ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אבו סקיק סמיר נגד יוסף חניה :

לפני: כבוד שופט, יוחנן כהן
נציג ציבור עובדים: מר ישראל עמישי
נציג ציבור מעסיקים: מר אשר רפפורט

התובע:
אבו סקיק סמיר, ( ת.ז.-XXXXXX912)
ע"י ב"כ: עוה"ד חן אביטן

-
הנתבע:
יוסף חניה, ( ת.ז.-XXXXXX345)
ע"י ב"כ: עוה"ד דן מיארה

פסק דין

1. בפנינו תביעתו של מר אבו סקיק סמיר (להלן: "התובע"), אשר עבד אצל מר יוסף חניה אשר הינו קבלן שיפוצים ובנייה (להלן: "הנתבע"), לתשלום שכר עבודה וזכויות שונות הנובעות מקיום יחסי העבודה בין הצדדים. התובע טוען בתביעתו כי עבד אצל הנתבע כעובד שכיר במשך 20 חודשים, במהלכם הנתבע ניצל אותו ופגע בו פגיעה כלכלית, תוך רמיסה ושלילת זכויותיו הקוגנטיות כעובד.

לגרסתו, במהלך תקופת עבודתו, ניצל הנתבע את גילו הצעיר ותמימותו, תוך שימוש במניפולציות וניצול חולשותיו, ובהתאם למצגי שווא שהציג בפני התובע, נפתחו על שם התובע תיקי עוסק מורשה אצל שלטונות המס, נפתח חשבון בנק והודפסו פנקסי חשבונות, תוך שפעולות אלו מהוות פעולות מרמה ו"עוקץ" מחושבות ומתוכננות של הנתבע כלפי התובע. הנתבע פעל במרמה כאשר ביצע פעולות רבות תוך הסתתרות מאחורי שמו של התובע ותוך שהינו מתחייב לתשלומים שאינו יכול לבצע, מפזר שיקים שנמשכו מחשבון ע"ש התובע, לוקח הלוואות ע"ש התובע ומבצע פעולות נוספות בניגוד לכל דין.

בגין פעולות מרמה לכאורה, והנזקים הכלכליים שגרם הנתבע לתובע לכאורה , הגיש התובע תביעה נפרדת בבית משפט השלום בבאר-שבע.

לטענת התובע, הנתבע, אשר ניצל את גילו הצעיר ותמימותו, לא שילם לו את מלוא השכר בגין עבודתו ולא זכויות קוגנטיות בסיסיות כדוגמת דמי חופשה, דמי הבראה, גמול בגין עבודה בשעות נוספות, החזרי הוצאות ודמי ביטוח לאומי.

2. מנגד, טען הנתבע כי התובע עבד אצלו לסירוגין ובצורה בלתי רציפה לכל היותר במשך 5 חודשים, במהלך שנת 2010. לגרסתו, התובע עבד לכל היות 7 שעות ליום, עם הפסקות עבודה רבות ושכרו שולם לו במלואו, מידי כל סוף שבוע במזומן. התובע קיבל סך של לפחות 5,500 ₪ לכל חודש, כאשר בתחילת עבודתו השתכר שכר יומי של 180 ₪ וכעבור 3 חודשים, ביקש תוספת לסך של 250 ₪ ליום עבודה.

הנתבע העלה בכתב ההגנה טענת התיישנות, וטען כי יש למחוק את התביעה לתשלום שכר עבודה, שכן לטענתו לא ניתן לתבוע שכר עבודה מעל ל-3 שנים מיום סיומם של יחסי עובד-מעביד. בנוסף, טוען הנתבע שיש למחוק את התביעה לפיצויי הלנה לאור הוראות סעיף 17א' לחוק הגנת השכר, משהתביעה הוגשה מעל לשנה מהיום שבו רואים את השכר כמולן.

באשר לטענת המירמה, טוען הנתבע כי התובענה אשר הוגשה לבית משפט השלום, הינה תלושה מהמציאות, כאשר אין ולו אסמכתא אחת התומכת בטענותיו של התובע.

לטענת הנתבע, הליך פתיחת העסק היה ביוזמתו של התובע; התובע נרשם כעוסק מורשה לצרכיו האישיים שכן היו לו חובות בחשבון הבנק הפרטי שניהל; מעולם לא ביקש הנתבע כי התובע ייפרע את חובותיו; מעולם לא נחתם כל הסכם שותפות בין הנתבע לבין התובע. התובע ניסה לסחוט את הנתבע כאשר זה דרש 20,000 ₪, תחת האיום כי אשלם, ייפנה התובע למשטרה. תלונה למשטרה הוגשה ונפתח תיק במשטרה שמספרו פ"א 10309/13.

לטענת הנתבע; החל מחודש 5/01 התובע היה עצמאי ולא התקיימו בינו לבין התובע יחסי עובד-מעביד.

באשר לתביעה לגמול שעות נוספות טען הנתבע כי התובע עבד לכל היותר 7 שעות ביום ולכן אינו זכאי לשעות נוספות. באשר לתשלום דמי ביטוח לאומי, הנתבע מודה כי אכן היה חייב להפריש את דמי הביטוח אולם רק בעבור 5 חודשי העסקה, בהם התקיימו יחסי עובד-מעביד, אולם באשר לתקופה בה התובע היה עצמאי, היה עליו להפריש בעצמו את דמי הביטוח.

באשר לפדיון חופשה, הנתבע טען כי דמי החופשה כבר שולמו לתובע, במסגרת ההטבות הרבות להן זכה.

עוד טען הנתבע, כי מעולם לא התחייב לשלם הוצאות דלק ומזון עבור התובע ולא אחת הזמין את התובע לאכול על חשבונו.

העובדות שאינן שנויות במחלוקת

3. הנתבע הינו קבלן שיפוצים ובנייה.

4. התובע עבד אצל הנתבע כפועל באתרי בנייה ושיפוצים תוך שהוא מבצע עבודות כלליות מסוג ניקיון, עזרה לבנאים, ערבוב מלט וכו'.

5. הנתבע לא הנפיק תלושי שכר על שם התובע ולא שילם את תשלומי החובה למוסד לביטוח לאומי ולרשויות המס.

6. ביום 1/5/2011 נפתח ברשות המיסים תיק עוסק מורשה על שם התובע (מס' עוסק 308102912), שם עוסק מורשה "י.ס. עבודות בנייה".

7. בתחילת חודש ינואר 2013 הוגשה תלונה למשטרת אשדוד בגין תקיפת סתם סחיטה ואיומים (תיק פ"א 10309/13). ביום 7/1/13 נגבתה הודעה מהתובע, מהנתבע, מאח התובע – מר סקיק מוניר ונערך עימות בין התובע לנתבע.

8. התובע הגיש כנגד הנתבע תביעה לבית משפט השלום בבאר-שבע בגין נזקים כלכליים ואחרים שנגרמו לו בגין פעולות מרמה לכאורה.

9. הצדדים חלוקים ביחס לתקופת עבודתו של התובע אצל הנתבע, מסגרת עבודתו והיקף משרתו אצל הנתבע.

השאלות שבמחלוקת

10. מה היה שכרו הקובע של התובע?

11. מה הייתה תקופת עבודתו של התובע אצל הנתבע?

12. האם התובע זכאי לתשלום שכר עבור עבודתו אצל הנתבע ואם כן, מה שיעור השכר לו הוא זכאי?
האם התובע זכאי לתשלום פיצויי הלנה עבור השכר שלא שולם לו לטענתו, משך כל תקופת העסקתו אצל הנתבע?

13. מה היה היקף משרתו של התובע? האם התובע זכאי לתשלום גמול שעות נוספות?

14. האם התובע זכאי לתשלום הזכויות שתבע לרבות פדיון חופשה שנתית, פדיון דמי הבראה והחזרי הוצאות?

15. האם יש לחייב הנתבע לשלם למוסד לביטוח לאומי ולרשויות המס את מלוא סכום החוב הרשום על שם התובע ברישומיהם בגין התקופה בה עבד אצל הנתבע?

16. להלן נדון בתביעות התובע אחת לאחת.

הראיות

17. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו והעיד בפנינו בחקירה נגדית. מטעם הנתבע העידו הנתבע עצמו, כן העיד מטעמו רואה חשבון – מר שוסף יואל.

דיון והכרעה

18. בראשית הדברים נציין כי, בכתב התביעה, כתב ההגנה, בתצהירים, בסיכומי הצדדים ובמסמכים השונים שהוגשו, ב"כ הצדדים פירטו ונימקו באריכות את טענותיהם השונות, ופסק דיננו זה ניתן לאחר שבחנו את מכלול העדויות, הראיות, התצהירים, המסמכים השונים שהוגשו וטענותיהם השונות של הצדדים ובמסגרתה של הכרעתנו זו נתייחס לעיקריים ולרלוונטיים שבהם.

שכרו הקובע של התובע

19. התובע טען כי שיעור שכרו היומי המוסכם עמד על 250 ₪ (נטו) ליום, כולל יום שישי (סעיפים 14, 41 ו-43 לכתב התביעה).

20. מנגד, טען הנתבע כי בתחילת עבודתו השתכר התובע סך של 180 ₪ ליום עבודה וכעבור 3 חודשים, ביקש וקיבל תוספת לסך של 250 ₪ ליום עבודה (סעיף 12 לכתב ההגנה).

21. אין חולק כי הנתבע לא הנפיק תלושי שכר לתובע.

בחקירתו הנגדית נשאל הנתבע לגבי תלושי השכר, וכך השיב:

"ש. אין לך תלושי שכר, לא הנפקת?
ת. אין לי תלושי שכר, הוא עבד על בסיס מזומן, כל שבוע קיבל כסף, כמו שעובדים עובדי הבניה מהשטחים...".
(פרוטוקול מיום 1/5/16, עמ' 32, ש' 4-6).

22. תנאי עבודתו של התובע לא הועלו על הכתב, בהתאם להוראות חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה) התשס"ב 2002.

23. נתגלו סתירות משמעותיות בגרסת הנתבע בכל הנוגע לשכר היומי שסוכם. במסגרת חקירתו הנגדית השיב הנתבע לגבי שאלת השכר היומי, כדלקמן:

"ש. מהו השכר היומי שסיכמתם?
ת. בהתחלה כאשר בא עם האחיינים שלו נתתי לו 220 ₪ ליום, כ-30 ₪ לשעה ואחרי שעבד אצל המשפחה שלו וחזר אלי העליתי לו ל-250 ₪ ואחר כך ל-300, ובשיא 350 ואחר כך ניסה לסחוט יותר. הוא היה אומר שאני משלם לעובדים הערבים הרבה כסף והוא ביקש שאני אוסיף גם לו.
ש. אתה יכול להסביר איך עובד שמגיע יום כן יום לא, מתקדם אצלך בעבודה ומגיע מ-220 ₪ ל-350 ₪?
ת. 350 ₪ זה לאחר סחיטה, השכר הרגיל שלו היה 300 ₪ ליום".
(פרוטוקול מיום 1/5/16, עמ' 34, ש' 1-8).

24. גירסת הנתבע בעדותו בפנינו כאמור, סותרת את הגירסה שמסר בכתב ההגנה (סעיף 12 לכתב ההגנה).

25. לעומת חוסר הקוהרנטיות שבגרסת הנתבע, התובע נשאר עקבי בגרסתו בכל הנוגע לשכר היומי שסוכם, וכך העיד:

"ש. נכון שסוכם שאתה תקבל יומית של 350 ₪?
ת. לא נכון. סוכם על יומית של 250 ₪.
ש. נכון שסוכם ביניכם שאתה עובד בלי תלוש משכורת, בשחור?
ת. לא."
(פרוטוקול מיום 29/3/16, עמ' 17, ש' 19-22).

26. חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), תשס"ב 2002 (להלן: "חוק הודעה לעובד") מטיל חובה על המעסיק למסור לעובדו, תוך 30 יום לכל המאוחר ממועד תחילת עבודתו, הודעה בכתב בה יפורטו תנאי עבודתו של העובד. החוק אינו מסתפק בהטלת חובה כללית ומפרט את העניינים שיש לכלול בהודעה כאמור, את צורת ההודעה, וכן להודיע על שינויים, ככל שיחולו, בתנאי העבודה.

הדרישה למסור לעובד הודעה בכתב על תנאי עבודתו אינו עניין טכני, אלא מהווה חלק מהחובה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת ביחסי העבודה. בין תכליותיה – ליידע את העובד באופן שקוף ומלא על כל תנאי עבודתו, לייתר אי הבנות או סימני שאלה ביחס לתנאי העבודה, ולמנוע מחלוקות משפטיות לגבי תנאי העבודה המוסכמים.

הפרתו של חוק הודעה לעובד מהווה עבירה פלילית, אך יש לה גם השלכות במערכת היחסים המשפטית שבין העובד למעסיק. כך, הפרת החוק מעבירה את הנטל למעסיק, ככל שקיימת מחלוקת על תנאי העבודה

ראה לעניין זה: ע"ע (ארצי) 154/10 קלרה שיינדר – ניצנים אבטחה בע"מ (3/5/11); וכן ראה ע"ע (ארצי) 300162/96 חברת בתי מלון פנורמה ירושלים בע"מ – וואיל סנדוקה ואח', פד"ע מ' 133ׂ).

27. הנתבע לא הרים את הנטל המוטל עליו ולא הציג כל ראיה הסותרת את טענת התובע, כי השכר היומי המוסכם עמד על סך של 250 ₪ (נטו).

28. נוסיף ונדגיש, כי לא ראויה בעינינו טענת הנתבע, המבקשת כי נכיר בהסכם שנעשה לכאורה בין הצדדים, ולפיו תשלומי השכר שולמו לתובע במזומן בלבד, ולשיטת הנתבע בהסכמה לתשלום "בשחור" וללא הנפקת תלושי שכר (ראה בהקשר זה פרוטוקול מיום 28/9/14, עמ' 3, ש' 10; פרוטוקול מיום 29/3/16, עמ' 17, ש' 21).

29. הלכה למעשה, הרי שהמדובר בבקשה כי בית הדין יכיר ב"כלכלה שחורה", הנוגדת את דיני המס בישראל, ואשר מהווה פתח לניצול ופגיעה בזכויות לפי משפט העבודה, כפי שאף נעשה במקרה שבנדון, כפי שנפרט בהמשך.

30. כללו של דבר: אנו קובעים כי שכרו הקובע של התובע לצורך חישוב זכויותיו הינו שכר בגובה 250 ₪ (נטו) ליום עבודה, כולל יום שישי.

תקופת עבודתו של התובע

31. התובע טען כי עבד בשירות הנתבע כעובד שכיר במשך 20 חודשים. התובע הבהיר כי הועסק אצל הנתבע, בפועל, למעלה מ-20 חודשים, החל מחודש יולי 2010 ועד חודש ינואר 2013, סך של כשנתיים וחצי. אולם, מחודש מרץ 2012 הפכה העסקתו אצל הנתבע לבלתי סדירה, ביחס למה שהיה נהוג קודם לכן, ומשום כך, התביעה מתייחסת לתקופה בה התקיימו יחסי עובד ומעביד באופן מלא ורציף בלבד (ראה סעיף 5 לסיכומי התובע).

32. הנתבע לעומת זאת טען כי התובע עבד אצלו לסירוגין ובצורה בלתי רצופה במשך ולא מעל ל-5 חודשים, במהלך שנת 2010 (סעיפים 6, 7 ו-19 לכתב ההגנה).

33. כלל הוא כי "נטל ההוכחה מהי תקופת העבודה בה הועסק העובד ומהו גובה שכרו מוטל על העובד-התובע" (דב"ע (ארצי) נד/3-23 חיים פרינץ – נתי גפן , פד"ע כו, 547).

נקדים ונציין כי מן הראיות והעדויות שנשמעו בפנינו, עולה כי התובע הרים הנטל להוכיח כי עבד אצל הנתבע במשך 20 חודשים, כפי שיפורט להלן.

34. כאמור, התובע העיד בתצהירו כי החל לעבוד בחודש יולי 2010 ועבד במשך 20 חודשים לפחות, וזאת עד לחודש פברואר 2012, בתקופה זו הועסק אצל הנתבע באופן מלא ורציף, אולם הנתבע לא הנפיק לו תלושי שכר, לא מסר לו טופס הודעה על תנאי העבודה ואף לא ניהל רישומים כנדרש על פי דין.

התובע תמך את גרסתו בהודאות שנמסרו בזמן אמת על ידי הנתבע לחוקר המשטרה במסגרת חקירה משטרתית שהתנהלה. התובע מפנה לחקירה שנערכה ביום 7/1/13 (נספח 1 לתצהיר התובע) ובה התקיים עימות בין התובע לנתבע ואף נגב תה הודעה מהנתבע.

התובע מפנה להודעה שנגבתה מהנתבע ביום 7/1/2013 בה מצהיר הנתבע בפני חוקר המשטרה כי התובע עובד אצלו נכון למועד החקירה, ובלשונו: "אתמול חזרנו מהעבודה אני וסמיר סקיק העובד שלי" (הודעה מס' 1, עמ' 1, ש' 3, חקירה מיום 7/1/13).

בנוסף, מפנה התובע לדו"ח ביצוע עימות מיום 7/1/13, בו נשאל הנתבע על ידי החוקר המשטרתי על נסיבות ההיכרות בינו לבין התובע, ולכך השיב: "הוא עובד אצלי למעלה משנתיים וחצי" (גליון מס' 1 לדו"ח ביצוע עימות, ש' 4).

35. התגלו סתירות מהותיות בגרסאות הנתבע, כפי שבאו לידי ביטוי בכתב ההגנה, בתצהירו, בחקירתו הנגדית ובחומר שהובא בפנינו. להלן, נפרט את הנימוקים למסקנה אליה הגענו.

36. באשר לתקופת העסקתו של התובע, שינה הנתבע, פעם אחר פעם את גירסתו.

תחילה גרס הנתבע בכתב ההגנה כי התובע הועסק בצורה בלתי רצופה במשך ולא מעל ל-5 חודשים במהלך שנת 2010 (סעיפים 6 ו-7 לכתב ההגנה).

במהלך חקירתו הנגדית, בתשובה לשאלת ב"כ התובע לעניין תקופת העבודה, העיד הנתבע כי התובע: "עבד אצלי במצטבר 8-9 חודשים..." (פרוטוקול מיום 1/5/16, עמ' 30, ש' 5-7).

בהמשך חקירתו, שינה הנתבע את גרסתו מספר פעמים, באשר לאותה שאלה, וכך העיד:

"...הוא עבד במצטבר באלעד כ-4 חודשים מתוך ה-7-8 חודשים בסך הכל שהוא עבד אצלי."
(פרוטוקול מיום 1/5/16, עמ' 30, ש' 25).

ובהמשך:

"כל התקופה במצטבר זה 5-7 חודשים..."
(פרוטוקול מיום 1/5/16, עמ' 32, ש' 9).

37. במהלך חקירתו הנגדית של הנתבע, התגלה לבית הדין כי הנתבע ניהל יומנים ובהם תיעד את תקופת עבודתו של התובע, אולם הנתבע נמנע מלהביא יומנים אלה, כדי לסתור את טענות התובע ולהוכיח באמצעותם את תקופת עבודתו של התובע. יודגש, כי להצגת היומנים חשיבות גדולה, נוכח העובדה כי הנתבע לא הנפיק תלושי שכר לתובע.

וכך עולים הדברים מתוך חקירתו הנגדית של הנתבע:

"ש. בנספח ב' לתצהירך יש דו"ח ביצוע עימות במשטרה, ונשאלת על ידי החוקר "מי יושב איתך בחדר" וענית "סמיר סקיק", נשאלת מאיפה אתה מכיר אותו, ואתה עונה "הוא עובד אצלי יותר משנתיים וחצי", איך זה מסתדר עם כל התשובות שלך, שאת רוב העבודה הוא בכלל ביצע ב-2010 תלילת 2011 ואחר כך שברירים של תקופות, איך זה מסתדר?
ת. אני שמתי לב שאתה נאחז ב-שנתיים וחצי, מה שאני אומר לך, אני אומר פה בשבועה ואמת וכל מה שאני אומר פה זה האמת.
ש. ומה האמת?
ת. מה שאני אומר לך עכשיו, אתה נתפס בזמנים. אני שוב אומר, אם זה רלוונטי לך שנה וחצי או שנתיים וחצי, אני יכול לפתוח יומנים ישנים ולהגיד לך מדויק יותר.
ש. יש לך יומנים?
ת. אלה יומנים שלי ישנים. אם הוא לא עבד, נראה לך שנשאר פתוח ככה הכסף ביני לבינו, אם היה מסודר.
ש. לך יש יומנים?
ת. אתה רוצה שאתן לך יומנים, את היומנים שלי אתה לא תקבל, יש לי יומני עבודה, את הימים שהוא עבד הייתי רושם שהוא בא לעבוד. יש לי יומני עבודה אם אמצא אותם אני אגיד לך במדויק. למה תבעתם שנתיים שלוש אחרי שהוא עזב, למה הוא לא בא בזמן אמת לבקש את הכסף שלו. בן אדם שמזיע מבקש את הכסף שלו.
ש. יש לך יומני עבודה?
ת. אז אני אומר לך, אם אחפור ואנבור יכול להיות שאמצא, אני יכול לבדוק את זה אם אמצא אביא לך."

הימנעות הנתבע מהצגת היומנים, נזקפת לחובתו:

"הימנעות מלהביא ראיה מצויה ורלוונטית מובילה למסקנה שאילו הובאה היא הייתה פועלת לרעת אותו צד שנמנע מהגשתה ועל כן ההימנעות מחזקות את ראיות התביעה".
(ע"ס 728/84 שמעון חרמון – מ"י , פד"י מא' (3), 617).

38. עיון בהודעת הנתבע במשטרה, (נספח 1 לתצהיר התובע, גיליון מס' 3, ש' 59-60), מלמד כי בסמוך לגביית ההודעה (7/1/13) הציע הנתבע להעלות את שכרו של התובע ל-400 ₪ ליום עבודה.

במהלך חקירתו הנגדית של התובע, בדיון שהתקיים ביום 29/3/16, אישש ב"כ הנתבע כי בחודש ינואר 2013 הציע הנתבע להעלות את שכרו של התובע ל-400 ₪ ליום עבודה, וכך עלו הדברים בדיון:

"ש. נכון שהנתבע אמר לך שהוא יעלה לך את השכר היומי מ-350 ל-400 ₪ ואתה ביקשת 500 ₪?
ת. הוא אמר לי את זה בחודש ינואר 2013 ואני לא המשכתי לעבוד אצלו כי המשפחה לא רצתה ואני לא רציתי.
ש. זאת אומרת שאתה מאשר לי כרגע, שהוא רצה להעלות לך את השכר מ-350 ל-500 ₪ ליום עבודה.
ת. ביום הזה במשטרה זה היום האחרון שעבדתי אצל הנתבע."
(פרוטוקול מיום 29/3/16, עמ' 23, ש' 2-8).

מובן מאליו, כי גירסה זו אינה מתיישבת עם טענת הנתבע ולפיה, התובע הועסק אצלו רק 5 חודשים, במהלך שנת 2010.

39. זאת ועוד, במסגרת תצהירו (סעיף 15 לתצהיר), טען הנתבע כי "כל היכרותי עם התובע הינה שנה ו-8 חודשים לכל היותר. מתוכם התובע היה שנה עוסק מורשה". (ההדגשה במקור, י.כ.).
ברם, במסגרת חקירתו הנגדית, בתשובה לשאלת ב"כ התובע באשר לתקופה בה פעל, לכאורה, התובע כעצמאי, העיד הנתבע כי התובע פעל כעצמאי רק חודש אחד, ושבאותו החודש עבד התובע אך ורק עם הנתבע (פרוטוקול מיום 1/5/16, עמ' 33, ש' 9-11).

40. בעוד שבתצהירו טען הנתבע כי היכרותו עם התובע הינה לכל היותר כשנה ושמונה חודשים, הרי שבדו"ח ביצוע עימות שנערך בין התובע לבין הנתבע ביום 7/1/13, בתשובה לשאלת החוקר על נסיבות ההיכרות בינו לבין התובע, השיב: "הוא עובד אצלי למעלה משנתיים וחצי" (נספח 1 לתצהיר התובע, גליון מס' 1, ש' 4).

לכשהתבקש הנתבע בחקירתו הנגדית להסביר את הפערים שבין גרסאותיו, השיב כי הוא יכול לבדוק ביומנים שניהל ולתת לכך תשובה מדוייקת (פרוטוקול מיום 1/5/16, עמ' 35, ש' 1-10). אלא שיומנים אלה לא הוצגו במסגרת ההליך כאמור.

41. סתירה מהותית נוספת בגירסת הנתבע לעניין תקופת עבודתו של התובע נמצאה בעדותו בפנינו. בעוד שהנתבע טען כי התובע עבד כשכיר במהלך שנת 2010 בלבד (סעיף 6 לכתב ההגנה), הרי שבתשובה לשאלת בית הדין העיד הנתבע כך:

"ש. לשאלת בית הדין – כשהוא היה עצמאי אתה נתת לו רכב, הצ מדת לו רכב?
ת. לא. אמרתי לו לך תסגור את התיק, אח שלו ביקש שאחזיר אותו, אני כמו אידיוט החזרתי אותו, בפעם האחרונה עבד איתי כשכיר .
נוצר מצב שאני תלוי בו, אני לא היה לי רישיון והוא היה לוקח אותי ומחזיר אותי".
(פרוטוקול מיום 1/5/16, עמ' 33, ש' 21-24).

משמע, גרסת הנתבע בכתב ההגנה "אינה מחזיקה מים" ואף אינה עומדת בקנה אחד עם הגרסה שמסר במשטרה ובעדותו, כפי שפירטנו בהרחבה לעיל.

42. באשר לפעולות שהתרחשו בהלך שנת 2011, קרי – פתיחת תיק עוסק מורשה, ביטוח לאומי וחשבון בנק עסקי על שם התובע, בית ה דין אינו האכסניא המתאימה לדון בטענת המירמה וסוגייה זו עומדת להכרעה בפני בית משפט השלום בבאר שבע, במסגרת התביעה הנוספת שהגיש התובע נגד הנתבע. יחד עם זאת, יש לשאלה זו השלכה ישירה לשאלת התקיימותם של יחסי עובד מעביד בין התובע לנתבע בתקופה שמחודש 5/11 ואילך.

43. התובע טען כי לאחר תקופה של 9 חודשי עבודה, בחודש אפריל 2011, טען הנתבע כי נקלע למצוקה כלכלית בשלה אין באפשרותו לפתח ולקדם את עסקו וביקש מהתובע כי יפתח על שמו תיק עוסק מורשה, לרבות תיק במע"מ, במס הכנסה וביטוח לאומי. הנתבע הציג בפניו מצג שווא לפיו בדרך זו יתאפשר לנתבע להתחייב בביצוע עבודות ופרוייקטים בהיקף גדול יותר ותוך השאת רווחים גדולים יותר, דבר שיאפשר לנתבע לפרוע את כל חובותיו כלפי התובע בעניין תשלום שכר עבודה. אחר לחץ כבד שהופעל מצידו של הנתבע, תוך שימוש במניפולציות ומצגי שווא, לפיהם, פרנסתו של התובע ופרנסתו של הנתבע תלויות באופן ישיר ברישום התובע כעוסק מורשה, התובע, נענה, בלית ברירה, לבקשת הנתבע. לפיכך, פתח התובע, בהנחיית הנתבע תיק עוסק מורשה, חשבון בנק עסקי, פנקסי חשבונות ופנקסי שיקים ואף נטל הלוואה. בפועל, בתקופה זו, המשיך התובע לעבוד אצל הנתבע כעובד שכיר וכפועל פשוט. אשר על כן, טוען התובע, כי אין בפעולות הנ"ל כדי לגדוע את רצף יחסי העבודה ששררו בינו לבין הנתבע, ובכלל זה אין לראות בו כעצמאי.

44. מנגד, טען הנתבע, כי התובע רשם את עצמו במע"מ , במס הכנסה ובביטוח לאומי ואין כל תימוכין לטענות התובע, לפיהן לא ידע התובע פשר מעשיו. כל הפעולות שביצע התובע, היו על דעת עצמו, באחריותו בלבד, ואין לתובע להלין, אלא על עצמו בלבד, על ניהול כושל, חובבני ובלתי מקצועי.

לטענת הנתבע, במשך כל התקופה שמחודש 5/11 ואילך, לא התקיימו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים, ולכן אין לבית הדין סמכות להכריע ולפסוק זכויות לתובע במשך כל תקופה זו, בה התובע היה רשום כעצמאי ולא התקיימו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים.

45. משמיעת העדויות ועיון בראיות התרשמנו, כי לנתבע היתה מעורבות משמעותית ביותר בכל הנוגע לרישום התובע כעוסק מורשה, ונבאר.

46. מעיון בתעודת עוסק מורשה מיום 1.5.11 (נספח ג' לתצהיר הנתבע), עולה כי השם המסחרי של העוסק המורשה הינו: "י.ס. עבודות בנייה".

משמיעת עדותו של הנתבע, התרשמנו כי ראשי התיבות של שם העוסק המורשה אינו אלא שילוב שמם של הנתבע (יוסף, י.כ.) ושם התובע (סמיר, י.כ.), וכך עלו הדברים מעדותו של הנתבע:

"ש. השם המסחרי של העוסק מורשה י.ס. זה יוסף חניה?
ת. יוסף חניה מתחיל בח'.
ש. אני שמח על השגיאות שלי, זה אומר שאתה מאוד מפוקס, מה שם העוסק מורשה אתה זוכר?
ת. אתה אמרת י. ס. יוסף חניה. יוסף חניה זה י. ח.
ש. י.ס. זה הס. זה סמיר והי' זה יוסף?
ת. היוד זה לא יוסף היוד זה סקיק".
(פרוטוקול מיום 1.5.16, עמ' 36, ש' 13-19).

47. בכתב הגנתו ובתצהירו, שלל הנתבע בכל תוקף את מעורבותו בפתיחת עוסק מורשה ע"ש התובע. ברם, שמיעת העדויות לימדנו על מעורבות הנתבע בפתיחת תיק עוסק מורשה על שם התובע.

מר יואל שיסל, אשר שימש בעבר כרואה החשבון של הנתבע, הוא זה אשר טיפל בפתיחת תיק עוסק מורשה על שם התובע. בחקירתו הנגדית, אישר מר שיסל כי התובע והנתבע הגיעו אליו ביחד לשם פתיחת תיק עוסק מורשה, ובלשונו:

"... לאחר מכן שהם באו אלי, לשאלת בית הדין מי זה הם, אני משיב שהגיעו אלי התובע ביחד עם הנתבע" (פרוטוקול מיום 29.3.16, עמ' 7, ש' 25-26).

בהמשך חקירתו הנגדית, חוזר מר שיסל ומאשר כי התובע והנתבע היו אצלו במשרד ביחד בעת פתיחת התיק. "נכון. הם היו אצלי ביחד... הכוונה היתה שהתובע הוא זה שפתח את התיקים, למרות ששניהם היו אצלי ביחד בפעם הראשונה" (פרוטוקול מיום 29.3.16, עמ' 12, ש' 27-32).

48. איננו סבורים כי "יד המקרה" הביאה את התובע ביחד עם הנתבע לפתיחת תיק עוסק מורשה, אצל רואה החשבון שיסל, אשר ייצג בעבר את הנתבע (ראה פרוטוקול מיום 29.3.16, עמ' 9, ש' 19-24).

אין זה גם יד המקרה שהשם המסחרי של העוסק המורשה: "י.ס. עבודות בנייה", מתאים לראשי התיבות של שמם של הנתבע (יוסף) והתובע (סמיר).

49. יתרה מזו, מעדות הנתבע עולה כי הוא היה ער לעובדה שנוכח גילו הצעיר של התובע והיעדר ניסיון מקצועי, לא יוכל הוא לפעול כעצמאי, ובלשונו:

"ש. היו לו עוד פרוייקטים?
ת. הוא ילד, לא יתנו לו פרוייקטים, לא היה לו שום ניסיון".
(פרוטוקול מיום 1.5.16, עמ' 32, ש' 29-30).

50. בניגוד לנטען בסיכומיו, מעדות הנתבע עלה כי התובע פעל לכאורה כ"עצמאי" רק חודש אחד, ושבאותו החודש עבד אך ורק עם הנתבע, ובלשונו: "הוא גלגל חודש עבודה במשך כל התקופה כ"עצמאי"."
(פרוטוקול מיום 1.5.16, עמ' 33, ש' 9-11).

51. בהלכה הפסוקה נקבע לא אחת, כי הכרה ביחסי עובד-מעביד אינה נקבעת על ידי מי מהצדדים ולאו דווקא על פי רצונם. יחסי עובד-מעביד עשויים לבוא לידי ביטוי בצורות העסקה בלתי שגרתיות, ועל כן יש לבחון את מכלול הנסיבות והתנהגות הצדדים.

על דברים אלה עמד הנשיא (בדימוס) כבוד השופט גולדברג:

"דין הוא כי אין מעמדו של אדם כ"עובד" או כ"עצמאי" נקבע בהבל פה או במחי יד קולמוס" (דב"ע מג/3-106 (1), בע' 90), ובוודאי שאינו נקבע על-ידי תיאור שנתנו לו הצדדים או אחד מהם...". (ר' דב"ע (ארצי) שן/2-17 לביא נס – יוסף שאול [פורסם בנבו], פד"ע כג' 77, 80).

52. מגירסת הנתבע עולה כי התובע התקבל לעבוד אצלו כשכיר ואף בסמוך לסיום עבודתו עבד כשכיר (ראה פרוטוקול מיום 1.5.16, עמ' 33, ש' 22-24, נספח 1 לתצהיר התובע). כמו כן, אליבא דגירסת הנתבע, כלל פעילותו של התובע כ"עצמאי" לכאורה, עמדה לכל היותר על חודש ימים.

53. מהראיות והעדויות שהונחו בפנינו, מצאנו כי אין בעצם פתיחת תיק עוסק מורשה על שם התובע כדי לשלול את קיומם של יחסי עובד ומעביד בין התובע לנתבע; מצאנו כי לנתבע היתה מעורבות משמעותית בפתיחת התיק, אשר באה לשרת את מטרותיו, שעה שהתובע המשיך להיות שכיר אצל הנתבעת כבראשית עבודתו.

בהתאם להלכה הפסוקה, אין מניעה לכך שאדם יהיה בעת ובעונה אחת בעל תיק עוסק מורשה כעצמאי, ועובד שכיר בעסק של מעבידו (ע"ע (ארצי) 408/03 משה שמאי – טראוב תעשיות בע"מ (פורסם בנבו), נ יתן ביום 30.1.07; ע"ע (ארצי) 1162/01 סמי בן חמו – המכון לפריון העבודה והייצור (פורסם בנבו), פד"ע לח 433; ע"ע (ארצי) 1392/02 ד"ר מנצור טרבטי – שירותי בריאות כללית (פורסם בנבו), ניתן ביום 12.2.04; ע"ע (ארצי) 300064/96 פלאי קרני – איתן אביבי (פורסם בנבו), פד"ע לו 241).

54. בענייננו, הוכח כי עבודתו של התובע בוצעה במסגרת העסק שניהל הנתבע. מנגד, אין כל ראיה לכך, כי התובע ביצע עבודות בנייה במסגרת עסק שניהל כעצמאי . מעבר להפנייה לתעודת עוסק מורשה, הנתבע לא הביא בפנינו כל ראיה, לרבות עדויות נוספות, אשר יש בהן בכדי לשלול את טענותיו של התובע להשתלבותו בעבודה אצל הנתבע.

ממסכת הראיות שהובאה בפנינו, התרשמנו כי הנתבע השתלב בעסק שבבעלות הנתבע. גירסת התובע בתצהירו (סעיפים 3 ו-18 לתצהיר התובע) לא נסתרה בעת חקירתו הנגדית. התובע לא נשאל במסגרת חקירתו הנגדית כל שאלה בקשר לדרך פועלו כ"עצמאי" לכאורה.

55. בחינת מתכונת העסקתו של התובע בעסקו של הנתבע, וטיב העבודה שהתבקש לבצע, מעידה כי התקיים בעניינו הפן החיובי של מבחן ההשתלבות להכרה בקיום יחסי עובד-מעביד.

56. כפי שפירטנו לעיל, הנתבע לא הציג בפנינו ראיות המצביעות על הפרדה בין העסק שניהל לבין "העסק העצמאי" של התובע, דבר המצביע כי לתובע לא היה עסק עצמאי משלו. מסקנת הדברים היא אפוא, כי בענייננו, התקיים אף המבחן השלילי של מבחן ההשתלבות להכרה בקיום יחסי עובד-מעביד.

57. במשך כל תקופת ההתקשרות עם הנתבע, ביצע התובע את עבודתו באופן אישי ובכך התקיים מבחן הקשר האישי.

58. כמו כן, התמשכות הקשר בין הצדדים בתקופה שנמשכה מיולי 2010 עד ינואר 2013, מחזקת אף היא את המסקנה בדבר קיומם של יחסי עובד-מעביד. כאשר, מעדות הנתבע עולה כי גם בסמוך לסיום עבודתו של הנתבע, העסיקו כעובד שכיר. כתוצאה מקשר ההעסקה נוצרה תלות כלכלית של התובע בהכנסותיו מעבודתו אצל הנתבע (ראה ע"ע (ארצי) 1162/01 סמי בן חמו – המוזכר לעיל; ע"ע (ארצי) 300274/96 שאול צדקא – מדינת ישראל גלי צה"ל (פורסם בנבו) פד"ע לו, 625, 659).

59. מסקנת הדברים בפרק זה כי התובע הוכיח תקופת עבודתו אצל הנתבע במשך 20 חודשים, מיולי 2010 עד פברואר 2012. זאת ועוד, התקיימו יחסי עובד-מעביד בין התובע לנתבע לאורך כל התקופה הנ"ל. זאת, על פי "התמונה הכוללת כפי שעולה מן הנתונים העובדתיים וכפי שהיא נבחנת על פי מבחן מעורב של כל המבחנים כולם" (ע"ע (ארצי) 414/05 שלמה בן חיים – כדורי פיתוח עירוני בע"מ (פורסם בנבו) מיום 8.1.07, דב"ע (ארצי) לא/3-27 עיריית נתניה – דוד בירגר (פורסם בנבו) פד"ע ג' 177), ובהתאם למשקלם המצטבר של המבחנים, בנסיבות המקרה מושא דיוננו בתיק זה.

היקף משרתו של התובע

60. התובע טען בתביעתו ובתצהירו כי עבד אצל הנתבע למן שעות הבוקר ועד לשעות אחר הצהריים, עשר שעות מידי יום (סעיף 20 לתצהיר התובע). בכתב התביעה תבע תשלום שכר עבודה בגין 20 חודשי עבודה, בסך 93,000 ₪, בגין שישה ימי עבודה בשבוע, ושכר יומי מוסכם בסך של 250 ₪ ליום עבודה, כולל יום שישי.

בתביעתו טען התובע כי שכר עבודתו לא שולם בהתאם למוסכם, שכן שולם בחלקו בלבד, במזומן ובמועדים דחויים. הנתבע שילם לכל היותר 2,000 ₪ לחודש ואף זאת פעמים ספורות.

61. הנתבע, מאידך, טען כי התובע עבד לכל היותר 7 שעות עבודה ביום, במשך 5 ימים בשבוע, ומעולם לא עבד שעות נוספות. כל שכרו שולם לו מידי כל סוף שבוע של עבודה, במזומן. התובע קיבל שכר של לפחות 5,500 ₪ לחודש (סעיפים 13, 15, 61 ו-62 לכתב ההגנה).

62. במהלך חקירתו הנגדית, כאשר נשאל התובע באשר לתקופה הארוכה בה הועסק אצל הנתבע ללא תשלום שכר עבודה מלא, הודה התובע כי נהג לקבל מהנתבע תשלום חלקי שבעיקרו נועד לכלכלתו. אליבא דגירסת התובע, מדובר בתשלום חלקי של כ-2,000 ₪, אשר שולם מידי חודש בחודשו לאורך כל 20 חודשי עבודתו (פרוטוקול מיום 29.3.16, עמ' 19, ש' 11-22).

נוכח הודאת התובע בעדותו כאמור, שונה סכום התביעה להפרשי שכר עבודה מסך של 93,000 ₪ לסך של 53,000 ₪, לאחר שקוזז סך של 2,000 ₪ עבור כל חודש עבודה (ראה סעיף 46(א) לסיכומי התובע).

63. באשר לנטל הראיה: בהתאם לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א – 1951 , מעביד חייב לנהל פנקס בדבר שעות עבודה, שעות מנוחה שבועיות, שעות נוספות, גמול שעות נוספות וגמול עבודה במנוחה שבועית. החובה לנהל פנקס שעות עבודה ומנוחה, חלה על כל מי מעביד עובד לצורך עסק, משלח יד או שירות ציבורי.

64. בחוק הגנת השכר, תשי"ח – 1958 , הן כנוסחו טרם תיקון 24, והן לאחר תיקון 24, נקבע שעל מעביד לנהל פנקס שכר ולרשום בפנקס השכר ובפירוט השכר שהוא מוסר לעובדיו את הפרטים שצויינו בתוספת והם, בין היתר: פרטים לגבי עובד ומעביד; התקופה שלגביה ניתן התשלום; רישום השכר הרגיל; התקופה או התקופות שבעדן שולם השכר; מספר ימי עבודה בתקופה שלגביה ניתן התשלום ומספר ימי העבודה בהם עבד העובד בפועל; שעות עבודתו בפועל של העובד; ערך השכר המשולם לעובד בעד שעת עבודה; תשלומים אחרים ופירוטם, כגון שעות נוספות, פריון עבודה, דמי הבראה וכיוצא באלה.

65. לגרסת הנתבע, שילם לתובע את מלוא שכרו בסך 5,500 ₪ לחודש, כאשר כל התשלומים נעשו במזומן.

הנטל להוכיח ביצוע תשלומים במסגרת "טענת פרעתי" מוטל על המעסיק הטוען אותה. זאת כטענת "הודאה והדחה", משטוען המעסיק כי שילם את שכרו של העובד, מועבר אליו הנטל להוכיח כי אכן פרע את חובו לעובד (ע"ע (ארצי) 415/99 נחום ירדנאי – מליסיה וי נטוסה). טענת הנתבע, כי שכר עבודתו של התובע בתקופה שאינה במחלוקת שולם לתובע במזומן – לא הוכחה.

66. הנתבע לא הציג תלושי שכר, פנקס שעות עבודה או פנקס שכר, אותם היה חייב לנהל על פי החוק. במהלך חקירתו הנגדית, התגלה כי הנתבע ניהל יומנים בהם תיעד את ימי עבודתו של התובע, אולם הנתבע נמנע מלהציג יומנים אלה, או כל ראיה או ראשית ראיה על ביצוע תשלומי השכר.

בנסיבות אלה, הן לפי חוק שכר מינימום, התשמ"ז – 1987 (להלן: "חוק שכר מינימום") והן לפי הפסיקה, נטל הראיה להוכיח את היקף עבודתו של התובע ותשלום מלוא שכר עבודתו מוטל על הנתבע.

67. הוראות חוק שכר מינימום: סעיף 7ב' לחוק שכר מינימום, קובע כך:

"בדיון באישום או בתובענה, לפי חוק זה נגד המעביד, חזקה היא כי בכל אחד מאלה לא שילם המעביד שכר מינימום, אלא אם הוכיח אחרת:

(1) הנאשם או הנתבע לא הציג רישום נוכחות המתייחס לעובד, אם הוא מחויב ברישום הנוכחות של אותו עובד לפי חוק שעות עבודה ומנוחה, משנדרש לכך בידי העובד, מפקח עבודה או בית משפט;
(2) הנאשם או הנתבע לא נתן לעובד פירוט שכר כאמור בסעיף 24 לחוק הגנת השכר, או לא הציג פנקס שכר כאמור בסעיף 24 לאותו חוק, אם הוא מחויב במסירת פירוט שכר ובניהול פנקס שכר לפי אותו חוק, משנדרש לכך בידי העובד, מפקח עבודה, או בית משפט;
(3) הנאשם או הנתבע לא ציין בפירוט השכר שנתן לעבוד או בפנקס השכר שניהל לפי סעיף 24 לחוק הגנת השכר, את ערך השכר המשתלם לעובד בעד שעת עבודה; החזקה לפי פסקה זו תחול רק בהתקיים שניים אלה:
(1) המעביד מחויב במתן פירוט שכר או בניהול פנקס שכר לפי חוק הגנת השכר;
(2) על העובד חל חוק שעות עבודה ומנוחה, למעט כאשר העובד מקבל שכר כולל לפי הסכם קיבוצי שאושר בהתאם לסעיף 5 לחוק הגנת השכר".

עוד יש לציין, כי כבר נפסק שבהעדר פנקסים בהתאם לחוק הגנת השכר וחוק שעות עבודה ומנוחה, קמה חזקה כי העובד עבד בהיקף של משרה מלאה (ע"ע 300162/96 חברת בתי מלון פנורמה ירושלים בע"מ נ' וואיל סנדוקה , המוזכר לעיל).

68. בהתאם לתיקון 24 לחוק הגנת השכר, נטל הראיה מוטל על הנתבע. הפרת מחויבות המעסיק לערוך רישום מפורט ומדויק של שעות העבודה המבוצעות ע"י עובדיו, למסור לעובד פירוט שכר ולהעלות על הכתב את תנאי עבודתו בהתאם להוראות חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), תשס"ב – 2002 , מעבירה אל המעסיק את נטל הראייה להוכיח את היקף משרתו של העובד (ע"ע 52949-10-05 ליליה וולצ'ק – ש. אלברט עבודות ציבוריות שירות ניקיון אחזקה ופיקוח בע"מ [פורסם בנבו] (28.3.2012)).

69. באשר לטענת ההתיישנות – דין טענה זו להידחות. התביעה הוגשה ביום 23.4.14, ולפיכך לא חלפו 7 שנים בין התקופה הרלוונטית להעסקתו של התובע (7/2010 – 2/2012) ועד למועד הגשת התביעה.

70. ביחס לטענת השיהוי, התובע נתן תשובה המניחה את הדעת, מדוע המשיך לעבוד אצל הנתבע, חרף אי תשלום שכרו המלא, כדלקמן: "כשהתחלתי לעבוד אצל הנתבע היה אחי מבצע לו עבודות עפר, הנתבע היה אומר "חודש הבא, חודש הבא" וזה נמשך עד שנפתח התיק והנתבע לקח את השיקים, לא יכולתי לצאת, כי אמר לי אם תצא לא תקבל כלום. המשכתי לעבוד אצל הנתבע... הוא היה אומר לי נפתח את התיק, המצב שלי ישתפר אני אשלם לך כל מה שמגיע לך" ( פרוטוקול מיום 29.3.16, עמ' 20, ש' 8-20).

71. כללו של דבר: על פי הוראות חוק שכר מינימום, תיקון 24 לחוק הגנת השכר והפסיקה, על הנתבע היה מוטל הנטל להוכיח את היקף עבודתו של התובע ותשלום מלוא השכר שהגיע לתובע, אולם הנתבע לא עמד בנטל זה.

כאמור, התובע העיד בתצהירו כי עבד במתכונת קבועה בת 10 שעות ביום. בחקירתו הנגדית לא נשאל התובע ולו שאלה אחת בנוגע למתכונת שעות עבודתו וגירסתו זו לא הופרכה. התובע העיד כי עבד ברציפות במשך 20 חודשים, 6 ימים בשבוע, ואף גירסתו זו לא נסתרה (ראה פרוטוקול מיום 29.3.16, עמ' 18, ש' 29; עמ' 19, ש' 3; עמ' 21, ש' 3-15).

הסכומים המגיעים לתובע:

הפרשי שכר

72. כאמור לעיל, קבענו כי התובע עבד מחודש יולי 2010 עד חודש פברואר 2012, במשך 20 חודשים והיה זכאי לשכר בשיעור 250 ₪ (נטו) ליום עבודה, כולל ימי שישי. התובע הודה בעדותו כי שולם לו שכר עבודה בשיעור 2,000 ₪ מידי חודש, ואף קיזז תשלומים אלה במסגרת סיכומיו.

לפיכך, הפרשי השכר יחושבו על בסיס הנתונים בתצהירו של התובע, בקיזוז סך של 40,000 ₪ (2,000 * 20 חודשים).

כללו של דבר: התובע זכאי להפרשי שכר בשיעור של 53,000 ₪ (נטו).
נוכח מועד הגשת התביעה, אין מקום לפסוק פיצויי הלנת שכר. הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 7.1.13 עד למועד התשלום בפועל.

גמול שעות נוספות

73. התובע טען כי עבד 74 שעות נוספות מידי חודש ועל כן הוא זכאי לקבל גמול בגין שעות נוספות בסך של 49,000 ₪, בהתאם לפירוט להלן:
- 52 שעות נוספות מידי חודש בשיעור של 125% לשעה, אשר בגינן חייב הנתבע בתשלום של 1,625 ₪ לחודש ובסך הכל 32,500 ₪ (לתקופה של 20 חודשים).
- 22 שעות נוספות מידי חודש בחיוב של 150% לשעה, אשר בגינן חייב הנתבע בתשלום של 825 ₪ לחודש ובסך הכל 16,500 ₪ (לתקופה של 20 חודשים).

74. הנתבע טען מנגד כי התובע לא עבד שעות נוספות, ובקושי עבד 7 שעות ביום. לפיכך, התובע לא ביצע 74 שעות נוספות מידי חודש, ועל כן חישוביו מופרכים.

75. כפי שציינו, עם כניסתו לתוקף של תיקון 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח – 1958, אשר נכנס לתוקפו ביום 1/2/09, הועבר נטל ההוכחה לעניין השעות הנוספות, אל המעסיק, אשר נדרש להוכיח כי העובד לא עבד שעות נוספות להן הוא טוען.

76. הנתבע לא הציג פנקס שעות עבודה, תלושי שכר או כל ראיה אחרת בנוגע לשעות עבודתו של התובע, אותם היה חייב לנהל על פי חוק.

77. ממועד כניסתו לתוקף של תיקון 24 לחוק הגנת השכר, מעסיק שאינו מציג רישומי נוכחות מתוך פנקס עבודה אותו הוא מחוייב לנהל, מוטל על כתפיו נטל ההוכחה להפריך את גרסת העובד וזאת עד להיקף של 15 שעות עבודה נוספות לשבוע או 60 שעות עבודה נוספות לחודש (ע"ע (ארצי) 15546-05-11 שמעון בוסקילה – נתיבי מעיין בע"מ , מיום 24/2/15).

78. הואיל והנתבע לא הצליח לסתור את טענות התובע על דרך הגשת דוחות נוכחות, בהתאם להוראות התיקון, מספר השעות המירבי שייפסק לא יעלה על 60 שעות חודשיות.

79. בהתאם לכך, אנו קובעים כי על הנתבע לשלם לתובע בגין שעות נוספות בכל חודש, כדלקמן:

התובע עבד שישה ימים בשבוע, משכך משמען של 60 שעות נוספות בחודש הוא 50 שעות נוספות בשיעור של 125% (25x2) ו-10 שעות נוספות בשיעור של 150% (60-50) וביחד 77.5 שעות חודשיות (15+62.5) (ראה לעניין זה ע"ע 15546-05-11 בעניין "נתיבי מעיין" המוזכר לעיל).

80. לפיכך, התובע זכאי לגמול עבור עבודה בשעות נוספות בסך של 48,437 ₪ נטו (20 חודשים x 31.25 x 77.5).

דמי הבראה

81. הנתבע לא הציג כל ראיה בדבר תשלום דמי הבראה לתובע במשך כל תקופת העסקתו. משכך, ובהתאם לתקופת זכאותו לדמי הבראה – בת 20 חודשים, כאשר התקבלה גירסתו של התובע למתכונת עבודה מלאה בהיקף עבודה מלא, הרי שהתובע זכאי עבור 20 חודשי עבודתו ל-9 ימי הבראה, ולפי החישוב הבא: 5 ימי הבראה בשיעור 365 ₪ ו-4 ימי הבראה בשיעור 371 ₪.

82. על הנתבע לשלם לפיכך לתובע בגין רכיב זה 3,309 ₪, משהעמיד התובע תביעתו על סך של 3,294 ₪, זה הסכום שייפסק לזכותו בגין רכיב זה.

פדיון חופשה

83. התובע עותר לפדיון של 20 ימי חופשה ובשיעור של 250 ₪ (נטו) ליום. בהיעדר תחשיב נגדי מטעם הנתבע, ובהיעדר כל ראיה אחרת לפיה הנתבע אפשר לתובע לנצל ימי חופשה במשך תקופת העסקתו, אנו מקבלים את חישוביו של התובע.

84. על הנתבע לשלם לפיכך לתובע בגין רכיב זה סך של 5,000 ₪ (נטו).

החזרי הוצאות

85. התובע טען בתביעתו כי הנתבע התחייב לשלם לו החזרי תשלום מלאים עבור הוצאות טלפון נייד, מזון ודלק. התובע העריך את סך התשלום המגיע לו בגין החזרי הוצאות טלפון נייד בסך 3,000 ₪; עבור מזון בסך 15,600 ₪ ועבור הוצאות דלק בסך 12,000 ₪ ובסך הכל – 30,600 ₪.

86. הנתבע הכחיש טענות התובע בעניין זה וטען כי מעולם לא התחייב לשלם הוצאות אלה.

87. הנטל מוטל על התובע להוכיח תביעתו להחזר הוצאות, לרבות הסכומים הנטענים שהוציא לטענתו בגין שימוש בטלפון נייד, דלק ומזון.

88. למעט העלאת הטענה לא הובאה ולו ראשית ראייה להוכחת טענה זו. התובע לא צירף כל מסמך, חשבונית או קבלה להוכחת הוצאותיו (ראה עדות התובע, פרוטוקול מיום 29/3/16, עמ' 26, ש' 26-27).

89. בנסיבות אלה ומשלא הובאה כל ראייה להוכחת טענתו, דין התביעה בגין רכיב זה – להידחות.

תשלום בגין חיובי ביטוח לאומי ומס הכנסה

90. התובע עתר לחייב את הנתבע לשלם למוסד לביטוח לאומי ולרשויות מס הכנסה את מלוא סכום החוב הרשום על שם התובע ברישומיהם בגין התקופה בה עבד אצל הנתבע.

91. אין בידינו ליתן סעד שכזה, עניינים אלה הם בין הרשויות (המל"ל ורשות המיסים) ובין הנתבע.

אחרית דבר

92. הנתבע ישלם לתובע הסכומים הבאים תוך 30 יום:

א. שכר עבודה בסך של 53,000 ₪.
ב. גמול שעות נוספות בסך 48,437 ₪.
ג. פדיון דמי הבראה בסך של 3,294 ₪.
ד. פדיון חופשה שנתית בסך של 5,000 ₪.

כל הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 7/1/13 עד לפרעון המלא בפועל.

93. יתר תביעות התובע – דינן להידחות.

94. הנתבע ישלם לתובע הוצאות משפט בסך של 13,000 ₪.

95. כל צד רשאי להגיש ערעור בזכות לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, כ"ח תשרי תשע"ז, (30 אוקטובר 2016), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.

מר ישראל עמישי
נציג ציבור (עובדים)

יוחנן כהן
שופט

מר אשר רפפורט
נציג ציבור (מעסיקים)

קלדנית: רות רחמים.


מעורבים
תובע: אבו סקיק סמיר
נתבע: יוסף חניה
שופט :
עורכי דין: