ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין (.. א.לביא אחזקות נגד לוי יצחק )בתיק לוי נגד א.לביא אחזקות :


בתי המשפט

בבית המשפט המחוזי תל אביב-יפו

בש"א 012099/07

בתיק עיקרי: הפ 000422/07

לפני:

כבוד הרשם אבי זמיר

תאריך:

11/01/2008

בעניין:

1 . א. לביא אחזקות בע"מ

2 . לביא יוסף

ע"י ב"כ עוה"ד

י. חכם

המבקשים

נ ג ד

1 . לוי יצחק

2 . הגבעה בברנר אירועים בע"מ

3 . גני מרויאס 2000 בע"מ

ע"י ב"כ עוה"ד

י. רסלר

המשיבים

החלטה

א. לביא אחזקות בע"מ ומר יוסף לביא, שהינם המשיבים להמרצת הפתיחה (להלן: "המשיבים") עותרים להורות על סילוק התובענה על הסף מפאת העדר סמכות עניינית ומאחר שההליך של המרצת פתיחה אינו ההליך הנכון בנסיבות העניין. מבלי לגרוע מכך, עתרו המשיבים לסלק את התביעה כנגד המבקש 2, מפאת העדר עילת תביעה כנגדו או העדר יריבות.

במסגרת המרצת הפתיחה, עתרו מר יצחק לוי, הגבעה בברנר אירועים בע"מ וגני מרוויאס 2000 בע"מ (להלן: "המבקשים") להורות על בטלות החלטת הבורר הנכבד, עו"ד אשר אפריאט, שהורתה להם לפנות לבית המשפט בתוך 10 ימים לבית המשפט, שאם לא כן, ימשיך בהליך הבוררות, וזאת מאחר שהוראה זו ניתנה לאחר שהבורר החליט כי הוא אינו יכול לשמש כבורר בסכסוך. בנוסף, עתרו המבקשים להורות על בטלות הסכם ההלוואה מיום 30/10/03, שנחתם בין המבקשים 1 ו-2 לבין המשיבה 1, וכן להורות כי הסכסוך צריך להידון בבית המשפט, ככל שתוגש תובענה מטעם המשיבה 1.

ראשיתם של דברים, בתביעה שהגישה המשיבה 1 לבורר הנכבד, בה עתרה לחייב את המבקשים בתשלום סכום של 15,985,264 ₪ , בגין הלוואה שניתנה להם על ידי המשיבים, ולטענתם, לא נפרעה במלואה (כתב התביעה צורף כנספח א' להמרצת הפתיחה). בהמרצת הפתיחה טענו המבקשים, כי לא רק שההלוואה נפרעה במלואה, אלא שהם גם שילמו תשלומי יתר על חשבון ההחזר, ולכן לא אמורה להיות למשיבים כל עילת תביעה כנגדם. בנוסף, הדגישו המבקשים, כי למרות שהמלווה הפורמלית היא המשיבה 1, והיא שחתומה כצד להסכם ההלוואה, הרי שמי שהלווה בפועל את הכספים הוא המשיב 2. המבקשים טענו, כי הם מסרו המחאות לפקודת חברת א.ארצי תעשיות בע"מ, כחלק מפירעון החוב.

ביום 30/11/06 הגישו המבקשים בקשה לבורר להפסקת הליך הבוררות. הטעם שניצב בבסיס אותה בקשה, הוא כוונתם של המבקשים להעיד את הבורר , שנכח במעמד חתימת הסכם ההלוואה, ושמע דברים מסויימים שאמר המשיב 2, אשר לשיטתם, יש בהם בכדי לבסס את החפיפה בין בעלי השליטה במבקשת 1 לבין בעלי השליטה בחברת א. ארצי תעשיות בע"מ, ומכאן כי הם חשובים לצורך הוכחת עמדתם העובדתית בדבר פירעון החוב.

בהחלטתו מיום 14/1/07 דחה הבורר את בקשת המבקשים, וקבע כי לא ברור מדוע מתבקשת העדתו שלו לעניין הדברים שנאמרו במעמד חתימת ההסכם, שעה שנכחו באותו מעמד אנשים נוספים שניתן להעידם במקומו. בנוסף, ציין הבורר הנכבד, כי עובדת נוכחותו במעמד חתימת ההסכם היתה ידועה למבקשים בעת שפנו אליו, ועל פי הפסיקה, אם צד להליך ידע על פגם לכאורי בכשירות הבורר לדון בבוררות עוד לפני תחילת ההליכים, אך למרות זאת לא התנגד לניהול הבוררות בפני הבורר, הרי שהוא לא יוכל לחזור בו מהסכמתו במהלך הבוררות (ההחלטה צורפה כנספח ז').

ביום 1/3/07 הגישו המבקשים בקשה חוזרת להפסקת הליכי הבוררות, בה חזרו על עיקרי טענותיהם מהבקשה הקודמת (נספח ח' להמרצת הפתיחה).

בהחלטתו מיום 13/3/07 קיבל הבורר את הבקשה. בראשית הדברים, קבע הבורר כי אופן ניהול הבוררות על ידי המבקשים הינו פסול ובלתי ראוי, שכן העובדות שבבסיס הבקשה היו ידועות להם מראש, ולא ייתכן שטענות כאלה יועלו בשיהוי כה ניכר. הבורר קבע כי עצם הבקשה להעידו, במיוחד נוכח עיתויה, מהווה אף היא התנהגות בחוסר תום לב, במטרה לטרפד את הליכי הבוררות. עם זאת, קבע הבורר כי:

"12. אולם בה בעת לא ניתן למנוע מהמבקשים להעיד את מי שימצאו לנכון, ובכך לפגוע בהגנתם. צודקים המבקשים, כי לא ייתכן שאנהל את הבוררות, ובה בעת אעיד בה. ומאחר שהמבקשים עומדים על דעתם כי אמסור עדות, לא אוכל לדון בבוררות. אני סבור, שבנסיבות העניין, על המבקשים לפנות לבית המשפט המוסמך על מנת שייתן הוראות בקשר לבוררות ויעבירה לבורר אחר או ייתן כל הוראה אחרת בהתאם לשיקול דעתו.

13.לפיכך הנני מחליט כדלהלן:

13.1 ניתנת למבקשים אורכה בת 10 ימים לפנות לבית המשפט בכל בקשה, אשר ימצאו לנכון בקשר לבוררות זו. היה ותתבצע פניה לבית המשפט במועד, הליכי הבוררות יושעו עד לקבלת החלטה בעניינם. אני אכבד את החלטות בית המשפט, כמובן, ואפעל לפיהן.

המבקשים יגישו את תצהירי העדות הראשית מטעמם במהלך 10 ימים אלה או 10 הימים לאחר סיום ההליך בבית המשפט (היה ואמשיך להיות בורר בתובענה)- לפי המאוחר. לא יוגשו התצהירים במועד-אדון בתובענה על סמך תצהירי המשיבה בלבד".

הבקשה הנוכחית נסבה על מספר טענות.

ראשית, טוענים המשיבים כי המרצת פתיחה אינה ההליך הראוי והנכון בנסיבות העניין, שכן החלטת הבורר הינה החלטה אחרת, שלא ניתן להשיג עליה על דרך של הגשת תובענה עצמאית. לטענת המשיבים, האפשרות היחידה להשיג על ההחלטה היא באמצעות הגשת בקשה לביטול פסק הבוררות.

המשיבים טוענים, כי בהמשך המרצת הפתיחה, עתרו המבקשים להצהיר כי הבורר אינו יכול להמשיך בתפקידו, כך שלמעשה, הסעד שנתבע בפתחה של המרצת הפתיחה, כלל אינו תואם לסעד הגלום בה. מעבר לכך, טוענים המשיבים, כי אין צורך להעיד את הבורר הנכבד, שכן הוא אישר במפורש ששמע את הצהרותיו של המשיב 2 ובנוסף, במעמד חתימת ההסכם נכחו גורמים נוספים שניתן להעידם.

לטענתם, הפסיקה פירשה את סעיף 11(1) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (העוסק בהעברת בורר מתפקידו) כך, שכאשר הצדדים היו מודעים לגורם מסויים המונע מהבורר לשמש בתפקידו, אך בכל זאת הביעו נכונות להליך, הרי שהם מנועים מלבקש להעבירו מתפקידו בשלב מאוחר יותר.

בנוסף, המשיבים טוענים כי במסגרת הליך הבוררות, המבקשים לא העלו כל טענה שהיא בקשר לבטלות הסכם הבוררות או בנוגע לתחולת חוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות, תשנ"ג-1993, ולכן הם מנועים מלעשות כן כעת. המשיבים יוצאים כנגד תחולתו הנטענת של החוק האמור, כמו גם כנגד תחולתו של סעיף 55(ב) לחוק החוזים, תשל"ג-1973.

הטענה העיקרית, המקדמית במהותה, הרלוונטית לבקשה זו, היא טענת העדר הסמכות, המבוססת על העמדה לפיה לא ניתן להשיג על החלטות ביניים של בורר במסגרת המרצת הפתיחה.

אציין, כי בניגוד לטענת המשיבים, איני סבור כי המרצת הפתיחה מאופיינת בחוסר עקביות, מבחינת הסעדים הנתבעים בה.

כאמור, בפתחה של המרצת הפתיחה, עתרו המבקשים להצהיר על בטלות החלטת הבורר ועל בטלות סעיף הבוררות בהסכם ההלוואה, בטענה שמאחר שהבורר החליט כי הוא אינו יכול להמשיך ולדון בבוררות, הרי שתמה הבוררות שבפניו והוא אינו יכול ליתן כל הוראה בקשר להמשך ההליך. לאחר מכן, בסעיף 20 להמרצת הפתיחה, ביקשו המבקשים להצהיר כי הבורר אינו יכול להמשיך בתפקידו, וזאת לאור הצורך הממשי בהעדתו.

מאופן הצגת הדברים, הרושם שמתקבל הוא, שהסעד המבוקש בסעיף 20 להמרצת הפתיחה נובע באופן ישיר מהסעד ההצהרתי בדבר בטלות ההחלטה, ואין המדובר בשני סעדים שאינם קוהרנטיים זה לזה. עם זאת, אין משמעות הדבר שהתביעה הנוכחית היא מהלך ראוי בנסיבות.

כידוע, קיימת חשיבות להבחנה בין פסק בוררות לבין החלטת ביניים של בורר, שכן באופן עקרוני, רק פסק בורר נתון לביטול על פי אחת העילות המנויות בסעיף 24 לחוק הבוררות. הבחנה זו אינה נלמדת מכותרת ההחלטה אלא ממהותה, על פי מבחן הסעד או סופיות ההכרעה. סעיף 1 לחוק הבוררות מגדיר פסק בוררות כ"פסק שניתן על ידי בורר, לרבות פסק ביניים". בפסיקה נקבע, כי פסק ביניים של בורר, בניגוד להחלטה אחרת, מכריע באופן סופי וחד משמעי בחלק מוגדר ומותחם מהמחלוקת נשוא הבוררות, והוא מקביל במהותו לפסק דין חלקי, הניתן בהליך אזרחי בבית משפט (רע"א 300/89 ולקו חברה לבניין ועבודות נ' החברה לפיתוח, פ"ד מה(4) 497 (1991); ה"פ (חי') 125/03 משק אחים צוריאל נ' דותן, תק-מח 2003(4) 225).

במקרה הנוכחי, החלטת הבורר היא פרוצדורלית לחלוטין, ואינה מתיימרת להכריע באף אחת מהסוגיות שניצבות בבסיס התביעה שהוגשה בפניו. באופן עקרוני, ניתן להגדיר החלטת בורר על סיום תפקידו כפסק בוררות, שכן היא מובילה לסיום הליכי הבוררות שבפניו (ס' אוטולנגי, בוררות דין ונוהל, כרך ב', עמ' 760). עם זאת, בענייננו, הבורר לא קבע הוראה חד משמעית באשר לסיום תפקידו, אלא רק הורה למבקשים לפנות לבית המשפט לצורך מתן הוראות לגבי המשך הבוררות, ולכן החלטתו אינה קובעת את מצב הדברים הדיוני.

הרכיב האופרטיבי הגלום בהחלטת הבורר עניינו בפנייה לבית המשפט בכל בקשה הקשורה לבוררות, שתוביל להשעיית הליכי הבוררות עד לקבלת החלטה בעניינם. מכאן, כי למעשה, הבורר כלל לא הכריע בשאלה, האם הוא רשאי להמשיך בהליך הבוררות למרות הבקשה להעידו, והשאיר לבית המשפט את הקביעה הפוזיטיבית בעניין (למעשה, הבורר הביע עמדה המנוגדת לעמדת המבקשים, בדבר חוסר תום ליבם בהעלאת טענותיהם בשיהוי ניכר).

בהתאם לכך, החלטת הבורר היא החלטת ביניים, ולא פסק ביניים ולפיכך, אין דרך דיונית שבה ניתן להשיג עליה. הבורר הורה למבקשים לפנות לבית המשפט בכל בקשה שימצאו לנכון בקשר לבוררות, ולא התווה מהלך ספציפי. מכאן, כי לא לחלוטין ברור מהי ההוראה הנורמטיבית שמכוחה אמורים המבקשים לפנות לבית המשפט. ייתכן, מבלי לקבוע מסמרות, כי המהלך הנכון והראוי הוא הגשת אבעיה, על פי תקנה 234 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הקובעת- "מקום שנקבע בכל דין כי אדם חייב או רשאי להביא לחוות דעתו של בית המשפט שאלה משפטית המתעוררת במשפט או בהליך, יש להרצותה בצורת אבעיה". על ידי הגשת אבעיה, תינתן לצדדים האפשרות להעלות את עמדותיהם הנגדיות בעניין שאלת הצורך בהעדת הבורר והמשמעות הנובעת מכך לשיטתם. מעצם טיבה, אבעיה אינה המקום להשיג על החלטות הבורר הנכבד, וההחלטה נשוא התובענה הנוכחית בכללן, שכן היא אינה מכשירה את "עקיפת" הכלל לפיו לא ניתן להשיג על החלטות ביניים שניתנו במסגרת הליך הבוררות. עם זאת, האבעיה משקפת את מהות החלטתו של הבורר, ובמסגרתה ניתן יהיה להתוות את הדרך הדיונית להמשך בירור המחלוקת שבין הצדדים.

לפיכך, אני מקבל את הבקשה ומורה על דחיית התובענה על הסף, מפאת העדר סמכות עניינית, על פי תקנה 101(א)(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. לאור תוצאה זו, מתייתר הצורך לדון בטענותיהם הנגדיות הרבות הנוספות של הצדדים.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

ניתנה היום ד' בשבט, תשס"ח (11 בינואר 2008) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

אבי זמיר, שופט

רשם בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו