ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יוסף גיסס נגד רז עטירה :

לפני כבוד ה שופט משה תדמור-ברנשטיין

בענין:

התובעים:

1.יוסף גיסס, ת.ז. XXXXXX343
2.ליליאנה אדית אורבך, ת.ז. XXXXX628

נגד

הנתבעים:
1.רז עטירה, ת.ז. XXXXXX187
2.חברה להדברת עשבי בר בע"מ, ח.פ. 510214968
3.הכשרה חברה לביטוח בע"מ
4.יובל שופן
ובענין:

המודיעה לצדדים שלישיים:

חברה להדברת עשבי בר בע"מ, ח.פ. 510214968

נגד

הצדדים השלישיים:

1.רז עטירה, ת.ז. XXXXXX187
3.הפניקס חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

רקע וטענות הצדדים
לפניי תביעה כספית על סך 6,694 ₪, שעילתה נזקי רכוש שנטען כי נגרמו לרכב התובעים בתאונת דרכים שאירעה ביום 01.10.14, ברחוב ז'בוטינסקי ברמת גן ( להלן: "התאונה"). בתאונה היו מעורבים רכבו של התובע 1, רכב פרטי מסוג " וולוו" (להלן: "רכב התובעים"), ורכבו של הנתבע 1, אשר אליו היתה מחוברת עגלה, שנגררה מאחוריו (להלן: "הרכב הגורר" ו-"הנגרר" - בהתאמה). הנתבע 1, הינו הבעלים של הרכב הגורר ו הצד השלישי 2 הינה המבטחת של רכב זה (להלן: "המבטחת" ); הנתבע 4 נהג בעת התאונה ברכב הגורר, באישור בעליו (שמעיד כי הנתבע 4 הוא בן דודתו); הנתבעת 2 הינה הבעלים של הנגרר המעורב בתאונה (שטוענת כי הנגרר נלקח ללא ידיעתה, ומן הסתם – ללא אישורה והסכמתה) , והנתבעת 3 הינה המבטחת של הנגרר.

הצדדים חלוקים לגבי שאלת האחריות לתאונה. התובעים טוענים כי האשם בגרימת התאונה הוא לפתחו של הנתבע 4, אשר בעת התאונה סטה בחוסר זהירות מהנתיב הימני ברח' ז'בוטינסקי ברמת גן, בו נסע מערבה , שמאלה - אל נתיב נסיעתה של התובעת ( אשר נסעה בנתיב השמאלי של רח' ז'בוטיסקי ), וכתוצאה מכך, פגע הנגרר שגרר בחלקו הימני-קדמי של רכב של התובעים וגרם לו לנזקים. התובעים טוענים, כי בעת נסיעה של רכב התובעים, בנתיב השמאלי בו נהגה התובעת 2 במהירות איטית , סטה לפתע הרכב הגורר מן הנתיב הימני - שמאלה , אל נתיב נסיעתה של התובעת, ולאחר שהרכב הגורר, הספיק לחלוף על פני רכבה של התובעת, הנגרר – שלא הספיקה לראותו טרם התאונה - פגע ברכבה.

הנתבע 4, אשר נהג ברכב הגורר ברשותו של הנתבע 1, העיד במעמד הדיון כי לא הוא זה שפגע בתובעת, אלא - להיפך. לטענתו, בעת שניסה להשתלב בנתיב השמאלי, איתת שמאלה והחל להיכנס לנתיב הנסיעה של התובעת; כאשר ניסה להתיישר בנתיב יחד עם הנגרר – רכב התובעת נכנס בנגרר [ש' 23-28 בעמ' 4 לפרו'] .

מחלוקת נוספת בענייננו, קמה בין הנתבעים 1 ו- 4 לבין הנתבעות 2 ו-3. הנתבעות 2 ו- 3, טוענות כי הנגרר, אשר הינו בבעלותה של הנתבעת 2, ומבוטח על ידי הנתבעת 3, נלקח ללא ידיעת הנתבעת 2 וללא אישורה, על ידי הנתבעים 1 ו- 4, או מי מהם. לכתב ההגנה מטעמה, צרפה הנתבעת 2 תצהיר מטעם מר ניר שמואל, נציג הנתבעת 2 שהתייצב לדיון בענייננו, עמד בעדותו על גרסתו שבתצהיר, כי הנגרר נשוא התאונה, אשר שימש אותו בעבר לצורך עבודתו, נשאר במוסך " טריפ" מאז שלהי חודש אוגוסט 2014 [ש' 31-32 ב- עמ' 4 ו-ש' 1-4 ב-עמ' 5 לפרו'] . הנתבעת 3, אשר הינה המבטחת של הנגרר, טענה כי בנגרר נעשה שימוש על ידי הנתבע 1 שלא בידיעת המבוטחת, הנתבעת 2 , ומכל מקום - שלא באישור/הסכמה/רשות הנתבעת 2. לטענתה, השימוש בנגרר נעשה בניגוד להוראת תקנה 16 לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח ( תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי), התשמ"ו-1986 (להלן: "התקנות"). עוד טענה הנתבעת 3, כי אף אם היה כיסוי ביטוחי לנגרר, הנגרר הינו חלק פסיבי הנשלט על ידי הגורר בו נהג הנתבע 4, ולפיכך האשם והאחריות לתאונה הם של הנתבעים 1 ו-4 – בלעדית , ובהתאם – החבות היא על המבטחת של הרכב הגורר – הצד השלישי 2 .

דיון והכרעה

התאונה הנדונה ארעה בעת שהנתבע 4 , שנהג ברכב הגורר אחריו נגרר, כאמור, פעל להיכנס שמאלה לנתיב הנסיעה של התובעת, לטענתו ניסה להשתלב וזה נמנע ממנו בגלל האופן בו התובעת 2 נהגה. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, ועיינתי בכתבי הטענות ובראיות הצדדים, הגעתי למסקנה כי האחריות לתאונה רובצת על כתפו של הנתבע 4 , אחריות שהחבות בגינה היא גם של הצד השלישי 2 , שהינה המבטחת של הרכב הגורר; הכל כמפורט להלן.

אמינה בעיניי גרסתה של התובעת 2, אשר העידה במעמד הדיון כי נסעה באיטיות בנתיב נסיעתה בשעה שהנתבע 4 סטה במכונית בה נהג לנתיב הנסיעה שלה, ופגע באמצעות הנגרר שגררה – ברכב התובעים [ש' 17-22 ב-עמ' 3 ו-ש' 1-2 בעמ' 4 לפרו'] . מן התמונות של רכב התובעים, אשר צורפו לכתב ההגנה, נראה כי המכה ברכב התרחשה בעת שניסה נהג הרכב הגורר להתיישר - בנתיב השמאלי אליו הגיע בזווית כשסטה אליו מהנתיב הימני , ובשל כך, שפשף הנגרר – מהצד - את הפינה הקדמית בכנף הימנית קדמית של רכב התובעים, ויצר על הפגוש הקדמי , מהצד, לחץ - עד שהוא נתלש ממקומו.

הנתבע 4 והצד השלישי 2 נמנעו מלהביא עדים שישבו ברכב הגורר, בת זוג וחבר של הנתבע 4 [ש' 17 בעמ' 4 לפרו']. בנסיבות אלה אינני מוצא לקבל את עדותו של הנתבע 4 , שטרם התאונה – עוד כשעמדו אחד ליד השני בפקק, ראה את התובעת 2, נהגת רכב התובעים "שהיא עם הראש למטה עם הנייד" [ש' 23-24 בעמ' 4 לפרו'] , ואני רואה בה עדות בעל דין יחידה וכבושה (לא נטענה בכתבי הטענות); ולאחר עיון בתמונות שהציגו התובעים במצורף לחות דעת השמאי, גם אינני מוצא כסבירה את הערכת הנתבע 4 כי פגוש רכב התובעים נתלש כי התובעת 2 " נכנסה" בנגרר [ ש' 27 ב-עמ' 4 לפרו'].

אינני מוצא, כי בנסיבות המקרה, יש לייחס אשם תורם גם לתובעים, באשר, כאמור, לא הוכח אשם כזה. טוענת הצד השלישי 2 כי התובעת 2 בעת נהיגתה לא גילתה ערנות מספקת לרכב המנסה להשתלב מימינה, ולא שמרה מרחק מספק על מנת לתת לרכב עם הנגרר להשתלב כראוי [הוראת תקנה 49 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961]. אינני סבור שהתובעת 2 צריכה לצפות שכל מי שנכנס למסלול לפניה גורר אחריו עגלה ארוכה. בענין זה הידיעה על הסיכון הכרוך בפגיעה אפשרית של הנגרר ברכב שהנתבע 4 נכנס למסלול השמאתי לפניו, ובנסיבות - היכולת למניעת התממשותו היא על הנתבע 4. אני מוצא כי את מלוא האשם לתאונה יש לייחס למעשיו ומחדליו של הנתבע 4 שנהג ברכב הגורר נגרר, בין היתר, משום שבסוג כזה של רכבים, שבהם יש קושי תמרון בנהיגה, על הנוהג בהם לגלות יתר זהירות בזמן נסיעה, ושומה היה עליו לנסות להיכנס לנתיב הנסיעה בו נהגה התובעת 2 , רק לאחר שווידא מעל לכל ספק, שנתיב הנסיעה פנוי באופן שמאפשר לכל אורך הגורר והנגרר (גם יחד) לה יכנס ולהשתלב.

ודוק. תיאורה של התובעת 1 בהודעת המבוטח שצירפו התובעים לכתב התביעה, תואמת את עדותה בבית המשפט, לפיה הבחינה בעגלה רק לאחר ששמעה את רעש התאונה; ולשונה של ההודעה שניתנה ביום 6.10.14, היא כדלקמן: "נסעתי בנתיב השמאלי כאשר הרכב הפוגע חתך בפתאומיות מנתיב ימני שלו. לרכב היתה מחוברת עגלת גרר. שמעתי רעש שהגיע מהצד ואז הבחנתי בעגלה שפגעה ברכב שלנו אחרי שעבר אותו.".

באופן בו נהג, הפר הנתבע 4 את חובת הזהירות הכללית שמחילות תקנות התעבורה, התשכ"א-1961 על כל נהג, וכן: את האיסור שבתקנות לעקוף מימין [תקנה 47(א)], את האיסור שבתקנות לסטות מנתיב ולצאת לעקיפה מבלי לבחון קודם לכן שהדבר מתאפשר [ס' 47(ד) לתקנות], את הפעלת הזהירות שדורש החוק בסטייה לנתיב אחר (גם כשאין ברירה) [ס' 64(ו) לתקנות] , ואת האיסור המפורש: "לא יסטה נוהג רכב מנתיב נסיעתו אם עלול הדבר לגרום להפרעה או לסיכון" [הוראת תקנה 40(א) לתקנות] .

במעמד הדיון, טען נציג הצד השלישי 2, המבטחת של הנתבע 1, כי פוליסת הביטוח של הנתבע 1 לא כוללת כיסוי לוו גרירה, ולכן, לא ניתן לשפות את הנהג הפוגע במקרה דנן [ש' 14 בעמ' 3 ו-ש' 30-32 בעמ' 5 לפרו'] . בסוף הדיון בענייננו, הוריתי למבטחת הנתבע 1 להגיש את הפוליסה המלאה אותה רכש הנתבע 1, ולהבהיר לבית המשפט איזה רכיב בפוליסה לא רכש התובע ומדוע הדבר מונע ממנו לקבל דמי ביטוח בנסיבות המקרה שלנו. תגובת המבטחת, המצרפת רק את ה"רשימה" של הפוליסה המבוקשת , הוגשה באיחור ניכר, אבל מתברר כי, בניגוד לנטען, איננה מוכיחה היעדר כיסוי ; ואתייחס לכך בהמשך.

בתגובה שהוגשה מטעם הצד השלישי 2, טענה המבטחת כי מדובר בתאונה בה היה מגע בין רכב התובע לבין הנגרר בלבד , וזאת - כאשר לא היה כל מגע בין רכב התובעת לרכב הגורר, המבוטח אצל צד השלישי 2, ועל כן, אין להטיל אחריות או חובת השתתפות על המבטח של הגורר. עוד טענה המבטחת – הצד השלישי 2, כי על מנת שיינתן כיסוי ביטוחי היה צריך הנתבע 1 לרכוש אצלה פוליסה נפרדת ונוספת לנגרר, כפי שרכשה הנתבעת 2 אצל הנתבעת 3. לבסוף, טענה המבטחת , הצד השלישי 2, כי ביטחה את הרכב הגורר בלבד, באשר לא קיימת בפוליסה הרחבה לאחריות כלפי צד שלישי הנגרמת בגין גרירה ע"י הרכב הגורר, רכבו של המבוטח, ולנוכח כל אלה - אין בגין הפוליסה שהוציאה כיסוי ביטוחי לתאונה נשוא התביעה, ודין התביעה נגדה להידחות.

באשר לטענות המבטחת, הצד השלישי 2, אבהיר כי, ראשית, אינני מוצא כי זה משנה כי הנגרר עצמו הוא שפגע ברכבם של התובעים ולא הגורר; הגורר הוליך את הנגרר אשר גרם לתאונה, ולא הנגרר עצמו, במנותק מהגורר כאשר הוא דומם הביא לפגיעה כלשהי ; כאשר האחריות היא של הנוהג ברכב הגורר – הנתבע 4 ; והיא אחריות המבוטחת בפוליסה שהוצגה, כפי שהוצאה לנתבע 1: "אדם הנוהג לפי הוראת המבוטח או ברשותו" (מעל גיל 24 ובעל ותק של שנה לפחות בנהיגה). שנית, אין די בכך שהמבטחת מצביעה על חברת ביטוח אחרת אשר בה קיימת פוליסה כזו או אחרת, כדי להוכיח כי רכישת פוליסה זו אכן מתאפשרת גם אצלה, אצל המבטחת , הצד השלישי 2. שלישית, הפוליסה אשר צורפה לתגובתה של המבטחת, הרשימה, איננה מצביעה על החרגה, הדורשת רכישת "כיסוי לוו גרירה" אשר לפי הנטען בע"פ - היה אמור לרכוש הנתבע 1, ואין כל סייג בפוליסה האמורה אשר מראה כי לא יינתן כיסוי ביטוחי באם תארע תאונה כאשר לרכב הפרטי המבוטח חובר נגרר. די בכל אלה, כדי לדחות את טענת המבטחת להיעדר כיסוי ביטוחי בענייננו .

המחלוקת השנייה שהוצגה בעניינו, היא באשר לחלוקת האחריות בין הנתבע 4 אשר אחראי בכל הקשור בנהיגה ברכב הגורר, לבין אחריות לכאורה של הנתבעת 2 אשר הינה הבעלים של הנגרר, והחבות של המבטחת שלה – הנתבעת 3 . כאמור לעיל, נציג הנתבעת 2 העיד כי הנגרר נלקח ללא ידיעת הנתבעת 2 , ומכל מקום – ללא רשותה , וטען כי לפיכך היא פטור ה מאחריות כלשהי לתאונה נשוא תביעה זו; והמבטחת שלה טענה בהתאם, כי היא פטורה מתשלום תגמולים , בהיעדר הסכמת המבוטח לשימוש ברכב.

כאן יש להעיר, שגם אם היה הנגרר נלקח ברשות ובאישור הנתבעת 2, הרי – מעבר לכך שיכול והיה לתובעים עוד "כיס" להיפרע ממנו , מאחר והנגרר הוא כלי פסיבי, הנשלט בידי נהג הגורר, יש – בכל מקרה - לראות גם בנתבע 4 הנוהג ברכב הגורר כאחראי לתאונה, ואת מבטחת הרכב הגורר – כחייבת על פי הפוליסה שהוציאה, כאמור .

הפסיקה התחבטה לא פעם ביחס לחלוקת האחריות שבין הגורר לבין הנגרר בעקבות קרות תאונה. אמנם גם הנגרר וגם הגורר נהוגים בידי אות אדם, אך קיימים מספר פסקי דין המייחסים אחריות לגורר בלבד, כיוון שהוא נתפס ככלי האקטיבי, בעוד שהנגרר נתפס - כפסיבי, הנגרר לתוך התאונה על ידי הגורר.

בעניין זה ראה: תא ( ת"א) 66183/03 כלל חברה לביטוח בע"מ-ת"א נ' ביאטרה נידאל (פורסם בנבו: 10.02.05)
"...אכן, סבורה אני, גם היום, כי הנגרר, לכשעצמו, אינו בבחינת כלי רכב מנועי כהגדרתו בפקודת התעבורה והשליטה היחידה בו, בהיותו מחובר לגורר, הינה בידי הנהג המוביל לכל מקום שיחפץ, ואלמלא רשלנותו של הנהג שיצא לעקיפה בדרך לא פנויה, לא היתה מתרחשת התאונה. העובדה לכשעצמה כי הגורר כבר הספיק להכנס חזרה למסלול נסיעתו ואילו הנגרר הוא שפגע, הינה פועל יוצא אחד מאשמו של הנהג, ואין לבצע במקרה זה הפרדה מלאכותית ולקבוע כי בנסיבות שכאלה מנותקת פגיעת הנגרר מהתנהגות הגורר, שכן אלמלא יציאת הגורר לעקיפה, שבעקבותיה נמצא הנגרר אף הוא במסלול הנגדי – לא היתה מתרחשת התאונה, שכן הנגרר לא הגיע למקום זה מכח עצמו... אשר לטענת כפל הביטוח – אין דעתי כדעת חברי המלומד, כבוד השופט בשן, הסובר כי משחברו הגורר והנגרר לכלי אחד, חובש הנהג שני כובעים כשהוא נוהג לכאורה בשני כלי רכב נהיגה המצריכה מיומנות מיוחדת. אכן, נהיגה בסמי-טריילר מצריכה מיומנות. דא עקא, משמדובר בנהג שבמקרה דנן נוהג ברכב ארוך וכבד מן הרגיל, אולם, אין בעובדה זו כשלעצמה כדי להעניק לו שני כובעים כמי שנוהג בנפרד בכ"א מחלקי הרכב, שכן תהא זו הפרדה מלאכותית, אלא ההיפך הוא הנכון, מקום שנוהג הנהג בכלי רכב ארוך המורכב מגורר אקטיבי ונגרר פסיבי, שאינו בבחינת רכב מנועי, הרי שהוא נוהג בגורר אליו מחובר נגרר, נהיגה המצריכה רשיון נהיגה המצביע על כישוריו לנהוג בכלי רכב זה, והיה והתרשל – על מבטחיו לשאת בתוצאות רשלנות זו.ו
וכפי שאמרתי והדגמתי בהחלטתי הקודמת, מקרה בו הפוגע הינו אוטובוס ארוך המורכב משני חלקים וחלקו האחורי הזיק, האם תהא המבטחת פטורה מקום לא בוטח באופן עצמאי החלק האחורי בנפרד, התשובה לכך היא שלילית, שכן המבחן הוא אשמו של הנהג. ותמצא שואל מדוע בוטח הנגרר באופן עצמאי, תמצא לאמר כי הנגרר במובחן מחלקו האחורי של אוטובוס ארוך, ניתן לניתוק באופן שיכול להזיק מכח עצמו, לפיכך, נדרש הוא לבטוח עצמאי...". (ההדגשה הוספה)
גישה קיצונית יותר, המבהירה כי ביטוחו של הנגרר כלפי צד שלישי, נועד במהותו, בעצם, למקרים שבהם הנגרר לבדו גורם לתאונה, למשל – אם הוא ניתק מהגרירה או חסם דרך - במנותק מהגורר, מצויה בפסק דינו של כבוד השופט אטדגי, בענין ת.א. 93291/00 ביטוח חקלאי נ. מכלוף ואח', אליו הפנ תה הנתבעת 3 בכתב ההגנה מטעמה . בענין זה, נדחתה הודעה לצד שלישי שנשלחה אל מבטחת הנגרר, והרציו להכרעה זו בהיר וברור, כדלקמן:

"...לדידי השאלה פשוטה בתכלית : זוהי תביעה נזיקית. מושכל יסוד ראשון בתביעה נזיקית הוא יחוס האשם.
סעיף 64 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), תשכ"ח-1968: " אשם" הוא מעשהו או מחדלו של אדם, שהם עוולה לפי פקודה זו, או שהוא עוולה כשיש בצדם נזק, או שהם התרשלות שהזיקה לעצמו, ורואים אדם כמי שגרם לנזק באשמו, אם היה האשם הסיבה או אחת הסיבות לנזק.
... "אדם", שרק לאדם ניתן ליחס אשם. לדיון בסוגיה זו, ראה: דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית, בעריכת טדסקי, עמ' 91:
"...מהם היסודות אשר בלעדיהם אין, בדרך כלל, אחריות בנזיקין? כנקודת מוצא לקביעת יסודות אלה יכול לשמש המושג "אשם" המוגדר בפקודה כמעשה או כמחדל של אדם המהווה עוולה אם גרמו נזק" ועמ' 96-93 לעניין "היסוד הנפשי".
3. אין חולק כי "האשם" במקרה דנן מוטל על נהג הרכב, ועליו בלבד. הנגרר (כהגדרתו) נגרר על ידי הרכב, אשר היה נהוג כאמור, והוא הוטח לעבר הרכב הנפגע באמצעות ועל ידי הרכב, דהיינו על ידי נהג הרכב, הנתבע 1, המבוטח, באמצעות מעבידתו נתבעת 2, על ידי נתבעת 3.
אין כל הבדל בין מקרה זה לבין המקרים הבאים, שבוודאי לא יכולה להיות עליהם מחלוקת:
חפץ שנפל מהרכב על רכב אחר והזיק לו; רכב שפגע ברכב שלפניו והדפו לעבר רכב נוסף;
רכב שפגע בחפץ נייח (תמרור, למשל) והחפץ פגע ברכב אחר.
4. זאת, שהנגרר היה מבוטח בפוליסה נפרדת, אינה משנה לעניין זה. פוליסת הביטוח מחייבת את המבטחת כלפי מבוטחה בלבד בהתחייבויות החוזיות האמורות בה. לצד שלישי יכול להיות מעמד רק בביטוח אחריות, לפיו "חייב המבטח לשפות בשל חבות כספית שהמבוטח עשוי להיות חייב בה לצד שלישי": סעיף 65 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, וזאת מכוח סעיף 68 לאותו חוק, לפיו "רשאי המבטח - ולפי דרישת הצד השלישי חייב הוא - לשלם לצד השלישי את תגמולי הביטוח שהמבטח חייב למבוטח" ... הנה, איפוא, נדרש להוכיח חבות המבוטח, קודם לדרישה מהמבטח!
5. השאלה, שנשאלה על ידי הנתבעים מדוע נדרשה פוליסה נפרדת לנגרר, אינה יכולה לבוא במקום הוכחת האשם או חבותו, כאמור, אפילו לא הייתה לה תשובה. אף על פי כן ניתן למצוא לה תשובה בדוגמאות בלתי נדירות:
נגרר שהוצב במקום, באופן המהווה רשלנות (כביש שאין בו תאורה וללא שילוט או מחזירי אור) ורכב אחר התנגש בו; נגרר שמעצוריו לא היו תקינים, והוא ניתק ממקומו ופגע ברכוש אחר, ועוד." (ההדגשות – הוספו)

מן הצד השני, אציין כי, יש כאלה המחזיקים בגישת האחריות המשותפת של הגורר והנגרר וזאת לאור העובדה כי הנהג, היושב בגורר שולט במכלול עצמו ולא רק בגורר. מכאן, שאין לייחס אחריות נפרדת לגורר או לנגרר [ עדי סומך, תאונות פח ושיבוב רכב, עמ' 313, (2013)]. לגישה זו, השווה דבריו של כבוד השופט ירון בשן ב-ת.פ. ( ת"א) 39954/05 יורודרייב ניהול ציי רכב בע"מ נ' אבו על הרד ( פורסם בנבו: 17.09.06):
"...קיימת פסיקה לא עקבית של בתי המשפט בשאלות הקשורות לחלוקת החבות של מבטחי גורר ונגרר שהיה מעורב בתאונה. בת.א. 154390/02 הבעתי עמדה שעליה אחזור כעת בקיצור נמרץ. מרגע שחוברו להם הגורר והנגרר יחדיו נוצר יצור חדש בעל איפיוני התנהגות דרך משלו. אף שהנהיגה מתבצעת מתוך הגורר, אין הנגרר רכיב פאסיבי בהתרחשות. שינויי המשקל האורך וכושר התמרון משפיעים באופן אקטיבי מאוד על התנהגות הכביש של הרכב המחובר. הנהג היושב בגורר הוא שולט במכלול – לא ה"גורר" עצמו. מכאן שאין לדעתי לייחס אחריות נפרדת ל"גורר" או ל"נגרר" כפי שנעשה לעתים בפסיקה...".

בענייננו, אני מוצא כי ראויה המדיניות המשפטית המוצאת את הגורר אחראי לתאונה, גם אם גוף הנגרר גרם בפועל לתאונה. נזכיר, כי בענייננו, בכל מקרה, אין הנתבעת 2 אחראית לגרימת התאונה נשוא התביעה, וזאת - משום שהנגרר נלקח ללא ידיעתה או רשותה מן המוסך בו הושאר; ומכאן – המבטחת של הגורר, פטורה מתשלום על פי הפוליסה . אציין כי, גרסה זו של הנתבעת 2 מתחזקת לאור עדויות הצדדים. במעמד הדיון העיד נציג הנתבע 2 וטען כי השאיר את הנגרר במוסך כדי לקבל הצעת מחיר עבור תיקון של הטרקטורון אשר היה מחובר לנגרר. במעמד הדיון אף העיד הנתבע 4, שהוא איננו מכיר את הנתבעת 2 . לטענתו, ביקש עגלה מגיסו, והלה השיג עבורו את הנגרר: " איני מכיר אותם. ביקשתי עגלה מגיסי, הוא פנה למישהו. לא לקחתי מנציג הנתבעת 2 את העגלה, לא גנבתי את העגלה" [ש' 26-27 בעמ' 5 לפרו']. מדברים אלו של הנתבע 4 , מתחזקת אמינות טענותיה של הנתבעת 2, שהנגרר נלקח ללא ידיעתה או רשותה.

בנוסף, הנתבעת 3 טענה כי השימוש בנגרר נעשה בניגוד לתקנה 16 לתקנות, ובשל כך, הינה פטורה מכל חבות בגין התאונה.

"16. בני אדם הרשאים לנהוג ברכב
בני אדם הרשאים לנהוג ברכב יהיו אחד או יותר מהמפורטים להלן, כפי שנכתב במפרט, ובתנאי שהם בעלי רשיון נהיגה בר-תוקף בישראל לנהיגת כלי רכב מסוג הרכב, או שהיו בעלי רשיון כאמור בתאריך כלשהו במשך 24 חדשים שקדמו לנהיגה ברכב ולא נפסלו מלקבל או מלהחזיק רשיון כזה על פי הוראות חיקוק, פסק דין, החלטת בית משפט או רשות מוסמכת אחרת:
(1) המבוטח;
(2) אדם ששמו נקוב במפרט;
(3) אדם הנוהג לפי הוראת המבוטח או ברשותו;
(4) אדם הנמצא בשירות המבוטח ונוהג לפי הוראתו או ברשותו;
(5) אדם הנוהג ברשות המבוטח ובלווית אדם מהמנויים בפסקאות (1) עד (4) לעיל;
(6) אדם חסר רשיון נהיגה כמצוין בראש הסעיף, בתנאי שהוא מלווה בידי מורה נהיגה מוסמך בעל רשיון להוראת נהיגה או בעת מבחן נהיגה רשמי מטעם משרד התחבורה, בתנאי שהאדם מלווה בבוחן מטעם משרד התחבורה.".

מצאתי כי התובעים הוכיחו קיומו של נזק שנגרם בגין התאונה, כדלקמן: על בסיס חוות דעת שמאי – תיקון הנזק לרכב על פי חשבונית, בסך של 5,486 ₪, ועל פי חשבונית – שכ"ט שמאי בסך של 708 ₪ [ש' 5 בעמ' 4 לפרו'] ; סה"כ – 6,194 ₪. בשל טרחה ועוגמת נפש שנלוו לפרשה, אני מעמיד את הפיצוי הכולל לתשלום לתובע 1 בגין תביעה זו על סך של 6,450 ₪.
לאור כל האמור לעיל עולה כי: דין התביעה כנגד הנתבעות 2 ו-3 להידחות; דין התביעה נגד בעל הרכב, הנתבע 1, הוא צד השלישי 1 - להידחות (הנתבע 4 נהג באישורו של בעל הרכב והוא המזיק ); וכנגד הנתבע 4 והצד השלישי 2 (מבטחת הרכב הגורר) , דין התביעה להתקבל, כך שיפצו את התובע 1 , בסכום כולל של 6,450 ₪.

הצד השלישי 2, תישא בהוצאות המשפט של התובעים ב סך 800 ₪, וזאת – גם בשל השיהוי הניכר בהגשת תגובתה והצגת הפוליסה כאמור לעיל. בשל העובדה שלא הוכיח בעדים, כיצד הגיע לידיו הנגרר, בלי ידיעת והסכמת בעליו, יישא הנתבע 4 בהוצאות הנתבעת 2 והנתבעת 3 בסך 400 ₪ - כל אחת.

סוף דבר

התביעה נגד הנתבע 4 והצד השלישי 2 – מתקבלת, כך שהם ישלמו, ביחד ולחוד, ישירות לתובע 1 -סך כולל של 6,450 ₪.
הצד השלישי 2, תשלם לתובע 1 – בנוסף - סך 800 ₪ - בגין הוצאות משפט.

התביעה נגד הנתבעים 1, 2 ו-3 - נדחית.
הנתבע 4 ישלם לנתבעת 2 סך 400 ₪ - בגין הוצאות משפט .
הנתבע 4 ישלם לנתבעת 3 סך 400 ₪ - בגין הוצאות משפט .

כל הסכומים לעיל י שולמו בתוך 30 יום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית משפט המחוזי בגין פסק דין זה, תוך 15 יום ממועד קבלת פסק הדין.
המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתן היום, כ"ז תשרי תשע"ז, 29 אוקטובר 2016, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: יוסף גיסס
נתבע: רז עטירה
שופט :
עורכי דין: