ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין PETROS HABTETSI ABRAHAM נגד רוזטי מזון בע"מ :

לפני:

כבוד השופטת דגית ויסמן
נציגת ציבור (עובדים) , גב' שולמית עתניאל שמואלי
נציג ציבור (מעסיקים), מר אבי ענתבי

התובע
PETROS HABTETSI ABRAHAM
מס' דרכון 1329908C
ע"י ב"כ עו"ד פוסטרנק
-
הנתבעת
רוזטי מזון בע"מ
ח.פ. 513742874
ע"י ב"כ עו"ד פרלמוטר

פסק דין

1. התובע, נתין אריתריאה, עבד בתל אביב, במסעדת "מרתה" שבבעלות הנתבעת, כשלוש וחצי שנים, עד שהורחק מעבודתו על ידי רשויות ההגירה.

בתובענה שלפנינו נתבעו זכויות על פי משפט העבודה המגן, ובכלל זה - פיצויי פיטורים, פדיון הבראה, פדיון חופשה שנתית, דמי חגים, הפרשי שכר בגין עבודה בשעות נוספות ובימי המנוחה השבועית, שכר בגין חודש העבודה האחרון, החזר הוצאות נסיעה ופיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה. כמו כן נתבעו פיצוי בגין אי עריכת חוזה עבודה ובגין הנפקת תלושי שכר פיקטיביים (התובע לא עמד בסיכומיו על התביעה בגין ניכויים שלא כדין מהשכר).

2. רקע עובדתי
א. התובע הועסק על ידי הנתבעת מיום 1.7.11 עד לשלהי חודש אפריל 2014, מועד בו נערכה ביקורת של רשויות ההגירה במסעדה, התובע נעצר ולאחר מכן הועבר למתקן " חולות".
ב. לתובע היתה אשרת עבודה שתוקפה פג עוד קודם לכן, ביום 18.2.14.
ג. אין חולק שתקופת העבודה של התובע אצל הנתבעת עומדת על 34 חודשים.
ד. התובע השתכר שכר שעתי, אך גובה השכר אינו מוסכם ויידון להלן.

3. להלן תמצית טענות התובע:
א. גרסתו הבסיסית של התובע לגבי שכרו וחישוב כל זכויותיו הנובעות ממנו, היא כי השתכר שכר שעתי שבתחילה עמד על 25 ₪ לשעה והחל מינואר 2012 עלה ל – 27 ₪ לשעה. עוד נטען בהקשר זה, כי תלושי השכר שניתנו לתובע אינם משקפים את האופן שבו השכר שולם לתובע.
ב. כיוון שהפירוט בתלושי השכר אינו משקף את השכר שהוסכם עם התובע, על הנתבעת להוסיף ולשלם לו את כל הזכויות המגיעות לו כעובד: פדיון חופשה, פדיון הבראה, דמי חגים, דמי גמולים לפנסיה והחזר הוצאות נסיעה.
ג. לתובע שולם שכר המהווה מכפלת השכר שעתי שסוכם איתו במספר השעות שעבד בפועל, למרות שעבד שעות נוספות רבות ולכן הוא זכאי להפרשי שכר בגין עבודה בשעות נוספות ובימי המנוחה השבועית.
ד. כיוון שסיום העבודה נגרם בעקבות ביקורת של רשות האוכלוסין וההגירה, מדובר בפיטורים המזכים את התובע בפיצויי פיטורים.
4. להלן תמצית טענות הנתבעת:
א. התובע השתכר שכר מינימום שעתי וקיבל את כל זכויותיו כדין, כמפורט בתלושי השכר.
ב. התובע טען כי יש בידו אישור עבודה ורק בעקבו הביקורת במסעדה, בחודש אפריל 2014, הנתבעת גילתה שהתובע עבד אצלה במשך מספר חודשים ללא אשרת עבודה בתוקף ואף הוטל עליה קנס בסך של 5,000 ₪. בנסיבות אלה, מדובר בסיכול של חוזה העבודה על ידי אקט שלטוני והתובע אינו זכאי לפיצויי פיטורים.
ג. מכל סכום שיפסק לזכות התובע יש לקזז את שווי הקנס שהוטל על הנתבעת בשל העובדה שלא היתה לתובע אשרת עבודה כדין, את שווי שעת הפסקה שהתובע שהה בה מדי יום וכן שווי ארוחות שהתובע אכל במהלך עבודתו במסעדה.

5. בישיבת ההוכחות נשמעה חקירתם הנגדית של התובע והעד מטעמו, מר תספיי מיסגניה ( להלן- מיסגניה) וכן מר חן מזרחי ( להלן- מזרחי), אחד מבעלי המסעדה שהעיד מטעם הנתבעת.

בהתייחס לעדותו של מזרחי ראוי לציין כי מדובר היה בעדות שאין בה לשפוך אור על הסוגיות העובדתיות שבמחלוקת. מדובר בעד שלא היה ממונה ישיר על התובע ( עמוד 14, שורות 15-25), העד לא ידע להתייחס לתחשיבי התובע ( עמוד 13, שורות 20-28) וגם לא ידע להסביר את תלושי השכר, עניין שעומד בלב אחת משתי סוגיות עובדתיות עיקריות בהליך זה ( ר' למשל עדותו בעמוד 15 שורות 3-4, 29 עד עמוד 16, שורה 1).

6. בהקשר לעדויות ולראיות שהוצגו, יש להוסיף ולציין שהוצגו שתי מחברות של התובע ( ת/1 ות/2) בהן התובע רשם את שעות עבודתו.

עיון במחברות מעלה כי מדובר במחברות מרופטות וברישומים שנכתבו בעטים שונים, בצבעים שונים. הרישומים בתחילת המחברת הראשונה ( ת/1) הם משנת 2009 והם ממשיכים לשנים הבאות – 2010, 2011 וכך הלאה ( למעט עמודים אחרונים בכל מחברת, בהם התובע רשם רישומים " מחוץ לשגרת העבודה", כלומר עניינים אחרים שבחר להעלות על הכתב בשפתו, כגון משפטים באנגלית או מילים בעברית שביקש ללמוד ולהכיר).

התובע המציא מספר פלטי רישום שעות נוכחות מקופת המסעדה. רישום השעות בכתב יד במחברות באותם תאריכים תואם את הרישום בכתב יד ( תוך סטיה של דקות ספורות, מדי פעם, שהוא בהחלט עניין שאין בו ללמד על חוסר מהימנות הרישומים). בנוסף, ברישומים שבמחברות, בתחתית הרישום לגבי חודשים קלנדריים רבים נרשם תחשיב, ככל הנראה של שכר המגיע לתובע, והוא נעשה כמכפלה של שכר שעתי (25 ₪, 27 ₪ או 28 ₪) במספר השעות. גם עניין זה תומך בגרסתו העובדתית של התובע.

לאור כל האמור לעיל, לא מצאנו סיבה שלא לקבל את המחברות כראיה מזמן אמת, התומכת בגרסת התובע.

בשולי ההתייחסות למחברות אלה נציין כי על פי הרשום בהן ובניגוד לגרסת התובע, עד פברואר 2013 ( כולל), שכרו עמד על 25 ₪ לשעה, לאחר מכן הועלה ל – 28 ₪ לשעה במשך חודשיים ( מרץ – אפריל 2013) ומחודש מאי 2013 עמד על 27 ₪ לשעה.

דיון והכרעה
נסיבות הפסקת העבודה
7. אין חולק שלתובע הייתה אשרת עבודה שתוקפה פג ביום 18.2.14. לטענת הנתבעת, במהלך חודש זה " ביקש התובע יום חופש וזאת על מנת לחדש אשרת העבודה שברשותו" (סעיף 10 לכתב ההגנה). מכאן עולה שהנתבעת ידעה שאישור העבודה של התובע פג או עתיד לפוג בקרוב, הוא נמצא בתהליכי חידוש, ועליה לדרוש ממנו אישור עבודה חדש, כחלק מאחריות המעסיק בניהול המסעדה, לרבות כל נושא כח האדם.

הנתבעת לא עשתה כן. לטענתה - עקב " יחסים חבריים" עם התובע, אולם הקשר האישי עם התובע אינו יכול לשמש טעם מוצדק להעסקת עובד ללא אשרת עבודה כדין. על הנתבעת היה לבדוק אם אשרת העבודה של התובע הוארכה, ובהתאם לכך להמשיך להעסיקו או לסיים את עבודתו.

למעשה, היה על הנתבעת לסיים עבודתו של התובע עם תום תקופת אשרת העבודה, ביום 18.2.14, ובנסיבות אלה, על פי הדין, התובע היה זכאי לפיצויי פיטורים ( ע"ע (ארצי) 145/07 גדיק – המל, 9.12.07). זו גם היתה מדיניות הנתבעת, כפי שמזרחי העיד ( עמוד 12 לפרוטוקול, שורות 23-26):

"ש. קרה לך פעם שנגמר רישיון עבודה של עובדים?
ת. כן, סיימנו את התפקיד.
ש. פיטרתם אותו?
ת. זה סיום הדדי שנגמרה לו הויזה והוא ידע שהוא לא יכול לעבוד יותר."

8. הנתבעת הוסיפה וטענה שמדובר בסיכול חוזה, אולם טיעון זה אינו מתיישב עם הדין, כפי שסוכם בע"ע (ארצי) 207/08 עז-רום מפעלי מתכת בע"מ (בפירוק) - אשכנתא, 13.1.12, שם נקבעו הדברים הבאים (ההדגשה הוספה – ד.ו.):
"בפסיקה הוכרו גם דרכים נוספות, בהן מסתיים חוזה העבודה בלא אקט של 'פיטורים' או 'התפטרות', וכדוגמא – במצבים של סיום חוזה עבודה לתקופה קצובה (אשר נחשב כ'פיטורים' לצרכים מסוימים); פטירת העובד או המעסיק (הנחשבות אף הן כ'פיטורים' לצרכים מסוימים); יציאה לגמלאות (בנסיבות בהן הוסדרו הזכויות הפנסיוניות); ו'סיכול'.
סיכול חוזה העבודה הוא סיום תוקפו 'עת שלא באשמת אחד הצדדים באו נסיבות שלא חזו מראש ובהן ביצוע החוזה נעשה לבלתי אפשרי, או שהביצוע הופך לשונה ביסודו מזה שהצדדים התכוונו לו' (דב"ע לט/34-3 אליעזר שמואל – קרן ביטוח ופנסיה של פועלי בניין, פד"ע י' 337 (1979); רות בן ישראל, דיני עבודה בישראל (1989), בעמ' 418). נסיבות בהן הוכר בפסיקה 'סיכולו' של חוזה עבודה הן, למשל, נכות צמיתה של עובד שאינה מאפשרת את המשך עבודתו או עבודה מתאימה אחרת (דב"ע לט/19-2 יוסף הברמן – מפעלי מלט פורטלנד ישראליים נשר בע"מ, פד"ע יא 346 (1980)); ומאסר עולם הנגזר על העובד, ככל שהנסיבות מצדיקות הכרה בכך כסיכול (דב"ע לד/9-34 יוסף בן וחש עוזיאל – שאול שטרנשוס, מיום 16.6.1974).
פסיקה זו התבססה בתחילת דרכה על המשפט המקובל, בלא לאזכר באופן מפורש את סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א – 1971 (להלן – חוק התרופות). בפסיקה מאוחרת יותר התייחסה הפסיקה במפורש לדרישותיו המצטברות של סעיף 18 לחוק התרופות, תחילה בהתייחס להפרת חוזה עבודה לתקופה קצובה (דב"ע נב/3-61 מ.ד.ט מייקרו דיאמונד טולס – עזרא שושי, פד"ע כה 255 (1992); להלן – עניין מ.ד.ט; דב"ע נה/3-10 פאחרי עבד אל עזיז חסן – הסלט ייצור סלטים בע"מ, מיום 30.4.1995; להלן – עניין פאחרי), ובהמשך לגבי סיום הסכם עבודה שאינו בגדר 'הפרה' (ע"ע 137/08 מטין אילינדז – פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבניין בע"מ, מיום 22.8.2010; להלן – עניין אילינדז).
מהאמור לעיל עולה כי לא כל נסיבה חיצונית שנכפית על הצדדים מצדיקה הכרה ב'סיכול', והדבר תלוי בכלל נסיבותיו של המקרה ויתאפשר - ככלל - רק במקרים חריגים ויוצאי דופן. כך, ולמשל, יש לבחון אם מי מהצדדים השפיע על קרות המאורע ה'מסכל', ואם שניהם עשו את כל הניתן לצורך מניעתו או לצורך המשך יחסי העבודה על אף התרחשותו.
עוד יש לבחון אם הצדדים צפו מראש - או צריכים היו לצפות - את התרחשות הנסיבות החיצוניות, וככל שכן - מי מהם לקח על עצמו, במפורש או במשתמע, את הסיכון של קרות הנסיבות המסכלות, ובהתאם לראות בכך כפיטורים או התפטרות (והשוו ל - Simon Deakin & Gillian Morris, Labour Law (4th edition, 2005) 462-465). יש לקחת בחשבון בהקשר זה לא רק את הנסיבות העובדתיות ותום ליבם של הצדדים, אלא גם את עקרונות היסוד של דיני העבודה ושיקולי מדיניות (והשוו: אייל זמיר ותמי כץ-קריכלי, השפעת הפקעה מאוחרת על מכר מקרקעין: סיכול, פירוש או העברת הסיכון? משפטים ל"ה 331 (2005); למבחן הסיכון, שאמור להחליף לחלוטין את מבחן הצפיות לפי הצעת הקודיפיקציה, ראו גם את דברי ההסבר לסעיף 131 בהצעת חוק דיני ממונות, התשע"א – 2011, ה"ח 595 התשע"א 712).
בהתאם, נקבע בפסיקה כי סגירת מפעל אינה מהווה 'סיכול' של חוזה עבודה (עניין מ.ד.ט), כי אם נסיבה שהצדדים צריכים היו לצפותה ויש לראותה כפיטורים. גם נסיבות חיצוניות אשר כתוצאה מהן לא ניתן היה להמשיך בהעסקתו של עובד זר, מחמת שלא ניתן היה להשיג עבורו אשרת עבודה (ע"ע 1179/04 דוד דודאי – ניקולאי סטיקה, פד"ע מ' 614 (2005); להלן – עניין דודאי); מחמת שנעצר על ידי משטרת ההגירה (ע"ע 145/07 אוגוסטין גדיק – אהרון המל, מיום 9.12.2007; להלן – עניין גדיק); או מחמת שהשתנו הכללים החוקיים המאפשרים את העסקתו (עניין אילינדז) – לא הוכרו בפסיקה כסיום עבודה מחמת "סיכול" אלא כ"פיטורים" ".

כאשר אין חולק כי הנתבעת היתה ערה לכך שנדרשת אשרת עבודה כדי להעסיק את התובע, כאשר היא זו שהמשיכה להעסיקו שבועות רבים לאחר שהאשרה האחרונה פגה וכאשר סיום העבודה נעשה אך ורק משום שרשויות ההגירה עצרו את התובע, האמור לעיל חל גם על הצדדים והמסקנה הנובעת מכך היא אחת – זכאות התובע לפיצויי פיטורים.
לפיכך, התביעה לפיצויי פיטורים מתקבלת ועל הנתבעת לשלם לתובע ברכיב זה 14,229 ₪ (27 ₪ X 186 X 12 /34 חודשי עבודה; הדיון בשאלת שכרו של התובע יובא בהמשך, ר' סעיפים 10-13 לפסק הדין).

9. תשלום שכר חודש אפריל 2014
המחלוקת היחידה בעניין זה היא בשאלה העובדתית אם השכר שולם בפועל. הנתבעת טענה ששכרו האחרון של התובע שולם לו (סעיף 15 לתצהיר מזרחי, סעיף 30 לסיכומי הנתבעת), על כן עליה מוטל עליה הנטל הראייתי בנושא, אך היא לא עמדה בו. אין כל ראיה לכך שהשכר שולם, למעט תלוש שכר שהוצג, אך הוא כשלעצמו אינו ראיה לתשלום בפועל.
לחסר ראייתי זה מצטרפת עדותו של מזרחי, העד היחיד מטעם הנתבעת, המדברת בעד עצמה (עמוד 13 לפרוטוקול, שורות 8-19, ההדגשה הוספה – ד.ו.):
"ש. שכר אחרון שולם לתובע?
ת. למיטב ידיעתי כן, גם יצא לו תלוש, ואם לא אז ישולם כי אין רצון לא לשלם לו שכר או משהו כזה.
ש. התובע הגיש את תביעתו בחודש אוגוסט 2014, מאז חלפה שנה וחצי, לא ראיתם לנכון לבדוק את טענת התובע ששכר אחרון לא שולם לו?
ת. אני לא התעסקתי בתביעה בכלל.
ש. אתה חתמת על התצהיר בדצמבר 2015.
ת. לפני חודש וחצי.
ש. לא ראית בחודשיים חלפו מאז לבדוק האם שולם לתובע שכר?
ת. לא.
ש. אתה אישית לא שילמת שכר לתובע?
ת. אני אישית בטוח שלא. העסק היה אמור לשלם, לא אני."
משאין ראיה לתשלום השכר האחרון לידי התובע, התביעה ברכיב זה מתקבלת. על פי תלוש השכר שהנתבעת הציגה, היה עליה לשלם לתובע שכר אחרון בסך 7,229 ₪. כיוון שאין לפסוק לתובע יותר מתביעתו וברכיב זה נתבעו 5,965 ₪, זהו הסכום שיפסק לזכות התובע ברכיב זה.
שכרו של התובע
10. על פי גרסת התובע, בתחילת העסקתו השתכר 25 ₪ לשעה והחל משנת 2012 שכרו השעתי עלה ל- 27 ₪.
תיארנו לעיל כי במחברות שהתובע הציג נרשם חישוב שכר לפיו עד פברואר 2013 ( כולל), שכרו עמד על 25 ₪ לשעה, לאחר מכן הועלה ל – 28 ₪ לשעה במשך חודשיים ( מרץ – אפריל 2013) ומחודש מאי 2013 עמד על 27 ₪ לשעה.

על פי גרסת הנתבעת, בשנת 2012 שכרו של התובע עמד על שכר מינימום, בחודש מרץ 2013 שכרו של התובע עלה ל- 24 ₪ לשעה, ולאחר חודשיים הועלה שכרו ל- 27 ₪ לשעה, אך באוקטובר 2013 הורידה את שכרו של התובע ל- 24 ₪ לשעה וזהו שכרו השעתי הסופי (סעיף 14 לתצהיר מזרחי).
על פני הדברים, התנהלות זו בנוגע לשכרו של התובע מעוררת תהיות ואינה מתיישבת עם המקובל בשוק העבודה.

לא למותר לציין, כבר בשלב זה, כי לא הוצג חוזה עבודה או הודעה בכתב על תנאי עבודה, עניין שיכול היה לפזר את הערפל מהשאלה העובדתית הבסיסית בנוגע לגובה שכרו של התובע.

11. מעיון בתלושי השכר של התובע עולה כי בין שתי הגרסאות של התובע (זו שניתנה בעל פה וזו העולה מת/1 ות/2) וגרסתה הבלתי הגיונית של הנתבעת, הנתונים בתלושי השכר תומכים בחישובים העולים ממחברותיו של התובע, היינו כי עד אפריל 2013 התובע השתכר 25 ₪ לשעה ואילו ממאי 2013 השתכר 27 ₪ לשעה.

כך למשל, בחודש 9/2012 התובע קיבל 2,500 ₪ נטו בגין 100 שעות, המשקפים שכר של 25 ₪ לשעה. בחודש 3/2013 התובע קיבל 4,162 ₪ נטו בגין 166.4 שעות עבודה וחלוקת השכר נטו במספר השעות מביאה שוב לתוצאה של 25 ₪ לשעה. בדומה, בחודש אפריל 2013 התובע קיבל 4,180.75 ₪ נטו, בגין 167.2 שעות, כשהמנה בין שני הנתונים מביאה לשכר שעתי של 25 ₪.

לתלושי שכר אחרים באותה תקופה נתייחס בהמשך, אך נציין כבר עתה כי למרות שלא בכל התלושים ניתן להגיע לאותה תוצאה, יש בכך לתמוך בגרסת התובע, הנתמכת במחברות שהציג – ת/1 ות/2, לפיה שכרו של התובע עמד על 25 ₪ לשעה ולא על שכר מינימום כפי שהנתבעת טענה.

12. בהתאם לרישומי התובע (ת/1 ות/2), גם מתלושי השכר החל ממאי 2013, ניתן להסיק שהחל מאותו חודש שכרו השעתי עלה ל – 27 ₪.

החל מחודש מאי 2013 ועד חודש ספטמבר 2013 (כולל), נרשם בתלושי השכר ששכרו השעתי של התובע עלה ל – 27 ₪. מסיבה שאינה ברורה, בתלושים הבאים החל מחודש אוקטובר 2013, השכר שצוין בתלושים ירד ל – 24 ₪ וכך הוא נותר עד סיום העבודה באפריל 2014.

לא למותר לציין כי בחלק מהתקופה שבין מאי לספטמבר 2013 נרשם כאילו התובע עבד בשעות נוספות ובחלק מהחודשים לא נרשמו שעות נוספות בתלוש. למרות זאת, בחודשים אלה, אם ניקח את הסכום נטו שצוין בתלוש, נפחית ממנו את התשלום בגין דמי הבראה ונסיעות, ונחלקו במספר שעות העבודה הנקובות בתלוש, נקבל את אותה תוצאה - 27 ₪ לשעה. בכך יש לתמוך בגרסתו העובדתית של התובע לפיה שולם לו שכר שעתי במכפלת השעות שעבד ולא מעבר לכך, כך שהרישום בתלושי השכר אינו מייצג את הסכומים שהיו צריכים להשתלם בפועל.

13. לא נעלם מעינינו כי בחודשים החל מאוקטובר 2013, כאשר נרשם בתלושי השכר שכר שעתי נמוך יותר, של 24 ₪ לשעה, הפעולה החשבונית שתוארה לעיל אינה מביאה לאותה תוצאה. עם זאת, אנו סבורים כי במכלול הראיות שהוצגו לנו ובעיקר סימני השאלה שנותרו לגבי תוכן התלושים, בשים לב לעדותו הלא משכנעת של מזרחי, העד היחיד מטעם הנתבעת, אנו מעדיפים את גרסתו העובדתית של התובע, שנתמכה בת/1 ות/2.

בהקשר זה נוסיף שמזרחי נשאל לגבי ההבדלים בשכר השעתי ולהלן תשובתו (עמוד 12 לפרוטוקול, שורה 26 עד עמוד 13, שורה 1):

"ש. השכר של התובע מפעם לפעם השתנה, ניתנה לו הודעה על שינוי תנאי העבודה?
ת. זה לא היה שינוי בתנאי העבודה. ענף המסעדנות זה ענף מאוד קשה ברמת הקושי היומיומית, והעובדים בעיקר עובדי מטבח נוהגים לבקש כל חודש בערך תוספת בשכר, מעין 'ניסיון'. אני כמעט ולא מאשר העלאות בשכר כי יש לי תקרה כמה אני יכול לשלם משכורות כלליות. בכל פעם שעובד כזה או אחר בא והיה מבקש, הייתי מבטיח שבן חודש בחודשו, מה שמתאפשר, אני תמיד אתן יותר, אבל הכל בהתאם לחודש. השכר בסיס שלו היה ונשאר 24, והיו חודשים כאלה ואחרים שהחלטתי לתת טיפה יותר וזה התבטא בשעות כי לא היה לי דרך אחרת, הייתי נותן עוד 2 ₪ לשעה כמחווה או בונוס."

לא מצאנו לקבל הסבר זה, לפיו שכרו של התובע יכול היה להשתנות מחודש לחודש על פי רצונו של המעסיק. התנהלות זו אינה מקובלת בשוק העבודה הישראלי וספק אם יש בה את תום הלב הנדרש ביחסי עבודה, במיוחד כאשר העובד נמנה על קבוצת עובדים מוחלשת. בהעדר הסבר מניח את הדעת לעניין זה או ראיה חד משמעית ומשכנעת כי הדבר נעשה בהסכמת העובד, איננו מקבלים את טענת הנתבעת לפיה העלאת שכרו של התובע ל- 27 ₪ לשעה היתה בבחינת "מחווה" או "בונוס". לא למותר לציין שהטענה אף אינה מתיישבת עם עדותו של מזרחי לפיה "עובדי המטבח נוהגים לבקש כל חודש בערך תוספת שכר". בנוסף, אם אכן היה מדובר בבונוס או בתוספת, הדבר היה מוצא ביטוי בתלושי השכר באותו האופן (רישום כתוספת שכר) ולא היה נרשם שכר שעתי של 27 ₪.

לסיכום האמור בחלק זה של פסק הדין, גרסתו של התובע לפיה שכרו עובר לסיום עבודתו עמד על 27 ₪ לשעה מתקבלת, בהסתייגות אחת ולפיה השכר הועלה לשיעור זה רק בחודש מאי 2013, כפי ש עולה מת/1 ות/2.

14. להשלמת התמונה העולה מתלושי השכר, וכיוון שעניין זה רלוונטי גם לשאלת הפיצוי בגין הפרת הוראות חוק הגנת השכר, התש"יח – 1958 (להלן – חוק הגנת השכר), נוסיף ונפרט מסקנות נוספות העולות מבחינה של תוכנם של תלושי שכר:

א. לא הוצגו תלושי שכר לחודשים 11/2011- 2/2012.

ב. בחלק מהחודשים הנתונים המצויינים בתלושי השכר אינם הגיוניים או עקביים. בחודשים אוקטובר 2012 עד פברואר 2013 נרשמה אותה משכורת ברוטו, אך מספר שעות העבודה שנרשמו בתלושים השתנה ונע בין 150 שעות ל – 180 שעות. בנוסף, בעוד שבחודש אוקטובר 2012 נרשם שהתובע עבד 162 שעות בגינן קיבל שכר ברוטו של 4,501 ₪, בחודש מרץ 2013 התובע עבד יותר שעות יותר (166.4 שעות), אך שכרו ברוטו עמד רק על 4,163 ₪.

ג. בחודשים יוני – אוגוסט 2013 נרשם שהתובע עבד 171 שעות והוא קיבל את אותו שכר (5,002 ₪). למרות זאת, רק בחודש יולי 2013 נרשם כאילו התובע ניצל יום חופשה אחד. עניין זה אינו מתיישב עם מספר שעות העבודה וגם אין אזכור לתשלום יום חופשה לתובע.

ד. בתלוש חודש אוקטובר נרשם תחת "נתונים נוספים" שהתובע עבד באותו חודש 170.9 שעות. מעיון בטבלה בגוף התלוש, בה מפורט השכר ששולם לתובע, עולה כי שולם לו שכר בגין 186 שעות רגילות ועוד 50 שעות נוספות, כלומר 236 שעות עבודה ולא 170.9 שעות.

15. כיוון שהנתבעת לא סיפקה כל הסבר לתוכנם של תלושי השכר, אין מנוס מהמסקנה כי הפירוט המופיע בתלושי השכר אינו משקף את הסכומים ששולמו לתובע בפועל או פרטים אחרים הנוגעים לעבודתו ואשר על הנתבעת היה לפרט כדבעי במסגרת תלושי השכר (כגון ניצול חופשה או צבירת החופשה). בנוסף, כפי שפורט לעיל בהרחבה, לפחות בחלק מהתלושים ברור שהשכר ששולם לתובע הוא שכר שעתי ללא התוספות בגין עבודה בשעות נוספות וזאת בניגוד לרישום בחלק מהתלושים. למעשה מדובר בתלושי שכר שאינם משקפים נאמנה את התשלומים שבוצעו לזכות התובע.

נזכיר כי על פי הוראת סעיף 24 לחוק הגנת השכר, תשי"ח – 1958 (להלן – חוק הגנת השכר) והתוספת לחוק, על תלושי השכר לכלול שורה ארוכה של פרטים הנוגעים לעובד, ובכלל זה את שכרו הרגיל, את השכר ששולם בגין עבודה בשעות נוספות ואת מספר שעות העבודה שעבד.

16. על פי סעיף 26א'(ב) לחוק הגנת השכר, בית הדין רשאי לפסוק פיצויים לדוגמא, אם הוא מצא שהמעביד לא מסר לעובדו ביודעין תלוש שכר שלא פורטו בו הפרטים הדרושים בהתאם להוראת סעיף 24(א) לחוק. כן נקבעה חזקה לפיה אם ההפרה בוצעה בשני חודשים בתקופה של 24 חודשים, חזקה כי ההפרה בוצעה ביודעין, אלא אם המעסיק הוכיח אחרת.
על פי הפסיקה, פיצויים בהתאם לסעיף 26 א'(ב) לחוק הגנת השכר, הינם פיצויים לדוגמה עונשיים, בעלי אופי הרתעתי (ע"ע ( ארצי) 33680-08-10 דיזינגוף קלאב בע"מ – זואילי, 16.11.11, להלן - עניין דיזינגוף קלאב).

בעניין דיזינגוף קלאב נקבעו מספר אמות מידה לבחינת הזכאות לפיצויים לדוגמה, ביניהן תום לבם של הצדדים, מהות הפגיעה בעובד ונסיבותיו האישיות של העובד, מהות הפגיעה בעובד כתוצאה מההפרה, מידת ההפרה וחומרתה, משך ההפרה, האם ההפרה בוצעה ביודעין ובכוונה תחילה, האם מדובר בהפרה שיטתית של אותו מעביד במקום העבודה וכן שיקול ציבורי הרתעתי.

בהתאם לחוק, על תלוש השכר לשקף נכונה את פרטי עבודתו של העובד. זאת לא נעשה בעניינו של התובע. בנסיבות אשר פורטו לעיל בהרחבה, לגבי תוכנם של תלושי השכר, בשים לב למשך תקופת העבודה ולפן ההרתעתי של הפיצויים לפי סעיף 26 א'(ב) לחוק, אנו סבורים כי יש להשית על הנתבעת פיצויים בסך 20,000 ש"ח בגין הפרת הוראות סעיף 24 לחוק הגנת השכר.

הפרשי שכר בגין עבודה בשעות נוספות
17. חישובי התובע ברכיב זה נעשו על יסוד גרסתו לגבי השינויים בשכר, כפי שהובאה בתצהירו. עם זאת, כפי שפירטנו לעיל, גרסתו התקבלה רק באופן חלקי, היינו כי שכרו עלה מ – 25 ₪ לשעה ל – 27 ₪ לשעה בחודש מאי 2013.
מעבר לכך, התובע הציג רישומי שעות עבודה שערך ואלה לא נסתרו. גם לא נסתרו חישוביו ולא הוצג תחשיב נגדי מטעם הנתבעת.
הן על פי תלושי השכר והן על פי המחברות שהתובע הציג, עולה שהתובע עבד שעות רבות, ברוב החודשים למעלה מ – 200 שעות עבודה בחודש. כיוון ששוכנענו כי לתובע שולם שכר רק כמכפלת השכר השעתי במספר השעות שעבד, ללא תוספת בגין עבודה בשעות נוספות או בימי המנוחה השבועית, יש לקבל את התביעה להפרשי שכר, אותה התובע הפחית בסיכומיו, תוך שהוא מקבל את טענות הנתבעת לגבי "עיגול" שעות העבודה ופערים הנובעים משכר נמוך יותר בתחילת עבודתו, בסך 6,000 ₪ (סעיף 44 לסיכומי התובע).
18. בנסיבות אלה, התביעה להפרשי שכר מתקבלת, תוך הסתייגות בנקודות הבאות:
א. בהשוואת החישובים המפורטים בטבלאות אקסל, לרישומים בכתב יד, עולה כי במקרים רבים השעות שנרשמו בזמן אמת נמוכות מאלה שבדוחות הממוחשבים שמן הסתם נערכו בשלב מאוחר יותר.
על כן יש לחשב את סך השעות החודשיות על פי הנתונים הבאים (הועתקו מת/1 ות/2):

שנת 2011
שנת 2012
שנת 2013
שנת 2014
ינואר
-
262
202
193.5
פברואר
-
241
275
235
מרץ
-
256
166
270
אפריל
-
178
165
ר' סעיף 9 לפסק הדין
מאי
-
260
267
-
יוני
-
93
297
-
יולי
275
264
310
-
אוגוסט
288
297
249
-
ספטמבר
292
244
207
-
אוקטובר
277
280
230
-
נובמבר
289
233
192
-
דצמבר
310
163
254
-

ההפרשים בשעות יופחתו מהעמודה "שעות שבת 150%" שבחישובי התובע (נספח ג'1 לתצהירו), שהן השעות בעלות הערך הכספי הגבוה ביותר.
ב. השכר השעתי לתובע הוא 25 ₪ עד אפריל 2013 ו – 27 ₪ ממאי 2013. בהתאם, עד אפריל 2013 הפרשי השכר השעתיים יעמדו על 6.25 ₪ ו – 12.5 ₪ (25% ו – 50% בהתאמה) והחל ממאי 2013 הם יעמדו על 6.75 ₪ ו – 13.5 ₪.

19. בכפוף לאמור לעיל ועל פי שאר החישובים המפורטים בנספח ג'1 לתצהיר התובע, שלא נסתר, על הנתבעת לשלם לתובע הפרשי שכר בשיעורים הבאים:
א. הפרשי שכר עד אפריל 2013 בסך 23,423 ₪, לפי הפירוט הבא:
(1) הפרשי שכר בגין עבודה בשעות נוספות בשיעור 25% – 725.7 שעות X 6.25 ₪;
(2) הפרשי שכר בגין עבודה בשעות נוספות בשיעור 50% (כולל עבודה בשבת)– 834 שעות X 12.5 ₪;
(3) הפרשי שכר בגין עבודה בשעות נוספות בשבת בשיעור 25% - 102 שעות X 18.75 ₪;
(4) הפרשי שכר בגין עבודה בשעות נוספות בשבת בשיעור 50%- 262 שעות X 25 ₪.
ב. הפרשי שכר החל ממאי 2013 בסך 13,774₪, לפי הפירוט הבא:
(1) הפרשי שכר בגין עבודה בשעות נוספות בשיעור 25% – 337.55 שעות X 6.75 ₪;
(2) הפרשי שכר בגין עבודה בשעות נוספות בשיעור 50% (כולל עבודה בשבת)– 326 שעות X 13.5 ₪;
(3) הפרשי שכר בגין עבודה בשעות נוספות בשבת בשיעור 25% - 75 שעות X 20.25 ₪;
(4) הפרשי שכר בגין עבודה בשעות נוספות בשבת בשיעור 50%- 207 שעות X 27 ₪.
סך הכל, על פי החישובים שלעיל, התובע זכאי להפרשי שכר בגין עבודה בשעות נוספות ובימי המנוחה השבועית, בסך 37,197 ₪ ובניכוי הסכומים להם התובע הסכים (סעיף 17 לעיל), על הנתבעת לשלם לתובע הפרשי שכר בסך 31,197 ₪. לסכומים אלה יווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.12.12 (מחצית התקופה) ועד התשלום בפועל.

20. בהקשר של חישוב הפרשי השכר לתובע, הנתבעת העלתה שלוש טענות קיזוז: קיזוז שווי ארוחות, הפסקות והקנס שהושת על הנתבעת בגין העסקת התובע ללא אשרת עבודה כדין. טענות אלה אין בידנו לקבל.
נושא הארוחות מצא ביטוי בתלושי השכר של התובע ( שווי ארוחות). כלומר, בזמן אמת, טרם שהתובע פנה לבית הדין ועמד על זכויותיו, הנתבעת היתה ערה לכך שהתובע אוכל מהמזון המוכן במסעדה, כחלק מתנאי עבודתו. אם הנתבעת סברה בתום לב כי מדובר בהטבה שאין בדעתה להעניק לתובע, יכלה לפעול כך במהלך יחסי העבודה. אולם משלא עשתה כן, אין מקום לקזז את שווי הארוחות רק משום שהתובע הגיש תביעה לבית הדין.
אשר לטענה בדבר קיזוז ההפסקות – לא הוכח מה היה אורך ההפסקה היומית אותה התובע קיבל ולעניין זה לא ניתן להסתפק בעדות כללית לפיה " אף אחד לא יושב לו על הראש" (ר' כלל העדות בעמוד 15 לפרוטוקול). לא למותר לציין שמזרחי, העד היחיד מטעם הנתבעת, העיד כי " לא תמיד הייתי יודע הכל", כשנשאל בעניין ההפסקות.
גם את טענת קיזוז הקנס ששילמה הנתבעת יש לדחות. ראשית, לא ברור מדוע לא הוצג אישור בגין תשלום הקנס ומדוע הנתבעת הסתפקה בראיה מתוך ספרי החשבונות שלה. מעבר לכך, אם אכן הושת על הנתבעת קנס בגין העסקת עובד זר ללא היתר כדין, מדובר בקנס שהושת עליה מכח הדין הפלילי ועליה לשאת בו בעצמה. מדובר בקנס המוטל על פי הדין על מי שהעסיק עובד זר ללא היתר ואין כל סיבה להשית את הקנס על התובע, מה עוד שהנתבעת יכלה בקלות להימנע מביצוע העבירה שבגינה הוטל עליה הקנס, אם היתה מקפידה על קיום הוראות הדין.
21. ביטוח פנסיוני
אין חולק שהנתבעת לא ביטחה את התובע בהסדר פנסיוני כלשהו (לחובת המעסיק לבטח ביטוח פנסיוני גם את העובדים מאריתריאה, ר' הנפסק בבר"ע (ארצי) 51823-10-14 י.ב. שיא משאבים בע"מ – Hitam Abaker, 26.2.15). בהתאם לצו הרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק משנת 2008, היה על הנתבעת להפריש לזכות התובע את הסכומים הבאים:

בגין שנת 2012– 4.16% משכר כולל בסך 27,900 ₪ - 1,161 ₪;
בגין שנת 2013 – 5% משכר כולל בסך 58,776 ₪ - 2,939₪;
בגין שנת 2014 – 6% משכר כולל בסך 20,088 ₪ - 1,205 ₪.

סך הכל התובע זכאי לדמי גמולים (חלק המעסיק) בסך 5,305₪.

דמי חגים
22. בתלושי השכר לתובע לא צוין תשלום בגין ימי חג. אין חולק כי כאשר התובע עבד בימי החג, שולם לו השכר הרגיל.
לטענת התובע, הוא עבד בימי חג היהודיים (22 ימים סה"כ לכל תקופת עבודתו). כאמור, הנתבעת לא הציגה דו"חות נוכחות של התובע, אשר יכלו לסתור את טענתו ומרישומי התובע עולה כי כמעט שלא נעדר מהעבודה. לפיכך טענתו העקרונית מתקבלת.
23. מעיון בת/1 ובת/2, לגבי התקופה לאחר שהתובע השלים שלושה חודשים עבודה (אוקטובר 2011), עולה כי בשנה הראשונה לעבודתו, התובע לא עבד בסוף השבוע בו חל יום הכיפורים (מכיוון שזה חל בשבת, התובע אינו זכאי לתשלום בגין יום זה). בסוכות שחל באותו חודש לועזי, התובע עבד. גם בחג הפסח וביום העצמאות שחלו באותה שנה בחודש אפריל 2012, התובע עבד. כך גם בחג השבועות.
בשנה העברית העוקבת, התובע עבד רק באחד מימי החג ראש שנה וביום השני נעדר מהעבודה. ביום הכיפורים התובע לא עבד, אך כיוון שלא עבד גם בערב החג, אינו זכאי לתשלום בגין היעדרות זו. בשני ימי החג בסוכות, שחלו באוקטובר 2012, התובע לא עבד. בחג הפסח (מרץ – אפריל 2013), ביום העצמאות ובחג השבועות, התובע עבד.
בשנה העברית האחרונה לעבודתו, התובע עבד בראש השנה, לא עבד ביום הכיפורים שחל בשבת, עבד בחג הסוכות וכן בחג הפסח באותה שנה.
24. לסיכום המתואר לעיל, התובע עבד ב - 16 ימי חג. כאמור, בגין ימים אלה, התובע קיבל שכר רגיל ולכן הוא זכאי לתוספת בגובה 50% עבור ימים אלה. כלומר, הוא זכאי לתוספת בסך 1,728 ₪ (50% X 8 שעות X 27 ₪ לשעה X 16 ימים). בנוסף, התובע לא עבד ב - 3 ימי חג שבגינם הוא זכאי לתשלום בגובה שכרו הרגיל (3 ימים X 8 שעות X 27 ₪).
סך הכל התובע זכאי לדמי חג בסך 2,376₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום 1.5.14 ועד התשלום בפועל.

25. פדיון חופשה
הנתבעת לא הציגה דו"חות נוכחות או פנקס חופשה, למרות שבנושא פידיון חופשה, הנטל הוא עליה (דב"ע לא/ 3-22 ציק ליפוט- קסטנר, פד"ע ג 251 (1972)). בתלוש השכר האחרון של התובע (אפריל 2014) נרשם שלתובע יתרה של 19.82 ימי חופשה. אין כל ראיה לכך שהנתבעת שילמה לתובע את פדיון יתרת החופשה שעמדה לזכותו (עניין זה נלמד גם כמסקנה מהקביעה לפיה גם השכר האחרון לא שולם לתובע). עם זאת, אין בתלושי השכר רישום מהימן לפיו התובע ניצל את ימי החופשה (ר' גם סעיף 14ג' לעיל). בהתחשב בכך שהתובע עבד בין ששה לשבעה ימים בשבוע, הוא היה זכאי ל – 12 ימי חופשה בשנה, ובגין 34 חודשי עבודה, היה זכאי ל - 34 ימי חופשה. על כן התביעה ברכיב זה מתקבלת ועל הנתבעת לשלם לתובע פדיון חופשה בסך 7,344 ₪ (27 ₪ X 34 ימים X 8 שעות ביום).

פדיון הבראה
26. בפתח הדיון ברכיב זה יש לדחות את טענת ההתיישנות שהנתבעת העלתה. התביעה לפדיון הבראה לא התיישנה, כיוון שהתובע סיים עבודתו בנתבעת באפריל 2014, והתביעה הוגשה רק לאחר כארבעה חודשים, ביום 13.8.2014.
27. לגופם של דברים, בתלושי השכר נרשם תשלום בגין "הבראה", אם כי לא על פי הזכאות על פי הדין. בין החודשים אפריל ליולי 2012 שולמו 100 ₪ בכל חודש בגין הבראה, בין החודשים מאי 2013 לאפריל 2014 נרשם תשלום חודשי של 150 ₪ בגין הבראה. כלומר, הנתבעת שילמה לתובע ברכיב זה סכום של 2,200 ₪, אך סכום זה אינו עו לה לכדי הסכום שנקבע על פי הדין.

כפי שתואר לעיל (סעיף 12 לפסק הדין), כאשר נבחן תוכנם של תלושי השכר ועלה כי השכר השעתי ששולם לתובע היה 27 ₪, ללא תוספות בגין עבודה בשעות נוספות, הופחתו הסכומים ששולמו לתובע בגין נסיעות והבראה. כלומר, אין מדובר בחלק משכרו הרגיל של התובע ואין מדובר ברכיב שצוין בתלוש שהשכר ואשר למעשה משקף את חלק משכרו השעתי של התובע.
על פי הדין, בגין 34 חודשי עבודה התובע זכאי לפדיון הבראה בסך 5,989 ₪ ((5 ימים X 371 ₪) + (6 ימים X 374 ₪) + (10/12 X 6 ימים X 378 ₪)). מהם יש להפחית את הסכ ומים ששולמו לתובע (2,200 ₪), כך שהתובע זכאי ברכיב זה לפדיון הבראה בסך 3,789 ₪.

החזר הוצאות נסיעה
28. התובע העיד שהתגורר ב"פרדס כץ בתל אביב" (סעיף 57 לתצהירו), בעוד שבתלושי השכר נרשם שגר ברחוב סלמה בתל אביב. לא הוצג חוזה שכירות או ראיה אחרת שתעיד על מקום מגוריו של התובע, למעט עדותו בעל פה של התובע. גם אין כל ראיה לגבי שווי הוצאות הנסיעה של התובע (ר' למשל עדותו לגבי נסיעה במונית שירות, סעיף 58 לתצהירו). בנסיבות אלה, חישוב החזר הוצאות הנסיעה יבוצע על פי שווי חופשי חודשי בעיר תל אביב (לפי אתר האינטרנט של חברת דן, המפרסמת תעריפים היסטוריים). היינו, 227 ₪ לחודש בתקופה שעד וכולל דצמבר 2011, 235 ₪ לחודש - בין ינואר 2012 ועד דצמבר 2013 ו – 246 ₪ לחודש החל מינואר 2014.

29. בתלושי השכר של התובע צוין רכיב תשלום עבור נסיעות. עם זאת, תשלום החזר הנסיעות אינו תואם את מספר ימי העבודה הרשומים בתלושים ולמעשה התשלום ברכיב זה משתנה מחודש לחודש. כך למשל, בחודש 8/2011 שולמו בגין נסיעות 186 ₪ עבור 26 ימי עבודה; בחודשים 3/2012 – 5/2012 שולמו 100 ₪ בגין נסיעות עבור 22 ימי עבודה; בחודש 6/2012 שולמו 100 ₪ עבור 25 ימי עבודה ובחודש 7/2012 שולמו 100 ₪ עבור 27 ימי עבודה. מחודש 10/2012 – 2/2013 שולמו 235 ₪ עבור נסיעות, בחודשים 3/2013- 4/2013 הופחת תשלום הנסיעות ל- 166-167 ₪ עבור 26 ימי עבודה ובחודשים 5/2013- 9/2013 שולמו ברכיב זה 235 ₪. הסכום ששולם כהחזר הוצאות נסיעה עלה ב- 10/2013 ל- 244 ₪ ובחודשים 11/2013- 12/2013 שולמו 261 ₪. בחודשים לאחר מכן הסכום המשיך להשתנות: בחודש 1/2014 שולמו 250 ₪, בחודש 2/2014 שולמו 276 ₪, בחודשים 3-4/2014 שולמו 290 ₪.

הבדלים אלה בסכומים ששולמו לתובע מעוררים תהיות, אך מכל מקום, משנרשמו כהחזר הוצאות נסיעה וכאשר, על פי המפורט לעיל לגבי שכרו השעתי של התובע, לא נכללו בחישוב השכר לתובע, אין מקום להתעלם מהסכומים הללו בחישוב זכאותו של התובע להחזר הוצאות נסיעה.

30. בהתאם לצו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה, העובד זכאי לקבל ממעבידו השתתפות בהוצאות נסיעה בהתאם למחיר נסיעה מוזל באוטובוס ציבורי או כרטיס מינוי חודשי מוזל ממקום מגורי העובד למקום עבודתו.

כאמור לעיל, התובע לא הביא ראיות לגבי שווי חופשי חודשי או הוצאות הנסיעה הממשיות שלו. על פי המפורט באתר האינטרנט של חברת הנסיעות "דן", התובע היה זכאי להחזר הוצאות נסיעה על פי הפירוט הבא –

בשנת 2011 (ששה חודשי עבודה): 227 ₪ X 6 = 1,362 ₪;
בשנים 2013 - 2012: 5,640 ₪ (235 ₪ X 24);
בשנת 2014 (ארבעה חודשי עבודה): 984 ₪ (246 ₪ X 4).
סך הכך – 7,986 ₪.

מסכום זה יש להפחית את הסכומים שהנתבעת שילמה לתובע, כמפורט בתלושי השכר (5,633 ₪), היינו על הנתבעת לשלם לתובע הפרשי החזר הוצאות נסיעה בסך 2,353 ש"ח.

31. הודעה בכתב על תנאי עבודה
לטענת הנתבעת, היא מסרה לתובע הודעה על תנאי ההעסקה בתחילת העסקתו, אך התובע סירב לחתום עליה (סעיף 35 לתצהיר מזרחי). טענה עובדתית זו לא הוכחה. לא הוצג העותק של החוזה שהוצג לחתימת התובע. גם לא הוצג נוסח דומה שהנתבעת עושה בו שימוש במסגרת העסקת עובדים בכלל, ולאו דווקא בעניינו של התובע. מעבר לכך, גם אם התובע סירב לחתום על חוזה עבודה, לא היה בכך למנוע מהנתבעת לפעול על פי הוראות הדין ולמסור לו הודעה בכתב על תנאי עבודה, שעותק ממנה יכול היה להישמר במשרדיה. גם מסמך כזה לא הוצג. בנסיבות אלה ונוכח ההתרשמות הכללית מעדותו של מזרחי, כפי שפורט בהקשרים שונים בגוף פסק הדין, לא מצאנו סיבה לקבל דווקא את גרסת הנתבעת בנושא ולהעדיפה על עדות התובע שהעיד שמעולם לא נמסר לו מסמך לחתימה.

משלא הוצגה הודעה כאמור בכתוב, הרי שהנתבעת פעלה בניגוד להוראות חוק הודעה לעובד למועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה, התשס"ב - 2002 (להלן - חוק הודעה לעובד). לגבי חוק זה נקבע כי הדרישה למסור לעובד הודעה בכתב על תנאי עבודתו מהווה חלק מהחובה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת ביחסי העבודה (ע"ע ( ארצי) 154/10 שניידר - ניצנים אבטחה, 3.5.11) . יתרה מזאת, אם הנתבעת הייתה נוהגת כדין, הצגת ההודעה על תנאי העבודה היתה מייתרת את המחלוקות בנושא שכרו של התובע.

32. בהתאם לסעיף 5 לחוק הודעה לעובד, לבית הדין האזורי לעבודה סמכות לפסוק פיצויים על הפרת הוראות חוק זה, אף אם לא נגרם נזק של ממון, בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין.

מכיוון שהפרת הדין בנושא זה גרמה גם לנזק ראייתי לתובע, כפי שפורט לעיל בדיון לגבי גובה שכרו של התובע והשאלה אם שולמו לו סכומים נוספים פרט לשכר השעתי, אנו מוצאים שהתובע זכאי לפיצויים ברכיב זה. שיעור הפיצוי נתון לשיקול דעת בית הדין ולא יעלה על 15,000 ₪. בשים לב לתקופת עבודתו של התובע, אנו מורים שהנתבעת תשלם לתובע פיצויים בסך 10,000 ₪ בגין הפרה זו.

33. סוף דבר - התביעה מתקבלת בחלקה ועל הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים:

א. פיצויי פיטורים בסך 14,229 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.5.14 ועד התשלום בפועל. אם סכום זה לא ישולם תוך 30 ימים ממועד מתן פסק הדין, הוא ישא פיצויי הלנת פיצויי פיטורים מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל;

ב. שכר חודש אפריל 2014 בסך 5,965 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.5.14 ועד התשלום בפועל. אם סכום זה לא ישולם תוך 30 ימים ממועד ממתן פסק הדין, הוא ישא פיצויי הלנת שכר מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל;

ג. הפרשי שכר בסך 31,197 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.12.12 ועד התשלום בפועל;

ד. דמי גמולים לפנסיה ( חלק המעסיק) בסך 5,305 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.5.14 ועד התשלום בפועל;

ה. דמי חגים בסך 2,376 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.5.14 ועד התשלום בפועל;

ו. פידיון חופשה בסך 7,3 44 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.5.14 ועד התשלום בפועל;

ז. פידיון הבראה בסך 3,789 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.5.14 ועד התשלום בפועל;

ח. החזר הוצאות נסיעה בסך 2,353 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.5.14 ועד התשלום בפועל;

ט. פיצויים לפי סעיף 5 לחוק הודעה לעובד למועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה, התשס"ב – 2002, בסך 10,000 ₪, שאם לא ישולמו תוך 30 ימים, ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל.

י. פיצויים לפי סעיף 26 ב' לחוק הגנת השכר, התשי"ח – 1958, בסך 20,000 ₪, שאם לא ישולמו תוך 30 ימים, ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל.

יא. הוצאות התובע בסך 5,000 ₪ וכן שכ"ט עו"ד, בסך 12,000 ₪ שאם לא ישולמו תוך 30 ימים, ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

ניתן היום, כ"א תשרי תשע"ז, (23 אוקטובר 2016), בהעדר הצדדים.

שולמית עתניאל שמואלי, נציגת ציבור (ע)

דגית ויסמן, שופטת

אבי ענתבי, נציג ציבור (מ)


מעורבים
תובע: PETROS HABTETSI ABRAHAM
נתבע: רוזטי מזון בע"מ
שופט :
עורכי דין: