ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יובל לוי נגד אסתר זיגר :


בפני כבוד ה שופטת הלית סילש

מבקשים-נתבעים

  1. יובל לוי
  2. רחמים לוי
  3. עופר לוי

נגד

משיבים-תובעים

  1. אסתר זיגר
  2. אריה זייגר
  3. טליה זיגר
  4. אסף זיגר

פסק דין

לפני בקשת הנתבעים לסילוק התביעה על הסף.

טענות הצדדים:

1. לטענת הנתבעים, טענות התובעים המפורטות בכתב התביעה, כבר נדונו ונדחו במסגרת החלטה ברורה של כבוד בית המשפט המחוזי בתיק 34393-09-14 (להלן: "התיק המחוזי").

החלטה הדוחה את טענות התובעים ניתנה ב מסגרת בקשה אשר הוגשה על ידם וענינה ביטול פסק דין אשר נתן תוקף להסכמות בין הצדדים באותו הליך (להלן: "פסק הדין המחוזי" ).

בהינתן ההלכות הנוגעות לסופיות הדיון, ומקום בו מצא ההרכב אשר דן בתיק המחוזי לדחות את טענות התובעים, אין מקום להידרש לאלו במסגרת ההליך הנוכחי.

2. לשיטת הנתבעים, כל תכליתה של תביעה זו, הינה ניסיון למנוע פינוי כמפורט בפסק הדין המחוזי, וזאת שלא כדין.

3. התובעים, בתגובתם טענו כי אין מקום לקבל את הבקשה וזאת מקום בו דחיית הבקשה במסגרת התיק המחוזי נעשתה תוך שכבוד המותב אשר דן בבקשה, קבע כי מדובר בטענות שהן חיצוניות לערעור, ומשכך, דווקא החלטה זו היא אשר מכשירה את הגשת התביעה בתיק זה.

לטענת התובעים יש צורך ומקום לברר את הטענות העובדתיות והמשפטיות אשר הועלו על ידי התובעים 1-2, על פיהן הם לא היו מיוצגים במסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי ולא נתנו הסכמתם לפסק הדין במסגרת התיק המחוזי.

יודגש כי לשיטת התובעים 1-2, הם כלל לא נתנו לעורכי הדין ממשרד שניצר-גוטליב-סאמט ייפוי כח, ומשכך לא יכלו אלו לייצגם, לא כל שכן להסכים להסדר זה או אחר בשמם .

התובעים הוסיפו וטענו כי בהחלטות שיפוטיות רבות אשר ניתנו בעניינם של הצדדים ואשר הביאו להגשתה של תביעה זו נפלו פגמים רבים, אשר יש בהם כדי להקים עילות תביעה עצמאיות, אף ללא קשר לסוגיית הייצוג, ומכאן כי ממילא אין מקום לסילוק התביעה על הסף.

לעניין ההחלטות אשר ניתנו בהליכים הקודמים, ואשר יש בהן כדי להצדיק ניהולו של הליך זה, ציינו התובעים, בין היתר, את הדברים הבאים:

העדר הסכמה להעברת המחלוקת לעניין פינוי החנות כהגדרתה להלן לבוררות, והכשל במתן תוקף להסכם הבוררות.
העדר סמכותו של הבורר לדון בסוגית הפינוי.
פגמים שנפלו בפסק הבורר.
כשלים בסוגית הסמכות ליתן תוקף של פסק דין לפסק הבורר על ידי כבוד בית המשפט המחוזי.
כשלים בקביעה בדבר המועד לתשלום הסכום הנקוב בפסק הבורר.

על כל אלו הוסיפו התובעים וביקשו להפנות לפסיקתו של כבוד בית המשפט העליון וזאת הן לעניין זכות הגישה לערכאות והן לעניין הזהירות הרבה בה על בית המשפט לנהוג , מקום בו מונחת בפניו בקשה לסילוק תביעה על הסף.

לשיטת התובעים מקום בו הותרתו של פסק הדין המחוזי על כנו, משמעותה נזק בלתי הפיך, ופגיעה מהותית בזכויותיהם, אין מקום להורות כן.

4. הנתבעים הגישו תשובתם במסגרתה שבו וטענו כי כתב התביעה נוכחי הוא למעשה חזרענות אשר הועלו על ידי התובעים במסגרת הבקשה לביטול פסק ה דין המחוזי, אשר כאמור נדחתה.

למעלה מכך, המשיבים הוסיפו והגישו בקשה לעיון חוזר בהחלטה – וגם בקשה זו נדחתה.

בהמשך אף הוגשה על ידי המשיבים בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון – אלא כי גם כבוד בית המשפט העליון לא מצא להתערב בהחלטתו של המותב במסגרת התיק המחוזי, תוך שהוא קובע – מפורשות, כ י אין מקום לקבל את טענות התובעים בכל הנוגע לסוגיית העדר הייצוג המשפטי.

עוד קבע כבוד בית המשפט העליון כי ניתן לתובעים יומם בבית המשפט, ואין מקום לשוב ולהידרש להליך.

לשיטת הנתבעים, נוכח האמור לעיל, יש לראות בהליך הנוכחי, מקום ניצול לרעה של הליכי בית המשפט.

לאחר שעיינתי בכתב התביעה, ונתתי דעתי לבקשה, לתגובה ולתשובה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל, ודין התביעה להידחות על הסף. טעמיי להלן:

נתונים עובדתיים:

מתוך כתב התביעה, הבקשות והתגובות בתיק זה עלו הנתונים הבאים:

5. התובעים הוכרו כבעלי זכות דיירות מוגנת בחנות ברחוב רוטשילד 22 בראשון לציון וזאת מכוח הסכם אשר נערך בשנת 1981 או בסמוך לכך ( להלן: "החנות" , או- "הנכס").

6. לטענת התובעים בשנת 2009 יזמו הנתבעים הליך בבית הדין לשכירות.
ביום 14.3.2010 הוגשה על ידי הנתבעים, חלף אותו הליך, תביעה לפינוי החנות לבית משפט השלום בראשון לציון וזאת במסגרת תיק 23591-03-10.

7. בשלב כלשהו, הגיעו שני הצדדים לכלל הסכמה להעברת המחלוקות לבוררות כאשר בהסכם הבוררות אשר הוגש לאישור בית המשפט על ידי באי כוח שני הצדדים, נכתב בין היתר:

"מוסכם על ידי הצדדים למסור את ההכרעה בתובענה, על כל כתבי בית הדין, אשר במסגרתה יכריע הבורר בכל השאלות הנובעות מכתבי בית הדין, לרבות השאלות העולות מכתב ההגנה כדלקמן: שאלת זכות השימוש בחנייה ובחצר, שאלת זכות השימוש בשירותים בחצר, שאלת דמי השכירות, לרבות התחשבנות בגין שנים קודמות, ושאלת שימוש בגג הבניין לצורך התקנת מתקנים בתיק התלוי ועומד בבית משפט השלום בראשון לציון , ואשר הדיון בו טרם החל בפועל, לידי בורר יחיד, עורך הדין א.ד. טכטינגוט, מרחוב בר גיורא 10 בירשולים (להלן: "הבורר")".
(לעניין זה ראה נספח 3 לכתב התביעה).

8. במסגרת הבקשה אשר הוגשה לבית משפט השלום הראשון לציון, התבקש אישור הסכם הבוררות, כמו גם ביטול הדיון והשבת האגרה. ביום 3.11.11 ניתן תוקף של פסק דין להסכם.
(לעניין זה ראה נספח 4 לכתב התביעה).

9. ביום 7.7.2012 ניתן פסק הבורר.

במסגרת פסק הבורר קיימת התייחסות לסוגיות שונות לרבות השימוש החצר, השימוש בשירותים, זכות השימוש בגג, האם קמה עילת פינוי מכוח עילות של נטישה, אי תשלום דמי שכירות, הפרת הוראות ההסכם השכירות או מכוח הוראות חוק הגנת הדייר [נוסח משולב] התשל"ב 1972. (להלן: "חוק הגנת הדייר").

בין היתר, קבע הבורר, במסגרת פסק הבוררות, את ההוראה הבאה:

"על כן הנני מוצא לנכון לקבוע כי יינתן לנתבעים סעד מן הצדק ולפיו ישלמו הנתבעים בתוך 90 יום לתובעים סך של 50,000 ₪. אם הנתבעים לא יעשו כן בתוך המועד הנ"ל, יבוצע פינוים מהחנות ברחוב רוטשילד 22 בראשון לציון". (לעניין זה ראה נספח 7 לכתב התביעה).

10. הנתבעים הגישו את פסק הבורר לאישורו של כבוד בית המשפט המחוזי וזאת במסגרת תיק 41582-04-13.

ביום 18.6.2013 קבעה כבוד הנשיאה דאז, השופטת גרסטל , כי משחלף המועד להגשת הבקשה לביטול פסק הבוררות ולא הוגשה בקשה , היא מאשרת את פסק הבוררות ונותנת לו תוקף של פסק דין.
(לעניין זה ראה נספח 8 לכתב התביעה).

11. ביום 31.10.2013 הוגשה על ידי התובעים המרצת פתיחה 67729-10-13 , במסגרתה עתרו למתן סעד הצהרתי על פיו יוארך המועד לתשלום הסכום אותו חויבו התובעים לשלם לנתבעים ו/או כי ייראו את התובעים כמי ששילמו את הסכום במועד.
למען הסדר הטוב יובהר כי הסכום בו עסקינן הינו זה אשר צוין במסגרת סעיף 9 לעיל.

המרצת הפתיחה הוגשה בתחילה לבית משפט המחוזי מרכז-לוד, ובהמשך הועברה לבית משפט השלום בראשון לציון, שם נדונה בפני כבוד סגן הנשיאה, השופט יקואל.
(נספח 13 לכתב התביעה).

בכותרת המרצת הפתיחה נרשם כי התובעים כולם מיוצגים על ידי משרד עורכי הדין שניצר, גוטליב, סאמר ושות' (להלן: "משרד שניצר-גוטליב").

ביום 7.7.2014 ניתן פסק הדין במסגרתו נדחתה המרצת הפתיחה.

12. ביום 1.9.2014, או בסמוך לכך, הוגשה על ידי התובעים הודעת ערעור על פסק דין זה וזאת במסגרת התיק המחוזי (תיק מס' 34393-09-14).
(לעניין זה ראה נספח 11 לכתב התביעה).

בהמשך, הוגשו עיקרי טיעון (נספח 12 לכתב התביעה), ואף בקשה לסעד זמני (נספח 14 לכתב התביעה).

13. ביום 1.4.2015 התקיים הדיון בערעור, במסגרתו הוכתבה לפרוטוקול הסכמה של הצדדים, וזאת בהמלצת בית המשפט.

להסכמה זו ניתן תוקף של פסק דין.
(ראה נספח 15 לכתב התביעה).

14. ביום 13.7.2015 הוגשה על ידי התובעים בקשה לביטולו של פסק הדין.

במסגרת בקשה זו נטען כי התובעים 1 ו- 2 לא נכחו בדיון, לא נתנו ייפוי כוח לעורכי הדין ממשרד שניצר-גוטליב, ולא היו מודעים כלל לקיומו כמו גם לקיומו של פסק הדין אשר ניתן בבית משפט השלום על ידי כבוד סגן הנשיאה השופט יקואל.

עוד נטען על ידי התובעים 1 ו-2, כי הליך הבוררות הסתיים בכך שנקבע כי לא יהיה פינוי של החנות, וכי התובע 3 נטל על עצמו את התשלום של הסך של 50,000 ₪, תוך שהתובעים אינם מודעים לקיומה של מחלוקת לעניין מועדי תשלום אותו סכום.

כפועל יוצא, לא היו התובעים 1-2 מודעים להליך של המרצת הפתיחה אשר הוגשה ונדונה בפני כבוד השופט יקואל. (לעניין זה ראה לדוגמא סעיף 3 לבקשה)

על כך הוסיפו התובעים וטענו כי ביחס לתובע 3 כי זה האחרון לא הבין את שנאמר בדיון אשר ארך מספר דקות בלבד, ולמעשה אולץ להסכמה.

לשיטת התובעים, מקום בו ניתן פסק הדין ללא חתימתם, ללא הסכמתם, מבלי שניתן על ידם ייפויי כח לעורכי הדין, ומבלי שתובהר עמדתם במסגרת הערעור, דין פסק הדין להתבטל.

(הבקשה לביטול פסק הדין צורפה כנספח 16 לכתב התביעה).

15. ה נתבעים התנגדו לביטולו של פסק הדין , ואף הוגשה תגובת עורכי הדין ממשרד שניצר גוטליב במסגרתה בקשו לדחות את הטענות כנגדם לרבות לעניין העדר הייצוג.

(לעניין זה ראה נספח 1 לתגובת התובעים לבקשה לסילוק על הסף מיום 1.6.2016).

16. ביום 10.1.2016 נדחתה הבקשה לביטולו של פסק הדין וזאת במסגרת ההחלטה דלהלן:

"בקשה זו לביטול פסק הדין נובעת מטענות שהן חיצוניות לערעור ובכך בלבד חורצות את דינה להידחות.

יתר על כן, גם לגופו של עניין אין בידינו לקבוע כי כנטען בבקשה לא היה ייפוי כוח בידי עוה"ד ליצג את המבקשים, שהרי הדברים נסתרים מיניה וביה הן מהתנהלות המבקשים לאורך כל הדרך הן מתגובת עורכי הדין (ר' במיוחד סעיף 12).

לפיכך אנו דוחים את הבקשה."

(לעניין זה ראה נספח 1 לבקשה לסילוק על הסף).

17. ביום 16.5.2016, הוגשה על ידי התובעים בקשה בהולה לעיון חוזר.

ביום 22.5.2016 ניתנה החלטתו של כבוד סגן הנשיא השופט שילה במסגרתה נקבע כי הדיון בתיק הסתיים, אין המותב יושב כערכאת ערעור אחר החלטותיו הוא, והטענות הינן טענות לערעור.

עוד נקבע כי לא נעלם מעיניו של כבוד סגן הנשיא כי הבקשה הוגשה ביום 16.5.2016, וזאת כאשר פסק הדין ניתן ביום 1.4.2015 וההחלטה האחרונה בתיק ניתנה 10.1.2016

18. על החלטה זו של כבוד סגן הנשיא הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, וזאת במסגרת בר"ע 4665/16.

ביום 22.6.2016 נדחתה בקשת רשות הערעור על ידי כבוד השופטת ד. ברק-ארז בבית המשפט העליון.
(לעניין זה ראה נספח 1 לתשובת הנתבעים לבקשה לסילוק על הסף).

דיון

19. את טענות התובעים במסגרת כתב התביעה ניתן לחלק למספר קבוצות:
א. טענות הנוגעות לכשלים אשר נפלו בהסכם הבוררות ובהליך הבוררות.
ב. טענות הנוגעות לכשלים אשר נפלו בפסק הבורר.
ג. טענות הנוגעות לכשלים אשר נפלו באישורו של פסק הבורר.
ד. טענות הנוגעות לכשלים אשר נפלו בפסק דינו של כבוד השופט יקואל במסגרת המרצת הפתיחה בתיק 67729-10-13.
ה. טענות הנוגעות לכשלים אשר נפלו בדרך מתן פסק הדין בתיק המחוזי.
ו. טענות הנובעות לכשלים אשר נפלו בניהולו של ההליך בתיק המחוזי.

עילות עצמאיות

20. במסגרת תגובת התובעים לבקשה לסילוק על הסף, הם ביקשו לטעון כי אף ללא כל קשר לשאלת העדרו של הייצוג המשפטי, והעדרה של הסכמה, ממילא עומדת להם עילת תביעה עצמאית נוכח הכשלים אשר נפלו בהליך המשפטי, כמפורט על ידם בכתב התביעה ( ובסעיפים 19-22 לתגובה).

21. אקדים ואציין כי לטענות התובעים בכתב התביעה הנוגעות לטעויות שיפוטיות הנקובות בסעיפים א'-ד' לעיל, אין מקום במסגרת ההליך הנוכחי.

על התובעים היה להעלותן, ככל שבחרו לעשות כן, במסגרת ההליכים הרלוונטיים, דהיינו אלו אשר התנהלו בבית משפט השלום בפני כבוד השופטת מיכל עמית-אניסמן , ואלו אשר התנהלו בפני כבוד הנשיאה דאז גרסטל במסגרת הבקשה לאישור פסק הבורר, או לכל הפחות במסגרת הליך ערעור על פסקי הדין בהליכים אלו.

מקום בו מדובר בהליכים אשר הסתיימו, ופסקי הדין במסגרתם הפכו לפני זמן רב, לחלוטים, אין מקום להידרש לאלו במעין "דרך עוקפת", ב מסגרת ההליך הנוכחי.

כך לדוגמא, ככל שסברו התובעים כי הסכם הבוררות לא כלל בחובו הסכמה לדיון והכרעה בשאלת פינוי החנות, היה עליהם להעלות טענה זו בפני הבורר , בפני בית משפט השלום, או אפילו במסגרת ההליך אשר נפתח על ידי הנתבעים ועניינו אישור פסק הבורר.

דבר מאלו לא נעשה, וזאת עוד קודם שאדרש לסוגית תוכנו של הסכם הבוררות, מקום בו בניגוד לטענות התובעים – נקבע במסגרת אותו הסכם כי הבורר ידון בכל השאלות הנובעות מכתבי הטענות, וכתב התביעה אשר הוגש על ידי הנתבעים – עניינו בפשטות- פינוי .

22. בכתב התביעה הנוכחי, ובתגובה לבקשה לסילוק על הסף, הרבו התובעים להעלות טענות באשר לקיומן של "טעויות שיפוטיות".

ואולם, הדרך להשיג על החלטות שיפוטיות אינו במסגרת הליך חדש, אשר מוגש זמן רב לאחר שניתנו אותן החלטות, הגם כי התובעים רואים אותן כטעות.

סמכות עניינית

23. את האמור לעיל, באשר לדרך ומועד העלאתן של טענות המתייחסות לטעויות אשר נפלו לשיטת התובעים בהליך השיפוטי, יש לסייג בצורך בבחינת הטענות לעניין העדר הסמכות העניינית.

לעניין זה, הוסיפו התובעים וטענו כי פסקי הדין אשר ניתנו בבית משפט השלום (ביחס לאישור הסכם הבוררות) ופסק הדין בבית המשפט המחוזי אשר במסגרתו ניתן תוקף להסכם הבוררות, ניתנו בחוסר סמכות עניינית, ומשכך יש לראותם כבטלים – Void, על כל הנובע מכך, לרבות ההשלכות של קביעה כזו על ההליכים הנוספים אשר התנהלו בין הצדדים.

24. זה גם המקום לשוב ולהזכיר כי הבקשה הנוכחית המונחת בפני הינה בקשה לסילוק על הסף.

על כן, גם מקום בו קיים סיכוי, ולו קטן, כי יהא בהוכחת טענותיהם של התובעים כדי להקנות להם זכות לקבלת איזה מהסעדים אשר נתבקשו על ידם במסגרת כתב התביעה, יש מקום להורות על דחיית הבקשה לסילוק על הסף , על מנת לדון בכלל הסוגיות לגופן, במסגרת התיק העיקרי.

25. אשר על כן, לצורך ההכרעה בבקשה לסילוק על הסף, היה עלי לתת מענה לשאלה המקדמית הבאה :

האם, מקום בו ייקבע כי ההחלטות/פסקי הדין נשוא כתב התביעה ניתנו בחוסר סמכות עניינית, דהיינו כי לדוגמא פסק הדין של בית משפט השלום המאשר את הסכם הבוררות והכולל בחובו העברת סוגית הפינוי להכרעת הבורר, ומתן תוקף של פסק דין להסכם הבוררות על ידי בית המשפט המחוזי, ניתנו בחוסר סמכות עניינית –

האם בהינתן קביעה כאמור- יש לראות את אותן החלטות/פסקי דין –כבטלים – על כל המשתמע מכך.

26. לאחר שנתתי דעתי לנתונים העולים מתוך המסמכים אשר צורפו על ידי התובעים עצמם לכתב התביעה ובמסגרת הבקשה לסילוק התביעה על הסף, באתי לכלל מסקנה כי התשובה לשאלה דלעיל, הינה שלילית.

27. העיקרון המשפטי והוראות הדין אשר עניינן סמכות עניינית, נוגעים בשורשו של דבר ומקימים חייץ ברור ומפורש בין בתי הדין ובתי המשפט השונים.

קיימת חשיבות של ממש לשמירה על "גבולות הגזרה" ביחס לסמכויות של בתי המשפט/בתי הדין השונים, וזאת על מנת למנוע עירוב ופגיעה במטרות אותן הגדיר המחוקק.

בין היתר, זו גם הסיבה בשלה נקבע לא אחת על ידי כבוד בית המשפט העליון , כי טע נות באשר סמכות עניינית, ניתן להעלות בכל שלב של ההליך.

28. ואולם, רבים הם המקרים בהם נדרש בית המשפט לאזן בין הוראות ומטרות דין שונות , וזאת מקרים בהם אותן הוראות, אינן דרות זו בכפיפה לזו.

במקרה דנן, מתעורר חיכוך בין עקרון הסמכות העניינית לעיקרון של סופיות הדיון, תוך שלשני עקרונות אלו מצטרף עיקרון שלישי, והוא עיקרון תום הלב.

וככל שעסקינן בעיקרון תום הלב, הרי מדובר במעין הילה העוטפת את כלל הוראות הדין, ויכול ויהא בה כדי להטות את הכף, כך שתביא להעדפתו של עיקרון אחד על פני משנהו.

היה זה כבוד השופט ברק בבית המשפט העליון אשר קבע במסגרת רע"א 6339/97 רוקר נגד סלומון פ"ד נה(1) 199, כי עיקרון תום הלב הוא עיקרון "מלכותי" החל על החקיקה האזרחית כולה.

בתיק זה, עיקרון תום לב, כאשר הוא מצטרף לעיקרון סופיות הדיון, מוביל למסקנה על פיה, אין עוד מקום להידרש לטענות התובעים ביחס לסוגיה זו של העדר סמכות עניינית, וזאת בהינתן השלב בו הוגשה התביעה הנוכחית, כמו גם תוך מתן הדעת להתנהלות הצדדים אשר קדמו להגשתה של אותה תביעה.

29. עיון בפסיקתו של כבוד בית המשפט העליון מלמדת כי הגם שניתן להעלות את הטענה בדבר סמכות עניינית בשל שלב משלבי הדיון , הוסיף בית המשפט העליון וקבע סייגים או מגבלות באשר להעלאתן של טענות אלו.

כך נקבע כי משהוכרע הסכסוך בין הצדדים, לא יידרש עוד בית המשפט לטענה זו של העדר סמכות עניינית, וזאת לא אך מטעמים של יעילות דיונית כי אם גם מתוך מטרה למנוע שימוש לרעה בהליכי בית המשפט, המגיעה כדי התנהלות אשר יש לראותה כחסרת תום לב.

30. במסגרת ע"א 1049/94 דור אנרגיה בע"מ נ' חאג' אחמד סמיר מוחמד חמדן פ"ד נ(5) 820, נקבע כבוד בית המשפט העליון מפי כבוד השופט אור, את הדברים הבאים:

"בעניין טענת חוסר הסמכות מתבקשת הערה. הדיון בבית המשפט המחוזי היה דיון מלא וענייני, וניתנה במהלכו לכל אחד מהצדדים אפשרות מלאה להביא את ראיותיו וטענותיו. הכרעתו של בית המשפט המחוזי הייתה לגופו של עניין. גם לפנינו הובא טיעון מלא של באי-כוח הצדדים – בכתב ובעל-פה. אין כל מניעה שנכריע במחלוקת לגופה. קבלת טענת המשיבים בשאלת הסמכות הייתה מחייבת החזרת הדיון לבית-משפט השלום על- מנת שיתחיל בדיון מבראשית לאחר חלוף שנים מיום הגשת התביעה לבית המשפט המחוזי. במקרה כזה הייתה שמורה לצדדים גם הזכות לערער לבית המשפט המחוזי, וכן לערער, לאחר נטילת רשות, לבית המשפט העליון. תוצאה כזו, כפי שאירעה לא אחת בעבר, אינה מניחה את הדעת. היא מתעלמת מאובדן זמן שיפוטי יקר. היא מהווה מקור להתמשכות דיונים רק בשל כך שצד מן הצדדים לסכסוך טעה, במקרה גבול, בדבר הערכאה המוסמכת לדון בעניין. נראה לי, שככל שמדובר במערכת בתי המשפט הרגילים, רצוי לקבוע כלל, שלאחר שבית-משפט דן בעניין ונתן פסקו, שוב לא תוכל לצוף ולעלות שאלת הסמכות העניינית בכל שלב נוסף של הדיון."
(שם בעמוד 829, ההדגשה אינה במקור ה.ס.)

31. במסגרת רע"א 6630/00 ועד נאמנים ת"א יפו נ' סילקו פ"ד נו(6) 913 נקבע על ידי כבוד בית המשפט העליו ן מפי כבוד השופט פרוקצ'יה:

"הטענה המהותית העולה בתביעה זו בשאלת הסמכות העניינית של בית-המשפט לא עלתה, כך נראה, בהליך האזרחי שבמסגרתו ניתן פסק-הדין; לא עוד אלא שהפסק הפך סופי, ולא הוגש בגינו ערעור, וממילא לא הועלתה טענת הסמכות גם במסגרת זו. מעבר לכך, חלפו לא פחות מ-13 שנים מאז ניתן פסק-הדין הסופי, ורק כיום, לראשונה, מועלית טענת הסמכות במסגרת תביעה חדשה לאחר פתיחתו של הליך ההוצאה לפועל. נסיבות אלה מעמידות את סיכוייה של טענת הסמכות באור מוקשה לא רק לגופה ולמהותה אלא גם לגבי עצם קיום זכות דיונית להעלותה בשלב זה של הדברים".

( לעניין זה ראה גם רע"א 1183/02 אריה כלפה נגד זהבי פ"ד נח(3) 49 ; רע"א 2750/11 טטיאנה ביאבסקי נ' .י.ע.ש.ב.ד בע"מ (פורסם בנבו), ספרו של א. גורן סוגיות בסדר הדין האזרחי, מהדורה 12, 2015, שער שני עמוד 33 ).

32. לעניין זה מצאתי לתת את הדעת לנתונים הבאים, אשר כאמור עולים מתוך נספחי כתב התביעה:

א. הסכם הבוררות הוא הסכם אשר אליו הגיעו שני הצדדים במשותף, נחתם על ידם (באמצעות באי כוחם דאז), והוגש במסגרת בקשה משותפת על ידי ב"כ שני הצדדים לאישור בית משפט השלום, וזאת עוד בשנת 2011 (נספח 4 לכתב התביעה)

ב. התנהל בין הצדדים הליך בוררות מלא, עד כדי מתן פסק בוררות בשנת 2012, אשר ביחס אליו לא הוגשה על ידי התובעים כל בקשה לביטול, קודם להגשתה של תביעה זו. (נספח 7 לכתב התביעה)

ג. הנתבעים עתרו למתן תוקף של פסק דין להסכם הבוררות, ולאחר שכבוד השופטת גרסטל התרשמה כי לא הוגשה בקשה לביטול וחלף המועד לעשות כן, ניתן לאותו פסק בוררות תוקף של פסק דין. (נספח 8 לכתב התביעה)

ד. גם לאחר שניתן תוקף של פסק דין להסכם הבוררות, לא עתרו התובעים לביטולו, ולא הגישו ערעור על פסק הדין של כבוד השופטת גרסטל אלא פנו בהליך של המרצת פתיחה אשר עניינו פרשנות או הארכת מועד לביצועו של תשלום, דהיינו זה המתייחס לסעיף מתוך הסכם הבוררות. (נספח 13 לכתב התביעה)

ה. לאחר שנדחתה בקשתם של התובעים לארכה או למתן פרשנות כפי בקשתם לסעיף בתוך הסכם הבוררות, הם הגישו את הערעור בתיק המחוזי, ובמסגרתו ניתן תוקף של פסק דין להסכמות (אשר ביחס אליהן הועלו טענות התובעים כמפורט בתביעתם). (לעניין זה ראה נספח 11 לכתב התביעה).

33. במערך היחסים אשר בין התובעים לנתבעים, עמדו בפני התובעים שנים של התדיינויות, ושלוש ערכאות בפניהן יכלו להביא טענותיהם.
סוגיה זו של סמכות עניינית לא נזכרה באלו, ולו ברמז.

בנסיבות אלו, בהעלאתן של הטענות בשלב הנוכחי, בדרך בה הן מועלות, ורק בשלב בו ננקטו הליכים לצורך הפינוי בפועל- יש בה משום חוסר תום לב היורד לשורשו של דבר – ואשר יש בו כדי להביא למסקנה על פיה אין להידרש לטענה.

כך לדוגמא, ככל שסברו התובעים כי לבית המשפט המחוזי אין סמכות עניינית לדון בבקשה למתן תוקף של פסק דין לפסק הבורר, יכלו להודיע על כך במסגרת אותו הליך, לפתוח בהמרצת פתיחה ובמסגרתה בקשה לביטול פסק הבורר, לפנות לבית משפט השלום בבקשות רלוונטיות, או לכל הפחות להגיש ערעור על אותו פסק דין. (ה.פ. 41582-04-13)
דבר מאלו לא נעשה במשך שנים .

34. בהינתן האמור לעיל, אין מקום להידרש לטענות בדבר העדר סמכות עניינית במסגרת ההליך אשר בפני.

התיק המחוזי

35. גם את טענות התובעים באשר לכשלים אשר נפלו, לשיטת ם, בהליך בתיק המחוזי, יש לחלק לשניים:
טענות אשר מקומן במסגרת ערעור;
טענות הנוגעות לבסיס קיומה של ההסכמה הדיונית לה ניתן תוקף של פסק דין.

36. מקום בו ניתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה, קיימים שני "מסלולים" נפרדים לביטולו:

המסלול האחד – עניינו ביטול פסק הדין מכוח פגמים אשר נפלו בהליך המשפטי, שאז הדרך להידרש לאלו הוא במסגרת הליך של ערעור.

המסלול האחר – עניינו ביטול פסק הדין מכ וח פגמים אשר נפלו בהיבט החוזי-הסכמי, דהיינו טענות הנוגעות להעדר קיומה של הסכמה, העדרה של גמירות דעת, טעות, הטעייה וכו'.

לעניין זה ראה לדוגמא רע"פ 7148/98 עזרא ואח' נ' זלזניאק ואח' פ"ד נג(3) 337, שם נקבע בין היתר:

"באותם מקרים בהם צד להסכם פשרה מבקש לבטל את פסק הדין שנתן תוקף להסכם, נקבעו שני מסלולי ביטול בהתאם לסוג העילה בגינה מתבקש הביטול ואיפיונה כ'הסכמית' או 'שיפוטית'. כאשר צד להסכם מבקש לבטל את פסק-הדין מחמת פגם הקשור להסכם עצמו (כגון: טעות, הטעיה, אי חוקיות, הפרה או שינוי מהותי בנסיבות), הפן ה'הסכמי' מאפשר לו להגיש תביעה חדשה שעילתה הפגם שנתגלה בהסכם. על-ידי הגשת תביעה כזו, ממילא מתבקש ביטול פסק-הדין. ...

מהיבט הפן ה'שיפוטי' - היינו, האישור שניתן להסכם על ידי שופט - כאשר צד מבקש לבטל את פסק הדין מחמת שנפל פגם בהליכי המשפט, לרבות בסדרי הדין, פתוחה בפניו הדרך לנקוט בהליכי ערעור רגילים...".

"באותם מקרים בהם צד להסכם פשרה מבקש לבטל את פסק הדין שנתן תוקף להסכם, נקבעו שני מסלולי ביטול בהתאם לסוג העילה בגינה מתבקש הביטול ואיפיונה כ'הסכמית' או 'שיפוטית'. כאשר צד להסכם מבקש לבטל את פסק-הדין מחמת פגם הקשור להסכם עצמו (כגון: טעות, הטעיה, אי חוקיות, הפרה או שינוי מהותי בנסיבות), הפן ה'הסכמי' מאפשר לו להגיש תביעה חדשה שעילתה הפגם שנתגלה בהסכם. על-ידי הגשת תביעה כזו, ממילא מתבקש ביטול פסק-הדין. ...

מהיבט הפן ה'שיפוטי' - היינו, האישור שניתן להסכם על ידי שופט - כאשר צד מבקש לבטל את פסק הדין מחמת שנפל פגם בהליכי המשפט, לרבות בסדרי הדין, פתוחה בפניו הדרך לנקוט בהליכי ערעור רגילים.."

(כמו כן ראה רע"א 8996/08 עיזבון המנוח פריד דאוד נאסר ז"ל נגד קרן קיימת לישראל (פורסם בנבו)).

37. כל טענות התובעים אשר עניינן ניהולו של ההליך המשפטי לגופו, או מה שכונה המסלול המשפטי, מקומן במסגרת ערעור.

עת עסקינן בפסק דין אשר ניתן בשנת 2014, נהיר כי אין מקום להידרש לטענות אלו כעת, במסגרת ההליך הנוכחי. (באופן דומה יש גם לבחון את טענותיהם האחרות של התובעים ביחס להליכים אשר קדמו לתיק המחוזי).

38. באשר למסלול החוזי - ככל שהתובעים היו פונים למסלול זה, על דרך של הגשתה של תביעה עצמאית בלבד , היה מקום להידרש לאותן טענות חוזיות, הנוגעות לבסיס קיומה של הסכמה להסכם הפשרה.

ואולם, היו אלו התובעים אשר בחרו לפנות במסגרת התיק המחוזי בבקשה לביטול פסק הדין, ובמסגרת אותה בקשה העלו את אותן טענות אשר הם מבקשים להעלות גם כיום בהליך הנוכחי וזאת לעניין העדר ייצוג משפטי והעדר הסכמה להסכם הפשרה.

39. אני ערה לקיומה של מחלוקת בין הצדדים באשר למשמעות והשלכות החלטתו של כבוד המותב בתיק המחוזי מיום 10.1.2016, בבקשה לביטול פסק הדין.

משנתתי דעתי לעמדות הצדדים, אני מוצאת לבכר את עמדת הנתבעים, וזאת בהינתן תוכנה של ה החלטה.

40. החלטת המותב במסגרת התיק המחוזי נחלקה לשניים:

בחלק הראשון של ההחלטה, הובהר על ידי כבוד המותב כי הטענות הינן טענות חיצוניות לערעור, ובכך בלבד חורצות את דינה להידחות.

ככל שבכך הייתה מסתכמת ההחלטה, ולאחריה היו התובעים פונים להליך הנוכחי, היה כאמור מקום להורות על בירורה של מחלוקת זו באשר הסכמתם/אי הסכמתם של התובעים להסכם הפשרה.

41. ואולם, כבוד המותב בתיק המחוזי מצא להוסיף ולהכריע, במפורש, בסוגיה זו של העדר ייצוג התובעים כאשר הוא מוסיף וקובע כדלהלן:

"יתר על כן, גם לגופו של עניין אין בידינו לקבוע כי כנטען בבקשה לא היה ייפוי כוח בידי עוה"ד לייצג את המבקשים, שהרי הדברים נסתרים מיניה וביה הן בהתנהלות המבקשים לאורך כל הדרך הן מתגובת עורכי הדין (ר' במיוחד ס' 12). "

42. דהיינו, הטענה לעניין העדר ייצוג ומשכך, העדר הסכמה של התובעים להסכם הפשרה, נדחתה על ידי המותב בתיק המחוזי, בקביעה עובדתית מפורשת.

43. על החלטה זו, אשר כאמור ניתנה ביום 10.1.2016, לא הוגשה בקשת רשות ערעור, וזו הפכה חלוטה.

44. יתרה מכך, הבקשה לעיון חוזר אשר הוגשה במאי 2016, נדחתה אף היא, וביחס לזו הוגשה בקשת רשות ערעור לכבוד בית המשפט העליון.

במסגרת החלטתה של כבוד השופטת ד. ברק-ארז , נאמר בין היתר:

"11. טענתם של המבקשים לפיה הבקשה מעוררת שאלות עקרוניות נטענה בעלמא, ומבלי להצביע באופן מפורש על שאלה כזו. לאמיתו של דבר, הבקשה נטועה בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה ובטענות שהועלו בדבר כשלים לכאורה בייצוגם של המבקשים בהליך הערעור. אין בכך כדי להצדיק קבלתה. יתר על כן, איני סבורה כי נגרם למבקשים עיוות דין חמור אשר מצדיק דיון בגלגול שלישי. השתלשלות העניינים שתוארה לעיל ובתיק בכללותו מלמדת כי אין ממש בטענה כי נמנע מהמבקשים "יומם בבית המשפט" או שנפגמה זכות הגישה שלהם לערכאות. אדרבה, לאחר עיון במכלול החומרים הרלוונטיים לא השתכנעתי כי נפל פגם בהליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי, ולא כל שכן פגם העולה כדי עיוות דין . בהקשר זה אוסיף שהמבקשים ציינו כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי ניתן במעמד צד אחד- ולכך אין בסיס, משהמבקש 3 נכח בעצמו בדיון, כמו גם עורי הדין אשר היו חתומים על הודעת הערעור שהוגשה מטעמם של המבקשים כולם.

12. אשר על כן: הבקשה נדחית. בנסיבות העניין ומשלא התבקשה תגובה אין צו להוצאות."

(לעניין זה ראה נספח 1 לכתב התשובה של הנתבעים בבקשה לסילוק על הסף. ההדגשה אינה במקור ה.ס.).

45. מקום בו נמצאה קביעה, הן על ידי כבוד בית המשפט המחוזי, והן על ידי כבוד בית המשפט העליון, במסגרתה יש לדחות את טענות התובעים להעדר ייצוג במסגרת הדיון בו הגיעו הצדדים לכלל הסכם פשרה, אין מקום לשוב ולהידרש לסוגיה זו במסגרת ההליך אשר בפני.

אין אני מהווה ערכאת ערעור אחר קביעות אלו, ואין ההליך הנוכחי מיועד לשמש כאפיק למקצה שיפורים.

התובעים בחרו לעתור לביטול פסק הדין במסגרת התיק המחוזי.

כבוד המותב אשר דן בתיק מצא לדחות את טענתם לעניין העדר הייצוג.

העובדה כי במסגרת התגובה לבקשה לסילוק על הסף, מצאו התובעים להתייחס להחלטתו זו של כבוד בית המשפט המחוזי בכלל, וההפניה לסעיף 12 לתגובת עורכי הדין שניצר-גוטליב בפרט, מלמדת באופן ברור, כי מדובר בניסיון לערער ולהרהר אחר אותן קביעות, אלא כי לא ניתן לעשות כן במסגרת ההליך אשר בפני. (לעניין זה ראה סעיף 11 לתגובה).

46. הדוקטרינה של "מעשה בית דין", באה לשרת עיקרון משפטי ברור, המתייחס לסופיות הדיון.
סופיות זו, במקרה אשר בפני עניינה השתק פלוגתא.

במקרה דנן, יש בה כדי להקים מחסום דיוני בפני התובעים המבקשים לשוב ולהתדיין בשאלה עובדתית מוגדרת הנוגעות להעדר ייצוג והעדר הסכמה מצד התובעים להסכם הפשרה , אשר בפועל - נדונה בין אותם צדדים במסגרת ההליך בתיק המחוזי, והוכרעה שם במסגרת ההחלטה בבקשה לביטול פסק הדין, ולפיכך יש לראות את התובעים כמי שהינם מושתקים מלהתדיין לגביה פעם נוספת בהליך דנן.

העובדה כי כבוד בית המשפט העליון מצא לדחות את בקשת רשות הערעור אשר הוגשה על ידי התובעים בעניין זה ואף קבע מפורשות כי אין ממש בטענה כי נמנע מהמבקשים יומם בבית המשפט, או כי נפגמה זכות הגישה שלהם לערכאות, אך נותנת להחלטתי זו משנה תוקף.

47. במסגרת תקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד 1984 קבע המחוקק כדלהלן:

" (א) בית המשפט או רשם שהוא שופט רשאי, בכל עת, לדחות תובענה נגד הנתבעים, כולם או מקצתם, מאחד הנימוקים האלה:
(1) מעשה בית דין;
(2) חוסר סמכות;
(3) כל נימוק אחר שעל פיו הוא סבור שניתן לדחות מלכתחילה את התובענה בנוגע לאותו נתבע. ..."

במקרה דנן מדובר במעשה בית דין, המאיין את הצורך להידרש לסוגיות פעם נוספת.

48. אני ערה, ונתתי דעתי לפסיקתו של כבוד בית המשפט העליון במסגרתה נקבע כי לא בנקל יורה בית המשפט על סילוקה של תביעה על הסף.

אכן, כטענת התובעים, הוכרה זכות הגישה לערכאות כזכות מעין חוקתית.

ואולם, בהכרה בקיומה של זכות זו, או בעובדה כי יש לנהוג משנה זהירות בעת דיון בבקשה לסילוקה של תביעה על הסף, אין כדי לגרוע מהחובה להוסיף ולתת את הדעת גם לזכויות הצד שכנגד לרבות הזכות שלא לשוב ולהיות מוטרד בגין סכסוך אשר הוכרע, ולזכותו של בעל דין לוודאות מכוח קיומו של מעשה בית דין.
כן אין בכך כדי לגרוע מהצורך לברור את טענות שני הצדדים ב"מסננת" של חובת תום הלב.

49. קודם סיום, ולמעלה מהנדרש, א ני מוצאת להוסיף ולהדגיש מספר נקודות כדלהלן :

א. גם אילו היה נמצא מקום להידרש לטענות התובעים באשר לצורך בביטולו של פסק הדין בתיק המחוזי, ואפילו היה נמצא כי דין פסק הדין להתבטל נוכח העדר הסכמתם של התובעים 1-2 , לא היה בכך אלא כדי להביא לדיון מחדש בהודעת הערעור.

במקרה כאמור, כל שהיה נדון הוא הערעור לגופו, על בסיס הטענות אשר הועלו במסגרתו.

אין ולא היה בכך כדי לפתוח פתח להעלאתן של טענות אחרות אשר הועלו במסגרת כתב תביעה זה והחורגות מטענות הודעת הערעור, לא כל שכן מאלו אשר הועלו בכתבי הטענות במסגרת ההליך אשר נוהל בבית משפט השלום.

ב. לא זו אף זו, גם מקום בו היה נמצא להידרש ולקבל את כל טענות התובעים כי לא יוצגו על ידי עורכי הדין ממשרד שניצר-גוטליב, בין אם במסגרת הליך המרצת הפתיחה אשר הוגשה בבית משפט השלום ואשר עניינה המועד לתשלום הסכום שנקבע בפסק הבורר, ובין אם במסגרת הערעור על פסק הדין - המשמעות המעשית של החלטה זו הינה כי התובעים 1-2 כלל לא פתחו בהליך ולא עתרו למתן סעד כלשהו ביחס לפסק הבורר אשר ניתן לו תוקף של פסק דין עוד בחודש יוני 2013, דהיינו לפני למעלה משלוש שנים, או ביחס להארכת המועד לתשלום.

משכך, לא היה בקבלת טענות התובעים בכל הנוגע להעדר ייצוג בהליך או לעניין העדר ההסכמה להסדר הפשרה כדי לשנות את תוכנו של פסק הבורר או את עובדת מועד ביצוע התשלום מכוחו.

ג. על מנת שלא תמצא החלטתי כחסרה אוסיף ואבהיר כי נוכח הקביעה על פיה המקום, העת והדרך להעלות חלק מטענות התובעים בכתב התביעה , אינו במסגרת ההליך אשר בפני, איני מוצאת להוסיף ולהידרש לאלו לגופן.

סוף דבר

50. בהינתן האמור לעיל, אני מורה על דחיית התביעה.

כפועל יוצא, ובהמשך להחלטה מיום 11.7.2016, ניתן בזאת צו במסגרתו אני מורה על פינוי התובעים מהחנות לא יאוחר מיום 25.11.2016 (עת שאין מקום למנות את פגרת הסוכות במניין).

התובעים יישאו בהוצאות ההליך בסך של 25,000 ₪ אשר ישוחררו לידיהם מתוך הכספים אשר הופקדו בקופת בית המשפט (מכוח ההחלטה מיום 28.6.2016). היתרה תושב לתובעים באמצעות בא כוחם.

אין באמור כדי לגרוע מההסכמות הדיוניות להן ניתן תוקף של החלטה ביום 11.7.2016.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים באמצעות הדואר

זכות ערעור כדין.

ניתנה היום, ט"ז תשרי תשע"ז, 18 אוקטובר 2016, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: יובל לוי
נתבע: אסתר זיגר
שופט :
עורכי דין: