ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין ינס מוזס מירנדה נגד משרד הפנים/מינהל האוכלוסין :

בפני כבוד סגן הנשיא, השופט ד"ר קובי ורדי

המבקש

ינס מוזס מירנדה
ע"י ב"כ עו"ד נטלי צרף רביב

נגד

המשיבה
משרד הפנים/מינהל האוכלוסין
ע"י ב"כ עו"ד דינקנש תקלה

החלטה

לפניי בקשה לסעד זמני בערעור שהגיש המבקש על פסק דינו של בית הדין לעררים בערר (ת"א) 3693-16 (כבוד הדיינת באפי תם) מיום 17.11.2016 (להלן – " פסק הדין"), בו נדחה עררו של המבקש משהוא אינו מקים עילה להתערבות בהחלטת המשיבה להורות על הרחקתו של המבקש מישראל (נספח "א" לבקשה) .
תמצית העובדות
המבקש הינו נתין הודו יליד 1973 אשר נכנס לישראל בשנת 2014 באשרת עבודה מסוג ב/1 בתחום הסיעוד, אשר פגה ביום 1.5.2015 .
ביום 12.9.2016 נעצר המבקש בתל אביב (נספח "1" לתגובה), נערך לו שימוע והוצאו לו צווי משמורת והרחקה (נספח "ה" לבקשה; נספח "2" לתגובה).
מתגובת המשיבה עולה כי למחרת (13.9.2016) נערך למבקש ראיון במתקן גבעון בו סירב לשתף פעולה עם הרחקתו לכאורה .
לאחר מספר דחיות של דיונים בפני בית הדין לביקורת משמורת, הגיש המבקש בקשה לביטול צו ההרחקה ולשחרורו ממשמורת. בית הדין דחה את הבקשה לשחרור ממשמורת ביום 16.10.2016, וקבע כי אין לו סמכות לבטל את צו ההרחקה (נספחים "ב"-"ג", "ו" לבקשה ; נספחים "3"-"5" לתגובה).
צו המשמורת אושר ביום 27.10.2016 (נספח "6" לתגובה) וביום 1.11.2016 קבע בית הדין לביקורת משמורת כי אין מקום להורות על שחרור המבקש ממשמורת.
מתגובת המשיבה עולה כי ביום 3.11.2016 נערך למבקש ראיון במתקן גבעון בו שוב סירב לשתף פעולה עם הרחקתו לכאורה .
באותו יום הגיש המבקש ערעור מינהלי על החלטת בית הדין לביקורת משמורת מיום 1.11.2016 (עמ"נ 7644-11-16), אשר נמחק.
ביום 13.11.2016 הגיש המבקש ערר לבית הדין לעררים וכן בקשה לעיכוב הרחקתו מישראל.
ביום 16.11.2016 נערך דיון בפני בית הדין (נספח "א2" לבקשה) ו ביום 17.11.2016 ניתן פסק דינו של בית הדין לעררים, מושא הבקשה דנן.
פסק הדין קמא
בית הדין לעררים קבע כי המבקש עשה דין לעצמו, שהה ועבד בישראל ללא אשרה כדין במשך שנה וחצי ולא פעל להסדרת מעמדו בישראל. עוד ציין בית הדין כי גם לאחר שהוצא נגדו צוה רחקה הוא סירב לחתום על מסמכי מעבר שיאפשרו לקדם הלידי ההרחקה. בית הדין קבע כי מדובר בהתנהגות הלוקה בחוסר ניקיון כפיים המבקשת לכפות נוכחות בישראל ולהעמיד את המשיבה בפני עובדה מוגמרת.
לגופו של עניין, קבע בית הדין כי לא ניתן טעם טוב להתערבות בהחלטת המשיב, שכן בהתאם לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן – " חוק הכניסה לישראל") ובהתאם לנוהל 5.3.0022 (להלן – " הנוהל") עובד שנמנע מלהסדיר את העסקתו בישראל מעל ל-90 ימים לא יורשה להסדיר מעמדו מאוחר יותר אלא אם יצביע על טעמים מיוחדים, ובמקרה דנן, מאז פטירת מעסיקו של המבקש (ביום 1.5.2015) לא פעל להסדיר את מעמדו ולא מצא מעסיק אחר בישראל, כשהוא שוהה בישראל שלא כדין.
עוד קבע בית הדין כי אין מקום לנהוג עם המבקש לפנים משורת הדין, נוכח הזמן הממושך שבו נמנע מלהסדיר את מעמדו, אשר מקשה עד מאוד על מתן הסעד המבוקש, ובהעדר טעמים מיוחדים אשר יכול ויצדיקו סטייה מהוראות הכלל. כן דחה בית הדין לעררים את טענת המבקש לפיה האחריות להסדרת מעמדו איננה רובצת עליו אלא על סוכנויות כוח האדם השונות.
סופו של דבר, בית הדין קבע כי המשיבה רשאית לפעול להרחקת המבקש.
ביום 22.11.2016 הגיש המבקש ערעור וכן בקשה לסעד זמני בערעור, ובו ביום ניתנה החלטתי לפיה הוא לא יורחק מישראל עד להחלטה אחרת.
טענות הצדדים
לטענת המבקש, נפלו פגמים בשימוע שנערך לו ונפגעה זכותו לשימוע בשפתו (וכתוצאה נפלו בו טעויות עובדתיות), וכן לא הועמד מתורגמן מתחילת השימוע. בנוסף, טוען המבקש כי המשיבה לא אמרה לו כי יש לו זכות להיוועץ בעורך דין.
עוד טוען המבקש כי הוא עבד באופן חוקי וכי מעמדו לא הוסדר כתוצאה מסוכנויות כוח האדם עמן היה בקשר, ועל כן לא פעל בדין עצמי ולא שם את המשיבה בפני עובדה מוגמרת.
המבקש טוען כי הוא איננו מבקש סעד "לפנים משורת הדין", אלא לפעול בהתאם לחוק ולאפשר לו להסדיר את מעמדו שכן ישנם מעסיקים פוטנציאליים באזור הגאוגרפי אליו הוא משתייך.
בנוסף, המבקש טוען כי הוא פעל להסדרת מעמדו על-ידי פנייה לסוכנות כוח אדם נוספת ולא ישב "בחיבוק ידיים", וחרף עבודתו אצל מעסיקים שונים, מעמדו לא הוסדר. בנוסף טוען המבקש כי הוא הגיע לישראל ושילם כספים רבים לשם כך, הוא יתום ולאור נסיבותיו האישיות יש לקבל את בקשתו.
לטענת המשיבה, בית הדין לעררים פירט את הנסיבות שהביאו לדחיית הערר, ובפסק דין מנומק ומפורט הנשען על אדני הדין והפסיקה קבע כי לא נפל פגם מנהלי או אחר בהחלטת המשיבה.
המשיבה טוענת כי יש לדחות את הבקשה והערעור על הסף, מאחר והמבקש עשה דין לעצמו, פעל בחוסר תום לב ובחוסר ניקיון כפיים.
המשיבה טוענת כי המבקש מנסה להישאר בישראל בכל דרך, שכן הוא שהה בישראל תקופה ממושכת באופן בלתי חוקי בידיעתו המוחלטת, לאחר שתוקף רישיונו פג ביום 1.5. 2015 ומאז נותר לשהות ולעבוד בישראל ללא רישיון במשך למעלה משנה וחצי , שלא כדין. בנוסף, טוענת המשיבה כי המבקש מנסה להישאר בישראל "בכל דרך", ואף לאחר מעצרו הוא מסרב לשתף פעולה עם נציגי המשיבה לצורך הרחקתו.
באשר לסיכויי הצלחת הערעור, טוענת המשיבה כי צו ההרחקה הוצא כדין, כשהמערער אינו מכבד את חוקי המדינה שוהה ועובד בה באופן בלתי חוקי. לטענת המשיבה, אין עילה להתערב בפסק הדין, המערער אותר שוהה בישראל שלא כדין תקופה ארוכה ונערך לו שימוע כדין בו הוא שטח את טענותיו במלואן, וכן כי השימוע נערך בשפתו ולהבנתו המלאה. כן טוענת המשיבה כי אין למבקש אפשרות להסביר את מעמדו בישראל כעובד בתחום הסיעוד במועד זה, כאשר חלפו 90 הימים במהלכם יכול היה לחפש ולמצוא לו מעסיק חדש.
כן טוענת המשיבה כי המבקש היה מיוצג כבר בסמוך למועד מעצרו ולהוצאת צו ההרחקה נגדו, הוא ניהל הליכים. באשר לטענותיו בדבר הטלת האחריות להסדרת מעמדו על סוכנויות כוח האדם, טוענת המשיבה כי דינה להידחות מכל וכל.
באשר למאזן הנוחות, טוענת המשיבה כי המבקש עשה דין לעצמו שהה ועבד באופן בלתי חוקי בישראל ואיננו משתף פעולה עם הרחקתו. בנסיבות אלה אין לתת בו אמון כי יצא מהארץ בכוחות עצמו, אם עררו יידחה.
המבקש הגיב לתגובת המשיבה, וטען כי בית הדין קמא וגם המשיבה לא התייחסו לשינוי מדיניות המשיבה וכי על-פי פרוטוקול הדיון בבית הדין קמא מיום 16.11.2016 עולה כי מעמדם של העובדים הזרים מוסדר על-ידי סוכנויות כוח האדם. לטענת המבקש, הוא סבר שעניינו מטופל על-ידי סוכנות כוח אדם וכי הוא שוהה בישראל באופן חוקי עד חודש לפני שנעצר.
המבקש טוען כי המדיניות של המשיבה עברה שינוי בדצמבר 2013, וכי סוכנות כוח האדם שהביאה אותו לישראל לא שיבצה אותו כדין וכי הסתמך על פעולותיה.
עוד טוען המבקש כי השימוע שלו בוצע באנגלית ורק בתום השימוע הועלתה טלפונית מתורגמנית שציינה בפניו כי הוא הולך "לכלא" ומגורש מישראל. כן חזר המבקש על כך שנפגעה זכות ההיוועצות וכי ניסה להשיג עבודה במשך תקופה ארוכה.
דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיב ובתגובת המבקשים החלטתי לדחות את הבקשה לסעד זמני בערעור.
כידוע, השיקולים המרכזיים שישקול בית המשפט בבקשה למתן סעד זמני בערעור דומים בעיקרם לאלה הנשקלים בבקשות אלה בהליך אזרחי. על המבקש מוטל הנטל להראות כי מתקיימים שני תנאים מצטברים: האחד – שיש להליך הערעורי סיכוי להצליח, והאחר – שמאזן הנזקים מטה את כף המאזניים להיעתר לבקשה (בן-נון וחבקין, הערעור האזרחי (2012), 586-587; עע"ם 6754/13 שרסטה נ' משרד הפנים (פורסם בנבו, 16.2.2014)).
כפי שנפסק על-ידי בית המשפט העליון (בר"ם 5893/15 Kesta נ' משרד הפנים (פורסם בנבו, 1.9.2015); בר"ם 5778/15 פלונית נ' משרד הפנים (פורסם בנבו, 27.8.2015)), בית הדין לעררים מתאפיין במקצועיות ובמומחיות בתחום עיסוקו, ובנסיבות בהן עסקינן בסעד זמני בערעור, הרי שהתנאים הינם מחמירים, שכן עם מתן פסק דינו של בית הדין לעררים, משתנה " נקודת האיזון" בין הצדדים (עע"ם 2435/11 סימוב נ' שר הפנים (פורסם בנבו, 23.5.2011)(להלן – "עניין סימוב"), צוטט בהסכמה בעע"ם 1011/13 Waz Zongjian נ' משרד הפנים (פורסם בנבו, 6.5.2013)).
בענייננו, לכאורה נראה כי סיכויי הערעור של המבקש אינם גבוהים.
עיון בפסק הדין של בית הדין לעררים מעלה כי הוא מפורט ומנומק ואין לכאורה עילה להתערב בו.
בחינת הנסיבות דנן מעלה כי אין פגם בפסק הדין ובהחלטת המשיבה לפעול להרחקת המבקש מישראל, לאור העובדה שהוא שוהה בישראל שלא כדין תקופה ארוכה (למעשה מאז 5/2015, מאז שסיים את העסקתו), כאשר אין מחלוקת כי לא הוגשה כל בקשה להסדרת מעמדו של המבקש טרם מעצרו (חרף הטענה כי המבקש ניסה למצוא עבודה חדשה במהלך התקופה אולם לא הצליח).
כעולה מפרוטוקול השימוע מיום 12.9.2016 המבקש ידע כי אין לו אשרה במשך תקופה ארוכה – " אין לי ויזה בערך 11 חודשים [...] ניסיתי לחפש עבודה כמה פעמים בסוכנות של העבודה ולא מצאו לי שום דבר". בהמשך, הוא נשאל אם הייתה לו אשרת עבודה כשעבד אצל המעסיק השני (בבני עיי"ש), הוא השיב בשלילה.
כשנשאל מדוע הוא לא עזב את ישראל והאם הוא החליט להשאר ולעבוד בישראל שלא כחוק הוא השיב בחיוב, ואף ציין כי הוא יודע שאסור לו לעבוד בישראל ללא אשרה בתוקף וכי האשרה שלו איננה בתוקף.
מכל האמור עולה כי המבקש לא פעל ולא קידם את הסדרת מעמדו, נקט בהליכים ובבקשות שונות לערכאות שונות על פני תקופה, מה שמלמד כי הוא מנסה, פעם אחר פעם, "לקבוע עובדות בשטח", תוך עשיית דין עצמית והמשך שהייה ועבודה ב ישראל שלא כדין במשך תקופה ארוכה, כשעשיית דין עצמי יכולה כשלעצמה להביא אף לסילוק הערעור על הסף ומקל וחומר לדחיית הבקשה לסעד זמני (בר"ם 2132/16 משרד הפנים נ' Brhane (10.5.2016)).
באשר לטענה לפיה נפלו פגמים בשימוע שנערך למבקש, שכן בפרוטוקול השימוע מיום 12.9.2016 נכתב כי השימוע נערך בשפה האנגלית לבקשת המבקש "לצורך הבנתו המלאה" ובהמשך השימוע נכתב כי הוא נערך בשפה ההינדית להבנתו המלאה של המבקש, בעזרת המתורגמנית גב' ארולקר, הרי שבית הדין לביקורת משמורת נדרש לטענה זו בהחלטתו מיום 16.10.2016 (נספח "5" לתגובה).
בית הדין לביקורת משמורת ציין כי נפלה טעות סופר בדברי ממונה ביקורת הגבולות בדבר עריכת השימוע בשפה האנגלית, וזאת משלא ניתן להידבר עמו בשפה האנגלית מעבר לרמה בסיסית ביותר (סעיף 8-10, 16 להחלטה). כך, מציין כבוד הדיין פלג כי הוא השתכנע שהשימוע שנערך למבקש נערך בשפה ההינדית וכי נפלה טעות סופר.
מעבר לכך, עיון בפרוטוקול השימוע מעלה כי המבקש נשאל מספר רב של שאלות, השיב עליהן בפירוט ובאופן קוהרנטי וענייני , ואף התשובות שהשיב עולות באופן כללי בקנה אחד עם הנטען על-ידו.
באשר לטענה לפיה חל שינוי בנהלי המשיב, הרי שמעיון בנוהל שהמבקש צירף לתגובתו עולה כי מדובר בנוהל משנת 2013, כאשר הוא נכנס לישראל בשנת 2014, ולכאורה לא חל כל שינוי מאז (אף מפרוטוקול הדיון בבית הדין לעררים עולה מדברי ב"כ המשיבה כי לא חל שינוי בנהלים – עמ' 3 לפרוטוקול הדיון מיום 16.11.2016 ).
ממילא, לכאורה מדובר בנוהל המסדיר פעולותיהן של לשכות פרטיות כאשר מטרתו היא "לקבוע תנאים לתוקף ההיתרים שיינתנו ו/או יוארכו" לפי חוק שירות התעסוקה, התשי"ט-1959, לתיווך עובדים זרים בענף הסיעוד לשנת ההיתר 2013 2014, והוא איננו הוא נוגע לצורך של המבקש להסדיר את מעמדו בישראל. למעלה מן הצורך יוער כי בנוהל מצוין כי הלשכה הפרטית "תסייע" לעובד בכל הקשור להסדרת ולהארכת אשרות עבודה ודרכונים (סעיף 6.3.7 לנוהל), אך אין משמעות הדבר כי האחריות לכך מוסרת מהעובד ועוברת אל כתפי הלשכה, כטענת המבקש.
באשר למאזן הנוחות, לטעמי הוא נוטה לטובת המשיבה בהתחשב בדין העצמי שעשה המבקש במשך תקופה ארוכה כשהמשיך לשהות בארץ ללא כל רישיון וללא כל ניסיון להסדרת מעמדו ואף עבד שלא כדין , וכן בהתחשב בכך שהמבקש זכאי להמשיך ולנהל את הליכי הערעור, כמו גם לפעול להסדרת מעמדו בישראל תוך הגשת בקשות מתאימות, גם כשאיננו בישראל.
כבר נפסק לא אחת כי הנזק הכרוך בדחיית בקשה למתן סעד זמני של מניעת הרחקה מהארץ אינו בלתי הפיך (עניין סימוב; עע"ם 1903/14 טרספה נ' משרד הפנים (פורסם בנבו, 29.5.2014)); עע"ם 3658/11 תיאודור נ' שר הפנים (פורסם בנבו, 19.5.2011); בר"ם 4329/16 ריבלין נ' שר הפנים (פורסם בנבו, 30.5.2016)), והדברים יפים, גם לענייננו, כאשר לא מדובר בהחלטה בלתי הדירה, ואם יוסדר מעמד ו של המבקש ה וא יוכל לשוב לישראל.
לאור כל האמור לעיל, הבקשה לסעד זמני נדחית והצו הארעי מיום 22.11.2016 מבוטל בזאת .
המזכירות תודיע לצדדים ותקבע את התיק לדיון בערעור בפני שופט.
ניתנה היום, כ"ט חשוון תשע"ז, 30 נובמבר 2016, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: ינס מוזס מירנדה
נתבע: משרד הפנים/מינהל האוכלוסין
שופט :
עורכי דין: