ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין טטיאנה שומייב אילישייב נגד מדינת ישראל :

בפני כבוד ה שופטת תמר נסים שי

התובעת

טטיאנה שומייב אילישייב
באמצעות ב"כ עו"ד י. רובין

נגד

הנתבעת

מדינת ישראל
באמצעות ב"כ עו"ד ח. סמעאן מויס

פסק דין

עניינו של פסק דין זה בתביעה כספית לפיצוי נזקי גוף שנגרמו לתובעת, לטענתה, בעקבות מעצרה בתנאים המנוגדים לחוק, וכן פיצוי בגין רכוש שניטל ממנה ולא הושב לה.

ואלה טענות התובעת

ביום 5.4.08 נעצרה התובעת על ידי משטרת ישראל, במסגרת חקירה שהובילה להגשת כתב אישום כנגדה (ת.פ. 13782-01-09). התובעת שהתה לילה אחד בבית המעצר קישון ולמחרת שוחררה, ללא שהובאה בפני שופט.
התובעת סובלת מכאבי גב. למרות טענותיה בפני האחראים בבית המעצר, היא נאלצה לשכב בלילה על רצפת התא ובכך נגרם לה סבל רב. זאת ועוד, התובעת לא קיבלה ארוחת ערב ואף לא ארוחת בוקר במהלך שהותה במעצר, ושהתה כל הלילה בחדר קטן ביותר , ללא ציוד ובגדים להחלפה ומבלי אפשרות לשבת.
בבית המעצר נלקח מידי התובעת, על ידי האחראים , מכשיר הטלפון הסלולארי שלה ששוויו 1,800 ₪ , ולא הושב לה.
בגין כל אלה עתרה התובעת לפסוק לה פיצוי בסך של 50,000 ₪.

ואלה טענות הנתבעת

התובעת הייתה עצורה בין התאריכים 5.4.08 (שעה 20:45) ועד 6.4.08 (שעה 6:40) בשל תקיפת שוטר והעלבתו וגרימת נזק לרכוש. תביעתה הוגשה שלוש שנים לאחר המעצר, בשיהוי ניכר, בשלו נבצר מהנתבעת להתגונן כראוי ולברר טענותיה.
לגופו של עניין הכחישה הנתבעת את טענות התובעת בדבר תנאי המעצר, וציינה כי תנאי המעצר בבית המעצר קישון הינם בהתאם לדרישות הדין.
גם טענת התובעת כי היא סובלת מכאבי גב הוכחשה, לרבות טענתה כי הלינה על כאבים אלה בפני האחראים.
התובעת לא דרשה להשיב לה את מכשיר הטלפון אשר שוויו מוכחש משך תקופה ארוכה, ולאחר 14 חודשים הושמד המכשיר.

דיון והכרעה

לאחר ששמעתי את הצדדים ובחנתי את כל טענותיהם, דעתי היא כי דין התביעה בעיקרה להידחות. אנמק החלטתי, תוך שאתן דעתי תחילה לטיעוני הצדדים בנוגע להרחבת חזית התביעה.

הטענה להרחבת חזית

לאחר הגשת תצהירי הצדדים, ביקשה התובעת לצרף מסמכים לגבי מצבה הרפואי עובר למעצרה. בדיון שהתקיים לפניי ביום 19.2.14, הסכימו הצדדים כי יותר לתובעת לצרף את המסמכים, אולם לא תותר הרחבת חזית כלשהי.
התובעת טוענת כעת בסיכומיה, על בסיס התיעוד הרפואי שהוגש, כי לא ניתן כל הסבר מטעם הנתבעת מדוע עצור האמור להיות בהשגחה, כדוגמת התובעת, הוחזק בתנאי מעצר רגילים.
טענה זו יש לדחות בהיותה הרחבת חזית אסורה, כמו גם לגופה.
ראשית, מדובר בהרחבת חזית, שכן אין בתביעה כל טענה בדבר העובדה שמצבה של התובעת חייב השגחה ויתרה מכך, כי מחמת שלא הושגחה הוסב לה נזק נפשי. התובעת אף לא הגישה חוות דעת רפואית להוכיח נזק הנוגע למצבה הנפשי וטענותיה התמקדו בנזק לא ממוני של עגמת נפש, סבל וטרדה (סע' 11 לתביעה).
לגופו של עניין ובהתייחס לתיעוד הרפואי (ת/1), ממנו עולה כי הומלצה השגחה (ראה שם בפרק סיכום וטיפול) , הרי שמטעם הנתבעת העיד מר אשר בן חמו , אשר שימש במועדים הרלוונטיים מנהל אגף נשים ונוער . ביחס לנקודה זו השיב, כי כל עצור ב – 24 השעות הראשונות של מעצרו מוחזק בעיני שב"ס כעצור שקיים סיכון גבוה לגביו לניסיון אובדני , וזאת גם אם אינו מומלץ השגחה. בנסיבות העניין, כך העיד, התובעת הייתה בתא מתאים. תאי העצורות צמודים, הסוהרת יושבת בצמוד לשני התאים ומצויות בתאים עצורות נוספות, כך שהתובעת לא הייתה לבדה.
על יסוד האמור לעיל, דין הטענה להידחות.

אשר לתנאי המעצר –

התובעת הלינה על כך שאולצה לישון על רצפת התא, חרף העובדה שהיא סובלת מכאבי גב. התובעת אינה מבהירה בתצהירה מדוע "אולצה" לישון על רצפת התא אלא הסתפקה באמירה זו בלבד , ממנה לכאורה ניתן היה להבין כי חסרה מיטה בתא. רק בחקירתה בבית המשפט הבהירה וציינה לראשונה, כי למעשה מיטה הייתה, אולם מחמת שזו הייתה מיטה בקומה שנייה (מיטה עליונה במיטת קומתיים), היא לא יכולה הייתה לטפס אליה בשל כ אבי הגב מהם היא סובלת ולפיכך נאלצה לישון על הרצפה. התובעת נשאלה והשיבה כי הדבר אכן לא נזכר כך בתצהיר, אולם לא סיפקה הסבר מדוע לא נזכר. בנסיבות העניין התקשיתי ליתן אמון בעדות זו .
לבד מהטיעון, החדש לגופו, התובעת לא המציאה מסמך רפואי כלשהו המלמד כי היא סובלת מכאבי גב, ולא הבהירה מיהם אותה אחראים בפניהם הלינה על כאבי הגב.
מעדותו של מר אשר בן חמו עלה כי באגף היו באותו מועד שני תאי מעצר. בכל תא 4 מיטות קבועות ומיטה אחת מתקפלת. בסה"כ באגף 10 מיטות. לטענתו ומנסיונו, עצורה לא מתקבלת לאגף אם אין מיטה פנויה עבורה. עוד הבהיר בעדותו, נוכח דברי התובעת באשר לאי יכולתה לטפס לקומה העליונה, כי בתאה של התובעת היו קיימים בנוסף 2 דרגשים, כך שלא נדרשה לישון דווקא בקומה העליונה של המיטה. עוד ציין, כי ככל שידוע לסוהרים על מגבלה רפואית ואין מיטות תחתונות, הם נכנסים לחדר ודואגים כי מיטה תחתונה תפונה עבור אותו עצור.
טענת ב"כ התובעת כי אין לסמוך על העדות, שכן העד אישר שאינו בקיא בפרטי המקרה הנוגעים לתובעת עצמה, אינה רלוונטית לסוגיית מקומות הלינה בתא (או סוגיית הארוחות) , אשר ממילא אינם קשורים קשר כלשהו לתובעת עצמה וידועים לעד מידיעה אישית בהיותו (דאז) מנהל האגף. למעלה מן הצורך אציין, כי לו הייתה התובעת מפרטת בתביעה מדוע "אולצה" ל ישון על הרצפה, אפשר שהיה מקום להלין על הנתבעת שלא זימנה עדים נוספים. אולם, משטענתה זו נזכרה לראשונה בעדותה, הרי שכאמור אין לשעות לה.
העד הוסיף בתצהירו וציין באשר לתובעת, כי לא ניכרה כל התנהלות חריגה בעניינה, וזאת כפי שלמד מעיון ביומן הניהול. לדבריו, מדובר ביומן בו עורכים הסוהרים רישומים בדבר התנהלות המעצר, לרבות כניסות ויציאות של עצורים, וכל התרחשות אחרת הנוגעת להם בסמוך לאחר התרחשותה.
עיון בהעתק היומן אשר צורף לתצהיר, מעלה כי הוא ערוך באופן שעתי, כך שבכל כחצי שעה רושם הסוהר התורן את ההתרחשויות באותו פרק זמן. באשר לתובעת, הדבר היחידי המצוין הינו שעת קבלתה ושעת יציאתה. אין כל תיעוד בדבר הדברים הנזכרים בעדותה, לרבות בהתייחס לשינה על רצפת התא ולטענותיה בדבר כאבי הגב .
ב"כ התובעת הלין בסיכומיו על כך שעותק המקור של היומן לא הוצג וכי בית המשפט לא אפשר חקירה בנקודה זו. טענה זו, אשר למעשה נדחתה על ידי עוד ביום 1.11.15 , יש לדחות גם כעת. כפי שכבר נכתב בהחלטתי מיום 1.11.15, הרי שעדות זו בדבר העדר עותק המקור לגופה אינה רלוונטית להליך. תאריך מעצרה של התובעת היה 5.4.08, ורק ביום 12.6.11 הוגש כתב תביעה (היינו לאחר כ – 3 שנים). לתצהירו מ 11/12 צרף בן חמו עותק מיומן המעצר (ולתיק בית המשפט במועד הדיון) , והתובעת לא הביעה אז רצונה לעיין במסמך המקור. גם במסגרת החקירה לא ביקשה לעשות כן, אלא רק ביקשה עותק ברור יותר מהצילום שהוצג. מתברר כי בין לבין, לא ניתן היה לאתר את היומן. לא ראיתי צורך בזימון עד להבהיר כי היומן לא אותר. ממילא יוער, כי ככל שהיה רצון כן ואמיתי מצד התובעת לעיין בעותק המקור, היה מקום להעלות דרישה זו מיד עם המצאת העתקו של המסמך ולא לאחר תום שמיעת הראיות. בנסיבות אלה, ולפי שהנתבעת טענה כבר במועד קבלת התביעה כי הגשתה בשיהוי ניכר מסבה לה נזק ראייתי, הרי שאין לזקוף לחובתה העדרו של עותק המקור, ומצאתי כי ניתן לסמוך על המסמך שהומצא. מכל מקום, יודגש שוב, כי די בעובדה שלא ראיתי ליתן אמון בעדות התובעת , אשר לא גובתה בהסברים מספיקים בתצהירה כאמור לעיל, כדי לדחות דרישותיה ברכיב זה.
נוכח האמור לעיל, נדחות טענות התובעת בכל הנוגע לתנאי שהותה בבית המעצר. ברור הוא, כי שהייה כזו הינה בלשון המעטה בלתי נעימה. אולם , משלא הוכח לי כי הופרה הוראת חוק כלשהי בנוגע לאופן שהותה של העצורה בבית מעצר, הרי שכל טענות התובעת בהקשר זה, נדחות.

מכשיר הטלפון הסלולרי

אשר למכשיר הטלפון הסלולרי – אין מחלוקת כי המכשיר שניטל מהתובעת עובר למעצרה, לא הושב לידיה. הנתבעת טוענת כי לאחר 14 חודשים, במהלכם לא פנתה אליה התובעת, הושמד המכשיר. בנקודה זו, סבורני כי יש לקבל את התביעה, אף אם בחלקה בלבד. על הנתבעת היה להשיב לתובעת את מכשיר הטלפון עם שחרורה. לא הובהר מדוע לא הושב המכשיר לידיה או מדוע לא נעשה ניסיון לעשות כן אף לאחר שחרורה. לטענת התובעת, היא פנתה לנתבעת בבקשה להשבת המכשיר אך לא זכתה למענה ממנה. אין לפניי ראיה מניחת דעת כי אכן נעשתה פניה כזו. יחד עם זאת, לא היה מקום להשמיד את המכשיר או לעכב השבתו לאחר שחרור התובעת מהמעצר, ועל הנתבעת היה לוודא כי התובעת מקבלת הודעה על כך שהיא רשאית להשיב את המכשיר לרשותה.
התובעת לא הביאה ראיה כלשהי על שוויו של המכשיר הטלפון או על מצבו. יחד עם זאת, בנסיבות העניין מצאתי כי ניתן לפסוק לה פיצוי על דרך האומדנה, וזאת בסך של 1,000 ₪.

לסיכום

בכל הנוגע לנזקים ולעוגמת הנפש שנגרמו לתובעת בשל המצער, נדחית התביעה . התביעה מתקבלת בנוגע למכשיר הטלפון וזאת באופן חלקי, כך שהנתבעת תשלם לתובעת סך של 1,000 ₪ , בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל.
בשים לב לאופן סיום ההליך, איני עושה צו להוצאות.

ניתן היום, כ"א תשרי תשע"ז, 23 אוקטובר 2016, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: טטיאנה שומייב אילישייב
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: