."
(עמ' 12 לפרוטוקול, ש' 2-8).

לכך נוסיף כי על פי גירסאות העדות מטעם התובעת עולה כי התובעת הייתה בעלת מזג חם, כך אף לפי עדותה של התובעת עצמה (ראה עדות התובעת עמ' 8 לפרוטוקול, ש' 20-21; עדות הגב' סיגל ברקו, עמ' 9 לפרוטוקול ש' 24-25; עדות הגב' בלוריה אלמקייס, עמ' 12 ש' 25-29).

25. אמנם יש לבחון את האירוע מנקודת מבטה הסובייקטיבי של התובעת, יחד עם זאת, כפי שנקבע זה מכבר בפסיקה הרי שבמקביל נפסק כי על אף שקביעת חריגות הדחק הנפשי שבו נמצא המבוטח צריכה להיות סובייקטיבית, הבחינה הסובייקטיבית כשלעצמה מצריכה ראיות אובייקטיביות, ואין די בעצם אמירה של המבוטח כדי להוכיח קיומו של דחק נפשי בלתי רגיל (עב"ל 1302/00 מיכאל אסולין – המוסד לביטוח לאומי , ניתן ביום 3/11/05). במקרה דנן , לא הוכח קיומו של אירוע חריג מן הבחינה האובייקטיבית.

26. התובעת כאמור לא הזמינה לעדות את מנהל האזור ותחת עדותו הזמינה את גב' ברקו ואת גב' אלמקייס. משמיעת עדותן התרשם בית הדין כי עדותן הייתה מגמתית בכדי לסייע לתובעת בתביעתה. יחד עם זאת מצאנו בעדויותיהן חיזוקים למסקנה כי לא הוכח קיומו של אירוע חריג מן הבחינה האובייקטיבית, ונפרט.

מעדותה של גב' אלמקייס למדנו כי התובעת התלוננה פעמים רבות לגבי נושא קבלת קהל ומנהל האזור תמיד השיב את אותה התשובה לתובעת ולפיה אין לדואר מספיק כוח אדם. תשובת מנהל האזור בסמוך לאירוע לא הייתה שונה מפעמים קודמות וגב' אלמקייס מציינת בעדותה כי "כל פעם שהוא ענה לה דבר כזה היא הייתה נסערת" (עמ' 12 לפרוטוקול, ש' 19). גב' ברקו העידה לגבי מזגה של התובעת, כדלקמן: "כשהיא מתרגזת היא מתרגזת". ובתשובה לשאלה "כלומר זה לא היה משהו נדיר, אלא זה היה התנהגות שאת מכירה?", השיבה גב' ברקו "נכון" (עמ' 9 לפרוטוקול ש' 23-25). משמע, לא הוכח קיומו של אירוע חריג מבחינה אובייקטיבית.

מסמכים רפואיים

27. בהוכחת אירוע, מייחס בית הדין משקל רב לרישומים הראשוניים שנמסרו כשהמבוטח עדיין מסיח לפי תומו, בטרם היותו ער להשלכות על הצלחתו בהליך המשפטי (עב"ל 686/08 חכם בראנסי – המוסד לביטוח לאומי , ניתן ביום 20/12/09).

במסמכים הרפואיים הסמוכים לאירוע אין איזכור לאירוע חריג, לוויכוח או להתפרצות חריגה, כטענת התובעת (ראה נ/4 ונ/5).

28. מכאן שהיעדר רישום באשר לאירוע חריג כלשהו במסגרת העבודה בסמוך למועד קרות האוטם, יש בהם כדי להחליש את טענת התובעת בדבר התרחשותו של אירוע חריג. התובעת אישרה בעדותה כי גם בבית החולים סורוקה, בטרם בוצע הצינתור וניתוח המעקפים, לא אמרה דבר על אירוע חריג בעבודה (פרוטוקול מיום 2/5/16, עמ' 9, ש' 7-10).

הניסיון מלמד כי במרבית המקרים מעלה הנפגע בעת פנייתו הראשונה לרופא את הרקע לפגיעה, הן ביוזמתו והן על פי שאלות הרופאים, וזאת על מנת לתת תמונה מלאה של האירוע ולקבל את הטיפול הרפואי המתאים (דב"ע מט/0-23 המל"ל – שמעון הירשהורן , פד"ע כ', 349, 352). בענייננו, האנמנזה שותקת והתובעת לא פירטה לא בבית החולים סורוקה ולא לרופא שטיפל בה במועד האירוע, אודות קרות אירוע חריג בעבודה.

לסיכום

29. לנוכח כל האמור לעיל, ובשים לב לטעמים שפירטנו ומשלא הוכח כי ביום 16/2/2014, או בסמוך לו, התרחש אירוע חריג, הריני קובע כי בדין קבע הנתבע כי אוטם שריר הלב אשר אירע לתובעת באותו מועד, אינו עונה להגדרת הביטוי "תאונת עבודה" כמשמעותו בסעיף 79 לחוק.

30. סוף דבר – התביעה נדחית.

31. מאחר ומדובר בתביעה מתחום הביטחון הסוציאלי, אין צו להוצאות.

30. כל אחד מהצדדים רשאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, בתוך 30 יום מיום שפסק הדין יומצא לו.

ניתן היום, כ"ט חשוון תשע"ז, (30 נובמבר 2016), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

קלדנית: רות רחמים.


מעורבים
תובע: רותי לסרי
נתבע: המוסד לביטוח לאומי
שופט :
עורכי דין: