ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין משה פלמן נגד בתיה פרחודניק :

בפני כבוד ה שופטת אפרת בוסני

תובע (משיב)

משה פלמן

נגד

נתבעת (מבקשת)

בתיה פרחודניק

החלטה

1. לפניי בקשה לדחיית התביעה על הסף בטענה להתיישנות התביעה, ולחלופין בגין שיהוי ניכר בהגשתה.
הרקע ותמצית טענות הצדדים בכתבי הטענות
2. התביעה בתיק זה עניינה בטענה להטעיה, ייעוץ וייצוג כושלים ורשלניים של הנתבעת, עורכת דין במקצועה, את התובע בהליכים לקבלת פיצויי הפקעת מקרקעין ובגדרה נתבעים, בעילה חוזית ונזיקית, החזר שכר הטרחה, אגרת בית משפט שנגבתה ביתר מהתובע והוצאות התובע. התביעה הוגשה ביום 13.12.2015, תוך שהתובע עותר במסגרתה לפיצול סעדים כך שיתאפשר לו לתבוע את נזקיו, כפוף לתוצאות הליך תלוי ועומד בו נקט באמצעות עו"ד אחר בתיק ה.פ. 55043-06-13 ב קשר לפיצויי ההפקעה.
3. על פי הנטען בכתב התביעה כי בחודש דצמבר שנת 1995 לערך מסר לנתבעת את ייצוגו, יחד עם יורשים נוספים של זכויות סבו במקרקעין הידועים כחלקה 36, 39 ו-47 בגוש 30094 בירושלים ( להלן: "המקרקעין"), לצורך טיפול בקבלת פיצויי הפקעה בגין המקרקעין. ביום 26.12.1996 הגישה הנתבעת עתירה לבג"ץ במסגרתה נתבקש בית המשפט להורות לעירית ירושלים, הועדה והממונה על נכסי העיריה ליתן טעם מדוע לא ישולמו פיצויי ההפקעה להם זכאים בעלי הזכויות במקרקעין, ובכללם התובע בהתאם לחוות שמאי שהוגשה ( בג"ץ 9465/96 להלן: "העתירה"). ביום 29.12.1996 נדחתה העתירה ללא קבלת תשובה וללא צו להוצאות, תוך שנקבע " נושא העתירה הוא איפוא תביעה כספית נגד העיריה שמקומה בבית המשפט האזרחי גם כאשר עילתה היא בחוק התכנון ובדיני ההפקעה".
4. לטענת התובע הנתבעת נקטה בהליך משפטי שגוי, עת שהגישה עתירה לבג"ץ, במקום הגשת תביעה כספית לבית משפט אזרחי, כשלאחר מכן זנחה את הטיפול בעניין וגרמה לכך שיש אפשרות שהתובע ומשפחתו לא יזכו לפיצוי כלשהו. התובע טוען כי אף שהנתבעת ידעה אודות פסק הדין שניתן בעתירה, שכן ביום 12.2.1997 הגישה בקשה להחזרת ייפוי הכוח המקוריים של העותרים לאור דחיית העתירה (נספח 10 לכתב התביעה), הנתבעת לא עדכנה את התובע בדבר תוצאות העתירה שהגישה. הנתבעת לא מסרה לתובע כי יש להגיש תביעת פיצויים לבית משפט אזרחי, לא המשיכה את הטיפול בתיק ולא הגישה תביעה לפיצויים והיא אף הוליכה שולל את התובע ולאורך שנים הטעתה אותו אודות הטיפול העתירה ותוצאותיה וטענה בפניו כי בית המשפט דוחה את ההכרעה בעתירה בשל שינויי חקיקה הצפויים בתחום. לתמיכת גרסתה, לטענת התובע, שלחה הנתבעת את החלטת בג"ץ 2390/96 מיום 5.6.2007 ומכתב מיום 21.4.2005 של עוזר נשיא בית המשפט העליון באותה עתירה ( נספחים 11 לכתב התביעה). התובע טוען כי המשיך לתת אמון בנתבעת, אשר ייצגה אותו במגוון עניינים משפטיים במשך כל השנים ולא בדק את הסבריה, עד לפנייתו ביום 15.12.2008 למזכירות בית המשפט העליון לבירור תוצאות העתירה, בעקבותיה נודע לו כי העתירה נדחתה עוד ביום 29.12.1995, וכי הנתבעת נקטה בהליך שגוי והוליכה אותו שולל. עוד נטען כי הנתבעת זנחה והפרה את התחייבויותיה, וגבתה מהתובע סך של 25,000 ש"ח בגין " אגרת בית משפט" עת שסכום האגרה בגין העתירה שהוגשה, משוערך למועד הגשת התביעה, הנו 1,813 ₪.
5. התובע טוען כי בשל תלותו בנתבעת בעניינים אחרים שמסר לטיפולה, הוא לא עימת את הנתבעת עם ממצאיו, והנתבעת מצדה המשיכה להציג בפניו מצגי שווא כאילו עניינה של העתירה מתעכב לנוכח שינויי חקיקה. משהנתבעת סיימה את הטיפול בתיקים אחרים של התובע והוסר, לטענת הת ובע, החשש ממנה, העביר התובע בשנת 2013 את הטיפול בנושא ההפקעה לעו"ד אחר שביקש מהנתבעת אישור כי התובע משוחרר מכל התחייבות כלפיה. הנתבעת התנתה זאת בחתימת התובע על התחייבות להעדר תביעות כלפיה. ביום 11.8.2015 פנה התוב ע לנתבעת בדרישה להשבת תשלום היתר שגבתה ממנו בגין אגרת בית משפט. משדרישתו נדחתה, הגיש את התביעה.
6. הנתבעת הכחישה בכתב ההגנה את טענות התובע וטענה להתיישנות התביעה. לטענת הנתבעת התובע ישן על זכויותיו במשך 12 שנים מאז הוגשה העתירה וניתן פסק הדין הדוחה את העתירה, עד שפנה מיוזמתו לברור גורלה. הנתבעת טוענת עוד שהתובע היה מעורב בכל ההליך, וידע היטב אודות דחיית העתירה שהוגשה לבג"ץ סמוך לאחר מתן פסק הדין בעתירה. התובע זומן למשרד הנתבעת, הוצג בפניו פסק הדין בעתירה והתובע הוחתם על תצהיר מיום 26.1.1997 לצורך בקשה משופטי בג"ץ לשקול מחדש את עמדתם, לאחר שבחר משיקולים כספיים שלא להגיש תביעה לסעד כספי ( עותק התצהיר צורף לכתב ההגנה).
הנתבעת טוענת כי היא לא התבקשה על ידי התובע להגיש תביעה כספית ולא שולם לה שכר ואגרות בגין כך, וכי מתחילת שנת 2008 היא לא טיפלה עוד בענייני התובע והעניינים בהם טיפלה עבורו עד אותה עת היו קצרי מועד וחלופים שניתן היה להעבירם לעורך דין אחר. כן נטען כי סכומי שכר הטרחה שהנתבעת גבתה היו בשיעור הנמוך והתובע הסכים לתשלומם לאחר בדיקה שערך אצל עורכי דין אחרים, ואלה שולמו בגין עבודה שהנתבעת ביצעה.
הנתבעת מוסיפה וטוענת כי גם לאחר פנייה התובע לברור גורל העתירה, בשנת 2008, התובע המשיך לשמור עמה על קשר ולא העלה כל טענה.
7. בכתב תשובה חוזר התובע על טענותיו, ומוסיף וטוען כי נתן אמון בנתבעת שייצגה אותו ולא ידע על מה הוא חותם בתצהיר מיום 26.1.1997.
טענות הצדדים לעניין ההתיישנות
8. הנתבעת טוענת להתיישנות התביעה שעילתה התגבשה לפני 20-19 שנה. לטענת הנתבעת, הכספים שהחזרם נתבע בכתב התביעה, על פי נספח 20 לכתב התביעה - שכר הטרחה, אגרת בית המשפט וההוצאות , שולמו בשנים 1995 ו-1996 וכי ממועד תחילת יחסי עו"ד לקוח בין הנתבעת לבין התובע בסוף שנת 1995, ועד למועד הגשת התביעה בתיק זה בשנת 2015, חלפו כ-20 שנה. עוד טוענת הנתבעת כי ממועד הגשת העתירה, בגינה טוען התובע לנקיטת הנתבעת בהליך כושל ורשלני, ולמצער ממועד פסק הדין שדחה את העתירה - שניהם בחודש דצמבר 1995 - ועד להגשת התביעה בתיק זה חלפו 19 שנה, וגם מטעם זה התביעה התיישנה.
הנתבעת מוסיפה וטוענת היה על התובע לבדוק במהלך השנים מיוזמתו מה עלה בגורל העתירה שהוגשה עבורו, כפי שעשה על פי הנטען בכתב התביעה בשנת 2008 והתובע אשר " ישן" על זכויותיו במשך 12 שנים, אינו יכול להסתמך על סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח- 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"). הנתבעת טוענת כי התובע אינו מסביר בכתב התביעה ובכתב התשובה שהגיש, מה גרם לו ליזום פנייה למזכירות בית המשפט העליון בשנת 2008 – שנים עשר שני ם לאחר הגשת העתירה ומתן פסק הדין בעתירה, וגם מטעם זה הוא אין התובע עומד בנטל להוכחת יסודות סעיף 8 לחוק ההתיישנות.
עוד לטענת הנתבעת, בהתאם לנספח 12 לכתב התביעה, התובע פנה למזכירות בית משפט העליון לברור תוצאות העתירה ביום 14.12.2008. כך שהתביעה שהוגשה ביום 13.08.2015 הוגשה לאחר חלוף 7 שנים פחות יום ממועד פניית התובע למזכירות בית המשפט העליון, מה שמהווה שיהוי בלתי סביר שדינו כהתיישנות.
9. התובע טוען מנגד בתגובה, שעל הנתבעת לצרף תצהיר בתמיכה לטענותיה, ובהיעדרו דין הבקשה להידחות. כן נטען כי בהגשת הבקשה פועלת הנתבעת בחוסר תום לב ותוך ניצול לרעה של ההליך המשפט למניעת זכות הגישה של התובע לערכאות.
לגוף העניין, טוען התובע כי הנתבעת הפרה את חובת הנאמנות שלה כלפיו בהטעיה ובתרמית שביצעה, וכי מועד יצירת העילה הוא מועד כפירת הנתבעת-כנאמן בזכותו במכתבה מיום 9.4.2013 , בו נדרש התובע לחתום על ויתור על תביעות עתידיות נגד הנתבעת ולפיכך במועד הגשת התביעה לא חלפה תקופת ההתיישנות.
עוד טוען התובע כי יש לערוך ברור עובדתי של מהלך ההתרחשויות בטרם קבלת החלטה בטענת ההתיישנות והשיהוי, כשלטענתו הוא לא ידע על תוצאות העתירה, לא דווח על כך על ידי הנתבעת ולא ידע כי הנתבעת אינה פועלת לטיפול בתביעתו לפיצויי הפקעה. לטענת התובע הוא הולך שולל על ידי הנתבעת לאורך שנים באשר לקיומו של הליך לקבלת פיצוי, וכאדם מן היישוב, נתן את אמונו בנתבעת שייצגה אותו בעניינים נוספים והסתמך על המידע שמסרה לו. רק לאחר שהובהר לו בעקבות בדיקה שערך בסוף שנת 2008 במזכירות בית המשפט העליון בנוגע לגורל העתירה כי הנתבעת נקטה בהליך שגוי וגבתה ממנו סכומים מופרזים בגין אגרה שלא שולמה בפועל, קמה לתובע, לטענתו, עילת התביעה המהותית וזו לא התיישנה.
התובע מוסיף וטוען כי לאור מיסוך העשן וההטעיה הנמשכת של הנתבעת מדובר בעוולה נמשכת, ומכוח סעיף 89 לפקודת הנזיקין [ נוסח חדש] התביעה לא התיישנה. לחלופין נטען כי מכוח סעיף 8 לחוק ההתיישנות, משהנתבעת מעולם לא דיווחה לתובע על ההתרחשויות מרוץ ההתיישנות נעצר.
לעניין טענת השיהוי טוען התובע, כי מדובר בטענה שנקבע בפסיקה כי תתקבל במקרים חריגים בלבד, לאחר שעל הטוען לקיומה לעמוד בנטל כבד וזאת לאחר ברור עובדתי.
10. בתשובה טוענת הנתבעת כי אין צורך בהגשת תצהיר מטעמה לתמיכת הבקשה שיסודה בנטען בכתב התביעה, וכי משהתובע לא טען בכתב התביעה או בכתב התשובה להארכת תקופת ההתיישנות הוא אינו רשאי להסתמך על סעיף 8 לחוק ההתיישנות וכן בהיות ההכרעה בטענת ההתיישנות עשויה להביא לסיום ההתדיינות על בית המשפט לדון בטענה זו כטענה מקדמית.
לטענת הנתבעת השאלה הטעונה הכרעה היא האם התובע ידע או יכול היה לדעת על העובדות הצריכות לתביעתו בתוך תקופת ההתיישנות, כשהנטל להוכיח זאת הוא על התובע, ומכתב התביעה עולה כי קם " קצה חוט" והתביעה התיישנה במועד הגשתה.
11. טרם מתן החלטה זומנו באי כוח הצדדים לפניי ביום 27.09.2016.
דיון הצדדים חידדו בדיון את טענותיהם בעניין ההתיישנות, כאשר ב"כ הנתבעת עמד על מתן החלטה בבקשה. ב"כ התובע, ביקש להגיש תצהיר לעניין התיישנות והוסיף וטען כי טרם חלפה תקופת ההתיישנות מכוח חוק הנאמנות. ב"כ הנתבעת התנגד להעלאת הטענה להתיישנות מכוח חוק הנאמנות שלא הועלתה בכתב התביעה ולהגשת תצהיר מטעם התובע בשאלת ההתיישנות, בבחינת "מקצי שיפורים" .
בעקבות הצעת בית המשפט להסדרת המחלוקת, ניתנה לצדדים שהות להודיע עמדתם. התובע הודיע כי הוא דוחה את הצעת בית המשפט. במסגרת הודעתו התייחס התובע לטענות ב"כ הנתבעת בדיון ולפסקי הדין שהפנה לעניין טענת ההתיישנות. התובע הודיע כי הוא עומד על כך שהבקשה לסילוק על הסף מחמת התיישנות תידחה, כשלעמדתו, על פי סעיף 2.5 להודעה: "התובע סבור כי לבית המשפט הוצגה מסכת עובדתית מספקת על מנת להכריע בשאלה הנ"ל, וככל שביהמ"ש יבקש לדון בשאלת ההתיישנות קודם הדיון לגופו, יוכיח התובע עמדתו בתצהיר שיוגש על פי הוראת ביהמ"ש".
הנתבעת הודיעה כי לאור סירוב התובע להצעת בית המשפט יש ליתן החלטה בבקשה, בהתבסס על העובדות הנטענות בכתב התביעה ובכתב התשובה, ללא הבאת ראיות נוספות לעניין ההתיישנות. עוד עתרה הנתבעת בהודעתה, להתעלמות בית המשפט מכל טענה בהודעת התובע זולת עמדתו להצעת בית המשפט, והסתייגה מחשיפת התובע את עמדת הנתבעת להצעת הפשרה.
12. עד כאן טענות הצדדים ורקע הדברים, ועתה אני נדרשת להחלטה בבקשה התלויה ועומדת בפניי;
דיון והכרעה
13. השאלה שבפניי תוצאתה אינה פשוטה. סילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות מהווה סעד דראסטי לתובע, שמשמעותו נעילת שערי המשפט בפניו עוד טרם ברור טענותיו לגופן. בהקשר זה, וכפי שקבע בית המשפט בע"א 2582/09 גנאים נ' בית החולים רמב"ם (8.8.2010), חמור במיוחד הוא סילוק תובענה בדרך של דחייתה על הסף מחמת התיישנות, שאז נמנעת מהתובע האפשרות לממש את זכותו המהותית - הנטענת, רק מן הטעם שנמצא כי התמהמה דיונית יתר על המידה בהגשת תביעתו. תוצאה זו מחייבת את בית המשפט לנקוט בזהירות רבה בבקשות לדחיית תובענה על הסף, בטרם דיון ענייני בתובענה. זאת מבלי לגרוע, כמובן, מחובתו של בית המשפט לעשות כן במקרים המתאימים.
14. אקדים ואומר, בחנתי את כתב התביעה, את כתב התשובה ואת טענות הצדדים בבקשה, התגובה והתשובה, וכן את הטענות בדיון ובהודעות שהוגשו לאחריו. בשים לב לעקרונות הפסיקה וליישומם במקרה זה ותוך נקיטה בזהירות המתחייבת, הגעתי לכלל מסקנה כי מקרה זה הוא מבין אותם מקרים בהם יש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות ולנעול את שערי בית המשפט בפני התובע, טרם ברור תביעתו.
15. פתח הדברים, החלטתי לדון בבקשה מבלי לקבל את בקשת התובע בדיון מיום 27.9.2016 ובהודעה שהגיש לאחר הדיון להתיר לתובע להגיש תצהיר לתמיכת טענותיו בעניין ההתיישנות והטעם לפנייתו לברור גורל העתירה בחודש דצמבר 2008 דווקא.
16. נקודת המוצא לבחינת טענת התיישנות, היא העובדות הנטענות בכתב התביעה (ע"א 10591/06 רפאל יפרח נ' מפעלי תובלה בע"מ, פסקה 29(10.7.2010) (להלן: " עניין יפרח")). התביעה בתיק זה הוגשה ביום 13.12.2015, עשרים (20) שנה לאחר מסירת התובע את ייצוגו, יחד עם אחרים לנתבעת, 19 שנה לאחר מועד הגשת הנתבעת את העתירה, 19 שנים לאחר פסק הדין שניתן בעתירה ו-20-19 שנים לאחר תשלום הכספים הנתבעים בכתב התביעה. התובע טוען בכתב התביעה, כי הנתבעת, אשר המשיכה לייצג את התובע בעניינים שונים, לא דיווחה לו לאורך השנים על תוצאות העתירה והטעתה אותו כי העתירה טרם הוכרעה וכי רק ביום 15.12.2008, שני עשר (12) שנים לאחר הגשת העתירה ופסק הדין שניתן בה, פנה למזכירות בית המשפט העליון והתברר לו שניתן פסק דין הדוחה את העתירה. יצוין כי על פי נספח 12 לכתב התביעה, הפנייה למזכירות בית המשפט נשלחה בפקסימיליה ביום 14.12.2008, ולמועד זה התייחסו הצדדים בטענותיהם.
לב המחלוקת בשאלת ההתיישנות, נוגע למועד בו התובע ערך את הברור היזום במזכירות בית המשפט. השאלה הנשאלת אפוא, מדוע ביום 14.12.2008, שבע שנים פחות יום לפני הגשת התביעה ותריסר שנים לאחר הגשת העתירה ומתן מתן פסק הדין בה , פנה התובע לברור גורל העתירה? התובע לא פרט הסבר לכך בכתב התביעה ובכתב התשובה שהגיש, אף שהנתבעת טענה במפורש בכתב ההגנה כי היה בידיו לברר את גורל העתירה קודם לחודש דצמבר 2008 ו הגם שלטענת התובע בסעיף 25 לכתב התביעה ייצוגו על ידי הנתבעת נמשך גם לאחר המועד בו פנה לברור גורל העתירה. אין גם הסבר לכך בתגובת התובע לבקשה לדחייה על הסף, בדיון ובהודעה שהגיש התובע לאחר הדיון, במסגרתה התייחס בהרחבה לטענת ההתיישנות. בנסיבות אלה, משנקודת המוצא הוא העובדות והטענות המשפטיות הנטענות בכתב התביעה, בהעדר כל הסבר בכתב התביעה ובכתב התשובה מדוע פנה התובע למזכירות בית המשפט לברור תוצאות העתירה במועד בו פעל, התובע לא פרט בכתב התביעה או בכתב התשובה עובדות החיוניות להדיפת טענת ההתיישנות ו לא ראיתי לאפשר לתובע, בשלב זה, שלאחר הגשת תגובה לבקשה, ביצוע מקצי שיפורים ולמעשה בדרך זו תיקון התביעה לצורך הדיפת טענת ההתיישנות .
17. בית המשפט העליון בע"א 7261/97 שרבני נ' חברת האחים שבירו בע"מ, פ"ד נד(4) 464 (2000) (להלן: " עניין שרבני") קבע לגבי תובעים שלא פרטו בכתב תשובה כי "נעלמו" מהם העובדות המהוות את עילת התובענה וכן כי "אף בזהירות סבירה" לא יכלו לגלותן לפני הזמן שבו, לטענתם, נודעו להם, כדלקמן: "משלא עשו כן, לא הועלו לפני בית-המשפט העובדות החיוניות שבכוחן יכלו "ליטול מטענות המשיבים את העוקץ שבהן". במצב דברים זה נותרו אפוא להכרעתו של בית-המשפט רק המחלוקות שהותוו בכתב-התביעה ובכתבי-ההגנה, שתוארו לעיל, אך לא נפתח פתח לדיון בטענות העובדתיות של התובעים" (פסקה 15).
גישה דומה ננקטה בע"א 9413/03 אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה, ירושלים, פ"ד סב (4) 525, פסקה 18 (2008) (להלן: "עניין אלנקווה"). שם נדחתה בקשה לתיקון כתב תביעה שהוגשה לצורך הדיפת טענת התיישנות טרם מתן החלטה בבקשה לסילוק על הסף, ו כבוד השופטת פרוקצ'יה קבעה כדלקמן:
"יש לדון בטענת ההתיישנות על יסוד כתב התביעה המקורי, והעילה והעובדות המפורטות בו, ואין להיזקק לבקשה לתיקון התביעה ולעילות החדשות המצויינות בה לצורך בירור טענת התיישנות".....
"יצירת התשתית העובדתית והמשפטית לגיבושה של התביעה היתה בידי ובאחריותו של המערער כתובע, וקשה להסכין עם מהלך דיוני של תובע המבקש ליצור תפנית חדה ומהותית בתשתית התביעה לאחר שמערך טענות הצדדים הסתיים ומוצה, ובית המשפט נערך למתן החלטה על יסוד התשתית הקיימת כפי שעוצבה בידי התובע עצמו. החובה הדיונית החלה על בעל דין מחייבת אותו, דרך כלל, למחשבה לפני מעשה ולא לאחר מעשה, ולא הובאו כאן טעמים משכנעים לחרוג מכלל זה. חובת תום הלב החלה על בעלי דין בהליכים משפטיים אינה מתיישבת עם קבלת בקשה לתיקון כתב תביעה באופן ובעיתוי בהם היא הוגשה. לפיכך, הבקשה לתיקון התביעה נדחית ככל שהדבר נוגע לבירור טענת התיישנות כטענת סף".
אותה גישה יש להחיל במקרה זה לגבי התובע שלא פרט בכתב התביעה או בכתב התשובה כי העובדות המהוות את עילת התביעה נעלמו ממנו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה לגלותן קודם שפנה מיוזמתו בחודש דצמבר 2008 למזכירות בית המשפט העליון , תריסר שנים לאחר הגשת העתירה. מכאן, שלצורך טענת ההתיישנות, כתב התביעה הוא שיהווה בסיס להכרעה, ועל פיו אבחן את טענת ההתיישנות.
18. לדברי ב"כ התובע בדיון מיום 27.09.2016 השאלה מדוע דווקא ביום 14.12.2008 פנה התובע מיוזמתו למזכירות בית המשפט לבירור גורל העתירה, אינה השאלה המרכזית ( עמ' 3 שו' 7-8) ולעמדתו בסעיף 2.5 להודעה שהגיש לאחר הדיון, הוצגה מסכת עובדתית מספקת על מנת להכריע בשאלת ההתיישנות. כך שגם מטעם זה, והגם שבאותה נשימה מודיע התובע בסעיף 2.5 להודעתו כי יוכיח עמדתו בתצהיר ככל שבית המשפט ידון בשאלת ההתיישנות קודם לדיון גופו, אינני מתירה הגשת תצהיר ואדרש להחלטה בבקשה לדחיית התביעה על הסף על יסוד העובדות הנטענות בכתב התביעה.
19. התובע טוען כי היה על הנתבעת לצרף תצהיר לתמיכת טענותיה. אין לקבל את הטענה. לצורך בירור טענות של סילוק תביעה על הסף, ומחמת התיישנות בכלל זה, יש להניח כתשתית עובדתית את הנטען בכתב התביעה בלא חקירה ודרישה, ואין מקום לחיוב הנתבעת בהגשת תצהיר לתמיכת הבקשה.
20. טענת התובע כי בעצם הגשת הבקשה לחסימת שערי בית המשפט מחמת התיישנות יש חוסר תום לב או שימוש לרעה בהליכי משפט, אף אותה אין לקבל ומקום בו ההכרעה בטענת הסף של ההתיישנות עשויה להביא לסיום ההתדיינות בתביעה ובכך לחסוך מהצדדים ומבית המשפט משאבים ניכרים, שומה על בית המשפט לדון בשאלת ההתיישנות כטענה מקדמית.
ועתה לעצם העניין;
21. תקופת ההתיישנות לפי סעיף 6 ל חוק ההתיישנות, התשי"ח-1959 (להלן: "חוק ההתיישנות") "מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". המבחן לצורך קביעת מועד תחילת ההתיישנות בתובענה אזרחית מותנה בקיומו של כוח תביעה מהותי בידי התובע לקבלת הסעד לו הוא טוען. כוח זה עומד לתובע כאשר יש ביכולתו להביא את עניינו להכרעה, הן מהבחינה המושגית והן מהבחינה הדיונית והמעשית ( ע"א 10192-07 פסגת אשדוד בע"מ נ' חן גל תעשיות בע"מ (24.5.2010)).
תכלית מוסד ההתיישנות היא לתחום גבולות של זמן להגשת תובענות תוך יצירת איזון אינטרסים בין בעלי הדין - התובע הפוטנציאלי אל מול הנתבע הפוטנציאלי - ובינם לבין כלל הציבור. מבחינת התובע, נועדה תקופת ההתיישנות לאפשר לו להיערך להגשת תביעתו בתוך פרק זמן סביר; מבחינת הנתבע, נועדה ההתיישנות לתחום את אורך התקופה שמעבר לה הוא לא יהיה חשוף עוד לאימת תביעה משפטית ולא יהיה מחויב בשמירת ראיותיו ואשר לאחריה, יוסר הסיכון כי ראיות שהיו זמינות בידיו בעבר שוב לא תהיינה בהישג ידו ותכבדנה על יכולתו להתגונן בפני התביעה; מצד הציבור, נועדה ההתיישנות לאפשר לערכאות השיפוט לעסוק בענייני ההווה, ולא לשקוע בעניינים שזמנם חלף. בצד כל אלה, זכות הגישה לערכאות, שהוכרה כבעלת אופי חוקי, מחייבת נקיטה בזהירות ובהקפדה יתירה. (ראו: עניין יפרח פסקה 20, עניין אלנקווה פסקות 11-13; רע"א 901/07 רע"א 901/07 מדינת ישראל - הועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל (19.9.2010) פסקות 27-30 ).
22. עילת התביעה בתיק זה היא טענת התובע לייצוג רשלני של הנתבעת והתנהלות הנתבעת לאחר מכן משלא דיווחה לתובע על תוצאות ההליך, הטעתה אותו כי זה טרם הוכרע, לא נקטה בפעולה להגשת ההליך הנכון לקבלת הסעד שהועבר לטיפולה וכן גבתה אגרה ביתר בגין הגשת העתירה. עילה זו התגבשה ביום מסירת התובע את ייצוגו לנתבעת ובמועד הגשת הנתבעת את העתירה לבג"ץ בחודש דצמבר 1995, ולמצער ביום 29.12.1995 - המועד בו ניתן פסק הדין הדוחה את העתירה. מאז מועדים אלה, מבחינת אריתמטית, חלפו 19-20 שנים, יותר מפעמיים תקופת ההתיישנות!!!.
23. סעיף 8 ל חוק ההתיישנות קובע את כלל "הגילוי המאוחר", כאשר יש פער בין המציאות העובדתית והמשפטית לבין השתקפותה של מציאות זו בתודעתו של התובע והוא משעה את מרוץ ההתיישנות עד למועד בו יש נודעו העובדות לתובע מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא היה יכול למנוע אותן. הנטל להוכחת יסודות סעיף 8 מוטל על התובע המבקש להסתמך על הוראה זו, ובהקשר זה נבחנית הידיעה בפועל והידיעה בכוח של התובע על פי מבחן אובייקטיבי של האדם הסביר בנסיבות העניין, כאשר חשד המתעורר אצל תובע ואף חשד בכוח או בסיס לסברה הקושר בין מעשי הנתבע או מחדליו לבין נזקו של התובע - ייחשב כ"קצה חוט" המתחיל את מרוץ ההתיישנות.
בין הפרמטרים לבחינת סבירות הגילוי יש להתחשב במושא הגילוי; המידע שכבר הצטבר אצל התובע; גודל הנזק וסיכויי מניעתו; כמו גם סיכויי הצלחתה של התביעה הפוטנציאלית. מידת המאמץ הכרוכה בגילוי העובדות, אף היא, משליכה על סבירות התנהגותו של התובע. אולם, יכולת התובע לגלות את העובדות בנקל אין בה, כשלעצמה, להעיד בהכרח על חוסר סבירות התנהגותו (רע"א 2919 הועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא ליפל (19.9.2010) ( עניין " גיא ליפל")). יישום מבחנים אלה בנסיבות תיק זה מעלה כי התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכחת יסודות סעיף 8 לחוק ההתיישנות.
24. ראשית, התובע אינו טוען בכתב התביעה ובכתב התשובה במפורש להארכת תקופת ההתיישנות ולחלות סעיף 8 לחוק ההתיישנות, וכלשון בית המשפט העליון בעניין שרבני, ספק אם בכלל יש לתובע "פתחון פה" דיוני לטעון לתחולת סעיף 8 ל חוק ההתיישנות.
שנית, סעיף 8 לחוק ההתיישנות אינו מצומצם רק לידיעה בפועל, ומנגנון השעיית מרוץ ההתיישנות בו יחול רק כאשר התובע לא ידע אודות עובדות אלה " מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן" וזאת, על בסיס אמת-מידה אובייקטיבית, אשר בוחנת את מועד הגילוי בשים לב למבחן "המאמץ הסביר" שעל התובע לעשות כדי לגלות את העובדות הנדרשות לענ יין הנזק (עניין " גיא ליפל")). על פי הנטען בכתב התביעה, רק ביום 14.12.2008 (או 15.12.2008), בעקבות ברור יזום של התובע במזכירות בית המשפט העליון, נודע לתובע מה עלה בגורל העתירה ואודות התנהלות הנתבעת (סעיף 25 לכתב התביעה). מועד זה היה 12 שנים לאחר הגשת העתירה לבג"ץ ולאחר מתן פסק הדין בעתירה. גם אם התובע, כפי הנטען בכתב התביעה, לא דווח אודות תוצאות העתירה או דווח כי טרם ניתנה הכרעה, המתנת התובע 12 שנים מהמועד בו הוגשה העתירה עד לפנייתו היזומה למזכירות בית המשפט לברור גורל העתירה , אינה מתיישבת עם נקיטת התובע בזהירות סבירה. פנייה למזכירות בית המשפט לברור תוצאות הליך היא פעולה פשוטה ונגישה לבעל הדין בהליך, ובשים לב לפעולה הפשוטה לה נדרש התובע לברור העובדות, התנהגותו של התובע אינה סבירה ואינה מצדיקה להאריך את תקופת ההתיישנות.
25. בית המשפט המחוזי בעניין ע"א ( מח'-מרכז) 37681-09-15 אלי בא נ' זיפר (19.9.2016) דחה מחמת התיישנות תביעה שהגיש ערב כנגד הערבים האחרים בגין חוב לבנק, תוך שהוא קובע כי כוח התביעה כנגד הערבים מוצה עם סיום ההליך המשפטי כנגד הבנק, ולא מהמועד בו הודע למערער אודותיו וכי למערער הייתה יכולת לברר את אודות תוצאות ההליך בבית המשפטי בזמן אמת, כך שהתנהלותו אינה מתיישבת עם זהירות סבירה בברור העובדות המהוות את עילת התביעה. כך גם נקבע לגבי בדיקה פשוטה ברשם החברות שהיה ביכולה למנוע את "העלמות" העובדות המהוות את עילת התובענה (ת "א ( מח'-ת"א) 31604-09-11 עזבון המנוח ריכטר ז"ל נ' HARVEY DELSON (11.12.2011) ). הוא הדין בנסיבות תיק זה.
26. יתרה מזו, מרוץ ההתיישנות אינו יכול להיות תלוי בשאלה מתי פנה התובע מיוזמתו למזכירות בית המשפט לברור גורל העתירה או מתי החליף עורך דין, ואין ליתן את השליטה בתחילת מרוץ ההתיישנות בידי התובע.
כפי שנקבע בע"א 1960-11, אלמוג נ' שירותי בריאות כללית (6.5.2013), בשינויים המחויבים לענייננו: "חשד המתעורר אצל תובע ואף חשד בכוח ייחשב כ"קצה חוט" המתחיל את מירוץ ההתיישנות ומבטל השעיית המירוץ לפי סעיף 8. העובדות המהוות את עילת התובענה". לא פרשנות משפטית, לא הבנת הדין, ולא השגת ראיות להוכחות עובדות" (פסקה 7).
"קשה להלום כי תחילת מירוץ ההתיישנות תהיה תלויה בשאלה מתי פנה הניזוק לעורך דין או מתי פנה לקבלת חוות דעת רפואית-מקצועית, או מתי גילה את הוראת הדין או התקדים המשפטי הרלבנטי. שאם תאמר כך, תחילת מירוץ ההתיישנות נמצאת בשליטתו הבלעדית של התובע, בניגוד לרציונלים שבבסיס מוסד ההתיישנות" (פסקה 8).
27. טענת התובע להסתמכות על הנתבעת שייצגה אותו לאורך השנים ולהיותו חסר השכלה משפטית לעומת הנתבעת שהינה עורכת דין, אין בה, כשלעצמה, להאריך את תקופת ההתיישנות, אחרת לעולם לא תהיה מגבלת התיישנות בתביעות כנגד עורכי דין, ואין הבחנה כזו בחוק ההתיישנות. התביעה מוגשת 19 שנים לאחר הגשת העתירה, 19 שנים לאחר מתן פסק הדין שדחה את העתירה ו-19-20 שנה לאחר תשלום הכספים הנתבעים בגדר כתב התביעה. אין לצפות מהנתבעת לשמור לאורך 19 שנים ראיות להוכחת טענותיה מחשש שתהיה צפויה להיתבע, וההנחה היא כי תובע אשר "ישן על זכויותיו" תקופה ארוכה, זנח או ויתר או מחל על תביעתו. הטלת חובה על עורך דין לשמור על ראיותיו למשך תקופת התיישנות שמניינה יחל רק לאחר סיום מועד ברור התובע מיוזמתו את תוצאות ההליך שנמסר לטיפול עורך הדין, יביא לפגיעה בלתי מידתית בזכויותיו של עורך הדין ו לאפלייתו לרעה של עורך הדין ביחס לנתבע רגיל, שנדרש לשמור על ראיותיו למשך זמן קצר ומוגבל יותר כקבוע ב חוק ההתיישנות. גם מבחינת שיקול המערכת המשפטית, ראוי להקדיש את משאבי השיפוט לעניינים שבהווה ולא לשחת זמן על עניינים שאבד עליהם הכלח .
28. נספחים 11 לכתב התביעה, לגביהם נטען בסעיף 21 לכתב התביעה כי הם מהווים אסמכתא לגרסת הנתבעת במשך שנים רבות כי בית המשפט דחה את ההכרעה בעתירה בשל שינויי חקיקה צפויים בתחום, אין בהם לגרוע ממסקנתי כזו. מבלי לקבוע מסמרות בנוגע לנכונות הנטען בכתב התביעה והאם יש במסמכים אלה, שעניינם עתירה אחרת (בג"ץ 2390/96, 360/97,1947/97) אסמכתא למצגים שהתובע טוען כי הוצגו בפניו על ידי הנתבעת בנוגע לגורל העתירה שהוגשה בעניינו, מועד המסמכים - החלטת בג"ץ מיום 5.6.2007 ומכתב מיום 21.4.2005 של עוזר נשיא בית המשפט העליון, קדמו למועד פניית התובע למזכירות בית המשפט ותומכים במסקנה כי המתנת התובע עד לחודש דצמבר 2008 אינה סבירה, וכי קם אותו "קצה חוט" לחשד בכוח המלמד כי התובע ידע או יכול היה להתוודע לעובדות הצריכות לעניין התביעה שלו כלפי הנתבעת קודם לסוף שנת 2008 .
29. התובע טוען בתגובה שהגיש כי בהיות הנתבעת עורכת דינו מדובר בתביעה להפרת חובת הנאמנות שמרוץ ההתיישנות מתחיל לגביה מיום 9.4.2013, המועד בו הנתבעת דרשה מהתובע לחתם על התחייבות להיעדר תביעות בעקבות בקשתו לשחררה מייצוג ובכך כפרה בחובותיה כלפיו לראשונה. אינני מקבלת את הטענה.
ראשית, עילת התביעה, על פי הנטען בכתב התביעה, היא חוזית ונזיקית ולא הפרת חובת נאמנות. בדיון בבקשה לסילוק על הסף שומה על בית המשפט להניח כי העובדות הנטענות בכתב התביעה הן נכונות ואינן שנויות במחלוקת ולא לאפשר לתובע להרחיב את חזית המריבה במסגרת תגובתו לבקשה לסילוק על הסף.
שנית, "נאמנות" על פי סעיף 1 ל חוק הנאמנות, תשל"ט-1979 מוגדרת כ"זיקה לנכס שעל פיה חייב נאמן להחזיק או לפעול בו לטובת נהנה או למטרה אחרת". בכתב התביעה נתבעים שכר טרחה ששולם לנתבעת, כספי אגרה והוצאות לצורך הליך משפטי שנמסר לטיפול הנתבעת, ולא כספים של התובע המוחזקים בנאמנות על ידי הנתבעת. גם אם ההנחה שיחסי עורך דין לקוח הם יחסי אמון, עילת התביעה, על פי הנטען בכתב התביעה, היא רשלנות הנתבעת והפרתה ה תחייבויות עורך דין -לקוח. אין מדובר במקרה זה בעורך הדין המחזיק בכספים או נכסים בנאמנות עבור הלקוח ובתביעה להפרת חובת נאמנות . קבלת טענת התובע תביא ל תוצאה אבסורדית לפיה גם עשרות שנים לאחר תם ייצוג משפטי ניתן יהיה לפנות בדרישה לעורך דין בטענת התרשלות או בטענה של הפרת חובת הנאמנות, ורק לאחר סירובו של עורך הדין לפצות את לקוחו יחל, מועד תחילת מרוץ ההתיישנות. תוצאה כזו עומדת בניגוד לתכלית ההתיישנות, ואין לקבלה (ראו כבוד השופטת ר' רונן בת"א ( מח-ת"א) 1768-00 עמרם נ' עו"ד טורק (11.6.2006)).
שלישית, גם אם הייתה חלה חובת נאמנות על הנתבעת כלפי התובע בנוגע לסעד הנתבע בכתב התביעה, אין בכך כדי להשפיע על היבט ההתיישנות, שכן ההפרה הנטענת של חובת הנתבעת חלה, אף היא, בשנת 1995 בעת שהנתבעת קיבלה לידיה את ייצוג התובע ואת שכר הטרחה ותשלום האגרה.
30. אשר לניסיון התובע לראות בהתנהגות הנטענת של הנתבעת, במיסוך העשן וההטעיה, כעוולה מתמשכת אשר מכוח סעיף 89 לפקודת הנזיקין [ נוסח חדש], יום לידת עילת התביעה הוא היום בו חדל המעשה או המחדל. טענה זו לא נטענה בכתב התביעה ובכתב התשובה, ומטעם זה אין לקבלה. למעלה מן הצורך, לא ניתן לראות במיוחס לנתבעת בכתב התביעה אירוע עוולתי מתמשך הגורם בצדו נזק מתמשך ומוליד במהלך התרחשותו עילות תביעה חדשות בזו אחר זו. כי אם, למצער, מעשה עוולה נקודתי שנגרם בו נזק, המתגלה כולו, או בחלקו בשלב מאוחר , לגבי ו קובע סעיף 89(2) ל פקודת הנזיקין חסם עליון של עשר שנים ממועד התרחשות הנזק ועד למועד הגשת התביעה (ראו עניין גיא ליפל)). במועד בו פנה התובע למזכירות בית המשפט לברור גורל העתירה וגילה את תוצאותיה, חלפו 12 שנים מאז "התרחשות הנזק", קרי מועד הגשת העתירה ופסק הדין שדחה את העתירה, וגם מכוח סעיף זה התביעה התיישנה.
31. מכל האמור לעיל התביעה התיישנה.
32. לאור התוצאה אליה הגעתי, אינני רואה צורך להידרש לטענת השיהוי שהעלתה הנתבעת.
סוף דבר
אשר על כן, אני מקבלת את הבקשה ומורה על דחיית התביעה מחמת התיישנות. התובע יישא בהוצאות הנתבעת בסך של 7,500 ₪ בצירוף מע"מ וזאת תוך 30 יום.

ניתנה היום, כ"א תשרי תשע"ז, 23 אוקטובר 2016, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: משה פלמן
נתבע: בתיה פרחודניק
שופט :
עורכי דין: