ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין בטי ברכה אייכנבוים נגד הרשות לזכויות ניצולי השואה משרד האוצר :

בפני כבוד ה שופטת בכירה אושרי פרוסט-פרנקל

עוררים

בטי ברכה אייכנבוים (המנוח)

נגד

משיבים

הרשות לזכויות ניצולי השואה משרד האוצר

החלטה

ערר זה הוגש ע"י יורשי המנוחה בטי ברכה אייכנבוים, לאחר שהמשיבה דחתה את בקשת המנוחה לתגמול בגין מחלת הדמנציה.
המנוחה נולדה ברומניה ביום 12.11.41 ושהתה בבית יתומים לבדה מספר שנים, שם סבלה מבדידות, השפלה סיוטים ופחד.
ביום 22.10.13 דחתה המשיבה את בקשת העוררת להכיר בדמנציה, בנימוק שאינה עומדת במדדי וועדת שנים לעניין מצבה הנפשי, המנוחה לא עררה על ההחלטה, ביום 29.5.15 פנתה למשיבה, באמצעות בעלה, בבקשה להכיר במחלת הדמנציה לאור שהייתה בילדותה בבית יתומים ברומניה וביום 17.6.15 נפטרה.
ביום 24.9.15 הגיש בעלה של המנוחה למשיבה מכתב ובו טען כי יש להכיר במחלת הדמנציה לאור היותה במעגל הראשון כמי ששהתה בבית יתומים ברומניה בילדותה. המשיבה דחתה את הבקשה בטענה שרומניה לא נכבשה בידי הנאצים ושהמנוחחה לא חיה בסתר ובזהות בדויה.

הרשות לזכויות ניצולי השואה (להלן: "הרשות"), הגישה בקשה לדחיית הערר על הסף, בהסתמך על פסיקת כבוד ביהמ"ש העליון בקשר עם תיקי עזבונות בד"נ 2591/14 ודנ"א 2597/14 שניתנה ביום 6.4.15. הבקשה לדיון נוסף הוגשה בעקבות פסק דינו ברע"א 7136/12 ו - 8725/12 גיל זנזורי ואח' ויעקב אפרתי ואח' נ' הרשות לזכויות ניצולי שואה. לטענת הרשות, במסגרת תיק זה, נדחו בקשות רשות הערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב ברע"א 77767-08-11 מיום 02/08/12 ועמדת המדינה התקבלה במלואה.
לטענת הרשות, כבוד הנשיאה נאור קבעה, כי מלשון החוק ותכליתו אין לקבל את טענת המבקשים לפיה זכות העיזבון לבוא בנעלי המנוחים, וקבעה, כי צדק ביהמ"ש העליון אשר דחה את טענת יורשי העיזבון בקבעו כי עיזבון אינו יכול, ככלל לבוא בנעלי המנוח. מדובר היה בתביעת המנוחים שהוגשו לרשות בין השנים 2001-2002 והחלטות הרשות נשלחו אליהם בשנים 2002-2003 (במקרה אחד בשנת 2009). העררים הוגשו לאחר פטירת המנוחים, ע"י יורשיהם, בשנים 2009-2010. ו עדת העררים דחתה את טענת הרשות שיש לדחות את העררים שהגישו העזבונות בשל חלוף השנים מפטירת המנוחים ו פסקה, כי אין לקפח את זכותו של נכה אשר הגיש בקשה מוצדקת לפי החוק, אם נפטר טרם הוכרה זכאותו , ו יורשיו יוכלו לממשה. הרשות הגישה ערעור לביהמ"ש המחוזי , שפסק ברע"א 77767-08-11 מיום 2.8.12, שיש לקבל את ערעורי הרשות ודחה על הסף את העררים של העזבונות.

על פסק דינו זה של בית המשפט המחוזי הוגשו בקשות רשות ערעור לבית המשפט העליון (רע"א 7136/12 ורע"א 8725/12), כבוד השופטת נאור סקר ה את פס ה"ד של בית המשפט העליון ברע"א 7136/12 ורע"א 8725/12 במסגרתם נדחו פה אחד ערעורי היורשים ונקבע, שאין הצדקה לסטות מהוראות החוק הקובעות, כי הזכות לתגמולים מכוחו אינה עוברת בירושה. ביהמ"ש העליון קבע, כי הזכות לתגמולים מכח החוק הינה זכות אישית, השואבת מתכליתו הסוציאלית המובהקת של החוק להבטיח קיומו של הנכה בהווה ולא לפצותו וכל שכן את יורשיו, על מלוא נזקיו מיום פגיעתו . זאת, מכוח הוראת ס' 23 לחוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז- 1957 (להלן: החוק), לפיו הזכות לתגמולים אינה עוברת בירושה; מהוראת סעיף 6א לחוק לפיו מותנה תשלום התגמולים בהוכחת חיים אחת לשישה חודשים; מהוראת סעיף 11 )א לחוק, הקובעת כי הזכות לתגמול אינה ניתנת להעברה או לשעבוד ואין להטיל עליה עיקול אלא במקרים חריגים. זאת גם מהעובדה כי התגמולים משולמים כקצבאות חודשיות ולא בתשלום אחד, כדרכם של פיצויים לפי דיני הנזיקין.
עוד נפסק, כי בהתאם לסעיף 11 א לחוק, תנאי לתשלום תגמולים ליורשים הינו, שהנכה היה זכאי לתגמולים עוד בחייו ולאור הוראת סעיף 23 לחוק, הזכות לתגמולים אינה עוברת בירושה. כוונת סעיף 23 לחוק הינה שלא ישולמו תגמולים עבור התקופה שלאחר פטירת הניצול, וגם לכך, שתנאי מוקדם לתשלום התגמולים ליורשים עבור התקופה שלפני הפטירה הינו שהוכרה זכאותו של הניצול עוד בחייו. "הוראת סעיף 23 לחוק קובעת מפורשות שהזכות לתגמולים אינה עוברת בירושה. אין כוונת סעיף 23 לחוק רק לכך שלא ישולמו תגמולים עבור התקופה שלאחר פטירת הניצול, אלא גם לכך, שתנאי מוקדם לתשלום התגמולים ליורשים עבור התקופה שלפני הפטירה הינו שהוכרה זכאותו של הניצול עוד בחייו. הראציונאל העומד בבסיס החוק וההלכה הפסוקה... נעוץ בצביונו הסוציאלי של החוק אשר נועד להטיב את מצבם של הניצולים בחייהם ולא להבטיח תגמולים ליורשיהם לאחר פטירתם".
טוענת הרשות ש לאור זאת, נדחתה טענת היורשים לפיה די בהגשת תביעה על ידי הניצול על מנת שתתגבש זכותו לתגמולים ו במקרה בו לא הוכרה זכותו של ניצול לתגמולים בחייו פקעה הזכות ואינה ניתנת להעברה בירושה. הרשות מפנה לדברי כבוד הנשיאה, שמגמת הפסיקה לפרשנות מרחיבה ומקלה לטובת הניצולים, אינה נכונה בהכרח כאשר מדובר ביורשים, הן לנוכח תכלית החוק להיטיב את מצבם של הניצולים עצמם דווקא, והן לנוכח המשמעות התקציבית מרחיקת הלכת של נתינת אפשרות לניהול הליכים ע"י יורשים. "המגמה למתן פרשנות מקלה ורחבה לחוק זה נובעת מהרצון להיטיב עם הניצולים ועם הקרבנות שנפגעו... ונרדפו ע"י הנאצים... פסה"ד בעניין מימון אשר המבקשים תולים בו את יהבם המשיך במגמת הפרשנות המקלה לחוק... אולם פסק הדין בענין מימון עסק בניצולים חיים ולא ביורשיהם. לא מדובר בהבדל דק מדק, אלא בהבחנה משמעותית בעלת השלכות לא מבוטלות, לרבות השלכות תקציביות. לטעמי, יהיה זה מרחיק לכת להחיל את הלכת מימון על יורשי הניצולים ו הדבר אף יחטיא את מטרתו הסוציאלית של החוק"....."יהיה זה מרחיק לכת להחיל את הלכת מימון על יורשי הניצולים והדבר אף יחטיא את מטרתו הסוציאלית של החוק.".

טוענת הרשות שכבוד הנשיאה צמצמה את הלכת מימון המחודשת, כך שלא תחול על יורשים וביהמ"ש העליון הגיע למסקנה, כי תנאי יסודי להתגבשות הזכות לתגמולים, הינו הכרה מצד הרשות בזכות הניצול לתגמולים. רק לאחר הכרה זו, הופכת הזכות המופשטת לזכות היכולה לעבור בירושה. דהיינו, הזכות לתגמולים אינה עוברת בירושה אלא אם כן הזכות הוכרה בחיי הניצול והתגבשה לחוב של ממש. נקב ע, כי ס' 23 לחוק לא עוסק רק בתגמולים שישולמו עבור התקופה שלאחר פטירת הניצול, אלא גם לכך, שתנאי מוקדם לתשלום תגמולים ליורשים עבור התקופה שלפני הפטירה הינו הכרה בזכאות הניצול עוד בחייו. כן קבעה, כי בהעדר ערר שהוגש ע"י הניצול בחייו, בו השיג בחייו על דחיית תביעתו לתגמולים, לא יכולה היתה להתגבש כל זכות לפני מותו, וממילא לא יכול היה להתגבש חוב שלא נגבה.

לטענת הרצף הדיוני, קבעה כבוד השופטת נאור, כי בית המשפט העליון פסק, שלא ניתן להחיל את ההחלטה בעניין ברנס לעניין המשכיות ההליכים בין תביעות המנוחים לבין חידוש הדיון בעניינם על ידי היורשים. נקבע, כי רציפות דיונית שכזו מאיינת "עד להודעה חדשה" את משמעות סיום ההליכים לאחר שתביעות המנוחים נדחו והמנוחים לא הגישו ערר על החלטת הרשות. כן נקבע, ש מאחר ותביעות המנוחים לא הוכרו על ידי הרשות, הרי "לא ניתן להגדיר את ההליכים כ"תלויים ועומדים" רק משום שלאחר מות הניצולים, נקטו יורשיהם בהליכי השגה נוספים והגישו ערר על החלטות הרשות. " מקובלת עלי עמדת המשיבה, לפיה, החריג בדבר "הליכים תלויים ועומדים" חל רק לגבי השלמת ההכרעה באותו הליך תלוי ועומד, ואין להקנות ליורשים ליצור הליך חדש של ערר.
לכן, טוענת הרשות, נוכח הקביעה שאין זכות לעיזבון לבוא בנעלי המנוח מקום שלא התגבשה זכות עבור המנוח עצמו עוד בחייו, לא כל שכן במקום שבו לא ננקט כל הליך על ידי המנוח עצמו להגשת ערר, אין מקום לקיים דיון בערר המוגש על ידי העזבון ככזה, בנסיבות כאמור.
הרשות מפנה לפסיקת ביהמ"ש העליון מיום 6.5.15 ברע"א 6533/14 יורשי המנוחה מכלוף יולנדה ז"ל ואח', בה נדחתה בקשת רשות הערעור ונקבע, כי החריג המוזכר ברע"א זנזורי ובדנ"א זנזורי הנ"ל בדבר הליך תלוי ועומד עוסק ב "מקרים בהם הוגשו עררים ע"י הניצולים עצמם אך הם נפטרו בטרם הוכרע עניינם., כי "....מלשון הדברים ומהקשרם בפסק הדין, כמו גם מתכלית החוק...עולה כי החריג אינו עוסק במקרה שבו הגישו יורשי הנכה ערעור לאחר מותו......הנשיאה מ' נאור קבעה כי "לא ניתן להגדיר את ההליכים כ'תלויים ועומדים' רק משום שלאחר מות הניצולים, נקטו יורשיהם בהליכי השגה נוספים והגישו ערר על החלטות המשיבה...החריג בדבר 'הליכים תלויים ועומדים' חל רק לגבי ההכרעה באותו הליך תלוי ועומד, ואין להקנות ליורשים ליצור הליך חדש של ערר....המגמה ליתן פרשנות מרחיבה לחוק נובעת מהרצון להיטיב עם הנכים, שנרדפו על ידי הנאצים. במקרה דנן אין המדובר בסוגיה הנוגעת אליהם, אלא ליורשיהם...על כן נקבע כי יש לתת לשני החריגים האמורים פרשנות מצמצמת...".

בעלה של המנוחה, שהוא יורשה היחיד, טוען בתגובתו, כי המקרה דנן אינו נמנה על המקרים המפורטים בהלכת זנזורי ובפסיקת ביהמ"ש העליון בדיון הנוסף. זאת כיוון שהרשות הכירה בזכאות המנוחה לתגמול בגין הרדיפות זה מכבר ובערר זה משיגה העוררת על דחיית תביעתה להכרה בתגמול מחמת מחלת הדמנציה , בשל סיווגה ע"י הרשו כשייכת למעגל השני של ניצולי השואה . לכן לטענתו, אין לראות בה כניצולת שואה שזכאותה לא הוכרה, טרם פטירתה. לטענתו, החלטת הרשות מיום 5.7.15 לדחות את בקשתה שהוגשה טרם פטירתה, ביום 17.6.15 לתגמול בגין המחלה, הייתה רק כיוון שלא עמדה במדדי וועדת שני ואינה נמנית על המעגל הראשון. לטענתו, מדובר במחלוקת עובדתית ולא משפטית ויש ליתן ליורשיה אפשרות להשיג על ההחלטה בהליך דנן, ולהוכיח שהעוררת שייכת למעגל הראשון של ניצולי השואה בהתאם למדדי וועדת שני. לטענתו, יורשיה עשויים להנות לכל היותר, מהגדלת קצבת שארים המשולמת לו בגין פטירתה מכוח החוק ואין מדובר בדרישה לקבל את מלוא התגמול בגין מחלת הדמנציה במקומה.

לטענת בעלה של המנוחה, המקרה דנן הינו חריג הטעות שנקבע בהלכת זנזורי, אשר נקבע שיתכן והינו מצדיק הכרה בזכות הניצול לתגמולים לאחר פטירתו, כאילו התגבשה זכותו לפני מותו, ולכן יש לדחות את בקשת הרשות לדחיית הערר על הסף.
לטענתו, המנוחה משתייכת למעגל הראשון של ניצולי השואה כיוון שהיא ילידת חודש נובמבר 1 941 ובתקופת המלחמה, בהיותה בת שנה , הושמה לבדה בבית יתומים ברומניה, זהותה הוסתרה בתנאים קשים, רומניה סופחה לגרמניה הנאצית ויש לראותה כמי שחיה חיי סתר בזהות בדויה ושהתה באזור שנכבש או סופח בידי גרמניה. העוררת מפנה לעניין זה לפסה"ד בעניינה בענת"א 1286-07-11 בו היא הוכרה בגין מחלת נפש ב- 50%.

הרשות בתשובתה, טוענת, שמשמעות ההכרה של המשיבה בפגימת הדמנציה של רעייתו המנוחה של העורר כנכות אשר נגרמה ע"י רדיפות הנאצים, הינה הגדלת התגמולים אשר הגיעו למנוחה לפני פטירתה בהתאם לס' 4 לחוק והגדלת התגמולים שמגיעים לעורר במסגרת סעי 11 לחוק בהיותו "בן זוג של נ כה שנפטר".
טוענת הרשות שזכות הערר לפי החוק אינה מועברת בירושת, יורש אינו רשאי להגיש ערר בשם המנוח ניצול השואה בהתאם לס' 23 לחוק ולנוכח אופיו הסוציאלי של חוק נכי רדיפות הנאצים, התגמולים אינם זכות המועברת בירושה. בהתאם לס' 4 לחוק, אחוזי נכותו של ניצול השואה יקבעו את גובה התגמול שיקבל. בעניינינו, טוענת הרשות, העורר מבקש לקבוע כי רעייתו המנוחה זכאית להכרה במחלת הדמנציה כמי שהייתה מצויה תחת שטח כבוש בהתאם למסקנות ועדת שני. הכרה במחלת הדמנציה תביא להגדלת אחוזי הנכות של המנוחה וכפועל יוצא את התגמולים אותם היא הייתה זכאית לקבל. בשלב שני, גם התגמול אותו יקבל בעלה של המנוחה יהיו גבוהים יותר, אך לא ניתן לתבוע זכות לבן זוג של נכה שנפטר ללא שקודם הוכלה זכות זו לניצול השואה שנפטר.
משכך, טוענת הרשות, עניינו של ערר זה הוא "תגמולים" ובהתאם לפסיקה, אין לעיזבון זכות להגיש ערר ולבוא בנעלי התובע לצורך זכאות לתגמולים. נקבע בע"א 752/78 הרשות המוסמכת נ' פריש "אותו תשלום חודשי לא נועד בשביל אחרים, כולל יורשיו, אלא בשביל הנכה עצמו, והרעיון שמאחורי הולאה זו שאין לאחרים זכות להיבנות מסבלותיו של זה".
ברע"א 7136/12 זנזורי ני הרשות נקבע שוב, "התנאי היסודי להתגבשות הזכות לתגמולים שבלעדיו אין, הוא הכרה מצד המשיבה בזכותו של הניצול לתגמולים. לפיכך, רק לאחל הכרה שכזו - לכל המוקדם - הופכת הזכות הערטילאית לזכות העשויה לעבור בי רושה." לטענת הרשות, הלכה זו נקבעה ללא חריגים והיא הגישה המתחייבת מתכלית החוק. עיזבון אינו יבול לבוא בנעלי הניצול לאחר פטירתו . הוראות החוק והפסיקה קובעות כי עיזבונות אינם יכולים לנקוט בהליכי ערר בשם התובע תגמולים, וזאת ללא שנקבע כל חריג לכד.
מוסיפה הרשות, שבפרשות "זנוורי" ו"מכלוף" הועלתה האפשרות להעלאת טענה של חריג המכונה "חריג הטעות" שתאפשר הגשת ערר בידי יורשים, ואולם, טענה זו לא נקבעה כטענה שדינה להתקבל אלא כטענה אפשרית בלבד וככל שלא חודשה הלכה ולא נקבע שקיים חריג לכלל האומר כי "אין ירושה לתגמולים לפי החוק", הפרשנות הנכונה והיחידה לאמור בפרשות זנזורי ומכלוף הינה פרשנות של אמרת אגב שאין בה כדי לשנות מצב משפטי קיים. לטענתה, נקבע ש על אף העלאת טענה אפשרית בדבר קיומו של החריג, עמדת ביהמ"ש העליון היא שמדובר בזכות אישית שאינה ניתנת להעברה. דהיינו ללא כל חריג.
בע"ו (ת"א) 18799-12-10 יורשי המנוחה מכלוף יולנדה ז"ל נ' הרשות המוסמכת חוק נכי רדיפת הנאצים נקבע :
" מעבר לכך שכבוד השופט דנציגר מציין את החריגים למעשה באמרת אגב ומציין "אפשר להעלות שני חריגים... אשר אפשר ומצדיקים" ולא מכריע בכך ולכאורה עמדתו שמדובר בזכות אישית שאינה ניתנת להעברה הרי גם בהנחה שחריגים אלו חלים ישום האמור בעניין זנזורי מביא לטעמי לדחיית הערעור.."
גם מדברי כבוד השופט ענבר בפסק דין ע"ו 41918-07-10 שרה שלום ז"ל הרשות , עולה ברורות כי ככל שלא נקבעו חריגים, עומדות הפסיקות הקודמות: "לחריגים הנזכרים, ככל שיוכרע נודעת משמעות מרחיקת לכת, מעשית ועיונית כאחת, שהרי הכרה בזכותם של היורשים למצות את הליכי המשפט שהיו תלויים ועומדים עובר לפטירת המנוח ולנסות לשכנע את ביהמ"ש כי החלטת הדחייה של המשיבה הייתה מוטעית שקולה, הלכה למעשה, להכרה בעבירותה בירושה של זכות ערטילאית... מדובר בחידוש פסיקתי משמעותי המסייג באופן ממשי את ההלכה הפסוקה. והנה פסק דינו של כבי השופט דנציגר אינו כולל אמירה כלשהי לפיה ראוי לסייג את ההלכה הנוהגת מימים ימימה...
בחינת הקשרם הכולל של דברי כבי השופט דנציגר בעניין זנזורי מלמדת, אפוא, בכל הכבוד הראוי, כי העיסוק בחריגים נעשה אגב אורחא ומבלי שאלו הוכרו כמחייבים. נכוו לעת הזו עומדות, אפוא, ההלכות הפסוקות הקודמות על מכונו. בהתאם להלכות אלו, המחייבות אותנו, בעת פטירתם של המנוחים, אשר המערערים הנם יורשיהם. לא הייתה למנוחים זכות מופרת ומגובשת ואפילה לעגור גירושה, להגדיל מזכות מופשטת אשר סעיף 23 לחיק קובע פי "אינה עוברת בירושה"."
לטענת הרשות, ברור שככל שלא נקבע חריג ה"טעות" באופן פוזיטיבי, יש לפסוק בהתאם להלכת בית המשפט העליון כי יורשים אינם יכולים לבוא בנעלי הניצולים, ללא כל סייג. מה עוד, כך הרשות, החלת חריג הטעות מביאה לתוצאה אבסורדית לפיה תינתנה לעזבון זכויות רבות יותר מאלו שהיו קיימות לניצול עצמו לו היה בחיים. הרשות מפנה לעניין זה ל רע"א 2760/15 פלוני ני מדינת ישראל - קצין תגמולים: "סעיף 35 לחוק הנכים מבקש לערוך איזון בין התכלית הסוציאלית שביסוד החוק לבין אילוצים תקציביים ... ומטיל מגבלה על האפשרות לקבלת תגמולים באופן רטרואקטיבי. יתר על כן, נקבע כי אי ההפרה בתשלום רטרואקטיבי של תגמולים תחול גם במצבים של החלטה המבוססת על טעות חמורה ואף נפשעת..."
תכלית המשך תשלום התגמולים לבן- זוג היא למנוע הפסקה פתאומית בתגמולים שכבר שולמו למשפחה ולאותו משק בית קודם הפטירה, ולאפשר לבן-זוג התאוששות הדרגתית, בהיבט הכלכלי.
מדובר בזכות נלווית לזכות העיקרית של הניצול לקבל תגמולים ומתקיימת רק במקום שבו מדובר בתשלום שכבר שולם לפי אותו חוק לניצול עצמו.

למען הזהירות, הוסיפה הרשות, כי גם אילו היה קיים חריג הטעות, הכוונה בהחלת חריג הטעות (אשר המשיבה מלכתחילה סבורה כי אין להחיל חריג זה) הוא כאשר יש הסכמה שחלה טעות ואין צורך לנהל כל הליך נוסף על מנת לקבוע ולבחון האם אכן המנוח היה זכאי לתגמולים. והשאלה היחידה הנותרת הינה האם זכאים יורשי המנוח ליהנות מהכרה זו. כגון, ה החלטה שדחתה תביעת יוצא בולגריה מהטעם שהגירוש אותו חווה לא היה גירוש חמוש, וזאת לאחר שניתן פסק הדין בעניין גרנות. במצב דברים מעין זה ברור כי נפלה טעות יסודית בהחלטת הרשות. לכן, כך הרשות, התנאי היסודי להתגבשות הזכות לתגמולים שבלעדיו אין, הוא הכרה מצד הרשות בזכות הניצול לתגמולים, כפי שנקבע , "טעות מעין זו "הבולטת על פני הפסק" ושאינה מצריכה דיון". כל טעות אחרת הנופלת בהחלטת הרשות מהווה טעות אשר לגביה תחול ההלכה הפסוקה כי הזכות לתגמולים אינה עוברת בירושה, באם לא הוכרה בחיי הניצול. בע"ו (ת"א) 18799-12-10 יורשי המנוחה מכלוף יולנדה ז"ל נקבע: "גם אם נכיר בחריג זה, יש לפרשו בצמצום באופן שיחול רק במקרה של טעות מהותית, יסודית וברורה ולא טעות ביישום או טעות בשיקול הדעת."
לטענת הרשות, הטעות לה טוען העורר היא כי לשיטתו רומניה הייתה שטח כבוש "דה פקטו", טענה שנוגדת את כל פסקי הדין ואת גישת הרשויות הגרמניות ואת גישת המשיבה מאז ומתמיד.
בדנ"א 11196/03 יוסף גרנות ואחי ני הרשות המוסמכת המתייחס לבולגריה מובא ציטוט החוק הגרמני הקובע במפורש כי רומניה אינה נחשבת כשטח כבוש אשר סופח לשטח הרייך:
"על דרן הכלל אפוא זכאים לפיצויים על פי החוק הגרמני מי שנרדפו בתחומי הריין השלישי. בא סעיף 43 לחוק הגרמני והרחיב את מעגל הזכאים לפיצוי מחוץ לגבולות גרמניה הנאצית. נוסיף כי סעיף 43 לחוק הגרמני זכה לתרגומים מספר לעברית ,וכל אחד מן התרגומים בחר לעצמו לשון משלו. ......"
1 שלילת חירות
הנרדף זכאי לפיצויים אם נשללה ממנו חירותו בפרק הזמן שבין ה 30 בינואר 1933 ועד 8 במאי 1945 . הזכאות תקפה גם במקרה שבו מדינה זרה שללה חירות תוך התעלמות מעקרונות מדינת חוק.
שלילת החירות התאפשרה הואיל ולנרדף א בדה אזרחות הריין הגרמני או ההגנה של מדינה זו, או הממשלה של המדינה הזרה ציותה על ידי הממשלה הנציונאל סוציאליסטית הגרמנית לאכוף את שלילת החירות. במקרים של שלילת חירות מטעמי גזע בב ולגריה, רומניה והונגריה ייחשב הצו הגרמני. "
לכן, טוענת הרשות, גם לו היה קיים חריג הטעות, לא ניתן להחילו במקרה דנן.

בנוסף, טוענת הרשות, קיים שיהוי בהגשת הערר, כיוון שהחלטת הרשות ניתנה ביום 5.7.15 ונשלחה בדואר רשום. בהתאם לס' 17(א) לחוק הערר אמור להיות מוגש בתוך 60 יום מקבלת ההחלטה כחוק, אך הוגש בחודש ספטמבר 2016 . לטענת הרשות, אין לתלות את מועד הגשת הערר במועד הוצאת צו ירושה. הרשות מפנה ל ו"ע (ת"א) 27282-09-10 טל סמי נגד הרשות מחקה הוועדה הנכבדה את ערעור המבקש, בשל כך שהוגש באיחור החורג מהמועד הקבוע בחוק, וכך נקבע: "המשתמע מהוראות החוק שהובאו לעיל, והעולה מפסיקה של הועדה וביהמ"ש המחוזי הוא, כי ועדת העררים אינה מוסמכת להאריך את המועד להגשת ערר מעבר ל - 14 ימים, בסוגיה זו ראה ו"ע ("ת"א) 1535- 08 כהן חלומה נ' הרשות המוסמת; ו"ע 128/05 דרייזן רחל ואח' נגד הרשות המוסמכת והערעור שהוגש על פס"ד דרייזמן ע"א (ת"א) 3109-05 מרלן שכטר ואח' נגד הרשות המוסמכת". בו"ע 31965-05-15 שנקרמל נ' הרשות לזכויות ניצולי שואה נקבע: "המשיבה הגישה בקשה למחיקה על הסף בטענה כי הערעורים הוגשו באיחור, לא התבקשה ולא ניתנה הארכת מועד והועדה אינה מוסמכת להאריך את המועד להגשת ערר. לאחר שעיינו בבקשה ובהוראות החוק מצאנו כי הדין עם ב "כ המשיב. איננו מקבלים את טענת בא כח העורר כי לועדה סמכות קבועה להאריך את המועד להגשת הערר מאחר וסעיף 28 לתקנות מחוק רדיפות הנאצים (סדרי דין בועדת ערר) תשל"ד - 1973 קובע במפורש כי "הועדה או יו"ר שלה רשאים מטעמים מיוחדים שירשמו בהחלטתם להאריך כל מועד שנקבע בתקנות אלה או על פיהם למעט תקנה 2 (א)".

דיון

בדנ"א 2591/14
דנ"א 2597/14 אפרתי ואח' נ' זנזורי ואח' שם הבקשות התמקדו בנושא נורשת זכות לתגמולים, נקבע, כי דין העררים שהגישו יורשי הניצולים להידחות, כיוון שהתנאי היסודי להתגבשות הזכות לתגמולים, שבלעדיו אין, הינו הכרה מצד המשיבה בזכות הניצול לתגמולים. רק לאחר הכרה כזו, הופכת הזכות המופשטת לזכות שיכולה לעבור בירושה. ככלל, הזכות לתגמולים לא תעבור בירושה, אלא אם כן הזכות הוכרה בחיי הניצול והתגבשה לחוב של ממש. בתיק זה (אפרתי – זנזורי) המשיבה דחתה תביעות לתגמולים של מורישי המבקשים עוד בחייהם, ולפיכך כלל לא התגבשה זכאות בעניינם וה עררים על החלטות המשיבה הוגשו שנים רבות לאחר פטירת הניצולים על-ידי יורשיהם. מטעם זה, לא התקבלו הטענו ת שמדובר בפיצוי כספי בגין תקבולי העבר שלא שולמו, כיוון שכלל לא הוכרה כל זכות לפיצוי ומשלא קמה זכות כזו, ממילא אינה יכולה לעבור בירושה . עוד נקבע, כי פסק הדין אינו קובע הלכה חדשה, כיוון שהקביעה כי התנאי ההכרחי להורשת הזכות לתגמולים הינו הכרה בזכאות הניצול בחייו, מושרשת בפסיקה ו בסעיף 23 לחוק, לפיו הזכות לתגמולים אינה עוברת בירושה. אין כוונת סעיף 23 לחוק רק לכך שלא ישולמו תגמולים עבור התקופה שלאחר פטירת הניצול, אלא גם לכך, שתנאי מוקדם לתשלום תגמולים ליורשים עבור התקופה שלפני הפטירה הינו, שהוכרה זכאותו של הניצול עוד בחייו. הרציונל העומד בבסיס החוק והפסיקה שהותוותה מכוחו נעוץ בצביונו הסוציאלי שנועד להיטיב את מצב הניצולים בחייהם ולא להבטיח תגמולים ליורשיהם לאחר פטירתם. במקרה זה, שעה שלא הוכרה זכות הניצולים לתגמולים, והם לא הגישו ערר עוד בחייהם, הזכות פקעה עם פטירתם. נוכח כך, ומאחר שבפסיקה נקבע כי הזכות לתגמולים לפי החוק נושאת אופי אישי ואינה עוברת בירושה, יורשי הניצולים אינם יכולים לבוא בנעלי מורישיהם המנוחים. בהעדר ערר שהגיש הניצול עצמו לוועדת העררים, במסגרתו השיג עוד בחייו על דחיית תביעתו לתגמולים, לא יכולה הייתה להתגבש כל זכות לפני מותו, וממילא לא יכול היה להתגבש חוב שלא נגבה. אשר לחריג בדבר הליכים תלויים ועומדים, על רקע אי ההכרה בזכות הניצולים עוד בחייהם לקבלת תגמולים מכוח החוק, לא ניתן להגדיר את ההליכים כ"תלויים ועומדים" רק משום שלאחר מות הניצולים, נקטו יורשיהם בהליכי השגה נוספים והגישו ערר על החלטות המשיבה. חריג זה חל רק לגבי השלמת ההכרעה באותו הליך תלוי ועומד, ואין להקנות ליורשים ליצור הליך חדש של ערר.

כבוד הנשיאה קבעה כי מלשון החוק ותכליתו , אין לעיזבון זכות לבוא בנעלי המנוחה, כיוון שהערר הוגש לאחר פטירת המנוחים שם, ואין כל הצדקה לסטות מהוראות החוק לפיהן הזכות לתגמולים מכוח החוק אינה עוברת בירושה, אלא הינה זכות אישית השואבת מתכליתו הסוציאלית של החוק, להבטיח את קיומו של הנכה בהווה, ולא לפצות את יורשיו.
בהתאם לסעיף 6 א' לחוק בהוכחת חיים ,אחת לשישה חודשים ותנאי לתשלום התגמולים ליורשים (סעיף 11 א' לחוק) הינו שהנכה יהא זכאי לתגמולים בחייו.

משכך, אין די בהגשת תביעה על ידי הניצול כדי שתתגבש זכותו לתגמולים, ומקום בו לא הוכרה זכות הניצול לתגמולים בחייו, פקעה זכותו ואינה ניתנת להעברה בירושה.
מגמת הפסיקה להקל עם הניצולים אינה נכונה בהכרח לגבי היורשים כיוון שתכלית החוק הינה להטיב את מצב הניצולים עצמם.
מהפסיקה עולה שתנאי יסודי להתגבשות הזכות לתגמולים, הינו הכרה מצד הרשות בזכות הניצול לתגמולים, ורק לאחר הכרה זו יכולה הזכות לעבור בירושה. בהתאם לפסיקה מאחר ותביעת המנוחה לא הוכרה על ידי הרשות, לא ניתן להגדיר את ההליכים כתלויים ועומדים , רק משום שלאחר מותה, יורשה נקט בהליכי השגה נוספים והגיש ערר על החלטת הרשות, ומכיוון שאין ליורש של המנוחה, זכות לבוא בנעליה, משום שלא התגבשה זכות המנוחה בחייה, אין מקום לדון בערר המוגש על ידי העיזבון. לא ניתן להגדיר את ההליכים שנקט יורש של המנוחה כי ההליכים תלויים ועומדים, רק משום שהוא נקט בהליכי השגה נוספים והגיש ערר על החלטת המשיבה, כיוון שההליך החריג של הליכים תלויים ועומדים חל רק לגבי הכרעה באותו הליך תלוי ועומד ואין לאפשר ליורש ליצור הליך חדש של ערר.

לאור המפורט אני מקבלת את בקשת הרשות ודחה את הערר על הסף.

מעבר לצורך, לטענה שהמנוחה שייכת למעגל הראשון אציין כי, המלצות וועדת שני קבעו כי בתאום עם הרשות לניצולי שואה הוגדרו כל ניצולי השואה כמשתייכים לשתי קבוצות. הקבוצה הראשונה הם אלה שבתקופת מלחמת העולם התקיימו בהם אחד מאלה:
א. שהה במחנה – מחנה הינו מחנה השמדה או מחנה ריכוז, או מחנה שעבדו בו עבודת פרך, מחנה ענישה, מחנה מעבר וכו'.
ב. שהה בגטו
ג. שהה באתר השמדה של האייזנגרופן או משתפי פעולה עמם ד חי חיי סתר או חי בזהות בדויה ושהה באזור שנכבש או סופח בידי גרמניה.

טענת העיזבון הינה, שהמנוחה חיה בזהות בדויה בבית יתומים ברומניה מאז שהייתה בת שנה, המלצת הוועדה הינה לתת 1/4 הכרה רק לניצולי הקבוצה הראשונה שהמנוחה אינה אחת מהן.
מכאן ניתן היה לקבוע, שגם אם הבקשה הייתה נדונה בעת שהמנוחה הייתה בחיים, בקשתה הייתה נדחית.
עם זאת, כפי שנקבע בו"ע 54269-03-12 טוני אילן נ' הרשות, ב- 1.7.40 הפכה רומניה לבעלת ברית "ניטראלית" של מדינות הציר ובנובמבר 1940 הצטרפה למדינות הציר; עוד קודם לכך, באוגוסט 1940, הוציאה ממשלת רומניה צווים שהגבילו והפלו לרעה את היהודים: הם סולקו מחיי תרבות, משרות המדינה, מן הצבא ועוד. באוקטובר הוצאו חוקים שאפשרו החרמת רכוש יהודי והטלת עבודת כפיה ואלה בוצעו ע"י הרומנים באלימות. באוקטובר 1940 החל להיכנס לרומניה צבא גרמני כ"משלחת יעוץ צבאית" להגנה על שדות הנפט הרומנים ותוך זמן קצר גדל הכוח הצבאי ל- 12 דיביזיות.
כבוד השופטת גרינברג מפרטת בפסק הדין שם, כי" סעיף 43 לחוק הפיצויים הגרמני קובע זכאות לפיצויים לנרדף שנשללה חירותו ע"י השלטונות הגרמניים ומחיל עצמו גם על שלילת חירות בידי מדינות אחרות בהשפעת הממשלה הגרמנית וזאת בתנאי:
"2. הממשלה של המדינה הזרה צוותה על ידי הממשלה הנציונאל סוציאליסטית הגרמנית לאכוף את שלילת החירות; במקרים של שלילת חירות מטעמי גזע בבולגריה, רומניה והונגריה ייחשב ה- 6 באפריל 1941, כמועד שבו החלה אכיפת הצו הגרמני". (תרגום ב דנ"א 11196/03 גרנות נ' הרשות המוסמכת).

הלכת הפחד הינה הרחבה של עילת האלימות הנאציונל-סוציאליסטית. סעיף 1 לחוק הפיצויים הגרמני מגדיר נרדף הזכאי לפיצויים: "מי שסבל נזק בחייו, בגופו, בבריאותו, בחירותו, ברכושו, בהונו, או בהתקדמותו המקצועית או הכלכלית, על ידי שננקטו נגדו אמצעי אלימות נאציונל-סוציאליסטיים, אם מפאת התנגדותו לנאציזם ואם מחמת גזעו, דתו או השקפתו". (תרגום בדנ"א גרנות). בפסק דין הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים נ' חוה שוהם ר"ע 217/83 נקבעה ההלכה, בעקבות הפסיקה הגרמנית, כי לא רק אלימות בפועל מהווה עילת נרדפות אלא גם פחד מפני אלימות נאציונאל-סוציאליסטית וזאת בתנאי שהחששות מעוגנים בעובדות אובייקטיביות .
דהיינו, ניתן לקבוע כי המנוחה שייכת לקבוצה הראשונה של הניצולים.

כמפורט לעיל, לאור העובדה שזכות המנוחה לא הוכרה בחייה , אני דוחה את הערר על הסף.

ניתנה היום, כט' בחשוון תשע"ז ,30/11/2016 , בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: בטי ברכה אייכנבוים
נתבע: הרשות לזכויות ניצולי השואה משרד האוצר
שופט :
עורכי דין: