ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין בלה גטניו נגד המוסד לביטוח לאומי :

לפני:

כבוד השופטת שרה מאירי-אב"ד
נציגת ציבור (עובדים) גב' שושי הורוביץ
התובעת
בלה גטניו
ע"י ב"כ: עו"ד רובינוב (ס.מ.)
-
הנתבע
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ: עו"ד צ'רניקר

פסק דין

1. התובעת, ילידת 1938, מקבלת ק"ז משנת 1998, לפי תביעה שהגישה ב-14.12.97.
בטעות חושבה הקצבה לפי ותק של 10 שנות עבודה, אף שהתובעת צברה ותק של 11 שנה.
במהלך השנים פנתה פעמים רבות לסניף הנתבע לבדוק בשנית זכאותה, כי ידעה במהלך השנים כי ישנה טעות בחישוב – ונענתה בע"פ כי אין לה זכאות, אך היא המשיכה לפנות ביודעה כי מדובר בטעות.
ב- 28.1.14 נענתה, לראשונה בכתב, אך למרות שהטעות היא של הנתבע שולמה לה תוספת הוותק לשנה נוספת, רטרואקטיבית רק ל-7 שנים ולא מ-1.98.

משמדובר בטעות של הנתבע – אל לה לשאת בתוצאות ולפיכך, זכאית היא לתוספת לגמלה מ-1.98.

2. הנתבע בהגנתו עתר לדחיית התביעה בשל התיישנות.
התובעת פנתה לראשונה בנוגע לתוספת הוותק ב-23.1.14; אין כל תיעוד לפנייה קודמת, כשהתובעת אינה מציינת מתי וכיצד פנתה קודם.
הנתבע פעל כדין באישור תוספת הוותק.

3. בדיון מוקדם שהתקיים בפני כבוד השופטת ח. טרכטינגוט ביום 10.6.15 הבהירה ב"כ הנתבע (כתוארה דאז) כי השינוי נבע מרישומי הנתבע ולא ממסמכים חדשים שהמציאה התובעת.
הנתבע הודיע כי אין שינוי בעמדתו ונקבעה הפלוגתא הבאה:
"ממתי זכאית התובעת לתוספת ותק".

התובעת הגישה תצהיר ע"ר מטעמה מ-3.12.15, אליו צרפה תביעתה לק"ז מ-14.12.97, הודעת הנתבע מ-28.1.14 ומ-16.3.14

4. ולהכרעתנו –
בתצהירה טוענת התובעת כי במשך השנים התלוננה על הטעות, כי בבטל"א הפנו אותה למ"ה לקבלת אישור על תקופת עבודתה ובמ"ה נאמר לה כי התיק בוער. "לפני כ-3 שנים, בשנת 2012 בערך , פנו אליי מהמוסד לביטוח לאומי והודיעו לי נפלה הטעות ובפועל וותק עבודתי עומד על תקופה של 11 שנים" (ההדגשות הוספו).
בעדותה בפנינו (28.2.16) אישרה חתימתה על התביעה לק"ז (נ/1), לא ידעה לומר מתי פנתה לבטל"א כטענתה, הבהירה כי אין לה תלושים לפני 50 שנה, פתאום הנתבע גילה הטעות; שלחו לה הפרשים לבנק. מכתב מפברואר 2014 לא בכתב ידה ולא חתימתה. כשהופנתה לתצהירה (ס' 5,כמודגש לעיל) – אינה יודעת באיזה שנה, לא זוכרת ואף אין לה תדפיסי בנק.
כשנשאלה אם לטענתה ב-2012 קיבלה תוספת רטרואקטיבית, מדוע פנתה רק בדצמבר 2014 בתביעה לביה"ד , משיבה היא שכל הזמן הלכה אצלם, קודם שלחו אותה לת"א, לא ידעה שפה אפשר. "קודם אמרו תתייעצי עם עו"ד. הלכתי ואז חזרתי אליהם".

מנ/3 (תדפיס פניות לנתבע; מ-15.12.14) עולה כי פנייה ראשונה נעשתה ב-23.1.14.
בתע"צ (נ/2; 2.8.15, גב' גלינה סטרימבן, זו"ש חולון) צויין כי לפי תדריך גמלאות לא ניתן לאשר יותר מ-7 שנים לאחור, ומשפנתה התובעת ב-1.2014 אושרה תוספת ותק ל-1.2007 . עוד הובהר כי לא ניתן לשחזר מכתב/פוליסה מ-12.97. בתביעה לק"ז – אין פירוט של התובעת לתקופת עבודתה.
בתע"צ שהגיש הנתבע ב-5.4.16 (לפי החלטתנו בסיפא הדיון; גב' שירלי שאול, זו"ש חולון; 7.3.16); הוגש צילום מסך פניות התובעת ולפיו, מ-14.12.97 עד 23.1.14 לא היתה כל פניה של התובעת בעניין קצבתה (למעט רישום מ-26.7.11 שהינו "תהליך אוטומטי – עדכון תאריך הכנסות ממבוטח").
עוד הובהר כי הקצבה שחושבה ב-1997 היא הבסיסית – 16% משכר ממוצע במשק (כיום, 17.7%), קצבה ששולמה מ-1.1.98 בסך 897 ₪.
מקור הטעות שנמצאה ב-2014 – בביצוע ההחלטה הראשונה בחישוב הוותק מ-1.1.98 לא נלקחה בחישוב התקופה מ-1.1956 ועד 31.12.56.

קשה היה שלא להתרשם (ולו רק משציינה כך בעצמה) כי התובעת לא כ"כ זוכרת העובדות. די אם נזכיר כי גם כשהופנתה למכתב מפברואר 2014 טענה שהחתימה שעליו אינה חתימתה – אלא שהמכתב המפרט פרטיה שלה כולל טענות הרלוונטיות לה – אינו כולל חתימה, זהו מכתב מודפס (ככל הנראה, הודפס לבקשתה ונשלח בפקס לנתבע (כעולה מהמודפס עליו; מ-" EGOZ LIFE INSU" ואין לנו אלא להניח כי נשלח מטעמה).

יתר על כן, קשה להניח כי התובעת לא כתבה אותו/לא מטעמה נכתב, שהרי מכתב הנתבע מ-16.3.14 (א' לתובענה המפורטת) הוא מענה למכתב זה – ולנו לא הוצג איזשהו מכתב ממנה, כשאין חולק כי ב-23.1.14 פנתה לסניף הנתבע (ואינה טוענת לפני יה אחרת כלשהי בכתב).

אגב כך, ברי כי מדובר בפריטים שרק התובעת/קרוב לה ידע . ברור גם כי אין מדובר בתאריך נכון בשורה ראשונה למכתב האמור – שהרי התובעת אינה ממש טוענת למכתב כלשהו של הנתבע מ-2013 – ומכל מקום, כזה לא קיים , ואך ברי כי הכוונה למכתב ה נתבע מ-2014 (נספח לתובענה).
מעניין לציין בהקשר האמור כי התובעת מציינת תקופת עבודה ב-1959-1960 כשהנתבע, בתע"צ (הוגש 5.4.16) מציין כי תוספת הוותק (שנה) ניתנה בגין 1956.

כך גם – אין בפנינו הסבר כלשהו לטענה התמוהה בתצהיר התובעת (שאגב, הדרך היחידה להסביר שינוי גרסתה הוא בהסתמכות על המכתב האמור על הטענה בו, כביכול, קיבלה מכתב הנתבע מ-28.1.13 ובשל כך "שינתה" טעמיה בטענה, כביכול, כבר ב- 2012 פנה אליה הנתבע...).
מכל מקום, לא הוכח כלל כי הנתבע פנה לתובעת טרם פניית התובעת לסניף בינואר 2014.

למעלה מן הצורך, לו אכן פנתה ב-2012 (ומתי?) – ודאי וודאי אין בפנינו זכאות מוקדמת יותר מזו שא ושרה, שאז ברי כי התביעה לביה"ד ,שהוגשה כאמור בדצמבר 2014 הוגשה בהתיישנות...
אגב, ברי כי אין במכתב זה "לחזק" טענות התובעת בדבר ריבוי פניות – אלא ההפך: התובעת אינה מזכירה ולוּ ברמז איזשהי פנייה קודמת (בע"פ/בכתב) – והאמנם טוענת היא שהשיבה על מכתב – שנה אחרי התאריך שנכתב בו – ואף לו כך, מ-2012 יש גם שיהוי (ס' 296).

במקביל והעיקר – אין בפנינו איזשהי ראייה לפנייה של התובעת לנתבע מהגשת התביעה לק"ז ועד ינואר 2014.
אין גם לדעת אם ביקש הנתבע מהתובעת "השלמת פרטים" (כטענתה בסיכומיה) – ולוּ מש לא שמענו גרסת עובדה כזו מפי התובעת...

איננו מקבלים הטענה, כביכול, הטיפול בתביעה לק"ז "לא הושלם" ומשכך, משלא ביקש הנתבע מהתובעת הצהרה על מקומות עבודתה, עדיין נמצאת תביעתה בבירור שלא הסתיים, ולא קמה זכאות לנתבע לטעון להתיישנות – שהרי הטענה (מעבר להיותה חדשה) – מופרכת מיניה וביה: אם טרם החליט הנתבע ("בהנחה" שנתעלם מחלוף הזמן, גם ללא "החלטה" של פ"ת, כאמור בתקנות הגשת תביעה) – היה על התובעת להשיב כל הקצבאות שקיבלה מ-1998 ולהצהיר כאמור (מה שאף לא הצהירה בפנינו כלל) וכו'...

צודק הנתבע בטענת ההתיישנות – ודאי משטוענת התובעת כי כל הזמן ידעה שאינה מקבלת תוספת וותק כמתחייב – הכיצד כל השנים מ-1998 לא פעלה בנדון?! גם עת התאפשר לה (בח.נ.) לפרט גרסת עובדה (מה שלא עשתה בתצהירה) – לא ידעה לומר מתי , למי פנתה וכו' ומנגד מתדפיס פניות אצל הנתבע עולה כי פנתה לסניף לראשונה ב-23.1.14, וזאת לא נסתר.
לטעמנו, צודק הנתבע בטענותיו ובהלכות אליהן הפנה, הן באשר לשיהוי (עב"ל 711/08 יצחק צ'רבינסקי נ' המל"ל; 17.3.10 ; 1312/01 פלונית נ' המל"ל, נבו; עב"ל 57861-01-11 אסתר לוזון נ' המל"ל).
יתר על כן, אין כל פגם בנוהל גמלאות של הנתבע המאפשר תשלום "בטעות" של הנתבע, 7 שנים רטרואקטיבית; ודאי נכון הדבר בטענות דנא, לפיהן ידעה התובעת "כל השנים" כי זכאית היא לתוספת הוותק (כאמור, של שנה) ובפועל, נקטה ב"שב ואל תעשה".
אגב כך, הגם שבעניין רונית אדלר (17575-10-13) הציע ביה"ד (בנסיבות המיוחדות שם ולפנים משורת הדין) להחיל נוהל השיהוי (שטרם הוחל שם לאור עיתויו) ובכך בפועל קיבל סב ירותו של הנוהל, לעניין סעיף 296, בענייננו, החיל הנתבע הנוהל ל-7 שנים.

בנסיבות בהן עפ"י פסיקת ביה"ד אין רשאי הנתבע לגבות חובות לתקופה רטרואקטיבית של יותר מ-7 שנים – אך ברי כי אף אם "קיבל" על עצמו כי הקביעה הנדונה הייתה בטעותו (של הנתבע) – כי התשלום יתבצע אך ל-7 שנים רטרואקטיבית.

לטעמנו, עסקינן בקביעה סבירה (ודאי בנסיבות, כשלא ממש הוכחה הטעות עצמה, הכיצד ואצל מי "נפלה"), ודאי כשעסקינן בתכלית הקצבה, כטענת הנתבע.

בהתאם, משמקבל על עצמו הנתבע כי עסקינן בטעות בחצרו, ומשהפעיל הנוהל לסעיף 296 במגבלת ההתיישנות, ומשגם עפ"י חוק ההתיישנות (לוּ חל) לא הייתה התובעת זכאית מעבר ל-7 שנים אחורנית מפנייתה (23.1.14),ודאי לאור מודעותה הנטענת, ומשלא הוּכחה ולא שוכנענו בפנייה אחרת קודמת לנתבע – אין לנו אלא לדחות התביעה, משבדין קבע הנתבע כאמור.

אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ח תשרי תשע"ז, (30 אוקטובר 2016), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

נ.צ. עובדים
גב' שושי הורוביץ

שרה מאירי, שופטת-אב"ד

נחתם ע"י נ.צ. ביום 30.10.16.


מעורבים
תובע: בלה גטניו
נתבע: המוסד לביטוח לאומי
שופט :
עורכי דין: