ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין טריגוסין בע"מ נגד פינה כפרית ג.ר בע"מ :

בפני כבוד ה שופטת יעל בלכר

התובעת

טריגוסין בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד זוכמן וקריתי

נגד

הנתבעות
1.פינה כפרית ג.ר בע"מ
2.רויטל ג'מיל
ע"י ב"כ בן אור

בית המשפט מציין, בין היתר, כי ביום 13/9/10 מכרו השוכרים הקודמים את העסק לנתבעת כאן, חברת פינה כפרית בע"מ; כי מעדותו של הפקח שביקר במקום ביום 5/4/16 עולה, כי העסק של השכרת חדרי אירוח מופעל על ידי חברת פינה כפרית בע"מ; וכי נכון למועד שניתן גזר הדין לא הופסק השימוש האסור במקרקעין ( עמ' 77 ש' 27 - עמ' 78 ש' 3). בגזירת דינו של הנאשם 2 שם ( מנהל התובעת בתיק זה) ציין בית המשפט, כי מצא לייחס " משקל מסוים ואף ממשי לקולא לעובדה כי הנאשמת 1 ( התובעת) הגישה תביעה לפינוי השוכרים הנוכחיים של המבנה לפי שיש בכך הפנמת המעשה האסור והרצון לתקן המחדל במקרה זה" (עמ' 79 ש' 27-29).

פסק דין

תביעה לפינוי מושכר לפי פרק טז4 לתקנות סדר הדין האזרחי.

התביעה היא לפינוי מבנים 20-21 בשטח של כ- 329 מ"ר המהווים חלק ממתחם הידוע כמתחם טריגוסין, המצוי בחלקה 50 בגוש 6080, שהתובעת בעלת הזכויות בהם ואשר מוחזקים על ידי הנתבעות לצורך ניהול עסק של חדרי אירוח ( המקרקעין).

תחילה הושכרו המקרקעין לנתבעות לפי הסכם שכירות מיום 15/9/10 ( נספח ב לכתב התביעה). עם תום תקופת השכירות לפי ההסכם הנ"ל ערכו הצדדים תוספת להסכם מיום 28/12/14, שלפיה תקופת השכירות הוארכה עד ליום 30/9/15 ( נספח ג').
לטענת התובעת, לאחר מכן הוסכם על הארכת תקופת השכירות " מידי חודש בחודשו, אלא אם ועד אשר תינתן הודעה על ידי התובעת לפיה על הנתבעות לפנות את המתחם" (ס' 4 לכתב התביעה, ס' 7 לתצהיר התובעת); ואילו לטענת הנתבעת, הוארך ההסכם " ברוח ההסכם המקורי" (ס' 10 לכתב ההגנה, ס' 8 לתצהיר הנתבעת).

פרטים אלה עולים מהכרעת הדין ומגזר הדין שניתן ע"י בית משפט זה (כבוד השופט הימן) בת"פ 31611-11-11 מדינת ישראל נ' חברת טריגוסין בע"מ ואחרים מיום 3/12/2015 ( גזר הדין מיום 8/9/2016) ( להלן: הכרעת הדין, גזר הדין, ההליך הפלילי - בהתאמה).
בהליך הפלילי הנ"ל הורשעה התובעת בתיק זה כמו גם בעליה והשוכרים הקודמים של המקרקעין, בעבירה של שימוש במקרקעין הטעון היתר ללא היתר ובניגוד לתוכנית החלות עליהם, עבירות לפי חוק התכנון והבניה ותקנותיו.

בית המשפט מציין, בין היתר, כי ביום 13/9/10 מכרו השוכרים הקודמים את העסק לנתבעת כאן, חברת פינה כפרית בע"מ; כי מעדותו של הפקח שביקר במקום ביום 5/4/16 עולה, כי העסק של השכרת חדרי אירוח מופעל על ידי חברת פינה כפרית בע"מ; וכי נכון למועד שניתן גזר הדין לא הופסק השימוש האסור במקרקעין ( עמ' 77 ש' 27 - עמ' 78 ש' 3). בגזירת דינו של הנאשם 2 שם ( מנהל התובעת בתיק זה) ציין בית המשפט, כי מצא לייחס " משקל מסוים ואף ממשי לקולא לעובדה כי הנאשמת 1 ( התובעת) הגישה תביעה לפינוי השוכרים הנוכחיים של המבנה לפי שיש בכך הפנמת המעשה האסור והרצון לתקן המחדל במקרה זה" (עמ' 79 ש' 27-29).

על הנאשמים 1-2, התובעת כאן ומנהלה והמצהיר מטעמה בתיק זה, הושת עונש של התחייבות בסך של 100,000 ₪ להימנע מהעבירה שבה הורשעו במשך 3 שנים החל מיום 1/1/2017.
בנוסף, בתוקף הסמכות לפי ס' 205 לחוק התכנון והבניה נאסר על כל הנאשמים, יחד ולחוד, באיסור שתחילת תוקפו מיום 1/1/2017 - לעשות בעצמם או באמצעות אחרים, כל שימוש אסור במקרקעין.

לטענת התובעת, עם היוודע דבר הכרעת הדין, פנתה אל הנתבעות בשיחה טלפונית ודרשה מהן לפנות את המקרקעין. בשיחה זו סוכם כי יפנו את המקרקעין עד ליום 31/7/16. התובעת העלתה סיכום טלפוני זה על הכתב, במכתב מיום 2/6/16 ששלחה לנתבעת ( נספח ד' לכתב התביעה עליו חתמה הנתבעת וכתבה " מאשרת שקיבלתי את פסק הדין. מופתעת מקיומו ואשקול את צעדיי המשפטיים"). בהמשך אף שלחה מכתב עורך דין מטעמה מיום 5/7/2016, שבו כפרה בטענה שעליה לפנות את המקרקעין והוסיפה שיש עמה טענות עובדתיות ומשפטיות רבות כנגד דרישת הפינוי וחוקיותה ( נספח ה' לכתב התביעה). התובעת הופתעה מכך והגישה תביעה זו לפינוי.

לפי כתב התביעה, לנוכח פסק הדין בהליך הפלילי אין התובעת יכולה להשלים עם המשך החזקה והשימוש של הנתבעות במקרקעין.
יתר על כן, הנתבעות הפרו את הסכם השכירות בכך שהן מפעילות עסק ללא רישיון ובניגוד לתנאי ההסכם ולפי ס' 11 להסכם, מהווה הדבר הפרה יסודית.
לפי ס' 4(א) להסכם ( שהינו מובלט ומודגש): " ... השוכר מצהיר כי בדק בעירייה בעצמו ובאמצעות עו"ד מטעמו וכי השטח מוגדר כשטח חקלאי וכי ידוע לו שיהיה צורך להגיש בקשה לשימוש חורג בעירייה לשם ניהול העסק בשל הסיווג הקיים כיום". לפי ס' 4(ב), על השוכר להשיג על חשבונו ואחריותו הוא את כל ההיתרים והרשיונות, לרבות תשלום כל התשלומים שיידרשו בגין כך בשל בקשה לשימוש חורג, אם תוגש על ידו.

לטענת הנתבעת, הנתבעות שוכרות את המושכר במשך 6 שנים ולא הפרו מעולם את הסכם השכירות שלפיו פעלו הצדדים במשך כל השנים. לטענתן, מדובר בהליך פלילי שנפתח בשנת 2011 כשכל השנים המשיכה התובעת להשכיר לנתבעת את הנכס ולא העלתה כנגדה כל טענה בדבר הפרת הסכם השכירות באי השגת היתרים כדין לניהולו ולא ביקשה את פינויו. הנתבעות לא היו מעורבות בהליך הפלילי והופתעו מעצם קיומו. הן לא היו צד לו. הנתבעות מציינות עוד, כי קיבלו התראה מיום 10/9/12 לפי חוק התכנון והבניה, שלפיה בביקור באותו יום נמצא כי נעשה שימוש ללא היתר כדין לחדרי אירוח בקרקע חקלאית. הנתבעות זומנו להשמיע טענותיהן בפני הועדה המחוזית, שהחליטה, כך מלמדת המציאות, שלא להגיש כנגדן כתב אישום, לפחות לעת הזו. בכך יש לראות גם משום קיום חובתן על פי ההסכם לטפל בנושא הרישיונות. העלאת הדרישה והטענה להפרת ההסכם רק עתה כ- 5 שנים מאז שהחל ההליך הפלילי, מעלה תמיהות ואין לתת יד להתנהלות התובעת בחוסר תום לב, בהיתלותה בהליך הפלילי כעילה לפינוי. התנהלות הצדדים בפועל מלמדת, כי התובעת נמנעה מלעמוד על קיום הסעיף בהסכם שמחייב השגת הרישיונות וההיתרים הדרושים. על פי הפסיקה, במצבים אלה, אין להיעתר לבקשה לפינוי ואין זו עילה לביטול ההסכם ולפינוי.

הנתבעות סבורות, כי בדחיית התביעה אין לראות משום היתר של בית המשפט לקיום העסק ללא היתר כדין ואינה רואה התנגשות של ממש בין ההליך הפלילי לבין דחיית התביעה. גם התובעת וגם האינטרס הציבורי לא יינזקו בשל כך. התובעת תפנו לועדה המחוזית ולבית המשפט ויבהירו כי יש הסכם תקף במישור החוזי שמונע מהם פינוי ויבקשו דחיה וכיוצ"ב. בידי הרשויות אמצעים נוספים להפסקת השימוש ע"י הנתבעות, כגון: בקשה להפסקת שימוש לפי סעיף 239 לחוק התכנון והבניה, סעיף 255 לחוק זה המאפשר שימוש בפקודת בזיון בית המשפט. או אז, בהתקיים הליך כנגד הנתבעות, הן תוכלנה לטעון טענותיהן בפני הרשויות. כיום אין לנתבעות מעמד לבקש מבית המשפט הפלילי דחיה או אורכה והתובעת אינה מסכימה לנקוט הליך כזה.

הנתבעות מציינות עוד, כי כצעד פרקטי, הן מסכימות לפינוי שיהיה בתוך כשנה מגזר הדין, עד ליום 15/9/17, על מנת להקטין נזקים למינימום ולמנוע פגיעה במוניטין ולאפשר לנתבעות התארגנות ומציאת נכס חלופי לניהול העסק.

אציין, למען הסדר הטוב, כי בראשיתו של הדיון הפניתי את הצדדים ואת הנתבעות במיוחד, לקושי המרכזי שעולה לטעמי בעניין - השאלה כיצד זה לנוכח ההליך הפלילי ידחה בית משפט זה את התביעה ובכך יתיר את המשך השימוש במקרקעין בניגוד לדין ולפסק הדין. טענות הצדדים בע"פ התמקדו בעניין זה בהתאם. לא התקיימו חקירות ונשמעו טענות ב"כ הצדדים.

דיון והכרעה
לאחר ששמעתי טענות הצדדים, אני מקבלת את התביעה ומורה על פינוי המקרקעין והשבת החזקה לידי התובעת, עד ליום 30/12/16.

אין מחלוקת, כי ניהול העסק במקרקעין הינו בלתי חוקי, כבר מהטעם שאין בידי הנתבעות ( או התובעת) היתר לשימוש חורג במקרקעין, שהם מקרקעין בייעוד חקלאי, לצורכי חדרי אירוח. הדבר נקבע במפורש בהכרעת הדין ובגזר הדין בהליך הפלילי הנזכר לעיל. אין כל מקום שבית משפט זה ייתן ידו ויכשיר המשך ניהול העסק במקום ללא היתר לשימוש חורג כנדרש על פי דין, ובניגוד להחלטות המפורשות של בית המשפט בהליך הפלילי; ואין מקום שבית משפט זה יתיר שימוש כאמור בניגוד להוראתו של בית המשפט בהליך הפלילי שהורה על הפסקת השימוש עד ליום 1/1/17. זאת, גם לא בעקיפין, בדרך של דחיית התביעה לפינוי או קביעת מועד נדחה לפינוי. בית משפט זה אמון על יישום הדין כחלק מהמערכת המשפטית ואינו יכול לעצום עיניו אל מול ההליך הפלילי על קביעותיו כאילו לא היה ולהתעלם ממנו כפי שמבקשות הנתבעות, בטענה ש הנתבעות לא היו צד להליך הפלילי או מחמת שהתובעת ( לפי הטענה) הפרה כלפי הנתבעות את חובתה לקיים את ההסכם בתום לב וכיוצ"ב. גם הטענה שבידי הרשויות אמצעים נוספים ואחרים להביא לאכיפת החוק בהפסקת השימוש החורג ולפינוי, אינה יכולה להועיל בנסיבות כאמור. אוסיף, למען לא יחסר, כי פסקי הדין אליהם הפנה ב"כ הנתבע ות אינם רלבנטיים לסיטואציה דנן, באשר הנסיבות שונות ובין היתר, בשל כך שבענייננו התקיים הליך פלילי שהסתיים ב הכרעת דין ובגזר דין כאמור.

ככל שיש לנתבעות טענות כלפי התובעת וככל שלשיטתן נגרם להן נזק הרובץ לפתחה של התובעת בשל הפינוי או בשל הפסקת הפעלת העסק במקום או בשל ההתראה הקצרה (לשיטתן), לרבות חוסר שיתוף הפעולה באי פניה לבית המשפט הפלילי להארכת המועד שנקבע לפינוי - בידן לתבוע את נזקיהן בהליך אזרחי. למען הסר ספק, אין בכך משום אמירה כי נגרם לנתבעות נזק שכזה או כי ככל שנגרם, האחריות לו היא על התובעת ואין בכך משום עידוד להגשתה של התביעה. העניין הוא, שבמצב הדברים הקיים, הסעד הרלבנטי לנתבעות, אם בכלל, הוא סעד כספי במישור האזרחי בין הצדדים ולא " בהגמשת" הדין, על חשבון האינטרס הציבורי במניעת שימוש במקרקעין ללא היתר כדין והאינטרס הציבורי בקיום וביישום פסקי דין ובכיבוד בין ערכאות.
אוסיף על האמור, כי טענותיהן של הנתבעות בדבר הנזק שנגרם בשל ההתראה הקצרה כביכול לפינוי לרבות הצורך להתארגן ולמצוא מקום חלופי לניהול העסק, לא הוכחו ולא שוכנעתי כי דרושה תקופת פינוי ארוכה מעבר לזו שנקבעה .

ראשית, ההתראה איננה קצרה. מאז שדבר ההליך הפלילי והדרישה לפינוי נודעו לנתבעות גם לשיטתן שלהן, ביום 2/6/16, ועד למועד הפינוי שקבעתי, בסוף דצמבר 2016 - יש בידי הנתבעות תקופה של 6 חודשים, שהינה זמן מספיק להתארגנות.

במאמר מוסגר אציין, כי יש יותר מרגליים לסברה שהנתבעות היו מודעות להליך הפלילי ולכל הפחות, לבעייתיות שבניהול העסק בקרקע חקלאית ללא היתר לשימוש חורג ( על המשתמע מכך), גם קודם למועד זה. כך למשל, הנתבעות עצמן טענו, כי זומנו לשימוע לפני הועדה מחוזית בגין כך, בחודש ספטמבר 2012. הטענה שבהעלאת טענותיהן בשימוע בוועדה הן טיפלו וקיימו התחייבותן לפי ההסכם לדאוג להיתרים, אינה אלא התפלפלות והתחכמות לא משכנעת. למעשה, ניתן ללמוד מכך שהנתבעות מודעות לבעייתיות הממשית שבהפעלת העסק במקום בהיבט של שימוש חורג ולכך שהעניין מצוי על המדוכה מבחינתה של הועדה מחוזית שאינה רואה בעין יפה את ניהול העסק בקרקע שייעודה חקלאי (מעבר לכך שבעיה זו תוארה ונזכרה במפורש בהסכם השכירות). העובדה שעד כה לא הוגש כתב אישום גם כנגד הנתבעות איננה מלמדת, כנטען על ידן , שהועדה לא ראתה פגם בניהול העסק או הסכימה לניהולו על ידן ללא היתר כדין . סביר יותר להניח, כי חיכו לתוצאותיו של ההליך הפלילי התלוי והעומד באותו עניין. יש גם אפשרות שהשוכרים הקודמים שמכרו את העסק לנתבעות, גילו את אוזנן ביחס להתראות שקיבלו קודם להגשת כתב האישום.

שנית, הטענות לנזקים בגין הפינוי כמו גם הטענה שדרוש פרק זמן של כשנה להתארגנות, לא הובאו בתצהיר, נטענו בסתמיות ובכלליות, לא גובו במסמכים כלשהם ולא הונח להן שמץ של תשתית ראייתית. מדובר בטענות שנטענו ע"י ב"כ הנתבעות בטיעוניו בע"פ וברי, שאין בדברים אלה שטוען עוה"ד, כדי להוות ראיה. אוסיף בהקשר זה, כי עסקינן בניהול עסק של השכרת חדרי אירוח שעיקרו בלקוחות מזדמנים ומכל מקום, לא הוצגה ובוודאי שלא הוכחה פגיעה של ממש, אם בכלל, בהתחייבויות כלפי לקוחות. עוד יש לציין, כי בסך הכל הנתבעות פעלו במקום כ- 6 שנים עד להגשת הת ביעה, על פניו, זמן ראוי גם להשאת תמורה על השקעותיהן במקרקעין המושכרים, ככל שהיו כאלה (לא נטען ובוודאי שלא הוכח דבר בעניין זה). אוסיף עוד, כי הארכה לתקופה של שנה שהתבקשה ע"י הנתבעות, לא נדרשה לצורך ניסיון להשגת היתר לשימוש חורג וממילא גם אין הצהרה או אפילו הבעת רצון כזו מצד הנתבעות בתצהיר ובוודאי שלא הוכחה היתכנות כלשהי להשגתו של היתר כאמור (אפשרות שנראית לא מעשית נוכח המגולל בהכרעת הדין ובגזר הדין).

נוכח קביעותיי לעיל, איני מוצאת להידרש לשאלה אם הנתבעות הפרו את הסכם השכירות (כפי שטוענת התובעת). גם בהנחה שההסכם בין הצדדים תקף, לא בוטל ע"י התובעת כדין ולא הופר - יש להורות על פינוי כמבוקש, כמתחייב מהמצב המשפטי לרבות הכרעת הדין וגזר הדין בהליך הפלילי.

סוף דבר, אני מורה כאמור, על פינוי המקרקעין והשבת החזקה לידי התובעת עד ליום 30/12/16.
אני מחייבת את הנתבעות, יחד ולחוד, לשלם לתובעת החזר האגרה בסך של 650 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסך של 5,850 ₪.

המזכירות תדוור לצדדים
בשים לב להוראות פסק הדין, מתבקש המזכירות ליידע את ב"כ הצדדים בדחיפות על דבר מתן פסק הדין. בנוסף, ב"כ התובעת ימציא בדחיפות עם אישור מסירה כדין העתק ממנו לב"כ הנתבעות.
ניתן היום, כ"ח תשרי תשע"ז, 30 אוקטובר 2016, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: טריגוסין בע"מ
נתבע: פינה כפרית ג.ר בע"מ
שופט :
עורכי דין: