ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עיריית תל אביב נגד מרט קורבנוב :

בפני כבוד ה שופט רונן אילן

תובעת

עיריית תל אביב

נגד

נתבע
מרט קורבנוב

פסק דין

לפני תביעה לחיוב הנתבע בתשלום חובות מסי ארנונה לתובעת, בהתבסס על טענות להרמת מסך.
במהלך 2006 נמסרה לתובעת הודעה שלפיה חברה פרטית קבלה את החזקה בנכס אשר בתחומי התובעת. על יסוד הודעה זו החלה התובעת לחייב את החברה במסי הארנונה בגין החזקתה בנכס, ברם מיסים אלו לא שולמו ולו פעם אחת בכל התקופה בה החזיקה החברה בנכס לפי רישומי התובעת, עד לאוגוסט 2008. גם ניסיונות שעשתה התובעת לאחר מכן להיפרע מחברה לא צלחו וזו, כך התברר, חדלה מכל פעילות.
בתביעה זו עותרת לפיכך התובעת לחיוב הנתבע עצמו בפירעון חובות החברה, בטענה שבהיותו המנהל והבעלים הרשום היחיד של אותה חברה, התקיימו הנסיבות המצדיקות הרמת מסך ההתאגדות של החברה. טענות התובעת מתבססות הן על הרמת מסך לפי דיני החברות והן על הרמת מסך לפי חוק ההסדרים.
כנגד טענות אלו, בנוסף לטענות מקדמיות של התיישנות והיעדר חזקה בנכס, טוען הנתבע שעסקי החברה נוהלו כדין והחברה נסגרה לאחר שכשלה בעסקיה. כך טוען הנתבע שאין כל הצדקה בדין לחיובו אישית בפירעון חובות החברה, כי לא הונה את התובעת ולא העביר לידיו נכס כלשהו של החברה.
השאלה אם הוכחו הנסיבות המצדיקות הרמת מסך והשתת חבות אישית על הנתבע לפירעון חובות החברה לתובעת – עומדת במוקד תביעה זו.
העובדות
התובעת הינה רשות מקומית, אשר במסגרת פעילותה מוסמכת לחייב מחזיקי נכסים בתחומה בתשלום מסי ארנונה. בין היתר, מחייבת התובעת במסי ארנונה את מחזיקי הנכס המצוי ברחוב נחום גולדמן 99 בתל-אביב יפו (להלן: "הנכס").
חברת דינמיק צפון בע"מ ("החברה") הינה חברה פרטית והנתבע, מרק קורבנוב, הינו בעל המניות היחיד ומנהלה של החברה.
ביום 7.11.06 חתמה החברה על הסכם שכירות (להלן: "הסכם השכירות") שלפיו שכרה מחברה בשם השער לישראל בע"מ חלקים שונים בנכס, חלקים הכוללים משרדים, אולם וגג. הנתבע הוא שחתם על הסכם השכירות בשם החברה.
החברה קיבלה את החזקה בנכס ביום 1.12.06. הודעה על כריתת הסכם השכירות עם החברה (הודעה אליה צורפו רק עמודים 1, 3 ו- 15 של הסכם השכירות) הועברו גם לתובעת. בהתאם, שינתה התובעת את רישומיה כך שישקפו את החזקת ה נכס על ידי החברה.
רישומי התובעת בכל הנוגע להחזקת החברה בנכס לא השתנו עד ליום 1.8.08, כאשר לדידה של התובעת החברה היא שהחזיקה בנכס בכל תקופה זו. רק ביום 1.8.08 נמסרה לתובעת הודעה על הפסקת החזקת החברה ב נכס.
בכל תקופה זו, מיום 1.12.06 ועד 1.8.08, הוציאה התובעת הודעות על חיובים במסי ארנונה בגין הנכס אולם חיובים אלו לא שולמו ולא נפרעו. במשך כל תקופה זו בת 20 חדשים, לא שולמו מסי הארנונה בגין ה נכס אפילו פעם אחת.
כבר במהלך 2008 החלה התובעת לנקוט בהליכי גבייה בניסיון להיפרע על חובות הארנונה בגין הנכס, ברם ניסיונות אלו לא צלחו. במהלך אותן פעולות גבייה בהן נקטה התובעת אף הגיעו גובים מטעמה לנכס ביום 27.5.08 ובקשו לבצע עיקול מיטלטלין בנכס, אך בתגובה נמסר להם שיק מעותד בסך של 20,000 ₪ והליכי העיקול בוטלו. התנהלות זו חזרה על עצמה בהליך שהתבצע ביום 1.7.08. בשני המקרים נמסרו לגובים מטעם התובעת המחאות מעותדות בסך של 20,000 ₪ ובשני המקרים חוללו ההמחאות וסורבו בהיעדר כיסוי.
לאחר שכשלו כל הניסיונות להיפרע על חוב הארנונה בגין ההחזקה בנכס בהליכים מנהל יים, הוגשה תביעה זו ביום 22.9.14.
תמצית טענות הצדדים, ההליך והראיות
לטענת התובעת, יש להשית על הנתבע אישית את החבות בתשלום מלוא החוב לתובעת בגין מסי הארנונה שהושתו על ההחזקה בנכס בתקופה שמיום 1.12.06 ועד 1.8.108.
לפי גרסת התובעת, מלמדת המסכת העובדתית שהתבררה על התנהלות שיטתית, מכוונת ומתוכננת של הנתבע, ואשר מטרתה התחמקות מתשלומי הארנונה לתובעת. כך מצביעה התובעת על העובדה שמסי הארנונה לא שולמו בתקופה הרלוונטית ולו פעם אחת, בעוד שכנגד זאת עמדה החברה ב התחייבויותיה לפירעון חובות לנושים אחרים במהלך פעילותה. מאלו מסיקה התובעת שיש הצדקה להרמת מסך ההתאגדות של החברה וחיוב הנתבע עצמו בפירעון מלוא חובותיה לתובעת.
עוד טוענת התובעת שניתן לחייב את הנתבע בפירעון חובות החברה גם על יסוד חוק ההסדרים, ומשהתברר שהתקיימה החזקה המאפשרת חיוב בעל שליטה בחברה אישית בפירעון חובותיה בעת שחדלה מפעילות.
התובעת מסכמת את חובות הארנונה שלא שולמה בתקופה הרלוונטית, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, ועותרת לחיוב הנתבע בפירעון חוב זה בסך של 780,662.50 ₪.
לטענת הנתבע, אין כל בסיס לתביעה.
ראשית, טוען הנתבע שיש לדחות על הסף את טענות התובעת ככל שהן מתייחסות לחוב שנוצר לפני יום 22.9.07 בשל התיישנות עילת התביעה.
שנית, לגופן של הטענות, מכחיש הנתבע בכלל את הטענה שלפיה החזיקה החברה בנכס. לפי גרסת הנתבע, הפעילה החברה בנכס מועדון לילה שפעל במשך יום אחד בשבוע בלבד, בימי ששי. פעילות זו נמשכה במשך מספר חדשים, אך במהלכה נוכח הנתבע שהחברה צוברת הפסדים ולפיכך הופסקה פעילותה כבר במרץ 2008 והסכם השכירות בוטל.
נוכח אופי זה של פעילות בנכס, טוען הנתבע, הוא כלל לא היה מודע לכך שעל החברה לשאת בתשלום מסי הארנונה. רק במהלך 2012, במסגרת הליכי גבייה מנהליים שבצעה התובעת, נודע לו על טענת התובעת לחוב של החברה ועל הטענה שיש לייחס לו עצמו את החוב. נוכח טענה זו, העביר הנתבע לתובעת מסמכים רבים מהם ניתן להיווכח שהחברה נקלעה לקשיים, חדלה מפעילות, ולא העבירה נכסים כלשהם לנתבע. התובעת, כך נטען, השעתה את הליכי הגבייה האישיים כנגד הנתבע אך בהמשך ולמרות המסמכים שקבלה, חידש ה את ההליכים והגישה תביעה זו.
טוען לפיכך הנתבע כי בנסיבות שהוכחו אין כל בסיס לניסיון לייחס לו את חובות החברה בגין מסי הארנונה.
במקור, הוגשה תביעה זו גם נגד החברה, ברם זו לא הגישה כתב הגנה וביום 7.12.14 ניתנה כנגדה פסק דין בהיעדר הגנה. בירור התביעה נמשך כנגד הנתבע.
התובעת תמכה את גרסתה בתצהירי גב' יפית סולימני (עובדת מחלקת הגבייה של התובעת), ומר אייל שר ישראל (רכז חיובים במחלקת שומה של התובעת). הנתבע תמך את גרסתו בתצהירו.
בדיון אשר נערך ביום 4.7.16 נחקרו המצהירים ובתום הדיון ניתנה לצדדים ארכה להגשת סיכומים בכתב.
דיון
טענתו הראשונה של הנתבע הינה טענה להתיישנות חלק מעילת התביעה נגדו.
לפי כתב התביעה, מתייחסת התביעה לחובות הארנונה אשר הטילה התובעת מיום 1.12.06 ועד ליום 1.8.08 (למשל כאמור סעיף 4 בכתב התביעה). טוען לפיכך הנתבע כי כיוון שהתביעה הוגשה רק ביום 22.9.14, ממילא שעילת התביעה המתייחסת לחוב שנוצר לפני 22.9.07 – התיישנה.
לצורך בחינת טענה זו, ניתן לצאת מהנחה שמרוץ ההתיישנות של עילת התביעה כנגד הנתבע החל ביום 1.12.06. הנחה זו למעשה מיטיבה עם הנתבע, שכן לפחות בכל הנוגע לעילה המתבססת על חוק ההסדרים, ניתן היה לקבוע את תחילת מרוץ ההתיישנות במועד מאוחר יותר, מועד הפסקת פעילות החברה במרץ 2008 (טענת הנתבע בסעיף 29 (ו) בתצהירו).
לפי הנחה זו, החל מרוץ ההתיישנות ביום 1.12.06 ותקופת ההתיישנות חלפה ביום 1.12.13.
דא עקא, כשם שהגשת תביעה לבית המשפט עוצרת את מרוץ ההתיישנות (סעיף 15 בחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958), כך גם הליכי גבייה מנהליים. לצורך עצירת מרוץ ההתיישנות יש לראות בהליכי הגבייה המנהלית כשווי ערך להגשת תביעה אזרחית (עת"מ (מרכז) 6882-11-10 סמקו סנטר (1998) בע"מ נ' עיריית נס ציונה [פורסם בנבו] 22.11.10; עת"מ (חי') 37926-07-10 סימון עמר נ' עירית נהריה [פורסם בנבו] 8.12.10).
לפיכך, ככל שתראה התובעת כי נקטה הליכי גבייה מנהליים טרם הגשת התביעה, כי אז אפשר ומרוץ ההתיישנות נעצר בעת שננקטו הליכים אלו.
לתצהיר אשר הגישה התובעת צורפה רשימת פעולות שננקטו בניסיון לגבות את החוב טרם הגשת התביעה, ובהן גם דו"ח על תפיסת מיטלטלין מיום 20.2.11 (נספח 3א' לתצהיר גב' סולימני).
דו"ח זה מלמד על פעולת גבייה שנקטה התובעת כלפי הנתבע עצמו ובהתאם לסמכות הנתונה לה בפקודת המסים (גבייה). פעולת גבייה זו איננה משתמעת לשני פנים, מבהירה כי התובעת נקטה בהליכי גבייה, שלכן גם משהה את מרוץ ההתיישנות.
זאת ועוד, הנתבע עצמו מודה בתצהירו כי במהלך 2012 הטילה התובעת עיקולים על חשבון הבנק שלו בגין חובות החברה (סעיף 6 בתצהיר הנתבע), שלאחריהם החלו מגעים בין הצדדים והליכי הגבייה הושעו.
אם כך, התברר שהתובעת פתחה בהליכי גבייה כנגד הנתבע עצמו כבר ביום 20.2.11, עוד טרם חלפה תקופת ההתיישנות, ומתברר שהתובעת המשיכה ברציפות בנקיטת הליכי גבייה כנגד הנתבע גם לאחר מכן. כיוון שבמצב זה נעצר מרוץ התיישנות ולא התחדש כלל עד להגשת תביעה זו, ממילא שתקופת ההתיישנות לא חלפה גם ביחס לחוב המיוחס לנתבע מיום 1.12.06 וטענת ההתיישנות – נדחית.
טענתו השנייה של הנתבע כנגד התובעת, הינה שלמעשה החברה עצמה כלל לא החזיקה בנכס, שלכן אין כל יסוד לחיוב החברה במסי ארנונה, קל וחומר שאין יסוד לחיוב הנתבע עצמו במקום החברה.
לפי גרסת הנתבע (למשל כאמור בסעיף 12 (ג) בכתב ההגנה המתוקן), פעלה החברה בנכס בימי ו' בשבוע בלבד ובקיום מסיבות המיועדות לעולים מרוסיה. בשאר ימות השבוע, כך לפי גרסת הנתבע, החזיקה בנכס המשכירה עצמה ועשתה בו פעילות כראות עיניה .
טענה זו הינה, למעשה, טענת "אינני מחזיק". הנתבע טוען כי אין על החברה כלל חבות בארנונה שכן לא היא אשר "החזיקה" בנכס בתקופה נשוא התביעה. לשיטתו "המחזיקה למעשה" בנכס הייתה המשכירה ולא החברה. טענה זו לא ניתן לקבל.
ראשית, ככלל, דרך המלך להעלאת טענת "אינני מחזיק" הינה בהגשת השגה או ערר לפי חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 (להלן: "חוק הערר"). אומנם, אף לבית המשפט הסמכות לדון בטענת "אינני מחזיק" לפי סעיף 3 (ג) בחוק הערר, ברם כך ייעשה רק במקרים חריגים ומקום בו מעוררת הטענה נושאים עקרוניים או נושאים בעלי חשיבות כללית וחשיבות ציבורית ( עע"מ 2611/08 שאול בנימין נ' עיריית תל-אביב [פורסם בנבו] 5.5.10, פסקה כא' בפסק הדין). ולא זו בלבד שהנתבע איננו מצביע על כל נושא עקרוני המצדיק בירור טענה זו בבית המשפט, דווקא אותה טענה של הנתבע, הטענה למעין חלוקת זכות החזקה בנכס בין החברה למשכירת הנכס, הינה טענה שראוי היה שתתברר בפני הגוף המקצועי והמיומן לבחון את הטענה ואף לבקר בנכס בזמן אמת.
שנית, הנתבע כלל לא מביא ראיות לביסוס טענה זו לאותה חלוקת החזקת הנכס. אמנם, לאותה הודעה עליה נסמכה התובעת כשרשמה את החברה כמחזיקת הנכס הייתה לאקונית וכללה רק חלק מחוזה השכירות, ברם הדין דווקא מבקש להקל על הרשות המקומית בקביעת זהות המחזיקים לצורך חיוב בארנונה (ע"א 739/89 אהרון י' מיכקשוילי ואח' נ' עיריית תל-אביב-יפו פ"ד מה (3) 769, 775). ככל שבקש הנתבע לטעון שלמרות שהחברה שכרה את הנכס ולמרות שאין מחלוקת על כך שחתמה על חוזה שכירות עם בעלת הזכויות בנכס, לא היא בעלת הזיקה הקרובה ביותר לנכס – שומה היה עליו להביא על כך ראיות. וכאלו – איין.
ושלישית, אין אלא לתמוה הכיצד טענה שכזו, טענה כה בסיסית שלמעשה עשויה להביא לדחיית התביעה בלא קשר לשאלת אחריותו האישית של הנתבע, כלל לא נטענה בכתב ההגנה המקורי של הנתבע, זה שהוגש ביום 17.11.14.
נוכח כל זאת, לא ניתן לקבל את טענת הנתבע והטענה שלפיה החברה כלל לא החזיקה בנכס בכל הנוגע לחבות במסי ארנונה – נדחית.
לאחר שנמצא שהתביעה הוגשה בטרם חלפה תקופת ההתיישנות, לאחר שנמצא שהחברה עצמה חייבת במסי הארנונה נשוא התביעה (כפי שנקבע בפסק הדין שניתן נגדה בהיעדר הגנה) ואין לקבל את הטענה שלפיה כלל לא החזיקה בנכס, יש לבחון את הטענות עליהן מבקשת התובעת להשית על הנתבע עצמו את החבות במיסי הארנונה. טענות אלו של התובעת מתבססות על שני ראשים: הטענה לחבות לפי דיני הרמת מסך התאגדות החברה; והטענה לחבות לפי חוק ההסדרים (כהגדרתו להלן).
לטענת התובעת, יש להרים את מסך ההתאגדות של התובעת ולחייב את הנתבע בכל חובותיה כלפי התובעת, שכן התברר שהנתבע עשה שימוש ציני ופסול באישיות המשפטית של החברה כדי להונות את התובעת ולחמוק מתשלום מסי הארנונה.
על יסוד הוראת סעיף 6 בחוק החברות, תשנ"ט-1999, ניתן לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, דהיינו במקרים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באופן בלתי ראוי. ההתייחסות לאפשרות זו הינה כאל עניין חריג המיוחד למצבים בהם ברור שנעשה שימוש לרעה באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה. הנטל להוכחת נסיבות חריגות שכאלו מוטל על התובעת.
העד הראשון מטעמה של התובעת היה מר אייל שר ישראל, רכז חיובים במחלקת השומה של התובעת. מר שר התייחס בתצהירו לאופן בו נרשמה החברה כמחזיקת הנכס, ואף זאת עשה על בסיס המסמכים בתיקי התובעת. הא ותו לא. מר שר לא התייחס כלל לפעילות החברה והעיד שאיננו יודע על כך דבר (עמ' 7; ש' 20 בפרוט'). עדות זו לא תרמה איפה דבר להוכחת הטענה להרמת מסך התאגדות החברה.
העדה השנייה מטעמה של התובעת הייתה גב' יפית סולימני, נציגת גבייה במחלקת חברות של התובע. גב' סולימני התייחסה בתצהירה לאופן בו חושבו חובות החברה ולהליכי הגבייה שננקטו במהלך השנים. במהלך עדותה של גב' סולימני התברר שהמידע היחיד שיש לה בקשר לפעילות החברה לקוח מעיון בתדפיס רישום החברה ברשם החברות (עמ' 11; ש' 10 – 15 בפרוט'). כך התברר שגם גב' סולימני איננה יודעת דבר וחצי דבר על פעילות החברה.
בתצהירה, התייחסה גב' סולימני לפעולות גבייה שנקטה התובעת לתפיסת מיטלטלין בנכס בזמן בו החזיקה בו החברה לפי רישומי התובעת. לטענת גב' סולימני (סעיפים 13, 14 בתצהיר גב' סולימני) , הן ביום 27.5.08 ושוב ביום 1.7.08 הגיעו נציגי התובעת לנכס לביצוע עיקולים, והנתבע עצמו מסר להם שיקים כדי שלא יעשו כן, שיקים שלאחר מכן התברר שאין להם כיסוי.
בהתנהלות זו של מסירת שיקים נעדרי כיסוי למניעת עיקול מיטלטלין, מבקשת התובעת לראות תמיכה בטענה להונאה המצדיקה הרמת מסך.
דא עקא, שעיון באותם צילומי שיקים אליהם הפנתה (נספחים 5 לתצהיר גב' סולימני) מלמד שאלו בכלל נמשכו על ידי אדם בשם ניקולאי קרסיוב. לא על ידי הנתבע. גב' סולימני, אשר לא הייתה במקום במסירת השיקים, כלל לא יכלה להעיד באילו נסיבות נמסרו ועל ידי מי. כל התייחסותה לנסיבות מסירת השיקים התבססה על עדויות מפי השמועה שאינן קבילות כלל (עמ' 12; ש' 3 – 12 בפרוט'). לא ברור איפה כיצד מבקשת התובעת לטעון בסיכומיה שהוכחה הטענה למסירת שיקים אלו על ידי הנתבע ולא ברור כיצד מבקשת התובעת, זו ש העלתה את הטענה, להטיל דווקא על הנתבע את הנטל להוכיח את הפרכת הטענה.
וכך, גם ביחס לעדות גב' סולימני, התברר שאין בה דבר לתמיכה בטענת התובעת להרמת מסך התאגדות החברה.
לטענת התובעת, בתקופת החזקתה בנכס לא שילמה החברה ולו תשלום בודד בגין מסי הארנונה. בכך, לטענת התובעת, ראיה ניצחת למעשה ההונאה של הנתבע לניצול אישיותה המשפטית של החברה להתחמקות מתשלום מסי ארנונה.
הנתבע מצידו, הסביר את הסיבה לאי תשלום מסי הארנונה כלל בתקופה בה פעלה החברה בנכס. לפי עדות הנתבע, לא היה הוא כלל מודע לחבותה של החברה בתשלום מסי הארנונה והוא בכלל סבר שדמי השכירות אשר משלמת החברה כוללים את מסי הארנונה (עדות הנתבע בעמ' 19 בפרוט').
לתובעת היו אפשרויות למכביר להתמודד עם גרסה זו. התובעת, למשל, יכולה הייתה לנסות ולהציג ראיות למסירת הודעות על חיובי הארנונה לנתבע בתקופה הרלוונטית אך ראיות שכאלו לא הוצגו. התובעת יכולה הייתה להראות כי הנתבע היה מודע להליכי הגבייה שנוהלו אך גם זאת לא עשתה התובעת (וראו למשל עדות גב' סולימני לפיה אדם בשם "ניר" בצע את פעולות הגבייה ברם לא נעשה כל ניסיון לברר עימו דבר בקשר לתביעה זו – עמ' 12; ש' 15 – 20 בפרוט'). ב" כ התובעת ציין במהלך החקירה הנגדית שמות של כאלו שהיו מעורבים בכריתת חוזה השכירות, אנשים בשם שלום טטרושווילי ורוני בר ששת, שאף היו קשורים לחברה אחרת שבעבר החזיקה בנכס וצברה חובות לתובעת (עמ' 15 – 16 בפרוט'), אלא שאפילו ניסיון לזמן מי מהם ולברר את גרסתם לא עשתה התובעת.
כך התברר שזולת הטענה לאי תשלום מסי הארנונה כלל בתקופה הרלוונטית, התובעת לא עשתה דבר כדי לנסות לבסס את הטענה להתנהלות חסרת תום לב של הנתבע, כבסיס המצדיק את הרמת המסך.
ודוק, בסיכומיה הפנתה התובעת לעניין אשר התברר בתביעה לחיוב במסי ארנונה שהוגשה כנגד גב' מלכה עובדיה (ת.א (ת"א) 34843-09-12 עירית תל-אביב-יפו נ' א. עץ דקו (2000) בע"מ ואח' [פורס ם בנבו] 26.2.15). באותו מקרה אכן נמצא שיש להשית על הנתבעת את החבות במסי ארנונה של חברת א. עץ דקו (2000) בע"מ, אך באותו מקרה אי תשלום מסי הארנונה כלל היווה שיקול אחד מהשיקולים שהביאו להרמת המסך, כאשר בנוסף לכך גם התברר שאותה הנתבעת (במישרין או באמצעות בני משפחתה) הייתה קשורה לחברה שהחזיקה קודם לכן בנכס ואף לחברה שהחזיקה לאחר מכן בנכס (סעיף 13.3 בפסק הדין). נסיבות מקרה זה שונות לחלוטין. בנסיבות מקרה זה לא הביאה התובעת ולו ראיה אחת לתמיכה בטענתה להרמת מסך, זולת הטענה לאי תשלום מסי הארנונה.
לטענת התובעת, יש להתחשב בכך שהחברה הינה "חברה משפחתית" בבעלותו הבלעדית של הנתבע.
אכן, הנתבע היה בעל המניות והמנהל היחיד של החברה. ואכן, הנטייה הינה להקל בדרישות להרמת המסך כשמדובר בחברה משפחתית (ע"א 10582/02 ישראל בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ [פורסם בנבו] 16.10.05, פסקה כ' בפסק הדין). ועם זאת, הקלה בדרישות לחוד והתעלמות ממסך ההתאגדות לחוד. גם כאשר עסקינן בחברה משפחתית לא ניתן "לאיין" את מסך ההתאגדות, ולא ניתן לטעון שדי בכך שמדובר בחברה משפחתית כדי להביא להרמת המסך.
כך מתברר שהתובעת לא הביאה כל ראיה, ולו אחת, לתמיכה בטענתה להרמת מסך ההתאגדות ולחיוב הנתבע בחובות החברה לפי סעיף 6 בחוק החברות. ועוד התברר שלתובעת דווקא עמדה האפשרות להציג לכך ראיות אך התובעת כלל לא ניסתה לבסס את הטענה. התובעת הסתפקה בעצם חבותה של החברה במסי ארנונה במלוא תקופת החזקתה בנכס, אך לכל הציג הנתבע הסבר הגיוני, שהתובעת לא עשתה כל ניסיון להתמודד עימו.
כפי שהובהר, גם כאשר עסקינן בחברה משפחתית דוגמת החברה לא בנקל יורם מסך ההתאגדות ולכך נדרשות ראיות של ממש וכאלו לא הוצגו. לפיכך, הטענה לחיוב הנתבע בחובות החברה על בסיס הרמת מסך ההתאגדות – נדחית.
לטענת התובעת, בסיס נוסף לחיוב הנתבע בחובות החברה מצוי בחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992 (להלן: "חוק ההסדרים").
סעיף 8 (ג) בחוק ההסדרים מאפשר חיוב בעל שליטה בחברה פרטית בחוב ארנונה שמיוחס לחברה שבבעלותו וביחס לנכס שאיננו משמש למגורים. מטרתו של סעיף זה הינה למנוע התחמקות חברות מתשלום ארנונה לאחר שהפסיקו את פעילותן במצבים בהם מתברר שנכסים הועברו מהחברה הפרטית טרם פירוקה.
הוראות אלו מחילות את הוראות סעיף 119 (א) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], ולפיהן עולה שלצורך גביית החוב מבעל השליטה בחברה, יש צורך בקיומם של 6 תנאים: החיוב הוא בגין נכס שאינו משמש למגורים; החוב הוא חוב ארנונה סופי; החברה לא פרעה את החוב; החברה הפסיקה את פעילותה; הנתבע הוא אכן בעל שליטה בחברה; והתנאי השישי - הנתבע קיבל לידיו את נכסי החברה ללא תמורה או בתמורה חלקית.
ביחס לחמשת התנאים הראשונים האמורים, רובץ הנטל להוכחתם על התובעת, אולם למעשה אין חולק על התקיימותם במקרה דנא. הנכס נשוא התביעה שמש למסחר ולא למגורים; חובה של החברה סופי שהרי כבר ניתן בגינו פסק דין כנגד החברה; החברה לא פרעה את החוב; החברה הפסיקה את פעילותה עוד ב- 2008 (ולפי גרסת הנתבע – במרץ 2008) ; והנתבע הוא בעל השליטה במלוא הון מניות החברה .
במצב זה, בכל הנוגע להתקיימות התנאי השישי, עובר הנטל לנתבע ועליו להראות כי לא קבל לידיו את נכסי החברה בלא תמורה או בתמורה חלקית (רע"א 7392/12 חיים רומנו נ' עיריית יהוד מונסון [פורסם בנבו], 25.10.12).
לפי גרסת הנתבע, פעלה החברה במשך תקופה קצרה של כשנה ו- 4 חדשים, תקופה בה למרות מאמציו צברה החברה הפסדים עד שהוא נאלץ להפסיק את פעילותה. עוד טוען הנתבע שהן בתקופת פעילות החברה והן לאחר שהופסקה פעילותה, לא נעשו בה פעולות כגון הברחת נכסים או העדפת נושים או כל פעולה לא כשרה המצדיקה חיובו האישי בחובות החברה.
גרסת הנתבע הובאה בכתבי הטענות ובתצהירו, אך גם טרם הוגשה התביעה פורטה גרסתו במכתביו לתובעת. למכתב ב"כ הנתבע לתובעת מיום 10.7.12 (נספח ה' לתצהיר הנתבע) צורפו מסמכים רבים מהנהלת החשבונות של החברה, ובהם דוחו"ת כספיים מבוקרים, מאזן, טופסי פחת, וטופסי 126.
כך מסתבר כי גרסת הנתבע, שלפיה לא הועברו לידיו כלל נכסים של החברה , נטענה עוד בטרם הוגשה התביעה וכאשר נודע לנתבע על נקיטת הליכים מנהליים נגדו, ונתמכת במסמכים רבים מהנהלת החשבונות של החברה.
עיון בהתכתבויות אשר קדמו להגשת התביעה (צורפו כנספחים לתצהיר הנתבע) מלמד כי בתחילת יוני 2012 פנה הנתבע לתובעת בבקשה להפסקת ההליכים המנהליים שננקטו נגדו, ואף ציין שלא העביר לבעלותו כל נכס של החברה. בתגובה, בהודעת דוא"ל מיום 17.6.12 (נספח ב' לתצהיר הנתבע) בקשה נציגת התובעת, גב' סולימני, מידע ומסמכים בקשר עם הנהלת החשבונות של החברה. אלו אותם המסמכים שאסף והעביר הנתבע במצורף למכתבו מיום 10.7.12.
בתגובה למסמכים שהעביר הנתבע, כתבה נציגת התובעת, גב' סולימני כך ביום 9.7.12 (נספח ו' לתצהיר הנתבע):
המסמכים אשר שלחת לנו הועברו לרואה חשבון לבדיקתם.
הליכי הגביה עוכבו לחדש.
כאשר המסמכים יחזרו ניצור קשר להמשך פעילויות.
כך שבה וכתבה נציגת התובעת במכתבה מיום 29.11.12, בתגובה לפניית הנתבע אשר בקש לדעת מדוע מתמהמהת תגובת התובעת וכך שוב ושוב (נספחים ח', ט' ו- יא' לתצהיר ה נתבע).
התובעת לא השיבה מענה ענייני לפניות הנתבע ולו פעם אחת. התובעת לא טענה שמשהו נמצא לקוי במסמכים שהעביר הנתבע. התובעת לא טענה שמשהו נמצא חסר במסמכים שהעביר הנתבע. התברר שבמקום מענה ענייני לפניות הנתבע, החליטה התובעת לחדש את הליכי הגבייה ובהמשך גם להגיש תביעה זו.
לפי גרסת התובעת (סעיף 19 בסיכומי התובעת), אין די במסמכים שהעביר הנתבע ואין די בגרסתו, אלא שומה היה עליו לתמוך גרסתו בחוות דעת של רואה חשבון. גרסה זו מעוררת אי נחת. הרי התובעת עצמה כתבה שבחנה את מסמכי הנתבע באמצעות רואה חשבון מטעמה. אם סברה התובעת שפגם התגלה במסמכים שהעביר הנתבע, או אם סברה התובעת שמסמכי החברה שהועברו אינם תומכים בגרסת הנתבע, או אם סברה התובעת שעדיי ן חסרים מסמכים כלשהם – שומה היה עליה להבהיר עמדתה ולהסבירה. התובעת לא עשתה דבר מאלו. שתיקת התובעת, שתיקה שלאחר בדיקת המסמכים על ידי מומחים מטעמה, היא הנותנת שאותם המסמכים אכן תומכים ומבססים את גרסת הנתבע.
במצב זה לא ברורה התעקשות התובעת על כך שהנתבע ישקיע משאבים נוספים בהמצאת חוות דעת מומחה מטעמו, ובפרט כאשר הנתבע מבהיר שמצבו הכלכלי בכי רע והוא הוכרז כמוגבל באמצעים (סעיף 38 בתצהיר הנתבע).
לפיכך, לאחר שהתברר שהנתבע תמך את גרסתו במסמכים רבים מהנהלת החשבונות של החברה; לאחר שהסתבר שאותם מסמכים נמסרו לתובעת עוד ב- 2012 ונבדקו על ידי מומחים מטעמה עוד טרם הוגשה התביעה; ולאחר שהסתבר שהתובעת לא מצאה במסמכים שהועברו כל טענה שתפריך את גרס ת הנתבע ולא טענה שחסר לה מסמך נוסף אחר שלא הועבר – אני מקבל את גרסת הנתבע וקו בע שעלה בידיו להראות במידה הנדרשת במשפט אזרחי כי לא הבריח ולא נטל נכסים כלשהם של החברה וממילא שלא התקיימו התנאים להטלת חבות אישית בגין חובות החברה לתובעת לפי חוק ההסדרים.
טענת התובעת לפיה יש לחייב את הנתבע בתשלום חובות החברה לפי חוק ההסדרים – נדחית.
לסיכום, לאחר שניתן פסק דין לחיוב החברה במלוא החוב נשוא התביעה, ולאחר שהתברר שהחברה חדלה מכל פעילות עוד ב- 2008 ולא ניתן להיפרע ממנה על חובות אלו, נותרה לבירור טענת התובעת שלפיה יש לחייב את הנתבע אישית בפירעון חובות אלו.
נוכח טענות אלו, העלה הנתבע, כטענות מקדמיות, טענת התיישנות וטענת "אינני מחזיק". טענות אלו נדחו, לאחר שהובהר כי התובעת נקטה נגד הנתבע אישית בפעולות גבייה אשר עצרו את מרוץ ההתיישנות עוד בתחילת 2011 ולאחר שהובהר שאין מקום לטעון בהליך זה, ולא בהליך לפי חוק הערר, טענה על היעדר חזקה בנכס.
טענתה העיקרית של התובעת לחיוב הנתבע בפירעון החוב, התבססה על הרמת מסך לפי חוק החברות. טענה זו נדחתה לאחר שהובהר שזולת הטענה לאי פירעון חובות החברה לתובעת בכל תקופת החזקתה בנכס לא הביאה התובעת כל ראיה שהיא לביסוס הטענה, ולאחר שהתברר שהטענה היחידה לה טענה התובעת, הטענה להונאה במסירת שיקים נעדרי כיסוי לביטול הליכי גבייה, הופרכה כשהתובעת לא הראתה כל קשר בין הנתבע לאותם שיקים.
טענתה החלופית של התובעת לחיוב הנתבע על בסיס חוק ההסדרים נדחתה אף היא, לאחר שהנתבע טען שלא קבל כל נכס מנכסי החברה; לאחר שהתברר שהנתבע תמך גרסתו בשלל מסמכים מהנהלת החשבונות של החברה; ולאחר שהובהר שהתובעת, על אף בחינת המידע על ידי מומחים מטעמה עוד בטרם הוגשה התביעה, לא מצאה כל דופי במידע שהועבר ואף לא בקשה כלל מידע נוסף מעבר לזה שהועבר. כך נמצא שהתובעת, עליה רבץ נטל ההוכחה, לא עמדה בנטל זה.
אשר על כן אני דוחה את התביעה. התובעת תישא בהוצאות הנתבע בסך של 30,000 ₪.
ניתן היום, כ"ג תשרי תשע"ז, 25 אוקטובר 2016, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: עיריית תל אביב
נתבע: מרט קורבנוב
שופט :
עורכי דין: