ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יאשיהו יוסף פינטו נגד היועץ המשפטי לממשלה :

החלטה בתיק רע"ב 7763/16 בבית המשפט העליון

לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן

המבקש:
יאשיהו יוסף פינטו

נ ג ד

המשיבים:
1. היועץ המשפטי לממשלה

2. ועדת השחרורים מחוז מרכז

3. הרשות לשיקום האסיר

בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים מחוז מרכז-לוד (כבוד ההנשיא א' טל, והשופטים ז' בוסתן וש' בורנשטיין) בעת"א 56562-09-16 מיום 29.9.2016

בשם המבקש:
עו"ד יובל יועז; עו"ד אבי חימי; עו"ד רותם טובול

בשם המשיב 1:
עו"ד מיטל בוכמן-שינדל

החלטה

זוהי בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים מרכז-לוד אשר קיבל עתירה נגד החלטת ועדת השחרורים לשחרר את המבקש שחרור על תנאי ממאסר.

רקע עובדתי

1. המבקש הורשע, על פי הודאתו, בעבירות של מתן שוחד; הצעת שוחד; ושיבוש מהלכי משפט. עיקרי הפרשה פורטו בע"פ 4301/15 פינטו נ' מדינת ישראל (5.1.2016)), ולהלן יובאו הדברים בתמצית. כעולה מפסק הדין שם, המבקש הוא רב מוכר בציבור הרחב שלו קהל חסידים רב. בתקופה הרלוונטית עמד המבקש בראש פעילות תורנית בעמותת "שובה ישראל" (להלן: העמותה). בינואר 2012 התקבלה תלונה במשטרת ישראל בגין חשדות לביצוע עבירות פליליות בעמותה, ובעקבות כך פתחה המשטרה בחקירה סמויה. למבקש נודע על חקירה זו, והוא החל לאסוף מידע עליה ועל החוקרים המעורבים בה ואף החל, בסיוע רעייתו, לנקוט פעולות שונות כדי לשבש את החקירה. במסגרת זאת, בין היתר, הנחה המבקש את יו"ר העמותה, שהועלו נגדו חשדות פליליים, שלא לשוב ארצה משהותו בחו"ל.

2. לצד זאת, ועקב חשש המבקש ורעייתו כי יזומנו לחקירה באזהרה בעניין, החליט המבקש ליתן טובת הנאה – שי אישי – לתנ"צ אפרים ברכה (להלן: תנ"צ ברכה), אדם מאמין ושומר מצוות אשר פקד אירועים תורניים שערך המבקש ושהייתה לו היכרות אישית עמו. זאת, כדי לרתום את תנ"צ ברכה לסייע למבקש בפרשה ולשתף אותו במידע המצוי ברשותו. תנ"צ ברכה שילם את מלוא הסכום בגין השי. לאחר מכן, בפגישה בין השניים, ניסה המבקש לדלות מידע על החקירה ואף הציע להעניק לתנ"צ ברכה 200,000 דולר, "במטרה ליצור אצלו תחושת מחויבות כלפי [המבקש] ולגרום לו לסייע [למבקש] ורעייתו במסגרת תפקידו, וכן למסור להם מידע חסוי מחקירת המשטרה בעניין העמותה", כלשון פסק הדין. תנ"צ ברכה סירב להצעה זו, כמו גם להצעת המבקש למסור את הכספים לרעייתו (להלן: גב' ברכה). תנ"צ ברכה דיווח על הצעת טובת ההנאה למפקדו, ראש אגף חקירות ומודיעין במשטרה, ובהתאם להנחיותיו בוצעו כמה פעולות. תחילה, תנ"צ ברכה נפגש פעם נוספת עם המבקש, אז המשיך המבקש בניסיונות לברר פרטים חסויים מהחקירה בפרשת העמותה ובסיום השיחה אף לחש באוזנו את הסך של 200,000 דולר; ולאחר זאת פגשה גב' ברכה את רעייתו של המבקש, לפי הזמנת האחרונה – וזו מסרה לה מעטפה ובה 100,000 פרנק שוויצרי.

3. המערער הודה, כאמור, בעבירות של מתן שוחד; הצעת שוחד; ושיבוש מהלכי משפט, וזאת כחלק מהסדר טיעון. בסופו של יום נדון המבקש לעונש מאסר בן שנה אחת (ערעור על חומרת העונש נדחה בע"פ 4301/15, ובקשה לדיון נוסף נדחתה גם היא: דנ"פ 623/16 פינטו נ' מדינת ישראל (8.2.2016)), והוא החל לשאת בו ביום 16.2.2016. יצוין כי בחלוף שלושה חודשים מיום כניסתו לבית הסוהר הגיש המבקש בקשה לשחרור זמני עקב מצבו הבריאותי, אך זו נדחתה; עתירה שהוגשה נגד החלטה זו נדחתה אף היא (עת"א (מינהליים מר') 35845-03-16 פינטו נ' ועדת השחרורים (3.4.2016)).

החלטת ועדת השחרורים

4. ביום 19.9.2016 החליטה ועדת שחרורים במקום מושבה בבית הסוהר איילון לפי חוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (לעיל ולהלן: הוועדה) על שחרור המבקש בתנאים. הוועדה עמדה על כך שמדובר במאסרו הראשון של המבקש, שאז הנטייה היא ליתן אמון באסיר; כי על המבקש הוטל קנס בסך מיליון ש"ח, ששולם במלואו; כי התנהגותו הייתה "חיובית וללא חמ"ן שלילי", ואף אושרו לו יציאות לחופשות; ועל כך ששחרורו אינו מסכן את שלום הציבור. בעניין זה הרחיבה הוועדה ופרטה כי האסיר הוא ש"דחף להתחיל בהליכי טיפול", אך תקופת מאסרו הקצרה לא אפשרה להשלים טיפול "בקבוצת מרמה". צוין עוד כי "גם אילו הדבר היה מתאפשר מבחינת לוח הזמנים", הייתה מניעה מודיעינית לשלבו בטיפול קבוצתי – ובשל כך הוא שולב בטיפול פרטני עם עובדת סוציאלית. בין היתר הפנתה הוועדה לדו"ח גורמי הטיפול בכלא, ממנו עולה כי המבקש מצוי בטיפול – הגם שהוא נמצא "במקום ראשוני" – ומשתף פעולה ביוזמתו. בהערכת התאמה לתכנית שיקום מטעם הרשות לשיקום האסיר (להלן: רש"א) שצוטטה בהחלטת הוועדה צוין כי "ניכר כי המאסר מהווה גורם הרתעתי בעבורו ואינו תואם את אורחות חייו. הרושם כי ניצל את שהותו במאסרו ל'חשבון נפש' [...]". בתכנית השיקום שאליה הפנתה הוועדה הוטעם כי ההערכה היא כי הטיפול הפרטני סייע למבקש, אף שניכר שעדיין חסרה מודעות עמוקה לנסיבות שבעטיין ביצע את העבירות.

5. הוועדה הוסיפה ועמדה על מידעים שהציגה המדינה. לעמדת הוועדה, לא היה מקום להגיש מידעים אלה, שכן כולם – למעט מידע שמספרו 404 – "אירעו לפני כניסתו של האסיר לכלא", והרושם הוא כי מידעים אלה נאספו עובר להסדר הטיעון. הוועדה תהתה מדוע מידעים אלה לא "נבלעו" לפיכך בחסינות של הסדר הטיעון. עוד צוין כי אף אחד מהמידעים לא הבשיל לכדי חקירה, וחלקם הם מפי השמועה או מודיע אנונימי; ואחד – שמספרו 404 – אירע בזמן המאסר, ובעניינו – כעולה מדו"חות גורמי הטיפול – היה זה דווקא המבקש שהיה הקורבן. בהינתן כל אלה נמצא כי המידעים אינם מצביעים על מסוכנותו של המבקש. עוד בהחלטת הוועדה הוטעם כי המבקש חולה במחלה קשה וזקוק לטיפולים; וכי הוא הביע צער וחרטה. בחלקה האחרון של החלטת הוועדה צוין כי המבקש נשאל – על רקע מחלוקת בוועדה באשר ליעילות הטיפול הקבוצתי שאמור המבקש לקבל באמצעות רש"א – "האם הוא מוכן להתחייב להמשיך בטיפול 3 חודשים נוספים מעבר לתקופת המאסר, הן בטיפול הפרטני והן בטיפול הקבוצתי [...]". המבקש השיב לשאלה זו בחיוב.

6. על רקע כל זה הוחלט על שחרור מוקדם על תנאי של המבקש, בין היתר בתנאים הבאים: קבלת כל התנאים המתחייבים מתכנית השיקום; שילוב בטיפול קבוצתי ייעודי לעברייני מרמה; השתלבות בשיחות פרטניות; מעצר לילה; התחייבות ליטול חלק בטיפול בפני רש"א 3 חודשים נוספים מעבר לתקופת המאסר המלאה; ועיכוב יציאה מן הארץ.

פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים

7. המדינה לא השלימה עם החלטה זו ועתרה לבית המשפט לעניינים מינהליים מרכז-לוד, ובית המשפט (כבוד הנשיא א' טל והשופטים ז' בוסתן וד"ר ש' בורנשטין) קיבל את העתירה. ביסוד פסק הדין עמדה הקביעה שלפיה המבקש לא הוכיח לוועדה כי שחרורו על תנאי לא יסכן את הציבור, ולפיכך החלטת הוועדה חורגת ממתחם הסבירות.

8. בית המשפט קבע כי עיון במידעים החסויים שהוצגו לוועדה ולבית המשפט מעלה כי למבקש "קשרים עם עבריינים וקיים חשש שאם ישוחרר ימשיך בקשרים אלה, גם אם בתקופת הרישיון ישהה הרחק מביתו". בית המשפט הוסיף כי אין מדובר בפגישות או בשיחות עם עבריינים שהגיעו לשם היוועצות או קבלת ברכת רב – "אלא במעשים חריגים שהתבצעו גם במהלך מאסרו ועמדו ברקע האירוע שבגללו חשש [המבקש] להשתתף בהליכים טיפוליים ובחינוך יחד עם אסירים אחרים". בעניין זה הפנה בית המשפט בפרט לידיעה 404. פרשנותו של בית המשפט לידיעה 404 הייתה שונה מזו של הוועדה. הודגש כי הידיעה עוסקת באירוע שעורר אצל המבקש חשש לפגיעה בו על ידי אסירים, ומקור החשש בהתנהגותו שלו – המלמדת על "המשך קשרים עם עבריינים גם במהלך המאסר". עוד צוינו הידיעות שמספרן 997, 603, 436 ו-184. צוין כי מדובר במידעים שהתקבלו במהלך מאסרו של המבקש, שגם אם רובם נוגעים לאירועים שקדמו למאסר – הם מלמדים על "קשריו ההדוקים" של המבקש עם עבריינים. אלה התקבלו לאחר הסדר הטיעון, ולפיכך אין לומר כי הם נלקחו בחשבון במסגרתו או "נבלעו" בו. אף נקבע כי העובדה שלא נפתחה חקירה בגין קבלת מידעים אלה אינה מלמדת על היעדר מהימנותם, שכן אפשר שמקור הדבר ב"חוסר רצון לגלות את זהות המקורות או דרכי קבלת המידעים".

9. בית המשפט הוסיף וקבע כי אין להתעלם מהדברים החיוביים שמסרו גורמי הטיפול ורש"א בחוות הדעת מטעמם, ובמיוחד מנטילת האחריות והחרטה שהביע המבקש. יחד עם זאת, נקבע כי "אין לנתק את הדברים מדברים נוספים" שצוינו בחוות הדעת, שלפיהם המבקש נמצא במקום ראשוני בטיפול ועדיין חסר מודעות עמוקה לנסיבות שבעטיין ביצע את העבירות. בעניין התכנית השיקומית מטעם רש"א – הכוללת בין היתר השתתפות בקבוצה טיפולית לעברייני מרמה ושיחות פרטניות – צוין כי "גם הוועדה סברה שמדובר בתוכנית לא אפקטיבית ולכן האריכה, בהסכמת [המבקש], את תקופת הרישיון בשלושה חודשים". בהקשר אחרון זה מצא בית המשפט כי "[...] הוועדה לא הייתה מוסמכת להאריך את תקופת הרישיון גם בהסכמת [המבקש] [...] משכך נותרה התוכנית הטיפולית לא אפקטיבית, בהתחשב בתקופת הרישיון הקצרה [...]".

10. לאחר אלה ציין בית המשפט כי הוא אינו מתעלם מכך שהמבקש לא שולב בקבוצה בטיפול בעברייני מרמה בשל יתרת מאסר קצרה, אך קבע – בהסתמך על פסיקה של בית משפט זה – כי עובדה זו אינה רלוונטית לשאלת מסוכנותו. עוד נקבע, ביחס למצבו הרפואי של המבקש, כי מהמסמכים שהוצגו עולה כי הלה אמנם חולה וזקוק לטיפולים רבים ולניתוח, אך הוא יכול לקבלם במהלך מאסרו. משכך אין במצב הרפואי כדי להצדיק שחרור על תנאי.

נוכח כל אלה התקבלה, כאמור, העתירה – והחלטת הוועדה בוטלה.

בקשת הרשות לערער

11. על פסק דין זה הוגשה בקשת רשות לערער, היא הבקשה שלפניי. לטענת המבקש, עניינו מעלה שתי שאלות משפטיות עקרוניות מרכזיות: האחת, עניינה השאלה אם העובדה שנמצא שתקופת מאסר המבקש אינה מספיקה כדי לגבש תכנית שיקום יעילה אינה בגדר הפליה לרעה של אסירים הנושאים בתקופת מאסר קצרות לעומת אסירים הנושאים בעונשי מאסר ממושכים. בעניין זה נטען כי גישה זו עלולה לשים לאל תכניות שיקום שמכינה רש"א לאסירים השפוטים לתקופות מאסר קצרות יחסית. באופן פרטני המבקש מדגיש כי בניגוד לקביעת בית המשפט, ועדת השחרורים "לא האריכה את תקופת הרישיון" שלו, אלא "אך רשמה לפניה את התחייבותו של המבקש להמשיך בהליך הטיפולי [...] למשך 3 חודשים נוספים". אין כל אינדיקציה, כך המבקש, כי לשיטת ועדת השחרורים לא היה די בתכנית שיקום שתימשך עד תום תקופת הרישיון בלבד.

12. השאלה השנייה שחותר המבקש להעמיד לדיון היא אם היה רשאי בית משפט קמא לדרוש לקבל לידיו ראיות נוספות, שלא היו מונחות לפני הרשות המינהלית, ולהתבסס עליהן לצורך החלטתו. המבקש גורס כי במהלך הדיון בעתירה ביקש בית המשפט "[...] לקבל לידיו מידע מודיעיני, שלא עמד לנגד עיני ועדת השחרורים במסגרת החלטתה", והורה לבא כוח המשיב 1 "להעביר לידיו פרטים נוספים ביחס למועד האירוע המוזכר בידיעה מודיעינית 997 של משטרת ישראל". מידע זה אכן הועבר, ברם, לדברי המבקש, גם לאחר קבלת המידע האמור נמנע בית המשפט מלקיים דיון נוסף במעמד הצדדים ולאפשר לבא כוח המבקש להתמודד עם מידע זה. לעמדת המבקש, בעשותו כן איבד בית המשפט "את יכולתו לבחון את סבירות החלטתה של הוועדה", ולכל הפחות היה עליו להחזיר את הדיון לוועדה בצירוף המידע החדש. עוד נטען כי שגה בית המשפט בכך שהתעלם מן העובדה שחרף המידעים המודיעיניים, המבקש לא נמנע מלצאת לחופשות במהלך מאסרו; וכי המידעים האמורים לא הובילו לחקירה פלילית או לאישום – ולפיכך "הם נותרו ברמה של מצג המייצר אווירה, דוגמת 'מתרועע עם עבריינים'".

13. לבסוף, המבקש סבור כי בית המשפט לא קיים ביקורת שיפוטית מינהלית, אלא דן בעניין מחדש (de novo) בביקורת ערעורית – ולא זה טיב הביקורת השיפוטית שצריכה להתקיים בנסיבות העניין; וכי מצבו הרפואי הקשה צריך להוות שיקול העומד לנגד עיני כל טריבונל מינהלי וערכאה שיפוטית.

התגובה לבקשה והתגובה לה

14. המשיב 1 התנגד לקבלת הבקשה. לעמדת המשיב, הבקשה אינה מעלה כל שאלה משפטית או נושא בעל חשיבות כללית המצדיקים מתן רשות לערער. אשר לשאלה הראשונה שעורר המבקש – נטען כי בית המשפט כלל לא דחה את המלצת רש"א אך מן הטעם שפרק הזמן שנותר למבקש במאסר אינו מספיק לגיבוש תכנית יעילה, אלא בשים לב לעמדת גורמי הטיפול ורש"א, שלפיה המבקש עדיין נמצא במקום ראשוני בטיפול, חסר מודעות לנסיבות שבעטיין ביצע את העבירות וניכר כי לא השלים את הטיפול הפרטני שעבר. בנסיבות אלו סבור המשיב 1 כי המבקש לא הרים את הנטל להוכיח כי הוא ראוי לשחרור ואינו מסוכן. מכל מקום, כך המשיב 1, מדובר בהכרעה פרטנית לגמרי. בעניין השאלה השנייה צוין כי "הראיות הנוספות" שביקש בית המשפט לקבל הן מועד האירוע הנזכר בידיעה 997 של המשטרה. מדובר בשאלת הבהרה נקודתית ומינורית, שתכליתה לברר את עדכניות המידע שעמד לפני ועדת השחרורים, ואין זו שאלה משפטית עקרונית המצדיקה מתן רשות לערער.

15. אף לגופם של דברים סבור המשיב 1 כי דין הבקשה להידחות, שכן המבקש לא הוכיח כי שחרורו על תנאי לא יסכן את הציבור. המשיב 1 עמד על קביעות בתי המשפט השונים שדנו בעניינו הפלילי של המבקש ועל שנאמר ביחס לחומרת העבירות שביצע. צוין כי המבקש הורשע בביצוע מסכת עבירות תוך ניצול מעמדו וקשריו וכן השפעתו הרבה על קהל מאמיניו ותומכיו. לדברי המשיב 1, לפני ועדת השחרורים ובית משפט קמא עמד מידע מודיעיני רב ומהימן, המצביע על קשריו העבריינים הענפים של המבקש, וכן ידיעות בדבר פעילות פלילית. על כן בצדק נקבע כי מדובר באסיר בעל קשרים עברייניים. המשיב 1 הוסיף כי אף העובדה שהמבקש יצא לחופשות אינה מלמדת על היעדר מסוכנותו, שכן אין דין שחרור לחופשה קצרה כדין שחרור על תנאי, היוצר סיכון לביצוע חוזר של עבירות דומות. לבסוף, בעניין המצב הרפואי הוטעם כי כפי שקבע בית המשפט, המבקש יוכל לקבל את הטיפולים להם הוא זקוק במהלך מאסרו.

16. המבקש ביקש להגיב לתגובת המשיב 1 ומבוקשו ניתן לו. המבקש הלין בתגובתו על התנהלות המשיב 1 במהלך המגעים לחתימת הסדר טיעון ולאחר מכן. לגוף העניין נטען כי המשיב 1 לא השיב במענה ישיר לשאלות שהציב המבקש. אשר לשאלה הראשונה נטען כי אין נפקות לכך שמידת היעילות של תכנית השיקום לא הייתה הנימוק היחיד שעליו נשען בית משפט קמא. לדבריו, עדיין נימוק זה הופיע בפסק הדין, והוא מעורר את שאלת הרוחב שאותה העלה לדיון. אשר לשאלה השנייה, המבקש סבור כי דברי המשיב 1 הם בגדר הודאת בעל דין שלפיה בית משפט קמא חרג מסמכותו. בנוסף נטען כי המידעים עניינם במקרים שבהם היה המבקש הקורבן, שכן זה אינו מצוי כל קשר יזום עם עבריינים, ואין הם מלמדים על מסוכנות לשוב ולבצע את העבירות שבהן הורשע. עוד נטען כי בימים האחרונים חלה התדרדרות במצבו הרפואי של המבקש. המבקש סבור כי גם לפי גישת בית משפט קמא, הדרך הנכונה לפעול הייתה לבטל את החלטת הוועדה ולהשיב את העניין אליה לשם בחינה מחודשת.

דיון והכרעה

17. הכלל המוכר בפסיקתנו הוא כי רשות לערער על החלטות הנוגעות לעתירות אסירים תינתן במקרים חריגים בלבד שבהם מתעוררת שאלה משפטית או סוגיה עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים לבקשה (ראו, בין רבים, רע"ב 3306/16 גזית נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (31.5.2016)). אכן, לעיתים נוקטת הפסיקה גישה מקלה יותר (רע"ב 425/09 פריניאן נ' פרקליטות המדינה, פסקאות 4-1 לחוות דעתו של השופט (כתוארו אז) א' גרוניס (11.3.2009)), אך לא בעניינים מסוג העניינים שלפנינו. כאשר עסקינן בהליך שתחילתו בוועדת השחרורים – גוף מעין שיפוטי בראשות שופט – דומה הבקשה ל"גלגול שלישי", וחלה לגביה אמת המידה אמורה מעלה; ולעניין זה – אחת היא אם התקבל ערעור המדינה ובוטלה החלטה של ועדת השחרורים, אם לאו (רע"ב 4959/15 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 12 (3.9.2015)). בענייננו, לא שוכנעתי – חרף הניסיון לעטות על הבקשה אצטלה עקרונית – כי מתעוררות מן הבקשה שאלות עקרוניות החורגות מדל"ת אמות עניינם הפרטני של הצדדים.

18. כזכור, המבקש העמיד שתי שאלות לדיון בבקשתו: האחת עניינה הפליה נטענת של אסירים הנושאים בעונש מאסר לתקופה קצרה שלא עולה בידם להשתלב בתכנית טיפול; והשנייה – קבלת ראיות נוספות על ידי בית משפט קמא, שלא הונחו לפני ועדת השחרורים. אשר לשאלה הראשונה – סבורני כי בנסיבות המקרה, זו כלל אינה מתעוררת. כפי שעולה מן הצרופות, וכפי שצוין גם בפסק הדין נושא הבקשה, אין זה שהמבקש לא הצטרף לקבוצה טיפולית אך מחמת יתרת המאסר הקצרה. וכך נאמר בדו"ח הסוציאלי מיום 24.5.2016 שהוגש לעיוני (סומן מש/4):

"נבחנה עימו [עם המבקש – ע' פ'] השתלבות בקבוצת מרמה העתידה להיפתח ביולי 2016 אולם תקופת מאסרו היא כזו שלא תאפשר סיום הקבוצה במאסר, כיוון שציין כי אינו מעוניין בהשתלבות בשום קבוצה נבחנה עימו השתלבותו בקבוצה המיועדת לחולים במרש בנושא אובדן, מחלה ועבירה. לאור האמור אינו משתתף בקבוצה טיפולית או בלימודי החינוך.
בבירור מעמיק עולה כי חושש לפגוש אסירים אחרים על מנת שלא יפגעו בו וקיימת מניעה מודיעינית לשילובו בהליך טיפולי קבוצתי. כלומר, גם אילו היה מעוניין להשתלב בטיפול קבוצתי הדבר לא היה מאושר. משולב בטיפול פרטני שמתמקד בעבירה ובתמיכה".

הנה כי כן, מדובר במי שלא שולב בקבוצה טיפולית על רקע הצטברות שיקולים שונים – כולם פרטניים. בנסיבות אלו, אין לומר כי המקרה מעורר את השאלה שאותה העלה המבקש. ממילא, עיון בפסק הדין מלמד כי עיקר המשקל ניתן למידעים שנצברו לחובת המבקש שהיה בהם כדי להעיד על מסוכנותו, ולא לכך שלא השתלב בתכנית טיפול קבוצתי במהלך שהותו במאסר. בשל כך אין בקשה זו מתאימה לדיון בשאלה האמורה.

19. השאלה השנייה אף היא אינה דורשת הכרעה במקרה זה. שלא כטענת המבקש, בית משפט קמא לא ביקש "לקבל לידיו מידע מודיעיני, שלא עמד לנגד עיני ועדת השחרורים במסגרת החלטתה". כעולה מפרוטוקול הדיון מיום 26.9.2016, בית המשפט ביקש לברר מתי התרחש אירוע שתואר באחת מן הידיעות המודיעיניות שהוגשו בהליך זה. הדברים נלמדים מדברי בא כוח המשיב 1 שמצאו תיעוד בפרוטוקול, בזו הלשון: "לבקשת בית המשפט באשר למועד האירוע הנזכר בידיעה 997 של משטרת ישראל, ננסה לתת תשובה עד מחרתיים" (עמ' 11, ש' 21-20; ההדגשה הוספה – ע' פ'). ואכן, עיון בחומר שהוגש לעיוני מעלה כי בעקבות שאלה זו לא הוגש מידע חדש, אלא ניתנה הבהרה כפי שהתבקש על ידי בית המשפט. לא מצאתי פגם בכך.

20. לצד זאת, לא ראיתי לקבל את טענת המבקש שלפיה חרג בית משפט קמא מדפוסי הביקורת השיפוטית, משבחן את החלטת ועדת השחרורים בגדרה של עילת הסבירות ועל פי אמות המידה המקובלות.

נותרנו אפוא עם ההכרעה הפרטנית במקרה זה, שכאמור אינה מגלה עילה לבירור נוסף בבית משפט זה. לא נעלמה מעיני טענת המבקש כי חלה התדרדרות במצבו הרפואי בנקודת הזמן הנוכחית. מובן שאין בהחלטה זו כדי לסתום על הגולל על האפשרות העומדת לו להגיש בקשה (נוספת) לשחרור זמני עקב מצבו הבריאותי, וזאת מבלי להביע עמדה לעניין בקשה כזו גופה, ככל שתוגש.

בשולי הדברים, הריני לאסור בזאת פרסום כל פרט הנוגע למצב הרפואי של המבקש או רעייתו, וכל פרט אחר שעניינו צנעת הפרט. בצד זאת לא מצאתי עילה למתן הוראות לעניין עיון בתיק כפי שהתבקש בתגובת המבקש, מה גם שהדבר לא עלה בבקשתו המקורית.

נוכח כל המקובץ, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

ניתנה היום, א' בחשון התשע"ז (‏2.11.2016).


מעורבים
תובע: יאשיהו יוסף פינטו
נתבע: היועץ המשפטי לממשלה
שופט :
עורכי דין: