ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אמל סובחי אחסין נגד שר הפנים :

החלטה בתיק בר"מ 4535/16 בבית המשפט העליון

לפני: כבוד השופטת ד' ברק-ארז

המבקשים:
1. אמל סובחי אחסין

2. פריד אחסין

נ ג ד

המשיב:
שר הפנים

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 5.4.2016 בעמ"ן 26895-09-15 שניתן על ידי כבוד השופט ד' מינץ

בשם המבקשים: עו"ד איכלאס שמא
בשם המשיב: עו"ד הדס ערן

החלטה

1. בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 5.4.2016 (עמ"ן 26895-09-15, השופט ד' מינץ). בית המשפט המחוזי דחה ערעור שהגישו המבקשים על החלטתו של בית הדין לעררים הפועל לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן בהתאמה: בית הדין לעררים ו-חוק הכניסה לישראל) מיום 14.6.2015.

הרקע לדיון

2. מקורו של ההליך שבפני בבקשה לשדרוג מעמדה בישראל של המבקשת 1 (להלן: המבקשת), תושבת יהודה ושומרון, הנשואה למבקש 2 (להלן: המבקש), אזרח ישראלי, כמפורט להלן.

3. הבקשה שבפני נדונה בהתאם לכללים המגבילים החלים על איחוד משפחות (כפי שאומצו בהחלטת הממשלה מס' 1813 מיום 12.5.2002 (להלן: המועד הקובע) ובהמשך בחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003), וכן בהתאם לפסיקה שנסבה על בקשות לשדרוג מעמד שהוגשו לפני המועד הקובע ושהטיפול בהן התעכב בטעות או מטעמים לא מוצדקים (ראו: עע"ם 8849/03 דופש נ' מינהל האוכלוסין במזרח ירושלים (2.6.2008) (להלן: עניין דופש); עע"ם 9167/11 חסן נ' משרד הפנים רשות האוכלוסין ההגירה ומעברי הגבול (8.5.2014) (להלן: עניין חסן); עע"ם 5447/12 בראדעיה נ' משרד הפנים (11.5.2014) (להלן: עניין בראדעיה)).

4. באשר לצד הדיוני אציין כי בעבר תיקים שמקורם בבקשה לאיחוד משפחות שהסתמכה על העיקרון שאומץ בעניין דופש נדונו בבית משפט זה במתכונת של ערעור בזכות על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים. לעומת זאת, כיום מקרים אלו מגיעים לפתחו של בית משפט זה במתכונת של "גלגול שלישי", מאחר שסמכות הדיון בהם בערכאה ראשונה ניתנה לבית הדין לעררים (סעיף 13כג לחוק הכניסה לישראל), שעל פסק דינו ניתן לערער בזכות לבית המשפט לעניינים מינהליים (סעיף 13לא לחוק הכניסה לישראל). על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים ניתן לערער לבית משפט זה ברשות בלבד, ומכאן ההליך שבפני.

עיקרי העובדות והליכים קודמים

5. המבקשת, ילידת 1978, נישאה בשנת 1997 למבקש ובמרוצת השנים נולדו להם ארבעה ילדים, כולם אזרחי ישראל.

6. ביום 11.1.1998 המבקש הגיש בקשה לאיחוד משפחות עם המבקשת. כחודשיים לאחר מכן הודיע השב"כ, לבקשת המשיב, כי אין לו הערות לבקשה. בחודש מאי 1999 העבירה המבקשת תעודת יושר למשיב, בנסיבות אשר שנויות במחלוקת בין הצדדים: לטענת המבקשים, הדבר נעשה במועד הראשון האפשרי לאחר שנדרשו לעשות כן, ואילו המשיב טוען כי המבקשים התעכבו והעבירו את תעודת היושר רק לאחר שהתבקשו בשנית להעבירה. לאחר שקיבל את תעודת היושר, פנה המשיב לקבלת עמדתם העדכנית של גורמי הביטחון, ואלו הודיעו כי אין להם הערות לבקשה. בעקבות זאת, ביום 12.12.1999 אושרה הבקשה לאיחוד משפחות, ולמבקשת הונפק רישיון ישיבה ארעי בישראל מסוג א/5 למשך שנה.

7. רישיון הישיבה הארעי של המבקשת הוארך מעת לעת, עד ליום 15.11.2016, למעט תקופה של שמונה חודשים במהלך שנת 2001, שבה חל עיכוב בהארכת הרישיון. גם בעניין זה חלוקים הצדדים בשאלה מי מביניהם אחראי לעיכוב האמור. עוד יצוין, להשלמת התמונה, כי בקשה נוספת של המבקשת להארכת רישיון הישיבה שלה הוגשה באוגוסט 2016 וטרם התקבלה בה החלטה.

8. בראשית חודש מרץ 2014 פנו המבקשים למשיב בבקשה לשדרג את מעמדה של המבקשת למעמד של תושבות קבע. הבקשה לשדרוג מעמד הסתמכה, בין היתר, על הטענה כי הטיפול בבקשה לאיחוד משפחות, שהוגשה כאמור בינואר 1998, התעכב משך שנה ושמונה חודשים. לשיטת המבקשים, אלמלא עיכוב זה, המבקשת הייתה מקבלת מעמד קבע במסגרת ההליך המדורג לפחות שנה לפני המועד הקובע. על כן, המבקשים טענו כי המבקשת זכאית לשדרוג מעמדה מכח העיקרון שאומץ בעניין דופש.

9. הבקשה לשדרוג מעמד נדחתה ביום 24.3.2014, מן הטעם שנפל שיהוי ניכר בהגשתה. בהודעה על דחיית הבקשה צוין כי לפי מדיניות המשיב, בקשות לשדרוג מעמד שעניינן בטענה לעיכוב בלתי מוצדק בהליך הטיפול בבקשה לאיחוד משפחות אשר הוגשו לאחר יום 1.1.2010 (להלן: המועד האחרון) יידחו מחמת שיהוי, תוך מתן משקל לנזק הראייתי שנגרם בשל כך למשיב. עוד צוין, בבחינת למעלה מן הצורך, כי טענותיהם של המבקשים נבחנו לגופן, וכי נמצא שאין מקום לשדרג את מעמדה של המבקשת, כיוון שלא חלו טעות או עיכוב בלתי מוצדק בטיפול בבקשתה.

10. לטענת המבקשים, בשלב זה הם הגישו השגה על החלטת המשיב לוועדת ההשגה לזרים בירושלים. מנגד, המשיב טען כי אין לו רישום המעיד על כך. ביום 11.12.2014 הגישו המבקשים ערר לבית הדין לעררים בירושלים, ובו הלינו על דחיית בקשתם לשדרוג מעמדה של המבקשת וכן על כך שעניינם לא טופל על ידי ועדת ההשגה.

11. בית הדין לעררים דחה את הערר על הסף בגין שיהוי שנפל בבקשה לשדרוג המעמד, ואף דחה את טענות המבקשים לגופן. לעניין השיהוי, בית הדין לעררים ציין כי בקשת השדרוג הוגשה כשש שנים לאחר שניתן פסק הדין בעניין דופש, וכי היא מכוונת לבחינת אירועים שחלו לפני כמעט שני עשורים. בית הדין לעררים קבע כי לא מתקיימות במקרה זה נסיבות מיוחדות שמצדיקות התעלמות מן השיהוי הרב שפניית המבקשים נגועה בו, וכי לא נפל פגם המצדיק התערבות בהחלטת המשיב. לגופו של עניין, בית הדין לעררים קבע כי ממילא נוכח המועד שבו הוגשה תעודת היושר למשיב לא הייתה המבקשת מצליחה להשלים את תהליך קבלת המעמד כך שמעמדה לא היה משודרג לפני המועד הקובע.

12. המבקשים הגישו ערעור על החלטתה של ועדת הערר לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורם של המבקשים בקבעו כי בהתנהלות המבקשת נפל שיהוי משמעותי אשר יצר נזק ראייתי מובהק שאינו מאפשר בירור עובדתי מפורט בנוגע לאופן שבו טופל עניינה בין שנת 1998 לשנת 2002. בית המשפט המחוזי ציין כי ייתכנו מקרים חריגים שבהם ניתן יהיה לבדוק בקשות לשדרוג מעמד שהוגשו לאחר המועד האחרון, אולם הוסיף כי אין להפוך את החריג לכלל. כמו כן, בית המשפט המחוזי ציין כי הטענה שהעלו המבקשים בנוגע לכך שההלכה שנקבעה בעניין דופש לא פורסמה לציבור נדונה זה מכבר בעניין חסן ונדחתה. בית המשפט המחוזי קבע עוד כי בנסיבות שבהן הוגשה הבקשה לשדרוג מעמד, אין להידרש כלל לטענה לפיה לא נערך להם שימוע לפני שבקשה זו סורבה.

13. בית המשפט המחוזי הוסיף, בבחינת למעלה מן הצורך, כי על פני הדברים אף לא קיימת למבקשים עילה לשדרוג מעמדה של המבקשת מכוח העיקרון שאומץ בהלכת דופש. בית המשפט המחוזי ציין כי בטופס הבקשה לאיחוד משפחות נכתב מפורשות כי על המבקש להמציא, בין היתר, תעודת יושר, לבחינת בקשתו. עוד צוין כי המשיב אישר את הבקשה בחלוף ארבעה חודשים מיום שנמסרה לו עמדת הגורמים הביטחוניים בנוגע למבקשת. על כן נקבע כי לא ניתן לומר שהעיכוב בטיפול בבקשה לאיחוד משפחות נבע מהתנהלותו של המשיב. בית המשפט המחוזי הוסיף כי גם טענת המבקשים בעניין העיכוב שחל בהארכת הרישיון הארעי שניתן למבקשת בשנת 2001 לא תועיל להם, שכן גם אם הייתה מתקבלת, עדיין לא הייתה עומדת המבקשת בתנאי לפיו עליה לצבור ארבע שנים במעמד ארעי של רישיון מסוג א/5 טרם ישודרג מעמדה.

בקשת רשות הערעור והתשובה לה

14. הבקשה דנן מכוונת למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקשים טוענים כי המבקשת זכאית לשדרוג מעמדה בהתאם לעיקרון שאומץ בעניין דופש, בשל העיכוב שחל בטיפול בבקשתה מצדו של המשיב. לשיטתם, הטענה לעיכוב במסירתה של תעודת היושר מצדם נועדה לכסות על מחדלו הבלתי מוצדק של המשיב, ועל כן שגה בית המשפט המחוזי בכך שקיבל טענה זו. כמו כן, המבקשים טוענים כי אין כל בסיס לטענה בדבר נזק ראייתי שנגרם למשיב וכי כל המסמכים הנדרשים להכרעה מצויים בפניו גם כיום. המבקשים סומכים את ידם בהקשר זה על עניין בראדעיה שבו נקבע כי עשויים להיות מקרים חריגים אשר בירורם אינו יוצר נזק ראייתי למשיב ושבהם יהא ראוי לסטות מן המדיניות הקובעת כי בקשות שהוגשו בשיהוי ידחו על הסף.

15. המבקשים מוסיפים ומדגישים את נסיבותיה האישיות של המבקשת, אשר מרכז חייה הוא בישראל וכל משפחתה מתגוררת בישראל. בהקשר זה, המבקשים מציינים כי המבקשת עובדת מזה שנים כמורה בבית ספר בשכונת בית צפאפא בירושלים, כי היא חברה בקופת חולים, מחזיקה בחשבון בנק בישראל ואף קיבלה רישיון נהיגה ישראלי. על כן, טוענים המבקשים כי יש ליתן להם רשות ערעור לבית משפט זה, על מנת למנוע עיוות דין.

16. ביום 29.6.2016 ניתנה החלטה המורה למשיב להגיש תשובה לבקשה, וזו הוגשה ביום 30.10.2016. בפתח דבריו טוען המשיב כי אין הצדקה ליתן למבקשים רשות ערעור בגלגול שלישי נוכח העובדה שהבקשה נסבה על עניינם הפרטני בלבד ואינה מעלה שאלה משפטית עקרונית החורגת מכך. המשיב מוסיף כי טענות המבקשים נבחנו ונדונו על ידי בית הדין לעררים, שהוא הערכאה המקצועית והמומחית בתחום, וכי אלה הוכרעו באופן מנומק ומפורט. לשיטת המשיב די בכך כדי לדחות את הבקשה.

17. המשיב סבור כי דין הבקשה להידחות אף לגופה. המשיב שב וטוען כי בהגשת הבקשה לשדרוג מעמד מטעם המבקשת נפל שיהוי כבד, בשים לב לכך שהיא הוגשה כאמור כארבע שנים לאחר המועד האחרון וכשש שנים לאחר מתן פסק הדין בעניין דופש. המשיב מציין כי בירור טענות המבקשים, הנוגע לאופן הטיפול בבקשתם לאיחוד משפחות, דורש בחינה עובדתית של אירועים שהתרחשו לפני קרוב לעשרים שנה, ובכלל זה איתור מסמכים ובחינת התנהלותם של גורמים מטעם המשיב שהיו מעורבים בטיפול בבקשות. לשיטתו, בירור שכזה אינו אפשרי בשלב זה, כך שהשיהוי מצדה של המבקשת גרם לו לנזק ראייתי. יתר על כן, המשיב טוען כי בית המשפט המחוזי קבע כי לא חל כל עיכוב מתמשך או בלתי מוצדק בטיפול בעניינם של המבקשים, וכי אין עילה להתערבות בקביעה זו.

דיון והכרעה

18. לאחר ששקלתי את הדברים הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. כידוע, על בקשת רשות ערעור בגלגול שלישי בהליך מינהלי חלה אמת מידה מחמירה, הדומה לזו הנוהגת בהליכים אזרחיים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). זאת, בשים לב לטיבו של הטריבונל המינהלי שדן בעניין בגלגול הראשון, במידת מומחיותו בנושא הנדון ובמספר הגלגולים הכללי שעבר ההליך (ראו: בר"ם 1874/12 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חולון נ' אנג'ל (1.5.2012) (להלן: עניין אנג'ל); בר"ם 2237/11 הוועדה המקומית לתכנון ובניה "שורקות" נ' גרמנוב, פסקאות 14-13 (23.9.2012); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 600 (מהדורה שלישית, 2012)). איני סבורה כי הבקשה דנן עומדת באמות המידה האמורות, כמפורט להלן.

19. כפי שהוסבר בפתח הדברים, המקרה שבפני נדון לראשונה בפני בית הדין לעררים. זהו גוף ייעודי שהוקם על ידי המחוקק בשנת 2011 והחל לפעול, הלכה למעשה, בשנת 2014. הקמתו של בית הדין לעררים נועדה לרכז את הדיונים בתחום הכניסה, הישיבה והיציאה מישראל, כמו גם בתחום האזרחות והתושבות, בידיה של ערכאה ייחודית ומקצועית אחת, וכן לפשט ולייעל את ההליכים בתחומים אלה, הכרוכים לא אחת בנושאים רגישים ומורכבים המצריכים התייחסות מיוחדת (ראו: חוק הכניסה לישראל (תיקון מס' 22), התשע"א-2011; דברי הסבר להצעת חוק הכניסה לישראל, התשע"א-2011, ה"ח 550, 312). הדיינים המכהנים בבית הדין נדרשים להיות שופטים בדימוס או מי שכשירים להתמנות לשופט בית משפט שלום, וכן להיות בקיאים בדיני הכניסה לישראל והיציאה ממנה ובדיני האזרחות (ראו: סעיף 13כג(ג) לחוק הכניסה לישראל). זהו אפוא טריבונל מינהלי מקצועי בעל מאפיינים שיפוטיים שהוא בעל מומחיות וידע בנושא הנדון, ועל כן מידת ההתערבות בהחלטותיו היא מצומצמת וזהירה (ראו והשוו: עניין אנג'ל; בר"ם 8250/10 מנדלסון נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חדרה, פסקה 8 (16.3.2015); בר"ם 2814/15 אלדטוב נ' משרד הרישוי, פסקה 8 (31.5.2015)).

20. יישום אמות מידה אלה על הבקשה שבפני מוביל למסקנה כי יש לדחותה שכן היא אינה מעלה שאלה משפטית עקרונית. כאמור, המסגרת הנורמטיבית לדיון בעניינם של המבקשים הונחה בפסקי הדין בעניין דופש, בעניין חסן ובעניין בראדעיה. בעניין דופש אומצה הסכמת המדינה כי במצבים של טעות או עיכוב בלתי מוצדק בטיפול המשיב בבקשות לאיחוד משפחות שהוגשו לפני המועד הקובע, לא יחול האיסור הסטטוטורי המונע איחוד משפחות עם תושבי האזור. בעקבות זאת התווה המשיב מדיניות לפיה חריגים אלה יבחנו רק בנוגע לבקשות לשדרוג מעמד מכוח הלכת דופש אשר הוגשו לאחר המועד האחרון. בעניין חסן נקבע כי מדיניות זו היא סבירה, אם כי במקרים "מיוחדים במינם" ראוי יהיה לסטות ממנה (שם, בפסקה 23). בעניין בראדעיה הוספתי על דברים אלה וקבעתי כי "מקרים חריגים עשויים להיות כאלה שבהם הטענה שמעלים הפונים, מבקשי המעמד, אינה טענה שהמענה עליה כרוך בבירור עובדתי, היינו טענה שבירורה במאוחר אינה יוצרת נזק ראייתי למשיב" (שם, בפסקה 20).

21. טענותיהם של המבקשים מופנות אפוא נגד יישום ההלכות המנחות בנושא בעניינם, ובפרט כנגד הקביעה כי בירור טענותיהם יוצר נזק ראייתי למשיב. לגופו של עניין, המבקשים אף מעלים טענות נגד הקביעות הנוגעות לעיכוב מצדם בהעברת תעודת היושר למשיב בשנים 1999-1998. טענות אלו אינן מצדיקות מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. כמו כן, לנוכח פסק דינו המנומק של בית המשפט המחוזי, איני סבורה כי נגרם למבקשים עיוות דין.

22. לצד זאת, ראיתי לנכון לשוב ולהזכיר כי שיהוי הוא לעולם פרי של נסיבות וכי כללים הנקבעים במתכונת של הנחיות פנימיות הם לעולם כללים הכפופים לחובתה של הרשות להפעיל את שיקול דעתה ביחס למקרים חריגים (עע"ם 5017/12 אמזלג נ' עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ, פסקה 9 לפסק דיני (29.1.2013); עע"ם 4014/11 אבו עיד נ' משרד הפנים רשות האוכלוסין ההגירה ומעברי הגבול, פסקה 32 (1.1.2014) (להלן: עניין אבו עיד); עניין בראדעיה, פסקה 20). חזקה על המשיב כי אף בבחינת בקשות לשדרוג מעמד שהוגשו זמן רב יחסית לאחר המועד האחרון הוא נותן דעתו לדברים אלו.

23. התוצאה המתקבלת אינה פשוטה, בשים לב לכך שנראה כי המבקשת חיה ועובדת בישראל לאורך שנים לצד משפחתה, וכי אין כל טענה ביטחונית כנגדה. חרף זאת, מעמדה נותר ארעי – ללא אפשרות, בעת הזו, לשדרוגו למעמד קבע. ניתן רק לשוב ולהביע תקווה כי למצב בלתי רצוי זה, הנוגע למי שכבר החלו בהליך המדורג לפני המועד הקובע, יימצא פתרון ראוי (ראו: עע"ם 6407/11 דג'אני נ' משרד הפנים רשות האוכלוסין, פסקאות 19-17 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן ופסקה 6 לפסק דינה של המשנה לנשיא (כתוארה דאז) מ' נאור (20.5.2013); עניין חסן, פסקה 29; עניין אבו עיד, פסקה 38; עניין בראדעיה, פסקה 23).

24. סוף דבר: הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, איני עושה צו להוצאות.

ניתנה היום, ‏א' בחשון התשע"ז (‏2.11.2016).

ת


מעורבים
תובע: אמל סובחי אחסין
נתבע: שר הפנים
שופט :
עורכי דין: