ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין הועדה המקומית לתכנון ולבניה... נגד ועדת הערר המחוזית לתכנון ולבניה... :

החלטה בתיק עע"מ 7344/16

לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן

המבקשות:
1. הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים

2. עיריית ירושלים

נ ג ד

המשיבים:
1. ועדת הערר המחוזית לתכנון ולבניה מחוז ירושלים

2. פפה יוסף אללו

3. לורה ורטון

בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מיום 6.7.2016 בעת"מ 16340-02-16 שניתן על ידי כבוד השופטת נ' בן אור

בשם המבקשות:
עו"ד שחר בן עמי; עו"ד שהם קרן; עו"ד רועי בראונר; עו"ד יהל עמית

בשם המשיבה 1:
עו"ד יונתן ברמן

בשם המשיבים 3-2:
עו"ד יוסי חביליו

בבית המשפט העליון

החלטה

1. במסגרת ערעור שהגישו המבקשות על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית המשפט לעניינים מנהליים (השופטת נ' בן אור) בעת"מ 53139-12-15 ובעת"מ 16340-02-16 מיום 6.7.2016, הוגשה הבקשה שלפניי לסעד זמני, שעניינה עיכוב ביצוע פסק הדין, עד להכרעה בערעור.

רקע עובדתי

2. במרכז הבקשה שלפניי עומד עניינה של "כיכר בית הדפוס", הממוקמת בנחלת השבעה בירושלים (להלן: הכיכר). על שטח הכיכר – אשר שופצה בשנות השבעים מכספי תרומות – חלה תכנית תכנונית מס' 2422 משנת 1988 (להלן: התכנית), וייעודה הוא שטח ציבורי פתוח אשר שימושיו המותרים הם: "גנים ציבוריים, מגרשי ספורט ושעשועים, בניינים הכרוכים בנ"ל, באישורה של הועדה המקומית ובהסכמתה של הועדה המחוזית". במהלך חודש מרץ 2013 או בסמוך לו בוצעו בכיכר עבודות בנייה ללא היתר על ידי היזם מר לורנט לוי (להלן: היזם) –שרכש נכסים רבים בסמוך לכיכר ואשר ייעד להפוך את הכיכר ל"כיכר המוזיקה", בה יתקיימו הופעות מדי יום. העבודות שהיזם ביצע בכיכר גרמו לה לנזק רב, ועיריית ירושלים (להלן: העירייה) הגישה נגדו כתב אישום בגין עבירות בנייה ללא היתר. ואולם, תוך ההליך הפלילי הגיעו העירייה והיזם ל"פשרה" בגדרה הודה היזם בביצוע עבירת בניה והתחייב "לשקם" את הכיכר.

3. לצורך שיקום הכיכר, היזם הגיש בקשה לקבלת היתר בניה לוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים (להלן: הוועדה המקומית) – וזו בתורה, הורתה לעירייה להגיש בקשה מתוקנת מטעמה בלבד. הוועדה המקומית אישרה ביום 22.1.2014 את הבקשה המתוקנת, תוך שהיא מציינת את יתרונותיה, וביניהם הפיכת הכיכר "למקום שוקק ופעיל לטובת הציבור". במסגרת ההחלטה, הוועדה המקומית הורתה כי אגף התרבות בעירייה יהיה אחראי על היקף הפעילות בכיכר, בהתחשב בצרכי התושבים.

4. המשיבים 3-2 (להלן: המשיבים) – שניים מחברי הוועדה המקומית – לא השלימו עם ההחלטה והגישו עליה ערר לוועדת הערר המחוזית (להלן: ועדת הערר). בהחלטתה, ועדת הערר קבעה כי הייעוד של הקרקע עליו נמצאת הכיכר מאפשר לקיים הופעות ואף לבנות במה לשם כך. עם זאת, נקבע כי הייעוד אינו מאפשר קיום אירועים יומיומיים. על כן, ועדת הערר הורתה על צמצום השימוש בכיכר, כך שהבקשה להיתר תהא תואמת תכנית. בנוסף, נקבעו מגבלות בינוי מינוריות (להלן: ההחלטה הראשונה).

5. על החלטה זו הגישו העירייה והוועדה המקומית עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי בירושלים. בית המשפט (השופט ד' חשין) קיבל אמנם את עמדת ועדת הערר לפיה ייעוד המקרקעין אינו מאפשר קיום הופעות ואירועים יומיומיים, אולם נקבע כי לוועדת הערר לא הייתה סמכות לקבוע מגבלות שימוש שיתאימו את הבקשה לשימוש המותר. לפי בית המשפט, ככל שמצאה ועדת הערר כי הבקשה להיתר אינה תואמת את השימוש המותר – היה עליה לדחות את הבקשה להיתר. על כן, בית המשפט המחוזי הורה על ביטול ההחלטה הראשונה ועל השבת העניין לוועדת הערר לצורך בחינת הדברים מחדש (להלן: פסק הדין הראשון).

6. לאחר ששבה ובחנה את העניין שלפניה, הגיעה ועדת הערר למסקנה כי לצורך התאמת ההיתר לתכנית ולשימוש המותר, יש לבטל את כל הבינוי הנדרש למערכת ההגברה (להלן: ההחלטה השנייה). דעת המיעוט סברה כי יש לדחות הבקשה להיתר ולהחזיר את המצב בכיכר לקדמותו. ועדת הערר הנפיקה ביום 16.12.2015 היתר בניה, וזאת כדי להימנע מעיכובים נוספים.

7. בגין החלטה זו, העירייה והוועדה המקומית שבו והגישו עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי – אותה משכו בהמלצת בית המשפט. במקביל לכך, הודיעו המשיבים כי הם מבקשים להגיש עתירה מטעמם, ולאחר התדיינויות משפטיות – שכללו אף הגשת בקשה למתן רשות ערעור מטעם המבקשות לבית משפט זה (בר"ם 488/16) – נותרה על השולחן עתירתם של המשיבים בלבד, בה נתבקש אימוץ דעת המיעוט.

8. לאחר שבחן ודחה את טענות הסף נגד העתירה, בית המשפט המחוזי הורה על ביטול ההחלטה השנייה והחזרת העניין לוועדת הערר לצורך בחינתו מחדש (להלן: פסק הדין השני). צוין כי במסגרת העתירה הראשונה קבע בית המשפט כי ככל שלא יימצאו מגבלות בינוי – להבדיל ממגבלות שימוש – שיהיה בהן לוודא כי ההיתר יותאם לשימוש החוקי, אין לאשר את הבקשה להיתר, שאינה תואמת תכנית בהיבט זה. על כן, נקבע כי דעת הרוב בהחלטה השנייה – שמצאה כי מגבלת הבינוי היחידה האפשרית היא ביטול הבינוי הנדרש לצורך מערכת הגברה וכי תנאי זה יש בו כדי להפחית את החשש מפני שימוש בניגוד לתכנית – אינה סבירה. בית המשפט המחוזי נימק את החלטתו בכך שהפתרון שהציעה דעת הרוב בהחלטה השנייה אינו מתכתב עם הקושי שהביא את ועדת הערר בהחלטתה הראשונה להוסיף הוראות דווקניות לעניין השימוש. על כן, נקבע כי ביטול הבינוי אינו מהווה תנאי מספיק להפחתת החשש מפני שימוש יומיומי בכיכר.

הבקשה

9. בבקשה שלפניי, העירייה והוועדה המקומית (להלן ביחד: המבקשות) עותרות שאורה על עיכוב ביצוע פסק הדין ועל מניעת ניהול הליך מחודש בפני ועדת הערר, עד לבירור הערעור שהגישו לבית משפט זה. נטען כי עוד בטרם הגשת הערעור, ולבקשת המשיבים, קבעה ועדת הערר דיון נוסף בעניין הערר של המשיבים, ואף הורתה למבקשות להגיש תגובתן. לטענת המבקשות, סיכויי הערעור גבוהים שכן בית המשפט המחוזי שגה הן בפרשנותו להחלטת ועדת הערר הראשונה והן בפרשנותו לפסק הדין הראשון. לעמדת המבקשות, ועדת הערר בהחלטתה השנייה פעלה בהתאם להוראותיו של בית המשפט המחוזי בפסק דינו הראשון ובהחלטתה השנייה הגבילה אך את הבינוי – ואילו בית המשפט המחוזי בפסק הדין השני ביטל את ההחלטה השנייה בקבעו כי הגבלה זו לבדה אינה סבירה. אף לעניין מאזן הנוחות, המבקשות גורסות כי עד לבירור הערעור בפני בית משפט זה, ועדת הערר עשויה לקבוע קביעות ביחס לביטול אלמנטים של בינוי באופן שיחייב הריסתם. במצב דברים זה, כך נטען, אין מקום וטעם להמשך ניהולו של ההליך בוועדת הערר בטרם הוכרע עניינו של הערעור בפני בית משפט זה.

10. ועדת הערר סבורה אף היא כי בנסיבות העניין מן הראוי להמתין עם השלמת בירור הערר עד להכרעה בערעור. לעמדת ועדת הערר, בעניין שלפנינו עולות שאלות המצריכות בירור וקבלת הנחיות ברורות מצד בית משפט זה, עובר לקיומו של דיון נוסף – שלישי במספר – בפני ועדת הערר. ועדת הערר מסכימה לעמדת המבקשות לפיה על פני הדברים נפלה שגגה בפסק הדין השני בכל הקשור לפרשנות ההחלטה הראשונה ופסק הדין הראשון. זאת ועוד, טוענת ועדת הערר, כי עמדתה המשפטית היא כי מוסדות התכנון יכולים להיזקק למגבלות שימוש במסגרת קביעת תנאים להיתר בנייה וזאת כדי למנוע היתר בנייה החורג מהוראות התכנית.

11. המשיבים, מאידך גיסא, מתנגדים לבקשה וטוענים כי דינה להידחות. לעמדת המשיבים, סיכויי הערעור הם קלושים שכן הערעור מהווה למעשה תקיפה של פסק הדין הראשון. בנוסף, לטענת המשיבים, הן המבקשות והן ועדת הערר מתעלמות לחלוטין מעיקרון שלטון החוק ומהפרת החוק המתמשכת. לעמדתם, הפסיקה קבעה כי על מוסדות התכנון לקחת בחשבון את שיקול הכשרת עבירות בנייה ואי עידוד העבריינות בבואם לדון בהיתר בניה. בהקשר זה טוענים המשיבים כי לציבור ייגרם נזק דווקא מהמשך הפעילות הלא חוקית המתבצעת בכיכר, ולא מהריסת הבינוי, ככל שהריסתו תידרש. לחילופין המשיבים מבקשים להתנות את עיכוב הביצוע בהפסקת כל פעילות בלתי חוקית המתבצעת במקום – כולל הצבת שולחנות וכיסאות בכיכר שמקורם במסעדות השוכנות בסמוך לה – ואיסור על קיום אירועים והופעות בכלל.

דיון והכרעה

12. לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת ועדת הערר והמשיבים ובפסקי הדין של בית המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל.

13. אמנם, הלכה היא כי אין בהגשת ערעור על פסק דין כדי לעכב את ביצועו שהרי "הזוכה זכאי ליהנות מפירות זכייתו" והדבר נכון אף לעניין עיכוב ביצוע מנהלי (ראו: תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; עע"מ 5728/16 רשת תיכוני טומשין בע"מ נ' רשת עמל 1 בע"מ, בפסקה 5 (10.8.2016); עע"מ 254/16 עיריית רמלה נ' א.ג.ו נכסים בע"מ, בפסקה 18 (17.4.2016)). ככלל, בפני בית המשפט יעמדו שני שיקולים עיקריים בבואו לבחון בקשה מעין זו - סיכויי הערעור ומאזן הנוחות, כאשר בין שיקולים אלה מתקיים יחס של "מקבילית כוחות" (ראו: עע"מ 3818/16 הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה מחוז מרכז נ' ס.פ. פרובנס בע"מ, בפסקה 4 (12.7.2016)). בין היתר, רשאי בית המשפט לשקול את האינטרס הציבורי ושיקולי יושר וצדק (ע"א 1900/13 המועצה האזורית רמת נגב נ' נחום (5.5.2013)).

14. בעניין שלפניי, פסק הדין השני ניתן על ידי בית המשפט המחוזי כערכאת ערעור וההחלטה שלגביה מתבקש הסעד הזמני מורה למוסד התכנוני, הלא היא ועדת הערר, לשוב ולבחון את החלטתו. למעשה, ככל שלא יעוכב ביצוע פסק הדין השני – תהא זו הפעם השלישית שוועדת הערר תבחן את העניין, כשהצדדים אף יהיו רשאים להגיש עתירה מנהלית בשלישית. על כן, וככל שלא יעוכב ביצוע פסק הדין השני, שני הליכים ינוהלו במקביל – בפני ועדת הערר; ובפני בית משפט זה, כערכאת ערעור על פסק הדין השני. במקרים כגון דא, הגישה הרווחת בפסיקה היא שיש לשמר את המצב הקיים ולמנוע קביעת החלטות בעלות השלכות מעשיות, באמצעות עיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים (ראו: עע"מ 254/16 עיריית רמלה נ' א.ג.ו נכסים בע"מ, בפסקה 20 (17.4.2016); עע"מ 3542/11 ועדת המשנה לעררים של המועצה הארצית לתכנון ובניה נ' המועצה המקומית ערערה, בפסקה 7 (6.6.2011); עע"מ 10549/02 מדינת ישראל נ' כהן, פ"ד נז(4) 114, 118 (2003)). זאת ועוד, קבלת החלטה חדשה בוועדת הערר עלולה להפוך את הדיון בערעור דכאן לתיאורטי. די למעשה בכך כדי לקבל את הבקשה, וזאת אף מבלי להידרש לסיכויי הערעור.

15. בבחינת למעלה מן הצורך, אציין כי אף לעניין סיכויי הערעור – ומבלי לקבוע מסמרות בעניין – דומה שהצדק עם המבקשות. בפסק הדין הראשון – עליו לא הוגש ערעור –נקבע כי בעוד ועדת הערר רשאית הייתה להורות על מגבלות בינוי בבואה לאשר היתר בניה, היא לא הייתה רשאית להורות על מגבלות שימוש בשלב זה – ומקומן של אלה הוא בשלב בחינת בקשה לשימוש חורג. מנגד, בפסק הדין השני קבע בית המשפט כי מגבלות הבינוי שנקבעו בהחלטה השנייה של ועדת הערר אינן מספיקות כדי להתאים את היתר הבניה לתכנית ולשימוש המותר. לכאורה, משני פסקי הדין עולה סתירה המעלה שאלות בדבר אופן פרשנותו של בית המשפט המחוזי את פסק הדין הראשון ואת החלטות ועדת הערר. נוכח האמור, נראה כי אף בחינת סיכוי הערעור מטה את הכף לכיוון קבלת הבקשה.

16. סוף דבר, הבקשה מתקבלת, ופסק דינו של בית המשפט המחוזי מעוכב בזאת עד להכרעה בערעור.

ניתנה היום, ‏י' בחשון התשע"ז (‏11.11.2016).


מעורבים
תובע: הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים
נתבע: ועדת הערר המחוזית לתכנון ולבניה מחוז ירושלים
שופט :
עורכי דין: