ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עזבון המנוח תומא הזו ז"ל נגד בית הדין הכנסייתי של כנסיית הסיראן :

פסק-דין בתיק בג"ץ 2456/15 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

לפני: כבוד השופט נ' הנדל

כבוד השופט מ' מזוז

כבוד השופטת ע' ברון

העותרים:
1. עזבון המנוח תומא הזו ז"ל

2. סנאא הזו

3. וודיע הזו

4. סילינא הזו

5. סליפא הזו

6. לארא הזו

7. רנא הזו

נ ג ד

המשיבים:
1. בית הדין הכנסייתי של כנסיית הסיראן
"הסורית" האורתו

2. ארכיבישוף מר סאוויריס מלכי מוראד

3. וויליאם ודיע תומא הזו

עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים

בשם העותרים:
עו"ד חזבון איהאב

בשם המשיבים 2-1:
עו"ד סאמר זועבי

בשם המשיב 3:
בעצמו

פסק-דין

השופט נ' הנדל:

1. עניינה של עתירה זו הוא מעמדה וסמכותו של בית הדין של הכנסייה הסיריאנית אורתודוקסית (להלן: בית הדין) – בית הדין הדתי של דת מסוימת, אשר חלק מבניה חיים בישראל. שתי מחלוקות נפלו בין הצדדים לעתירה – האחת לעניין סמכותו העניינית של בית הדין, הוא משיב 1. המחלוקת השנייה עניינה האופן שבו נוהל ההליך בבית הדין. ברקע העתירה אדם השייך לעדה הסיריאנית, אשר נפטר בשנת 2013 (להלן: המנוח). כחצי שנה לאחר מכן הוצא על ידי בית הדין צו ירושה לטובת כמה מבני משפחתו של המנוח – הם העותרים. אמו של המנוח זכתה אף היא לחלק מן הירושה. האם עצמה לא צורפה לעתירה על ידי העותרים, בטענה שהיא מיוצגת בו על ידי בנה (ואחיו של המנוח) – משיב 3.

טענתם הראשונה של העותרים נסובה סביב סמכותו העניינית של בית הדין לתת את צו הירושה, ובפרט – האם ניתנה הסכמת כל הצדדים הנוגעים בדבר לקיים את הדיון בבית הדין. העותרים – עזבונו של המנוח, אשתו וילדיו – טוענים כי לבית הדין לא הייתה סמכות לדון בענייני ירושתו של המנוח. זאת לנוכח הוראות סעיף 151 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, הקובע כי "בית המשפט המוסמך לפי חוק זה הוא בית המשפט לענייני משפחה". העותרים מוסיפים כי לא התקיים החריג לכלל זה, הקבוע בסעיף 155 לחוק הירושה, המעניק סמכות עניינית לבית דין דתי כאשר ניתנה לכך הסכמת הצדדים הנוגעים בדבר בכתב: "על אף האמור בסעיפים 66(א) ו-151 מוסמך בית הדין הדתי שהיה לו שיפוט בענייני המעמד האישי של המוריש, לתת צו ירושה וצו קיום צוואה ולקבוע זכויות למזונות מן העיזבון, אם כל הצדדים הנוגעים בדבר לפי חוק זה הביעו בכתב הסכמתם לכך". העותרים מוסיפים שעל פי הדין שאותו החיל בית הדין, אם המנוח היא אחת מיורשיו, ואילו בבית המשפט בישראל לא הייתה היא זכאית לחלק בירושה. מכאן רצונם להכריז על בטלות צו הירושה שהוציא בית הדין.

מנגד טוענים משיבים 2-1 כי מרכז חייו של המנוח בשעת פטירתו היה בבית לחם, אשר בתחומי הרשות הפלסטינית. בנוסף לכך, כל נכסיו, מלבד חשבון בנק אחד שהתנהל בירושלים, מצויים בבית לחם. מכאן, לשיטת משיבים אלה, שהסמכות העניינית הייחודית לדון בענייני הירושה של המנוח היא של בית הדין, ולא של בית המשפט לענייני משפחה בישראל – זאת גם ללא הסכמת העותרים לסמכותו של בית הדין. עוד מוסיפים הם כי העותרים אינם נקיי כפיים, וכי הם הסכימו לסמכותו של בית הדין. על פי קו זה, בראשית ההליך בבית הדין העלו העותרים טענות התומכות בעמדתם בפני בית הדין במספר הזדמנויות, ואף הגישו או ניסו להגיש תצהיר מטעמם לבית הדין. רק לאחר שהבינו שעמדתם אינה מתקבלת, הודיעו לבית הדין כי הם אינם נותנים את הסכמתם לסמכותו העניינית. משיב 3 – אחי המנוח המייצג, על פי הנטען, את אימם – מוסיף כי העותרים אף השתמשו בצו הירושה שהוצא בבית הדין כדי למשוך כספים מחשבון בנק של המנוח.

הטענה השנייה עניינה האופן שבו נוהל ההליך בבית הדין. לטענת העותרים, לא ניתנה להם זכות הטיעון הקנויה להם, בניגוד לכללי הצדק הטבעי. מנגד טוענים המשיבים כי לעותרים ניתנה הזכות להשמיע את טענותיהם בבית הדין וכי כך נהגו. עוד נטען כי העותרים לא מיצו את ההליכים העומדים לרשותם, שכן קיימת בסוריה ערכאת ערעור על בית הדין, שאליה לא ניסו העותרים לפנות כלל.

נפנה לדון בשתי הטענות כסדרן. יובהר כי התקיים דיון בפנינו, והצדדים שלחו הודעות ותגובות משלימות בהתאם להוראותינו.

2. האם פעל בית הדין בחוסר סמכות בנסיבות העניין? כאמור, לשם קניית סמכות עניינית, על בית הדין לקבל בכתב את הסכמת כל הצדדים הנוגעים בדבר. בפסיקה נקבע כי מדובר בדרישה להסכמה פוזיטיבית, וכי בהעדרה של התנגדות לא סגי. די בכך שלא הובעה הסכמה בכתב כדי שסמכות בית הדין לא תתגבש כלל (בג"ץ 673/89 שולמית משולם‎ ‎נ' בית הדין הרבני הגדול, פ''ד מה(5) 594, 602 (1991) (להלן: עניין משולם)). אין חולק על כך שבמקרה הנוכחי לא ניתן כתב הסכמה, ובו מצהירים העותרים במפורש כי הם מסכימים לסמכותו של בית הדין. עם זאת, אין גם חולק על כך שהעותרים ניסו בתחילה לעמוד על טענותיהם בפני בית הדין. כך עולה במפורש מהעתירה עצמה.

המנוח נפטר באוקטובר 2013. מן האמור בעתירה, וכמוסכם על המשיבים, הבקשה למתן צו ירושה הוגשה לבית הדין כשבוע לאחר מכן, בין היתר בשם אמו של המנוח. עותרים 2 ו-3 התנגדו לכך, ופנו למשיב 2 בטענה שהבקשה לא הוגשה מרצונה החופשי של האם. עוד ביקשו כי תיקבע ישיבה בבית הדין, לשם בירור טענתם נגד הבקשה לצו ירושה. בשלב זה ביקש מהם משיב 2 לפנות לאחיו של המנוח ולנסות להגיע עמם לפשרה. העותרים כולם סרבו להצעה זו, ופנו לבית הדין בבקשה להכיר בוויתורה של אם המנוח על חלקה בעיזבונו, או לקביעת מועד לדיון. על פי האמור בעתירה, בית הדין סרב לכך בשלב זה. בעתירה אף נאמר במפורש כי לנוכח השתלשלות עניינים זו – סירובו של בית הדין להכיר בכך שאם המנוח ויתרה על חלקה בעיזבון – ולנוכח חששם של העותרים כי קיימת קנוניה בין בית הדין לבין אחיו של המנוח, החליטו להתנגד להליך בבית הדין ולפתוח בהליך בבית משפט לענייני משפחה. החלטה זו נפלה בראשית ינואר 2014, ולאחר שפנו, כאמור, בבקשות שונות לבית הדין. האם התנהלות כזו מהווה הסכמה מכללא בכתב לדיון בבית הדין, או לחלופין – עולה כדי חוסר תום לב המונע מן העותרים לטעון כנגד סמכותו של בית הדין?

אין ספק כי התנהלות כזו מעידה על כך שבראשית ההליך הסכימו העותרים לדון בשאלת צו הירושה בבית הדין. רק לאחר שראו כי העניין אינו נוטה לצידם החליטו לכפור בסמכותו. לו היה החוק מסתפק בדרישה להסכמה, לאו דווקא בכתב, די היה בכך כדי שירכוש בית הדין סמכות עניינית לדון בהוצאת צו הירושה. ברם, הסכמה מפורשת בכתב לא ניתנה. אף לא הובהר על ידי הצדדים האם המגעים בין העותרים ובין בית הדין, בשלב שבו הסכימו לסמכותו, כללו תכתובות היכולות למלא את דרישת הכתב. ואולם, סבורני כי בנסיבות המתוארות אין לקבל את טענת העותרים אף אם נניח כי לא התמלאה דרישת הכתב. זאת, לנוכח הדרישה הכללית והמושרשת כי העותרים יפעלו בתום לב ובנקיון כפיים בבואם לבקש סעד בבית המשפט הגבוה לצדק.

3. על פי סעיף 15 לחוק יסוד: השפיטה, הכלל הוא כי במקום שבו לא העלה עותר טענה של העדר סמכות עניינית בפני בית דין דתי בהזדמנות הראשונה שהייתה לו, לא ידון בית משפט זה בטענת העדר סמכות עניינית של בית הדין הדתי:

"(ג) בית המשפט העליון ישב גם כבית משפט גבוה לצדק; בשבתו כאמור ידון בענינים אשר הוא רואה צורך לתת בהם סעד למען הצדק ואשר אינם בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר.
(ד) מבלי לפגוע בכלליות ההוראות שבסעיף קטן (ג), מוסמך בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק –
...(4) לתת צווים לבתי דין דתיים לדון בענין פלוני לפי סמכותם או להימנע מלדון או מלהוסיף ולדון בענין פלוני שלא לפי סמכותם; ובלבד שלא ייזקק בית המשפט לבקשה לפי פסקה זו אם המבקש לא עורר את שאלת הסמכות בהזדמנות הראשונה שהיתה לו; ואם לא היתה לו הזדמנות סבירה לעורר שאלת הסמכות עד שניתנה החלטה על ידי בית הדין הדתי, רשאי בית המשפט לבטל דיון שנתקיים או החלטה שניתנה על ידי בית הדין הדתי ללא סמכות" (ההדגשה אינה במקור).

כלל זה נועד, בין היתר, למנוע מעותרים לנצל לרעה את סדרי הדין – לחשות כאשר הסטייה מסדרי הדין מובילה לתוצאה הרצויה להם, ולעמוד עליהם ברגע שמצב העניינים נוטה לרעתם. כפי שנקבע בפסיקה:

בעל-דין הכופר בסמכות של בית-דין דתי, ומבקש שבית-הדין יחדל בשל כך מלדון, שומה עליו להעלות את בקשתו בפני בית-הדין בהקדם האפשרי, שכן אחרת רשאי בית-הדין לראות עצמו בר-סמכות, ובית-המשפט לא ימנע בעד בית-הדין מלהמשיך בדיון. כלל זה מבוסס, מבחינה עיונית, על עקרונות של השתק, מניעות ותום-לב... ככל שמדובר בביקורת שבית-המשפט הגבוה לצדק מפעיל על בתי-הדין הדתיים, ניתן לכלל זה, בשנת 1957, ביטוי בחוק: סעיף 7(ב)(4) לחוק בתי המשפט, תשי"ז-1957. כיום נמצאת ההוראה בעניין זה בסעיף 15(ד)(4) לחוק-יסוד: השפיטה... (בג"ץ 6334/96 פלונית נ' בית-הדין הרבני האזורי בתל-אביב, פ''ד נג(2) 153, 165(1999) (להלן: עניין פלונית)).

החוק והפסיקה מונים שני חריגים לכלל אי-ההתערבות של בג"ץ בקביעות בתי הדין הדתיים, גם כאשר הללו חרגו מסמכותם, אם הטענה לא הועלתה בהזדמנות הראשונה: האחד, אם נדרש סעד למען הצדק, שבית משפט אחר אינו יכול לתתו; השני, מצב בו אין די בהסכמה מפורשת של הצדדים לשם קניית הסמכות על ידי בית הדין הדתי (שם, עמוד 166; סעיפים 15(ג)-15(ד) לחוק יסוד: השפיטה). אולם סייגים אלה אינם חלים בענייננו. הסכמת העותרים בכתב הייתה מקנה לבית הדין סמכות עניינית. בנוסף לכך לא מצאתי כי בנסיבות העניין, יש למנוע מאם המנוח לזכות בחלק מן הירושה, יחד עם העותרים, למען הצדק.

הנה כי כן, גם אם נניח שלא התקיימה דרישת הכתב, אין בכך כדי לסייע לעותרים ביחס לסוגיית הסמכות. כפי שהודו בעתירתם, לא זו בלבד שלא כפרו בהזדמנות הראשונה בסמכותו של בית הדין, אלא אף ניסו במספר הזדמנויות לשכנעו בעמדתם, לפיה אם המנוח ויתרה מרצונה על חלקה בירושה. רק לאחר שנוכחו לדעת כי בית הדין אינו מוכן להיעתר לעמדתם באופן מיידי (והגם שלא החליט לדחותה לחלוטין בשלב זה) – החליטו לכפור בסמכותו.

המשפט אינו מונחה על פי הכלל "בדוק את סיכוייך ונסה את מזלך". ההליך המשפטי מחייב. זהו מאפיין מרכזי הטמון בו. צד אינו רשאי להשתתף בבירור המחלוקת, תוך שמירת אסימון הסמכות באמתחתו. רציונל זה חל בשיטתנו גם בסוגיות נוספות, כגון פסלות שופט או התיישנות. בתחרות שבין נכונות הטענה ובין עיתוי העלאתה – הזמן גובר. ויושם אל לב כי אין בהכרח סתירה בין עמדה כזו לבין דרישת הכתב. כך משום שאין בית המשפט מבטל את דרישת הכתב כתנאי לרכישת הסמכות, אלא מורה שצד מנוע מלהעלות את הטענה עקב התנהגותו. בדרך זו נשמרים מעמדו של ההליך המשפטי וכבודו. אל לנו לאפשר לו להפוך לסוג של משחק קלפים.

לכן, אין מקום לקבלת טענות העותרים לעניין סמכותו של בית הדין בנסיבות העניין. ממילא אין צורך לדון בטענה החלופית שהעלה בית הדין, לפיה גם אם לא הייתה ניתנת הסכמת העותרים – הייתה לו סמכות עניינית לדון בנכסי המנוח או בחלקם מכוח קביעת מרכז חייו ברשות הפלסטינית.

4. טענתם השנייה של העותרים היא, כאמור, כי לא ניתנה להם זכות טיעון. המשיבים חולקים על טענה זו, ומוסיפים כי העותרים טרם מיצו את ההליכים הערעוריים העומדים לרשותם במערכת בתי הדין הסיריאניים אורתודוקסיים. ביחס לטענה האחרונה טענו העותרים במהלך הדיון שנערך לפנינו כי אין אפשרות מעשית לפנות לערכאת הערעור היושבת בדמשק שבסוריה, מפאת המצב הבטחוני שם. בתגובה נוספת שהוגשה לאחר הדיון נטען כי נעשו נסיונות לפנות בדואר לערכאת ערעור זו, שלא נשאו פרי. בעקבות זאת ביקשנו את תגובת משיבים 2-1 – בית הדין והארכיבישוף היושב בו – בדבר האפשרות שבית הדין בירושלים יעביר את טענות העותרים בהליך ערעורי לערכאה שבסוריה. בתגובתם נאמר שמערערים מישראל או משטחי הרשות הפלסטינית נוהגים להיעזר בעורכי דין מקומיים או ירדניים, בעת הגשת ערעורים לערכאה היושבת בדמשק. עם זאת, באופן חריג ומבלי שהדבר יישמע כהסכמה לשינוי הכללים בבית הדין, מוכן בית הדין בענייננו, גם בעקבות בקשת המותב בדיון, לקבל את ערעורם של העותרים לצרכי הגשה בלבד – ככל שהעותרים יחפצו בכך – ולהעבירו לבית הדין לערעורים בדמשק. הודגש כי העותרים יהיו אחראים למעקב אחר ההליך ולניהולו.

לנוכח עמדה זו, ובהתחשב בעובדה שלא הונחה תשתית לכך שהעותרים עשו ניסיון רציני ומלא לפתוח בהליך ערעורי בפני בית הדין לערעורים בדמשק – דומה כי בשלב הנוכחי לא מוצו ההליכים העומדים בפני העותרים. בכך אין לדחות את טענותיהם לגופן, או למנוע מהם מלהעלותן בעתיד, אם יתברר כי אחרי ככל הכל לא ניתן לנהל את הליכי הערעור מפאת המצב השורר כיום בסוריה. תוצאה זו מצדיקה את דחיית העתירה, בכפוף לשמירת טענות העותרים לעניין זכות הטיעון, שכן תקיפת הליכי הערעור תצריך בכל מקרה את תיקון העתירה בצורתה הנוכחית. כמובן, אין בכך להביע עמדה. זכויות המשיבים שמורות אף הן.

בשולי הדברים אציין כי על רקע התוצאה אליה הגעתי, לא מצאתי לנכון לקבל את בקשת העותרים לצירוף אם המנוח להליך או לצירוף מסמכים הקשורים לסוגיה זו.

5. לאחר הדברים האלה עיינתי בחוות דעתו הבהירה של חברי, השופט מ' מזוז. הוא מסכים לתוצאה של דחיית טענת העדרה של סמכות עניינית, אולם זאת מטעם שונה. לפי שיטתו, סעיף 15(ד)(4) לחוק יסוד: השפיטה אינו חל כאשר לא ניתנה הסכמה בכתב לסמכותו של בית דין דתי. לפי גישה זו, אם התקיים דיון בפני בית הדין הדתי, ואחד הצדדים העלה טענותיו מבלי לטעון לחוסר סמכות ויצא חייב בדין – עדיין יש לקבוע כי פסק הדין ניתן בחוסר סמכות עניינית. הודגש כי על בית הדין מוטלת החובה לוודא כי מצויה בידיו הסכמת כל הצדדים בכתב בטרם יחל הטיפול בעניין. מקובלת עלי הערה אחרונה זו. ברי כי גם לבית הדין תפקיד בנדון. עם זאת, אין בידי להסכים לעמדתו הנוגעת למקרים שבהם ארעה מעין "תאונה משפטית", ובית הדין הדתי דן לגופו של עניין מבלי שניתנה הסכמה בכתב. בשל ההיבט העקרוני של העניין, מצאתי לנכון להעיר שלוש הערות בהקשר זה:

האחת, פסק הדין בעניין משולם, שאותו הזכיר חברי, אינו מתייחס למצב שבו הצדדים הסכימו – או לא התנגדו – לסמכות בית הדין הדתי, אלא שלא ניתנה הסכמתם בכתב. באותו עניין התנגדה העותרת לסמכות בית הדין הדתי באופן מפורש בהזדמנות הראשונה (שם, עמוד 598). השאלה המרכזית שנדונה שם הייתה שונה – האם רשאי בית הדין הדתי להחליט מיהו "צד הנוגע בדבר". בית הדין הדתי קבע באותו עניין כי העותרת כלל אינה צד הנוגע בדבר, ולכן אין בהתנגדותה כדי להועיל. לא למותר לציין שאף אין בעניין משולם התייחסות מפורשת לשאלה הניצבת לפתחנו, גם מעבר לנדרש באותו עניין. לאמור: אין כל התייחסות למצב שבו החל הדיון להתנהל בבית הדין הדתי, ורק כאשר ראה צד כי ההליך נוטה לרעתו העלה את טענת העדר ההסכמה (וראה לעניין זה את התייחסותי לעניין פלונית, שאוזכר גם הוא על ידי חברי, בפסקה 3 לחוות דעתי).

הערה שנייה. לטעמי, הגישה שהוצגה על ידי תואמת את גישתם של בתי המשפט לסוגיית העדר סמכות עניינית בהליכים המתקיימים בבתי המשפט הרגילים. כידוע, בעבר הגישה המשפטית הרווחת הייתה כי ניתן להעלות טענות של סמכות עניינית בכל שלב משלבי הדיון, ואף בשלב הערעור. בעשורים האחרונים גישה זו השתנתה. יש לבחון לא רק את נכונות הטענה, אלא אף היבטים דיוניים שלה. למשל, העיתוי של העלאת ההסתייגות מהסמכות העניינית. כך, נקבע כי ניתן לדחות טענת סמכות עניינית כאשר זו מועלית באיחור, ולעיתים גם בשלב הערעור. הרציונל של הדבר הוא שלא ייתכן כי צד יחזיק טענה כזו לעת מצוא, ינהל את הדיון, ו"ישלוף" אותה רק לאחר שלא זכה בדיון לגופו (ראו למשל רע"א 5462/14 ימימה ברזלי נ' יאיר (ג'ייסון) ברזילי (11.9.2014); רע"א 4607/13 המועצה האזורית מטה אשר נ' אבן קיסר בע"מ (18.08.2013); רע"א 11183/02 כלפה נ' זהבי, פ"ד נח(3) 49, 52 (2004); ע"א 1662/99 חיים נ' חיים, פ"ד נו(6) 295, 311-310 (2002)). לגישתי היגיון זה עומד גם במקרה שלפנינו, בו הודו העותרים עצמם כי תחילה פנו לבית הדין, שטחו את עמדתם וניסו לזכות בהכרעה לטובתם. רק כאשר ראו שהדבר לא עולה בידם וחששו מהתוצאה המסתברת – כפרו בסמכותו.

שלישית, וכפי שהוזכר, אחד הסייגים לכלל אי-ההתערבות במקרים של דיון בחוסר סמכות הוא כאשר מדובר בחוסר סמכות מהותית. לאמור, כאשר בית הדין הדתי דן בעניין שבו "סמכות זו – על דרך העיקרון – אינה קיימת ואינה מתקיימת בחוק שיפוט בתי הדין" (בג"ץ 6103/93 סימה לוי נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד מח(4) 591, 618 (1994)). במצב בו מדובר בתחום שבו נושא ההתדיינות אינו מצוי בסמכות בית הדין הרבני, וגם הסכמה מפורשת אינה מספיקה לשם הקניית סמכות – מטבע הדברים יש פחות משמעות לאי-התנגדות בהזדמנות הראשונה. האם העדרה של דרישת כתב דומה לדיון בנושא שכלל לא מצוי בסמכות בית הדין הדתי על פי חוק, או להעדרה של הסכמה מפורשת במקום שבו ניתן בעקרון לתתה? סבורני כי האפשרות השנייה היא הנכונה. ואם כן, הרי חוק יסוד: השפיטה קובע כי כללי תום הלב וההשתק השיפוטי חלים על העניין. אעיר עוד כי גישה אחרת אינה רצויה. מדוע זה יוכל צד לנהל הליך שלם, תוך שמירת טענת הסמכות לעת שתועיל לו? זאת, גם כאשר המחוקק נכון היה להכיר בסמכות העניינית של בית הדין לדון בנושא המדובר כאשר הצדדים מסכימים לכך, ולו בכתב?

מכאן עמדתי לפיה דין טענת חוסר הסמכות להידחות לנוכח הוראות סעיף 15(ד)(4) לחוק יסוד: השפיטה.

6. התוצאה שאציע לחבריי אפוא היא זו:

העתירה נדחית. טענות הצדדים בכל הנוגע לזכות הטיעון שמורות להם, בכפוף למיצוי ההליכים על ידי העותרים במסגרת מערכת בתי הדין הסיריאניים אורתודוקסיים. לנוכח המרכיבים החריגים של עתירה זו, שאינה עוברת בדרך שרבים נסעו בה, הייתי מציע להימנע מעשיית צו להוצאות.

השופט מ' מזוז

1. אני מסכים לתוצאה אליה הגיע חברי, השופט נ' הנדל, לפיה יש לדחות את העתירה, אך שלא מטעמיו, כמפורט להלן.

2. איני סבור כי הוראת סעיף 15(ד)(4) לחוק יסוד: השפיטה, לפיה לא ייזקק בית המשפט הגבוה לצדק לעתירה למתן סעד נגד בית דין דתי לענין חריגה מסמכות אם העותר לא עורר את שאלת הסמכות בהזדמנות ראשונה שהייתה לו, חלה במקרה כגון ענייננו - מקום בו נדרש מלכתחילה כי "כל הצדדים הנוגעים בדבר לפי חוק זה הביעו בכתב את הסכמתם לכך" (סעיף 155(א) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965). תנאי העלאת טענת סמכות בהזדמנות ראשונה חל מקום בו בהעדר התנגדות "רשאי בית הדין לראות עצמו בר סמכות" (בג"ץ 6334/96 פלונית נ' בית הדין הרבני, פ"ד נג(2) 153, 165 (1999). לא כן במקרה בו המחוקק קבע במפורש כי תנאי מוקדם לשיפוטו של בית הדין הוא הסכמה פוזיטיבית בכתב של כל הנוגעים בדבר. במקרה כזה הנטל אינו על הצדדים לעורר את שאלת סמכות בית הדין הדתי, אלא החובה מוטלת על בית הדין לוודא כי מצויה בידיו הסכמתם בכתב של כל הצדדים, וזאת בטרם יחל טיפולו בענין.

"יש להבחין, לצורך העניין שלפנינו, בין בית-משפט רגיל, אשר לפניו מועלית טענה של חוסר סמכות... לבין בית-משפט, אשר כלל אינו קונה סמכות מעיקרו, אלא אם ניתנה מראש הסכמה פוזיטיבית בכתב לסמכותו.
כאשר מועלית טענת חוסר סמכות, מקום בו לא דרושה הסכמה מראש לסמכות, מברר אותה בית המשפט, לגופה, במידה הדרושה לכך לדעתו, ואם מתחייבת באותו שלב שמיעת עדות בקשר לסמכות, הוא רשאי להחליט כך...
בנסיבות המשפטיות שלנו המצב שונה, כי יש מחסום פורמאלי ברור וחד: כל עוד אין הסכמה מראש בכתב של בעל העניין - נעדרת כל סמכות, ובהיעדר הקניית הסמכות אין גם אפשרות לקיים בירור בקשר למעמדו של מי שמתנגד, והסמכות לדון בעניין" (בג"ץ 673/89 משולם נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מה(5) 594, 605 (1991); וראו גם: ע"א 513/98 דוד נ' גביש, פ"ד נג(2)385, 393 (1999).

לא בנקל יש להכשיר פגם של סמכות עניינית-פונקציונלית, אף בהסכמת בעלי הדין, וכל שכן בנימוק של מניעות, מקום שלא ניתנה הסכמה לסמכות כאשר החוק דורש במפגיע הסכמה מראש בכתב (השוו: בג"ץ 1555/05 לוי נ' בית הדין הרבני האזורי (16.7.2009)). אוסיף, כי אי העלאת טענת סמכות בהזדמנות ראשונה אינה מצביעה בהכרח על תכסיסנות או אופורטוניזם, כפי חששו של חברי. ומכל מקום, חשש כזה לניצול לרעה אינו מצדיק לטעמי מחילה על חריגה מסמכות עניינית והתעלמות מהוראת המחוקק, וניתן לתת לו מענה, ולו חלקי בדרכים אחרות, כגון על ידי פסיקת הוצאות (בג"ץ 4122/02 גרוני נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד נז(1) 537, 544 (2002)).

3. עם זאת, גם אני סבור שיש לדחות את העתירה, הן מאחר שהעותרים לא הניחו תשתית עובדתית מספקת להעדר סמכות בית הדין לדון בצו הירושה ללא הסכמת הצדדים, והן בשל בגין שיהוי ממשי בהגשת העתירה ללא כל הסבר סביר.

טענת המערערים להעדר סמכות בית הדין לדון בבקשה למתן צו ירושה ללא הסכמת כל הצדדים מבוססת על טענתם העובדתית לפיה מקום מושבו ומרכז חייו של המנוח היו במדינת ישראל (ירושלים). ענין זה שנוי במחלוקת. לגרסת המשיבים מקום מושבו ומרכז חייו של המנוח היו בבית-לחם, בתחומי הרשות הפלסטינית, שם, לטענת המשיבים, מוקנית לבית הדין סמכות בלעדית לדון בענין הנדון, גם ללא הסכמת הצדדים. העותרים לא השכילו בעתירתם לבסס את טענתם לענין מקום מושבו של המנוח, ובנסיבות אלה הם לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח את העדר סמכותו של בית הדין לדון בענין. די בכך כדי לחייב דחיית העתירה.

לכך יש להוסיף את השיהוי המשמעותי בהגשת העתירה. צו הירושה כלפיו מופנית העתירה ניתן ביום 28.4.2014 (נספח ו' לעתירה), בעוד העתירה הוגשה רק ביום 12.4.2015, בחלוף כשנה תמימה ממתן הצו. העותרים ידעו על מתן הצו עם נתינתו (סעיף 31 לעתירה), כפי שידעו קודם לכן על פניית המשיב 3 לבית הדין עוד בתחילת חודש נובמבר 2013. בנסיבות אלה לוקה העתירה בשיהוי ממשי המצדיק את דחייתה על הסף, זאת במיוחד כאשר עסקינן בתקיפת החלטה של ערכאה שיפוטית, הנהנית מחזקת כשרות, ולאור עקרון הסופיות החל על החלטות שיפוטיות.

השופטת ע' ברון:

אף אני מצרפת את הסכמתי לתוצאה שאליה הגיע חברי השופט נ' הנדל, שלפיה דין העתירה להידחות. מקובלת עליי עמדת חברי השופט מ' מזוז כי יש מקום להבחנה בין טענת חוסר סמכות מקום שבו לא דרושה הסכמת הצדדים לסמכותו של בית הדין, לבין טענה כזו במצב שבו קבע המחוקק במפורש שמתחייבת הסכמה כתנאי לקניית סמכות. ואולם שותפה אני לעמדת השופט הנדל שבנסיבות המקרה ולנוכח התנהלות העותרים לאורך ההליך שהתנהל בבית הדין, אין הם יכולים להישמע בטענה לעניין הסמכות.

ת

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' הנדל.

ניתן היום, ז' בחשון התשע"ז (8.11.2016).

5129371
54678313

ת


מעורבים
תובע: עזבון המנוח תומא הזו ז"ל
נתבע: בית הדין הכנסייתי של כנסיית הסיראן
שופט :
עורכי דין: